יחסי ארצות הברית – צרפת
| יחסי ארצות הברית – צרפת | |
|---|---|
|
|
| |
| ארצות הברית | צרפת |
| שטח (בקילומטר רבוע) | |
| 9,833,517 | 643,801 |
| אוכלוסייה | |
| 346,048,636 | 66,582,977 |
| תמ"ג (במיליוני דולרים) | |
| 27,360,935 | 3,030,904 |
| תמ"ג לנפש (בדולרים) | |
| 79,067 | 45,521 |
| משטר | |
| דמוקרטיה נשיאותית | דמוקרטיה נשיאותית |
יחסי ארצות הברית – צרפת הם היחסים הדו-צדדיים בין ארצות הברית של אמריקה לבין הרפובליקה הצרפתית.
היחסים הדו-צדדיים בין ארצות הברית לצרפת מתקיימים מאז 1776, אז, צרפת הייתה בעלת הברית הראשונה של ארצות הברית.
היחסים בין שתי המדינות ידעו עליות ומורדות, אך היו בדרך כלל טובים.
צרפת והמהפכה האמריקנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר הכרזת העצמאות האמריקנית ב-4 ביולי 1776, החלו שתי המדינות לקיים קשרים ביניהן. לא מעט צרפתים הצטרפו אז לצבא הקונטיננטלי האמריקאי, כמו המרקיז דה לה פאייט.
ב-6 בפברואר 1778, חתמה צרפת על הסכמי סחר וברית עם ארצות הברית, אשר קשרו אותה להילחם לצד האמריקאים בבריטניה במלחמת העצמאות של ארצות הברית.
הברית הצבאית בין שתי המדינות החלה רע. האדמירל שארל אנרי הקטור ד'אסטן (אנ') הצרפתי הפליג עם צי לצפון אמריקה ב-1778, והחל במאמץ משותף עם הגנרל האמריקני ג'ון סאליבן (אנ') לכבוש את המאחז הבריטי בניופורט, רוד איילנד. ד'אסטן ניתק את שיתוף הפעולה כדי להתעמת עם הצי הבריטי, ולמרות תחנונים מסאליבן, הוא הפליג לבוסטון. ללא תמיכה ימית, התוכנית קרסה והכוחות האמריקנים בהנהגת סאליבן נאלצו לסגת. הזעם האמריקאי על הצרפתים התפשט, וכמה מלחים צרפתים נהרגו במהומות אנטי-צרפתיות.[1]
היחסים השתפרו עם הגעתו של הרוזן דה רושאמבו ב-1780, ששיתף פעולה עם האמריקאים בצורה טובה יותר. פעולות הצי הצרפתי בקרב צ'ספיק, אפשרו את הניצחון הצרפתי-אמריקאי המכריע במצור על יורקטאון ב-1781 ובכך סיימו את המלחמה מבחינת האמריקאים.
המהפכה הצרפתית
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1789 המהפכה הצרפתית הפילה את שלטון בית בורבון. תחילה ארצות הברית הייתה די אוהדת למצב החדש בצרפת, בה הוחלפה המלוכה התורשתית ברפובליקה חוקתית. עם זאת, תוך כמה שנים המצב בצרפת הפך ללא טוב: כוחות זרים ניסו לפלוש לצרפת והמלך לואי השישה עשר הואשם בבגידה והוצא להורג. כמו כן, גם ממשלת המהפכה הצרפתית הפכה ליותר אוטוריטרית ואכזרית.
ב-1793, מצאה עצמה צרפת שוב במלחמה עם בריטניה ובעלות בריתה, הפעם לאחר שממשלת המהפכה הצרפתית הוציאה להורג את המלך. ממשלת ארצות הברית לא ידעה איך להגיב למצב. הם תהו האם הברית הצבאית של 1778 מחייבת אותם להילחם לצד הממשלה הצרפתית הרדיקלית. לבסוף החליט הנשיא ג'ורג' וושינגטון על הכרה בממשלה הרדיקלית של צרפת, אך אי תמיכה בה במלחמה. הקונגרס האמריקאי העביר חוק האוסר על אזרחי ארצות הברית להשתתף במלחמה זו וגם האוסר על שימוש בקרקע של ארצות הברית כבסיס פעולה של שני הצדדים. לפיכך, הממשלה המהפכנית הצרפתית ראתה בארצות הברית חלק בלתי נפרד מהאויב.
