המצור על ירושלים (70)

המצור על ירושלים
	תבליט משער טיטוס בו נראית תהלוכה של לגיונרים רומאים הנושאים שלל מבית המקדש
	תבליט משער טיטוס בו נראית תהלוכה של לגיונרים רומאים הנושאים שלל מבית המקדש
	מערכה: המרד הגדול
	מלחמה: מרידות יהודה ברומא
תאריך	אביב–קיץ 70
מקום	ירושלים
קואורדינטות	31°46′41″N 35°14′09″E / 31.77805556°N 35.23583333°E
עילה	עריצות השלטון הרומאי ובייחוד התנהלותו של הנציב גסיוס פלורוס
תוצאה	ניצחון רומאי וחורבן ירושלים והמקדש
שינויים בטריטוריות	העברת ירושלים לשליטה רומאית מוחלטת
הצדדים הלוחמים
יהודים	הקיסרות הרומית
מפקדים
אלעזר בן שמעון (קנאים); יוחנן מגוש חלב; שמעון בר גיורא (קנאים)	אספסיאנוס; טיטוס
כוחות
23,400 לוחמים	4 לגיונות רומיים בתוספת חיילות עזר. כ-65,000 חיילים
	המידע ההיסטורי לגבי המרד מועט, ומבוסס על יוסף בן מתתיהו, היסטוריונים זרים, אגדות בתלמודים ובמדרשים, וממצאים ארכאולוגיים ואפיגרפיים.
	(למפת ירושלים העתיקה רגילה) המצור על ירושלים

לוח כרונולוגי של אירועי המצור
תאריך	מאורע	תרשים/איור/תצלום/אילוסטרציה	הרחבה – בעקבות המהלך המבצעי
י"ד בניסן ג'תת"ל	חניית הכוחות הרומיים סביב העיר		הקמת מחנות סביב העיר
ז' באייר	הבקעת הרומאים את החומה השלישית, לאחר 15 ימי לחימה		פלישת הרומאים מעבר לחומה השלישית, ונסיגת המורדים אל מעבר לחומה השנייה; הריסת שכונת בית זיתא
י"ב באייר	הבקעת הרומאים את החומה השנייה		פלישת כושלת של הרומאים לרובע החדש
ט"ז באייר	השתלטות הרומאים על החומה השנייה		הריסת חלקה הצפוני של החומה והצבת משמרות אבטחה רומיים בחלקה הדרומי
כ"ט באייר	סיום הקמת רביעיית הסוללות מול אנטוניה ומול העיר העליונה, לאחר 17 ימי עבודה		העלאת מכונות המלחמה להפקעת החומות ולפלישה מעבר אליהן
כ"ט באייר	הצתת המנהרות שמתחת לסוללות שמול אנטוניה, על ידי המורדים		קריסת הסוללות ומכונות המלחמה שעליהן
א' בסיוון	שריפת והשחתת מכונות המלחמה וסוללות המצור מול העיר העליונה, על ידי המורדים		כישלון המהלך הרומי של הצבת הסוללות
ד' בסיוון	הקמת טבעת מצור, לאחר שלושת ימי עבודה		הרעבת היהודים, החלשתם והתשתם; טיטוס ממתין חמישה ימים לכניעת המורדים, אך זו לא קרתה
א' בתמוז	הקמת ארבע סוללות מצור מול אנטוניה, לאחר 21 ימי עבודה		ריכוז הכוחות בגזרת הסוללות ואבטחתן; קידום מגדלי מצור אל החומה, ולחימה קשה בין הצדדים
ג' בתמוז (בלילה)	קריסת החומה החיצונית של אנטוניה		ניסיון כושל של הכוחות הרומיים לטפס על החומה הפנימית של אנטוניה
ה' בתמוז (בלילה)	השתלטות על החומה הפנימית של אנטוניה		לחימה לילית קשה על ההר, עד לנסיגת הכוח הרומאי אל מצודת אנטוניה
י"ג בתמוז (בלילה)	ניסיון השתלטות רומי על ההר		נסיגה חוזרת של הכוח הרומי, אל מצודת אנטוניה
י"ז בתמוז	מיטוט מצודת אנטוניה על ידי הכוחות הרומאים. משימה בת שבעה ימי עבודה (לא ברור אם בתאריך זה החלה העבודה, או שמא נסתיימה בו)		נסללה הדרך אל ההר
כ"ז בתמוז	שריפת הסטיו המערבי על ידי המורדים, תוך שעליו לגיונרים רבים		לכידת חיילים רומים למוות, וכילוי הסטיו
כ"ח בתמוז	העלאת הסטיו הצפוני על ידי הכוחות הרומאים, באופן מבוקר
ח' באב	סיום הקמת מערך חמש הסוללות בקרן המערבית-צפונית של ההר		מתקפה רומית משולבת, בניסיון כושל לכבוש את ההר
ח' באב	הצתת השערים הצפוניים והסטווים, על ידי הרומאים		נתישת היהודים את חומות ההר, מצפון וממערב
ט' באב	כיבוי האש בחומות ובסטווים, בפקודת טיטוס		יצירת גישה נוחה להר עבור הכוחות הרומיים
ט' באב	דיון על עתיד בית המקדש (טיטוס, ככל הנראה, הכריע על שריפתו)
י' באב	הצתת המקדש		שריפת המקדש ובזיזתו, תוך טבח במורדים והימלטות אלו ששרדו
ז' באלול/ח' באלול	הקמת זוג סוללות מול העיר העליונה, לאחר 18 ימי עבודה, וקידום מגדלי המצור על הסוללות		פריצת החומה הראשונה וכיבוש מערב העיר, תוך הימלטות המורדים אל תוך העיר; הרומאים ירדו אל העיר כולה ושטפו אותה במסע טבח, שרפה וביזה
תשרי ג'תתל"א	טיטוס שוהה בבניאס, במהלך מסעו מירושלים לרומא, בראש צבאו ועם אלפי שבויו; שמעון בר גיורא נתפס ומצטרף ליוחנן מגוש חלב שבשיירת השבויים		ביהודים נערכים משחקי גלדיאטורים. אלו חוזרים על עצמם גם בתחנה בביירות בחודש שלאחר מכן. השיירה ממשיכה, ולאחר מספר תחנות שבה לירושלים הכבושה, עוברת לאלכסנדריה, ומשם מפליג טיטוס לרומא, תוך שכ-700 מורדים נשלחים לרומא, להצגתם בתהלוכה
חורף ג'תתל"א	תהלוכת הטריומף ברומא		תהלוכה ראוותנית יחד עם השלל והשבי, נאומים, זביחת קורבנות, הוצאתו להורג של שמעון בר גיורא

המצור על ירושלים התרחש בשנת 70 לספירה (י"ד בניסן – ח' באלול ג'תת"ל). היה זה השלב הסופי בהכנעת המרד הגדול נגד השלטון הרומאי, שהתרחש בארץ ישראל בשנים 66–70 לספירה.^[1] המצור הסתיים בכיבושה של העיר בידי כוחות האימפריה הרומית תחת פיקודו של טיטוס. במהלך כיבוש ירושלים (שבוצע במספר שלבים) שרף הצבא הרומאי את בית המקדש, ערך טבח באוכלוסייתה, והחריב את העיר. מספר ההרוגים שמתו בחרב או ברעב הסתכם במאות אלפים. ההרס והטבח שבאו בעקבות כיבוש ירושלים, גרמו לשקיעתהּ של העיר לאחר מאות שנים של שגשוג ופריחה.

ההתקוממות בירושלים נגד השלטון הרומי, היוותה את השלב הראשון ואת המאיץ לפרוץ מרד כללי של האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל נגד האימפריה הרומית. המרד פרץ בהדרגה בעקבות תסיסה ארוכה בת שנים רבות שהונעה מסיבות שונות ומגוונות, אך בעלות אופי אחיד ומשותף. המרד כלל את כל חלקי ארץ ישראל ואף מחוצה לה, אך המערכה המרכזית התרחשה בירושלים. המורדים היהודים, שהיו מלכתחילה מפולגים למספר סיעות, ניהלו מלחמת אחים קשה בתוך העיר, במקביל למערכה נגד האויב הרומי. הם השכילו להתאחד רק לאחר שהצבא הרומאי הטיל מצור על העיר ותקף אותה, אך בשלב זה של המרד, זה כבר היה מאוחר מדי.

ההשלכות של החורבן על העם היהודי היו קשות והשפעתן הייתה במגוון תחומים ולטווח ארוך, עד לימינו אנו.

ירושלים בשלהי ימי הבית השני

ערך מורחב – ירושלים בתקופת בית שני

בשלהי ימי הבית השני הגיעה ירושלים לשיאה. שטחה של ירושלים עמד אז על כ-1,800 דונם (פי שניים משטחה של העיר העתיקה בימינו), ובתוכה היו ארמונות ושכונות הדומות לאלו שבאימפריה הרומית. העיר הוקפה בחומות בצורות עם מגדלים הנישאים ובולטים לגובה רב.

רקע גאוגרפי: מבנה העיר, חומותיה וביצוריה

ערך מורחב – החומה הראשונה, החומה השלישית, בית המקדש השני, מקדש הורדוס

לחצו כדי להקטין חזרה

מפת ירושלים בשלהי תקופת בית שני (על פי אייל מירון (עורך מדעי), מקדש בלהבות, מכון מגלי"ם, הוצאת מגיד). למידע על מקום, לחצו עליו

ערב המרד הגדול הייתה ירושלים מוקפת ומחולקת במספר חומות. העיר המרכזית הכילה במזרחה את עיר דוד הצפופה והוותיקה (שכונתה גם "העיר התחתונה"), ובמרכזה ובמערבה את "העיר העליונה" שנבנתה החל מימי החשמונאים ואילך. בין רבעים אלו היה גיא שכונה "הגיא המרכזי" (או "טִירוֹפּוֹיאוֹן", מיוונית), שלאורכו – מהדרום לצפון – טיפס רחוב ארוך ורחב עד לכותל המערבי של הר הבית, שם המשיך עוד לאורכו של הכותל. בצד המערבי והעליון של העיר העליונה בנה המלך הורדוס לעצמו ארמון מלוכה מפואר; הארמון גבל בחומת העיר ומצִדו הפנימי (שלצד העיר) הוא הוקף בחומה המבדילה אותו מהעיר. בחומה החיצונית שובצו שלושה מגדלי ענק מפוארים: מגדל פצאל, מגדל היפיקוס ומגדל מרים. סביב רבעים אלו נבנתה "החומה הראשונה", שהקיפה למעשה את העיר התחתונה יחד עם העיר העליונה. שתיהן היוו למעשה את חלקה העיקרי של ירושלים.

דגם של בית המקדש השני (בניין הורדוס) במבט ממזרח. כיום מופיע במוזיאון ישראל.