האתגר הראשון של הנייטרליות האמריקאית הגיע מצרפת, כאשר הנציג הדיפלומטי של צרפת בארצות הברית אדמון-שארל ז'נה (אנ') סייר ברחבי המדינה כדי לארגן משלחות של צבא ארצות הברית נגד בריטניה וספרד. תחילה וושינגטון רצה לשלח אותו בחזרה לצרפת, אך באותו זמן התחלף השלטון בצרפת ורצה לאסור את ז'נה. וושינגטון לא רצה להסגיר אותו ולכן הוענקה לו אזרחות אמריקאית.
לאחר הסכם ג'יי בין ארצות הברית לבריטניה בנובמבר 1794, צרפת החשיבה אותה כמדינה עוינת.
המלחמה הלא-מוצהרת בין ארצות הברית לצרפת (1797-1800)
[עריכת קוד מקור | עריכה]עקב המתח בין ארצות הברית לבריטניה, שלח ג'ון אדמס משלחת מיוחדת לפריז ב-1797 כדי להיפגש עם שר החוץ הצרפתי שארל-מוריס דה טליראן. המשלחת האמריקנית הזדעזעה, כאשר נדרשה לשלם שוחד כספי כדי להיפגש עם שר החוץ הצרפתי ולהשיג עסקה בין ארצות הברית לצרפת. אדמס חשף את הפרשה, הידועה כ"פרשת XYZ", שפגעה מאוד באמריקאים, אף כי שוחד לא היה דבר נדיר באירופה. המתחים בין המדינות החמירו ופרצה ביניהן מלחמה בלתי רשמית ב-1798. המלחמה הסתיימה ב-1800 וכן הברית שנחתמה ב-1778.
היחסים עם נפוליאון
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1800, הפכה צרפת לשלטת בחבל לואיזיאנה, שכלל את מרבית מרכז ארצות הברית המודרנית, במקום ספרד. הנשיא תומאס ג'פרסון יכול היה לסבול את ספרד החלשה, אך לא את צרפת החזקה. הוא שקל מלחמה כדי למנוע שליטה צרפתית על נהר מיסיסיפי. תחילה, שלח ג'פרסון את חברו הטוב, ג'יימס מונרו לצרפת, כדי לקנות כמה שיותר קרקעות סביב ניו אורלינס. באופן מפתיע, נפוליאון הסכים למכור את השטח. בשל מרד העבדים במושבה סן דומנג (האיטי המודרנית), התמוטטה תוכניתו של נפוליאון בצפון אמריקה. כדי להרחיק את לואיזיאנה מיידים בריטיות במלחמה המתקרבת, הוא מכר באפריל 1803, את לואיזיאנה לארצות הברית תמורת 15 מיליון דולר. גודלה של ארצות הברית הוכפל בלי לצאת למלחמה.
מהלך זה נתפס בבריטניה כניסיון לערער את הנייטרליות האמריקאית ורצון לסחר בין ארצות הברית לצרפת. הנחת היסוד של ג'פרסון הייתה שאומות נייטרליות קטנות יכולות להפיק תועלת ממלחמות המעצמות הגדולות. הוא לא סמך לא על נפוליאון ולא על בריטניה הגדולה, אבל ראה את בריטניה (והצי הגדול שלה ומעמדה בקנדה) כאיום מיידי יותר על האינטרסים האמריקאים. לכן, הוא נקט בעמדה פרו-צרפתית והשתמש באמברגו כדי לפגוע בסחר הבריטי.
גם בריטניה וגם צרפת הפרו את הזכות הימית של ארצות הברית.
בשנת 1807, הנשיא ג'פרסון חתם על חוק האמברגו שאסר על כל היצוא והיבוא והיה מיועד לפגוע בבריטניה, אך פגע הרבה יותר בארצות הברית שכן הכלכלה האמריקאית הייתה בקיפאון ודבר זה הביא לביטולו ב-1809, אם כי צרפת ובריטניה נשארו עוינות לארצות הברית.