צפונה לעיר התחתונה היה שטח הר הבית ובו בית המקדש השני. שטח זה היה המקום המרכזי בירושלים בפעילותו ובחשיבותו היה בית המקדש. הורדוס הכפיל את שטחו של הר הבית, וזה הפך למקדש הגדול ביותר ברחבי האימפריה הרומית. מקדש הורדוס היה מוקף בסטווים מפוארים ותוכו רוּצף וחוּפה בסוגי שיש יקרים ובזהב. הוא נישא עד לגובה של כ-70 מטרים מעל רחבת הר הבית, שאף היא הייתה גבוהה בהרבה מהעיר שתחתיה. המקדש והר-הבית נתמכו בחומות-תמך אדירות. בקצה המערבי של חומת הר-הבית הצפונית בנה הורדוס את מצודת אנטוניה שבפינותיה התנשאו ארבעה מגדלים גבוהים הצופים על פני השטח כולו. ובצלע הדרומי של ההר הקים הורדוס את הסטיו המלכותי, ששימש גם למטרות ציבוריות. מפעל הבנייה הכביר התקדם אף בימי ממשיכיו של הורדוס עשרות שנים אחר מותו. בית המקדש שימש מוקד לאמונת עם ישראל והיווה את מרכז חיי הרוח. ההיערכות לקליטת עולי הרגל והמון האדם שפקד את העיר, כללה בין היתר: סלילת דרכים, בניית שווקים, אספקת מים והכשרת מקומות אירוח. לקראת סוף ימי הבית השני, ככל שגברה העלייה לרגל, כך עלתה חשיבותה של ירושלים והיא הפכה לאחת הערים הגדולות באימפריה הרומית.

בתקופת הורדוס התפשטה ירושלים צפונה לצדו המערבי של הר-הבית; השוק הגדול הסמוך לכותל המערבי של הר-הבית הוסיף והתרחב אל הצפון ורובע חדש נוצר סביב השווקים שהתהוו במקום עם גדילת הסחר. הרובע שהתפתח מערבית וצפונית להר-הבית, בצמוד אליו, תוּחם על ידי חומה חדשה שנקראה "החומה השנייה". עיקר ביצורי ושִכלולי העיר והמקדש בוצעו בידי הורדוס כ-100 שנים לפני פרוץ המרד. בשנים הסמוכות יותר למרד התרחבה העיר עוד לכיוון צפון ושכונות חדשות נבנו מצפון לחומה השנייה והראשונה. המלך אגריפס הראשון החל לבנות את "החומה השלישית", שאמורה הייתה להקיף את כל השטח הצפוני החדש. אולם מלאכת הבנייה הושבתה, ככל הנראה בפקודת הקיסר קלאודיוס, שחשש מביצורה של העיר. השלמת החומה התבצעה, כפי הנראה, על ידי המורדים רק עם ובסמוך לפרוץ המרד. חומה זו הייתה פחות חזקה משאר חומות העיר.

לעיר היו "מחסומים" טבעיים-טופוגרפיים: נחל קדרון מהמזרח וגיא בן הינום מהדרום. מסיבה זו אף נותרו גבולות העיר בצדדים אלו יציבים לאורך כל התקופה ההלניסטית עד לעת חורבן העיר.

המבנה הדתי-חברתי

החברה היהודית בתקופת בית שני הייתה חלוקה לכמה כיתות שנבדלו ביניהן באמונתן ובהרכבן החברתי. אל שלוש הכיתות הבולטות – הצדוקים, הפרושים והאיסיים – נוספה בתחילת המאה הראשונה לספירה הכת המכונה על ידי יוסף בן מתתיהו "הפילוסופיה הרביעית", זרם רעיוני שדגל בשחרור מעול הרומאים בתוקף אמונות משיחיות. עם הפרושים, שהאמינו בתורה שבעל פה, נמנו בעיקר אנשי מעמד הביניים וחלק מעניי העם, אולם הם היו דומיננטיים מאוד בחיי היהודים. במחצית השנייה של המאה הראשונה, צמחו מתוך "הפילוסופיה הרביעית" הקנאים, שדרשו שחרור מהשלטון הרומאי, ופלג קיצוני ובולט מתוכם – הסיקריים, שנקראו כך על שם הפגיונות הקטנים שנשאו עמם תחת בגדיהם ודקרו באמצעותם יריבים פוליטיים.

יוספוס פלאביוס, לאורך כל חיבורו "מלחמת היהודים", מרבה לתאר את הפילוג והמחנאות שהיו בין קבוצות היהודים, ולדבריו אף לא הושגה אחדות מלאה גם כאשר הרומאים כבר לחמו מול שורות המורדים. תיאורים אלו נמצאים הם בעמדת יחיד וללא חולק, שכן אין תיעודים היסטוריים אחרים מבני אותה תקופה שהכירו את המצב החברתי בירושלים. אמנם היסטוריונים נוטים לחשוד את יוספוס בהגזמה של הקיטוב בין המחנות, ובניסיון להציג באור שלילי ועוין את היחס שבין הקבוצות. כך מציין מנחם שטרן, כי: ”אף שאין להכחיש כי התמונה שצוירה כאן על הזרמים השונים היא במידה רבה היפותטית, הרי דבר אחד ברור: הגורמים שאיחדו זרמים אלה היו רבים יותר מהגורמים המפלגים”.^[2]

הכהונה הייתה מעמד האצולה היהודי, ורבים מבניו השתייכו לשכבת עשירי ירושלים. הכהנים הגדולים, המשרתים ובדימוס, היוו את האליטה של העיר ושל העם כולו. עם תחילתו של המרד הגדול בירושלים, לקחה האליטה את ההנהגה לידיה, אולם כבר בשנתו הראשונה של המרד איבדה את שלטונה ומעמדה לקנאים שהשתלטו על רחובות ירושלים.

ירושלים במרד הגדול

ערכים מורחבים – המרד הגדול

אופיים של הנציבים הרומיים בתקופה שקדמה לפרוץ "המרד הגדול" ונטייתם לטובת האוכלוסייה הסורית-הלניסטית במחלוקות עם האוכלוסייה היהודית בתחומי ארץ ישראל, וכן סחיטת הכספים אותה הפעילו על האוכלוסייה היהודית ופגיעתם ברגשות הדתיים שלה – דרדרו את יחס המרות של האזרחים היהודים, וכשהאחרון שבהם, גסיוס פלורוס, ערך טבח באוכלוסייה היהודית בירושלים, ואף ניסה לגזול את כספי המקדש, החלה התמרמרות כללית בקרב הציבור היהודי, שהפכה להתקוממות ראשונית בירושלים. היה זה הניצוץ שהבעיר את המרד הגדול בשנת 66 לספירה.

המרידה והשתלטות היהודים על העיר

העם בירושלים התקומם ויצא במרד נגד שלטונו של פלורוס. ניסיונותיו של אגריפס השני להניא את העם ממרד לא צלחו, והוא גורש מהעיר. הסיקריים פעלו ברחבי העיר להעמיק את המרד, הם הציתו מבנים ותפסו מוקדי שליטה. לאחר יומיים של לחימה הם השתלטו על מצודת אנטוניה וטבחו בחיל המצב הרומי ששהה בה. בינתיים פרצה בעיר מלחמת אחים בין הקבוצות השונות.

הנציב הרומי בסוריה, קסטיוס גאלוס, נשלח בראש כוח צבאי גדול להשליט סדר ביהודה. כשעברה שיירת האספקה שלו דרך מעלה בית חורון, תקף אותה שמעון בר גיורא, אחד ממנהיגי המורדים, ותפס חלק גדול ממנה, כולל בהמות משא רבות.^[3] פעולה זו הביאה למורדים תועלת רבה מאוחר יותר, בעת המצור הרומי על ירושלים, והקשתה על גאלוס להבקיע את חומות ירושלים. גאלוס עלה אל העיר וחדר אליה מכיוון צפון, דרך שכונת בית זיתא, וניסה לכבוש את הר-הבית. מסיבות בלתי ברורות החליט גאלוס להפסיק את המתקפה על ירושלים, ולסגת חזרה לשפלת החוף. במהלך הנסיגה הותקף צבאו על ידי כוחות המורדים, שפתחו במרדף אחריו וטמנו לו מארב במעבר ההררי הצר סמוך לבית חורון. צבאו ספג אבדות כבדות. המורדים חזרו לירושלים, כשבידיהם שלל רב שננטש במהלך מנוסת צבאו של גאלוס, כולל אילי ברזל, קטפולטות ומכונות מלחמה נוספות.^[4] ניצחון המורדים השפיע מאוד על המצב בעיר; היהודים אוהדי הרומאים ומתנגדי המרד ברחו מירושלים, ואחרים הצטרפו אל שורות המורדים לאחר שהשתכנעו בסיכויי ההצלחה של המרד, או מחשש לחייהם. רוב האוכלוסייה היהודית בירושלים עברה לתמוך במרד והעמדה של הגורמים המתונים בעיר נחלשה, אך העימותים הפנימיים לא פסקו.^[5]

מטבע מחצית השקל מימי המרד הגדול שנת 68. הכיתוב: מצד אחד (ימין) – "ירושלים הקדושה". מצד שני – במרכז, האותיות "שב" שפירושם "שנה 2" (למרד), ומסביב, "חצי השקל"

בעיר הוקמה מנהיגות יהודית מאורגנת. ויוסף בן גוריון עם הכהן הגדול לשעבר חנן בן חנן מונו למפקדי המרד בירושלים. הקבוצות הפוליטיות של המורדים ניהלו קרבות זו מול זו. הנהגת העיר התפצלה לשני מחנות עיקריים; האחד – יוסף בן גוריון וחנן בן חנן, שעבדו בשיתוף פעולה עם הכהן הגדול לשעבר יהושע בן גמלא והתנא ונשיא הסנהדרין רבן שמעון בן גמליאל הזקן. הנהגה זו אופיינה במתינות ונקטה במדיניות כפולה: היערכות למלחמה ובד בבד נִטרול המורדים הקיצוניים, בתקווה שעל ידי-כך יוכלו לבוא בהמשך להסכם שלום עם הרומאים. המחנה השני היה מחנה הקנאים בראשותו של אלעזר בן שמעון, שתחת ידו היה שלל מלחמה רב שתפס בעת נסיגתו של קסטיוס גאלוס. המונים מתושבי הארץ שנושלו מאחוזתם וברחו מהצבא הרומי הכובש, באו ועלו לירושלים. הבורחים לא נתנו אֵמון בהנהגה המתונה והצטרפו אל הקנאים.^[6] בין הפליטים נמנה גם יוחנן מגוש חלב, שזיקתו הקיצונית הוסיפה רבות לעיצוב הקבוצה הקנאית בעיר.