מלחמת האזרחים האמריקנית
[עריכת קוד מקור | עריכה]במהלך מלחמת האזרחים האמריקנית (1861-1865), צרפת היה נייטרלית, אך נפוליאון השלישי העדיף ניצחון של המדינות הדרומיות בקונפדרציית המדינות של אמריקה, בתקווה להחליש את ארצות הברית, ליצור ברית חדשה עם קונפדרציה, להגן על סחר הכותנה ולהגן על השקעותיו במקסיקו. צרפת הייתה חלשה כדי להכריז מלחמה לבדה על הצפון (דבר שהיה עלול לגרום לפרוסיה לתקוף אותה) ונזקקה לתמיכת הבריטים. הבריטים מצדם לא רצו לצאת למלחמה ולכן שום דבר לא קרה בעניין. נפוליאון ניצל את המלחמה שהכריז על הארכידוכס האוסטרי מקסימיליאן הראשון כקיסר מקסיקו. ארצות הברית בתגובה מחתה וסירבה להכיר בממשל המקסיקני החדש.[2]
ב-1865, השתמשה ארצות הברית בלחץ דיפלומטי כדי לשכנע את נפוליאון השלישי לסגת מתמיכתו במקסימיליאן ולסגת עם הכוחות הצרפתים ממקסיקו. לאחר שצרפת נסוגה ממקסיקו, מקסימיליאן הוצא להורג[3]
1866–1906
[עריכת קוד מקור | עריכה]
נפילתו של נפוליאון השלישי ב-1870 לאחר מלחמת צרפת–פרוסיה, סייעה בשיפור יחסי ארצות הברית וצרפת. בתקופה זו היו יחסים ידידותיים בין ארצות הברית לצרפת וב-1884 צרפת נתנה במתנה לארצות הברית את פסל החירות. בין השנים 1870–1918, צרפת הייתה הרפובליקה הגדולה באירופה, אשר התחבבה על ארצות הברית.
בתחילת המלחמה, ארצות הברית שמרה על נייטרליות, אך בסופו של דבר נכנסה למלחמה וספקה מימון, מזון ותחמושת לצרפת.
ב-1918, ארצות הברית שלחה לבעלות הברית כלמעלה ממיליון לוחמים. הלוחמים האמריקאים העניקו לבעלות הברית יתרון מכריע.
החיילים האמריקאים נשלחו ללא ציוד כבד, כדי שהספינות יוכלו לשאת יותר חיילים. במהלך המלחמה, הם השתמשו בארטילריה, מטוסים וטנקים צרפתיים.
בשנים שבין מלחמות העולם
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים שבין מלחמות העולם נותרו שתי המדינות ביחסים ידידותיים. עם זאת, האנטי-אמריקניזם הגיע לצרפת בשנות ה-20 של המאה ה-20, שכן הצרפתים המסורתיים נבהלו מכוחה של הוליווד והזהירו שארצות הברית מייצגת את המודרניזם, דבר המאיים על הערכים הצרפתיים המסורתיים. הזעקה על ההשפעה האמריקאית גברה כעבור כמה עשרות שנים, בשנת 1992, כאשר חברת וולט דיסני פתחה את דיסנילנד פריז. הפופולריות של דיסנילנד פריז בקרב הצרפתים גברה על זו של הלובר, ועד מהרה נאמר כי הקריקטורה האמריקאית האייקונית מיקי מאוס, הפכה מוכרת יותר מאסטריקס בקרב הנוער הצרפתי.
צרפת של וישי (1940-1944)
[עריכת קוד מקור | עריכה]עם התמוטטותה הפתאומית של צרפת באביב 1940 והקמת צרפת של וישי, חששה ארצות הברית כי הגרמנים יוכלו להשתלט על הצי הצרפתי הגדול ולנצל את המושבות הצרפתיות מחוץ לצרפת ולכן שמרה על יחסים עם צרפת של וישי. בסוף 1942, ארצות הברית ניתקה את יחסיה עם צרפת של וישי לאחר שגרמניה השתלטה על שטחים אשר בשליטת וישי, וממשלת וישי הפכה לממשלת בובות נאצית בפועל.