שמעון בר גיורא אף הוא החזיק בשלל רב שתפס בעת התקפתו על שיירתו של קסטיוס גאלוס. מעמדו הציבורי התחזק ושוחרי-קרב התאספו סביבו. שאיפתו לשלטון עצמאי בלעדי על ירושלים, הביאה לתגובת-נגד מצִדו של חנן בן חנן, שרדף את שמעון באמצעות חוליות-לחימה והצליח לסלק אותו מירושלים. שמעון פרש למצדה, חבר לסיקריים, ומשם ניהל את מסעי השוד והביזה שלו. מחנה הקנאים הלך והתחזק, אך בעקבות פעילותו של חנן בן חנן הצליח המון העם ללחום בהם ולסלק אותם ממרחב הר-הבית, שהיה לפני-כן בריבונותם, אל שטח מצומצם של העזרה שבבית המקדש.^[7] במחנה הקנאים החליף יוחנן מגוש חלב את מקומו של אלעזר בן שמעון, ויחד עם 20,000 לוחמים אדומים השתלט על העיר ורצח את הכוהנים הגדולים חנן ויהושע בן גמלא, את יוסף בן גוריון ועוד מנהיגים ולוחמים אחרים בולטים. בשלב מסוים הצליח העם בעזרת האדומים לדחוק ולהחזיר את הקנאים אל תחומי הר-הבית. שמעון בר גיורא מצא בשלב זה הזדמנות לחזור לירושלים, לאחר שסולק ממנה על ידי חנן, והעם יחד עם האדומים קיבלו אותו למנהיג עליהם. העיר כולה הייתה בשליטתו מלבד הר-הבית, שהקנאים התבצרו בו ובנו לאורך החומה המערבית שלו ארבעה מגדלי מצור.

תחילתה של הכנעת המרד בפיקודו של אספסיאנוס

אספסיאנוס. מנהל דיכוי המרד בשלביו הראשונים

המצביא אספסיאנוס, נשלח על ידי נירון קיסר רומא למשימת דיכוי המרד ביהודה. אספסיאנוס עלה עם כ-60,000 לוחמים. הוא החל את מסעו בצפון ארץ ישראל והשתלט בהדרגה על האזורים שבשליטת המורדים היהודים. בסופו של תהליך שהחל בחורף 67/66 לספירה ונמשך עד לסיום הקיץ של 68, נכבשה הארץ כולל גם הרי יהודה, למעט מרחב ירושלים. אספסיאנוס שהעריך כי הלחימה על ירושלים תהיה קשה מהמערכות שקדמו לה, השהה את כוחותיו וניצל את ההפוגה לאימון הכוחות ולהתארגנות מחדש. שנת 68/69 לספירה הייתה שנה של תהפוכות ומלחמת אזרחים באימפריה הרומית, ונודעה בשם שנת ארבעת הקיסרים על שם החלפת השלטון בידי ארבעה קיסרים באותה השנה. בסופה של שנת 69 התמנה אספסיאנוס לקיסר רומא. הוא הפליג מיהודה לרומא לשם ההכתרה, ומינה את בנו טיטוס ששהה עמו, להשלים את דיכוי המרד ביהודה ולכבוש את ירושלים.

משך כל פרק זמן זה המשיכה מלחמת האחים בירושלים והחריפה ביותר. אלעזר בן שמעון לא השלים עם השתלטותו של יוחנן מגוש חלב על מחנה הקנאים, ויחד עם קבוצת תומכים התבצר בשטח בית-המקדש.^[8] שלוש הסיעות היריבות של המורדים לחמו אלה באלה על השליטה בירושלים, וכל אחת מהם החזיקה בחלק מהעיר: אלעזר עם מספר קטן של לוחמים, החזיק בחצר הפנימית של בית המקדש, שהתנשאה כ-20 מטרים מעל מפלס הר הבית והייתה מוקפת חומה; יוחנן מגוש חלב החזיק ברוב שטח הר-הבית; ואילו שמעון בר גיורא החזיק בשאר חלקי ירושלים, כשכוחותיו העיקריים התרכזו בעיר העליונה.^[9]
במהלך הקרבות בין יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, עלו באש מחסני המזון, שנאגרו לקראת המצור הרומי הצפוי.^[10]

המצור בפיקודו של טיטוס

מינויו של טיטוס כמפקד הכוחות הרומיים, שנועדו לכבוש את ירושלים ולהשלים את הכנעת המרד ביהודה, נבע בעיקר ממניעים פוליטיים. אספסיאנוס, שהיה טרוד כעת בביסוס שלטונו באימפריה הרומית, לא רצה להפקיד את הפיקוד על אחד מריכוזי הכוחות הגדולים של הצבא הרומאי במזרח האימפריה, בידי מפקד שלא ניתן לסמוך על נאמנותו הבלתי מעורערת. מסירת הפיקוד על הכוחות הרומיים ביהודה לידי בנו, טיטוס, חרף גילו הצעיר וחוסר מיומנותו, הבטיחה שכוחות אלו לא יהוו איום על כיסאו של אספסיאנוס ברומא. כדי לפצות על חוסר המיומנות הצבאית של טיטוס, הקיפוֹ אספסיאנוס ביועצים ובקצינים מוכשרים.

טיטוס נערך למתקפה על ירושלים במלוא המרץ ובכוחות מתוגברים. באלכסנדריה שבמצרים, בה שהה טיטוס עם אביו בטרם יצא זה האחרון לרומא, אִרגן טיטוס את הכוחות הרומיים, ובאביב שנת 70 לספירה הגיע אִתם לקיסריה, שנקבעה כנקודת-מפגש לכל הכוחות שנמסרו לפיקודו לצורך השלמת דיכוי המרד ביהודה.

הצדדים הלוחמים

הצבא הרומאי

היחידות הרומאיות בקרב

התמורות שחלו בצמרת השלטון ברומא השפיעו על הרכב הצבא שנשלח להשלים את הכנעת המרד ביהודה. לא כל הכוחות שנלחמו ביהודה תחת פיקודו של אספסיאנוס השתתפו במצור על ירושלים בשנת 70.
הלגיון החמישי מקדוניקה, הלגיון העשירי פרטנסיס, הלגיון השנים עשר פולמינטה והלגיון החמישה עשר אפולינריס, נחשבו מהמובחרים שבלגיונות הצבא הרומאי, עם התמחות מיוחדת בלוחמת מצור. כל ארבעת הלגיונות השתתפו בלחימה בתחומי ארץ ישראל תחת פיקודו של אספסיאנוס, וזכו בהצלחות מרשימות במהלך דיכוי המרד היהודי. בנוסף, לחיילי הלגיון השנים עשר,^[11] אשר הושפל בעקבות התבוסה שספג במהלך ניסיונו הכושל של קסטיוס גאלוס לדכא את ההתקוממות בירושלים בראשית המרד הגדול, הייתה מוטיבציה מיוחדת לכבוש את העיר ולהוכיח את כושר לחימתם, כדי לנקום במורדים היהודים, ולהשיב את כבודם האבוד.^[12]

קיימות ראיות רבות להשתתפות הלגיון העשירי בדיכוי המרד ביהודה, מאחר שלאחר השלמת דיכוי המרד הוא הושאר כחיל מצב בפרובניקיה המרדנית, ומחנה הקבע שלו שכן במרחק קצר ממערב לירושלים במשך למעלה מ-200 שנה לאחר המרד הגדול. עובדה זו נתמכת בממצאים ארכאולוגיים רבים, שהבולטים בהם הם טביעות החותם הרבות שהותיר במקום. לעומת זאת, לא נמצאו ראיות ארכאולוגיות כלשהן להימצאות הלגיונות ה-5 וה-12 בשטח מארץ ישראל בתקופת המרד הגדול. עדות מסוימת להשתתפות הלגיון ה-15, או יחידות מתוכו, בדיכוי המרד היהודי, נמצאה בדמות ארבע פרוטות ברונזה שהונפקו על ידי המורדים, ונמצאו על גדות הדנובה – בשטח מחנה הקבע של הלגיון שבקרנונטום, בפרובינקיה פאנוניה (אוסטריה כיום).^[13]

חלק מהכוחות המקוריים, שנכללו בצבאו של אספסיאנוס, הועברו לאיטליה במהלך מלחמת האזרחים. הם הוחלפו בכוחות אחרים, שכללו 2,000 לגיונרים מהלגיון העשרים ושניים דיאוטראיאנה ומהלגיון השלישי קירנאיקה, ששירתו באלכסנדריה שבמצרים.^[14] עליהם נוספו 3,000 לגיונרים מהכוחות הרומיים באזור הפרת,^[14] וכוחות גדולים של חיל העזר מסוריה ומחֵילות המלכים הקליינטים. חיל העזר מסוריה שלא היה בעל ניסיון רב בלחימה, לא השתתף באופן ישיר במצור על ירושלים, אלא נותר, יחד עם חלק מיחידות העזר שהיו בצבאו של אספסיאנוס, כחיל מצב באזורים שכבר נכבשו על ידי הצבא הרומאי בארץ ישראל.

הנציב הרומי במצרים עד לאותה עת, היהודי המומר טיבריוס יוליוס אלכסנדר, שימש כנציב הרומי בפרובינקיית יהודה בעבר הרחוק יותר, והיה בעל ניסיון רב באסטרטגיה צבאית. תמיכתו של האחרון באספסיאנוס במהלך מלחמת האזרחים ברומא, בצירוף ניסיונו וכישוריו הצבאיים, הביאו למינויו כיועץ צבאי בכיר של טיטוס.^[15]

הרכב הכוח הרומאי

סך כל הכוחות בפיקודו של טיטוס מנו כ-65,000 חיילים, על פי החישוב הבא:

הלגיונות ה-5, ה-10, ה-12 וה-15, בצירוף יחידות מהלגיונות שהוצבו באלכסנדריה שבמצרים (2,000) ובאזור הפרת (3,000)^[16]: סך הכל 24,000 חיילים.^[17]
חילות העזר מסוריה ועוד – 20 קוהורטות ו-8 יחידות פרשים: 21,000 חיילים.^[18]
צבאות המלכים הקליינטים, שכללו כ-15,000 חיילים בהרכב הבא:^[19]
- יחידות מצבאו של מלכוס השני, מלך הנבטים – 5,000 רגלים (רובם קשתים) ו-1,000 פרשים: 6,000 חיילים.
- יחידות מצבאותיהם של אנטיוכוס הרביעי מלך קומגנה, אגריפס השני וסוהאמוס מלך אמסה^[20] – שכללו 2,000 קשתים ו-1,000 רגלים כל אחת. סך הכל 9,000 חיילים.