שחרור צרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]היחסים בין הנשיא רוזוולט לבין מנהיג צרפת החופשית, שארל דה גול, היה מתוחים, עקב סירובו של דה גול להשתתף בפלישה לנורמנדי ב-יוני 1944. אחרי הפלישה המוצלחת לנורמנדי, האמריקאים ידעו כי זה רק עניין של זמן עד שגרמניה הנאצית תאבד את צרפת כולה ודווייט אייזנהאואר נתן את מילתו לצרפתים כי פריז תשוחרר בידי הצבא הצרפתי של דה גול וכי לאמריקאים אין כל עניין בה. הדיוויזיה הצרפתית המשוריינת השנייה, תחת פיקודו של פיליפ לקלרק, הופקדה על המשימה לשחרור פריז. לקלרק לא כיבד את עמיתיו האמריקאים, וכמו הבריטים הוא חשב שהם חדשים למלחמה. לכן, הוא חשב שהאמריקאים לא יודעים מה הם עושים בשדה הקרב. אחרי עיכוב מסוים, נתן הגנרל האמריקאי ג'ורג' פטון אישור ללקלרק להיכנס לפריז. הצרפתים החלו לשחרר את פריז ממזרח בעוד שהצבא האמריקאי הגיע בפיקודו של פטון הגיע ממערב. בגלל עסקתו של אייזנהאואר עם דה גול, ניתן שחרור פריז עצמה לכוחות הצרפתים. כשדה גול מונה לנשיא צרפת, לאמריקאים ולבריטים לא הייתה ברירה אלא לקבל אותו. אייזנהאואר אפילו בא לפריז כדי לברכו.
1946-1989
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה נמשכו שיתופי הפעולה וגם המחלוקות. החובות שנשארו ממלחמת העולם הראשונה והושעו בשנת 1931, הוסדרו מחדש בהסכם בלום-ברנס (אנ') ב-1946. ארצות הברית מחקה לצרפת חוב של כ-2.8 מיליארד דולר ונתנה לצרפת הלוואה חדשה של כ-650 מיליון דולר. בתמורה, צרפת הציגה תוכנית חומש לשיקום ולפיתוח המדינה.[4]
ארצות הברית סייעה לצרפת להחיות את כלכלתה עם תוכנית מרשל, שבמסגרתה נתנה ארצות הברית כסיוע 2.3 מיליארד דולר.
סה"כ כל המענקים האמריקאים לצרפת בין השנים 1946–1953 הסתכמו בכ-4.9 מיליארד דולר.[5]
ב-1949, הפכו שתי המדינות לבעלות ברית רשמיות באמצעות האמנה הצפון אטלנטית, שהקימה את הברית הצבאית של נאט"ו. ארצות הברית וצרפת התנגדו לברית המועצות במלחמה הקרה, אך ב-1956, שתי המדינות עברו משבר נוסף כאשר ישראל, בריטניה וצרפת תקפו את מצרים במהלך מבצע קדש וארצות הברית הורתה להם לסגת. המשבר בתעלת סואץהשפיע עמוקות על בריטניה וצרפת: בעוד בריטניה אימצה מדיניות במזרח התיכון הדומה לזו של ארצות הברית, צרפת התרחקה מבעלות בריתה וחיפשה דרך עצמאית.
למרות מתחים מתמשכים בין ממשלת ארצות הברית לממשלת צרפת, הציבור הצרפתי, למעט הקומוניסטים, היה בדרך כלל בעל דעה טובה על ארצות הברית שנתפשה כענק נדיב וכארץ המודרניות.
שארל דה גול
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנות החמישים ביקשה צרפת סיוע אמריקני לפיתוח נשק גרעיני. אייזנהאואר דחה את הבקשה הצרפתית. לפני 1958, הוא היה מוטרד מחוסר היציבות הפוליטית של הרפובליקה הצרפתית. שארל דה גול הביא יציבות על הרפובליקה הצרפתית בשנת 1958, אך אייזנהאואר הכיר אותו היטב בשנות המלחמה וסירב להגיש סיוע לצרפת על מנת לפתח נשק גרעיני.
דה גול התווכח גם עם ארצות הברית על כניסת בריטניה לשוק האירופי המשותף. מדיניות החוץ של דה גול התמקדה בניסיון להגביל את כוחן ואת השפעתן של מעצמות העל, דבר שיגביר את היוקרה הבינלאומית של צרפת במונחים יחסיים. דה גול קיווה להעביר את צרפת ממעמד של תומכת של ארצות הברית למעצמה עולמית.
שתי המדינות היו שונות ביחסן למלחמת וייטנאם, בין השאר משום שמנהיגי צרפת היו משוכנעים כי ארצות הברית לא תוכל לנצח במלחמה.
1970-1989
[עריכת קוד מקור | עריכה]היחסים השתפרו במקצת לאחר שדה גול סיים את תפקידו כנשיא צרפת, ב-1969.
בסך הכל, לארצות הברית היו יחסים טובים יותר עם שאר המעצמות האירופיות הגדולות: בריטניה, גרמניה המערבית ואיטליה. במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20, שיתפו שתי המדינות פעולה בנושאים בינלאומיים, אם כי היו בין המדינות מחלוקות.
ממשל רייגן עשה ככל יכולתו על מנת למנוע מצרפת וממדינות אירופאיות אחרות לקנות מברית המועצות גז טבעי, באמצעות צינור סיביר-אירופה. ממשלות אירופה, כולל הצרפתים, לא נרתעו והצינור נבנה לבסוף.[6]
סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]צרפת תחת הנשיא פרנסואה מיטראן תמכה בקואליציה בהובלת ארצות הברית במלחמת המפרץ ב-1991.
ימים ספורים לאחר פיגועי 11 בספטמבר, הנשיא ז'אק שיראק, שנודע ביחסיו הקפואים עם ארצות הברית, הורה לשירותים החשאיים לשתף פעולה באופן הדוק עם המודיעין האמריקאי.
במרץ 2003, התנגדה צרפת יחד עם גרמניה, סין ורוסיה להצעה באו"ם אשר תסמיך פלישה אמריקאית לעיראק שהחלה את מלחמת עיראק. במהלך המלחמה, שר החוץ הצרפתי דומיניק דה וילפן היה מבקר בולט של מדיניותו של הנשיא ג'ורג' בוש בעיראק.
ניסיונות פומביים בארצות הברית להחרים סחורות צרפתיות כנקמה על "העוינות" הצרפתית כלפי ארצות הברית התגלו בסופו של דבר, כחסרי השפעה. זעזוע הדעה האמריקאי כלפי צרפת במהלך ההיערכות לפלישה לעיראק נבע בעיקר מכך שצרפת החליטה שלא להשתתף במלחמה. עם התקדמות המלחמה בעיראק, החלו היחסים בין שתי האומות להשתפר.
בעקבות סוגיות כגון עליית חזבאללה בלבנון, תוכנית הגרעין האיראנית ותהליך השלום הישראלי-פלסטיני שנתקע, קרא בוש לשיראק לעמוד למען השלום ונגד הקיצוניות בפגישתם ב-2006.
ממשלת סרקוזי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
היחסים בין צרפת לארצות הברית נעשו ידידותיים יותר לאחר שנבחר ניקולא סרקוזי לנשיא צרפת ב-2007. בהמשך אותה שנה הוא נאם בפני הקונגרס האמריקאי.[7]
ב-2008, חזרה צרפת לפיקוד המשולב של נאט"ו.[8] ההחלטה זכתה להערכה רבה בארצות הברית.[9]
ב-2011, היו שתי המדינות חלק מהקואליציה הבינלאומית של נאט"ו שפתחה בהתערבות הצבאית במלחמת האזרחים בלוב.
העשור השני של המאה ה-21
[עריכת קוד מקור | עריכה]ממשלת הולנד
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2013 השיקה צרפת את מבצע סרוואל, מבצע צבאי גדול לשחרור צפון מאלי מידי מורדים איסלאמיסטים. במבצע ארצות הברית סיפקה לצרפת תמיכה לוגיסטית.[10]
לאחר שהנשיא פרנסואה הולנד הבטיח תמיכה בפעולה צבאית נגד סוריה, מזכיר המדינה ג'ון קרי, כינה את צרפת: "בעלת בריתנו הוותיקה ביותר".[11]
ממשלת מקרון
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-12 ביולי 2017, נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, ביקר בצרפת ונפגש עם נשיא צרפת עמנואל מקרון. שני המנהיגים דנו בנושאים כמו המלחמה בטרור ומלחמת האזרחים בסוריה. אך לא דיברו על נושאים שהם בעלי חילוקי דעות עליהם, כגון הסכם האקלים והמסחר.[12]
על פי תחקיר עיתונאי מעמיק, נוצר קרע בין מקרון לטרמפ. מקרון התייאש מטראמפ לאחר שהאחרון פרסם ציוץ על נסיגת ארצות הברית מסוריה, 24 שעות לאחר שטראמפ ומקרון שוחחו על אחריותה של ארצות הברית כלפי אירופה.[13]
במאי 2021 ביקר נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן באירופה ונפגש גם עם מקרון.[14]
בספטמבר 2021, בפעם הראשונה מאז 1778 השיבה צרפת החזירה את שגרירה מוושינגטון. במקביל החזירה פריז גם את השגריר באוסטרליה.[15] בוטל גם טקס לציון קרב צ'ספיק. הזעם של צרפת נבע מעסקת צוללות בין ארצות הברית לבין אוסטרליה. העסקה, חלק מהקמת AUKUS, ברית חדשה בין ארצות הברית, בריטניה ואוסטרליה לבלימת סין באזור האוקיינוס השקט, גרמה לביטול רכש צוללות מצרפת בעשרות מיליארדי דולרים.[16] בהמשך, מקרון וביידן התחייבו לתקן את היחסים.[17][18]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Jonathan R. Dull, The French Navy and American Independence: A Study of Arms and Diplomacy, 1774–1787 (1975)
- ^ Lynn M. Case, and Warren E. Spencer, The United States and France: Civil War Diplomacy (1970)
- ^ Paul H. Reuter, "United States-French Relations Regarding French Intervention in Mexico: From the Tripartite Treaty to Queretaro," Southern Quarterly (1965) 6#4 pp 469–489
- ^ Irwin M. Wall (1991). The United States and the Making of Postwar France, 1945–1954. Cambridge U.P. p. 55.
- ^ U.S. Bureau of the Census, Statistical Abstract of the United States: 1954 (1955) table 1075 p 899 online edition file 1954-08.pdf 76 מגה
- ^ Philip Zelikow and Condoleezza Rice, eds., Germany unified and Europe transformed: a study in statecraft (Harvard UP, 1995).
- ^ Sarkozy Is Greeted Warmly by Congress – The NY Times
- ^ President Sarkozy marches France back to Nato with military shake-up – The Times
- ^ Sarkozy, and France, Look to U.S. Visit – The NY Times
- ^ Sisk, Richard. "U.S. Steps Up Support for French in Mali". Military.com. נבדק ב-30 באוגוסט 2013.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Lewis, Paul; Ackerman, Spencer (30 באוגוסט 2013). "US set for Syria strikes after Kerry says evidence of chemical attack is 'clear'". The Guardian. נבדק ב-30 באוגוסט 2013.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ http://time.com/4854413/bastille-day-2017-donald-trump-macron-france-paris/
- ^ בלומברג, הרגע שבו מקרון התייאש מטראמפ, באתר הארץ, 14 בפברואר 2019
- ^
אי־פי, ביידן פתח את ביקורו הראשון כנשיא באירופה עם מסר לעולם: "ארה"ב חזרה", באתר הארץ, 10 ביוני 2021
- ^ משבר דיפלומטי: צרפת החזירה את השגרירים מארה"ב ואוסטרליה, באתר ynet, 18 בספטמבר 2021
- ^ צרפת ביטלה חגיגות עם ארה"ב: "מכירת הצוללות לאוסטרליה - סכין בגב", באתר וואלה, 17 בספטמבר 2021
- ^ Berlin, Vivian Salama in Washington and Laurence Norman in (2021-09-22). "Biden, Macron Vow to Work to Ease Diplomatic Spat". Wall Street Journal (באנגלית אמריקאית). ISSN 0099-9660. נבדק ב-2021-10-30.
- ^ אי-פי, ביידן ומקרון נפגשו לראשונה מאז משבר עסקת הצוללות: "התנהלנו בצורה מגושמת", באתר וואלה, 30 באוקטובר 2021