בצירוף תגבורות של כ-5,000 חיילים לפחות. סך הכול: 20,000.^[21]

מלבד החיילים, היו גם משרתים שהשלימו למספר כולל של כ-80,000 איש.^[22]

סוסי המלחמה יחד עם שאר בהמות המשא, הגיעו למספר של כ-35,000.^[22] הגמל, ששימש כאמצעי הובלה עיקרי במזרח התיכון, בא לידי יתרון בולט בשרשרת האספקה הרומית. כושר המשא שלו גבוה, ולעומת זאת מגוון מזון הבר שהוא אוכל מחורש ים-תיכוני גבוה יותר בהרבה מבהמות אחרות.^[23]

פירוט הרכב הלגיונות על כל האנשים והציוד הנלווה עמהם (המספרים בממוצע לפי השערות חוקרים, ובפרט בנתונים בשאר הטורים מלבד הלוחמים)^[24]:


		לוחמים	ס"ה לוחמים	משרתים	ס"ה משרתים	ס"ה כוח אנושי	עגלות משא	ס"ה עגלות משא	בהמות משא	ס"ה בהמות משא	סוסים	ס"ה סוסים	ס"ה כלל הבהמות
הלגיונות ה-5, ה-10, ה-12 וה-15		19,000	24,000	3,600		27,600	904		6,825		840		7,665
יחידות מהלגיונות שהוצבו באלכסנדריה שבמצרים		2,000
יחידות מהלגיונות שהוצבו באזור הפרת		3,000
חילות העזר מסוריה ועוד	10 קוהורטות מיליאריות	10,000	21,700	2,746	6,350	28,050	235	732	2,745	7,769	150	6,266	14,035
	10 קוהורטות פרשיות	7,200		2,560			255		2,560		1,391
	8 אלות פרשיות	4,500		1,044			242		2,464		4,725
צבאות המלכים הקליינטים	יחידות מצבאו של מלכוס השני, מלך הנבטים	6,000	20,000	4,483		24,483	390		7,083		6,000		13,083
	יחידות מצבאו של אנטיוכוס הרביעי מלך קומגנה	3,000
	יחידות מצבאו של אגריפס השני	3,000
	יחידות מצבאו של סוהאמוס מלך אמסה	3,000
	תגבורות	5,000
ס"ה		65,700		14,433		80,133	2,026		21,677		13,106		34,783

אופי הלחימה והארגון הצבאי בכוח הרומאי

לצבא הרומי היה יתרון משמעותי על כוחות המורדים הודות לכמה דברים שאפיינו את התנהלותו בשדה הקרב, כולל משמעת קרבית חזקה; תרגולות צבאיות יסודיות; יכולת לפעול בכמה גְזָרות בו-זמנית; כושר הנדסי; הפקת לקחים מהירה; ניצול יעיל של כוחות עתודה; כושר גופני; ניצול הכוחות והתאמתם למצב בשטח. בנוסף, הציוד והחימוש של הלגיונות הרומיים היה אחיד ובאיכות גבוהה. עם זאת קיבעון הסדר והארגון, שאפיין את הצבא הרומי, פעל לעיתים לרעתו. כאשר המבנה של יחידות הלגיון השתבש/התפרק מסיבות שונות, החיילים חדלו לתפקד ביעילות ונטו להיתפס לבהלה.^[25]

המחנות הרומיים מוקמו, על פי השערות שונות של החוקרים, ביריחו, בחדיד, באזור גבעון, בהר הצופים ובהר הזיתים, וכן כנראה בעוד מקומות סמוכים לירושלים.^[26]

אספקת הצבא הרומאי

הצבא הרומי ראה חשיבות רבה בתזונה הצבאית, ואספקת המזון הייתה מרכיב חשוב באסטרטגיית המלחמה. אלעזר גלילי מציין בסיכום שהמלחמה על ירושלים הייתה מלחמת אספקה, בשינוע האספקה ובהגנה ואבטחה של שיירות האספקה.^[27] האספקה באה לידי ביטוי בעיקר במזון, מים ועצים. ניתוח מספר האנשים שהשתתפו בלחימה במחנה הרומאי, יחד עם הבהמות, נותן כי הכוח הרומי צרך כ־250 טון מזון וכ־1,000 קוב מים בכל יום במערכה.^[22]

אספקת המזון

הסביבה החקלאית ביהודה לא שפעה במזון עם בוא הכוח הרומאי, שכן זה נאסף לתוך העיר מבעוד מועד על ידי המורדים היהודים. על פי יונתן פרייס, בחודש הראשון של המצור התבססו הרומאים על המזון שנמצא בסביבות העיר, אך החל מהחודש השני והלאה שינעו מזון מאזורים אחרים. מרחב יריחו, שבאופן רגיל היה בסיס רחב למזון עבור תושבי ירושלים, לא הניב תבואה מספקת, מחמת כיבושו, דלדול תושביו והשכנת הלגיון העשירי בו.^[28] הרומאים ניצלו גם את המרעה הטבעי, שסיפק בין 100 ל-500 קילוגרם מספוא טבעי לכל דונם (הפער השתנה לפי המיקום, התקופה בשנה, והבהמה; ככל שנעים מערבה אל השפלה, וככל שהתקופה הייתה קרובה יותר לאחר לאביב, וככל שמדובר בגמל, ולא בפרד וחמור, ובפרט לא בסוס – שקיבתו רגישה – כמות המספוא לדונם הייתה גדולה יותר).^[23] נתיבי האספקה היו חד-כיווניים, על מנת למנוע פקק תנועה שהיה עלול להיווצר מחמת התנגשות של מאות ואלפי בהמות ועגלות שנעים מהחזית ואליה.^[29] קווי אספקת המזון העיקריים לצבא הרומי היו:

הקו המזרחי – מממלכת אגריפס השני – מאזור החורן והבשן. אלו הועברו דרך נהר הירדן מול יריחו.^[30] קו זה סיפק את מזונות הלגיון העשירי פרטנסיס, חלק מחילות העזר מסוריה ועוד, צבא אנטיוכוס הרביעי. האספקה הייתה מיועדת עבור כ-18,500 איש (כ-15,000 לוחמים, עם כ-3,500 משרתים), ועבור כ-8,000 בהמות (כ-5,000 בהמות משא, עם כ-3,000 סוסי מלחמה).^[31] מכיוון שהציר המזרחי היה בעל נתיב אחד, התנועה בו הייתה חד-כיוונית, לסירוגין – מיריחו לירושלים והפוך. משך התנועה בציר יריחו–ירושלים עמד על כיממה או יממה וחצי.^[29]
הקו המערבי – מסוריה ומצרים ומפרובינקיות נוספות, כמו אסיה, גלטיה, פמפיליה וקפדוקיה. יוספוס פלאביוס מציין כי באותה התקופה מצרים הייתה מספקת לרומא מזון בכמות המספקת לארבעה חודשים, מדי שנה, ונחשבה כ"אסם תבואה" עבור רומא.^[32] מסתבר כי מצרים סיפקה מזון לכוחות בירושלים רק בתחילת המצור, ולאחר מכן המשיכה את האספקה הרגילה לרומא, ואילו הכוחות בירושלים הסתמכו על התבואה בסוריה שכבר הבשילה. שינוע המזון ממצרים התבצע דרך הים, באוניות משא שפרקו את מטענם בנמל עכו, נמל יפו ונמל קיסריה; שינוע המזון מסוריה התבצע דרך הים, או דרך היבשה.^[33] הציר היבשתי נע על פני המסלול ירושלים–מוצא–אמאוס–חדיד, או על פני המסלול ירושלים–גבעת שאול–גופנא–תל אפק (אנטיפטריס). המסלול האחרון שימש ככל הנראה להובלת המזון אל ירושלים, ואילו בראשון ירדה השיירה ריקה להביא שוב מזון.^[34] קו זה סיפק את מזונות הלגיונות ה-5, ה-12 וה-15, יחידות מהכוח במצרים, רוב חילות העזר מסוריה ועוד, צבאות המלכים הקליינטים מלבד אנטיוכוס הרביעי. האספקה הייתה מיועדת עבור כ-61,500 איש (כ-50,500 לוחמים, עם כ-11,000 משרתים), ועבור כ-26,500 בהמות (כ-16,500 בהמות משא, עם כ-10,000 סוסי מלחמה).^[31] בציר זה היו מספר נתיבים מקבילים, ועל כן כל נתיב שימש באופן קבע לתנועה חד-כיוונית^[29]

סך מנת המזון היומית של החייל הרומי הייתה כ-1.35 קילוגרם מזון ליום: כ-850 גרם חיטה, וכ-500 גרם משאר מצרכים. המספוא היומי הנדרש לבהמות, הוא כחמישה קילוגרם לסוס מלחמה, וכ-3.5 קילוגרם לבהמת משא.^[35] על פי חישוב, סך המזון היומי לכוח הרומי האנושי עמד על מעל 100 קילוטון מזון, וסך המזון היומי לסוסי המלחמה עמד על כ-65 קילוטון, וסך המזון היומי לבהמות המשא עמד על כ-75 קילוטון מספוא. סך הכול, כ-204 קילוטון ליום. כרבע מהכמות שונעה דרך הציר המזרחי, והשאר דרך הציר המערבי. בהמת משא מסוגלת לשאת משקל של כ-135 קילוגרם, גמל מסוגל לשאת כ-175 קילוגרם, ובעגלה ניתן לשאת משקל של כ-500 קילוגרם. יוצא אפוא כי לשם שינוע כמות המזון לשלושה ימים נדרשו כ-2,700 בהמות משא, כ-2,100 גמלים וכ-750 עגלות (בציר המזרחי שינוע הלוך ושוב נמשך שלושה ימים, ואילו בצד המערבי הספיקו בזמן זה לשנע אספקה שלוש פעמים).^[36]

אספקת המים

התבססה על מקורות מים שבסביבות אזור הלחימה: בריכות ומעיינות; בעיקר מעיינות ואדי קלט.

אספקת העצים

התבססה אף היא על כריתת עצים בסביבה. אמנם לאחר שהמורדים היהודים הצליחו להעלות באש את הסוללות, נוצר מחסור כבד בעצים לשם בניית סוללות חדשות, וזה הביא לשינוי בתוכנית התקיפה הרומית.

המורדים היהודיים

הרכב הכוח היהודי

לפי יוסף בן-מתתיהו, כוח המורדים בירושלים כלל 23,400 לוחמים, שלחמו במסגרת שלוש קבוצות עיקריות:^[37]

תחת פיקודו של שמעון בר גיורא: 10,000 לוחמים, ובראשם 50 מפקדים. ועוד 5,000 לוחמים נוספים מהאדומים שנחלצו להגן על העיר, ובראשם 10 מפקדים.
תחת פיקודו של יוחנן מגוש חלב: 6,000 לוחמים, ובראשם 10 מפקדים.
תחת פיקודו של אלעזר בן שמעון: 2,400 לוחמים, שחברו זמן קצר לאחר פתיחת המצור הרומי עם הכוח בפיקודו של יוחנן.

לדברי דיו קסיוס, המורדים בירושלים קיבלו עזרה מיהודים מכל האזור סביב ארץ ישראל וכן מיהודים לא רק בתחום האימפריה הרומית, אלא גם מעבר לפרת.^[38]

אופי הלחימה והארגון הצבאי בכוח היהודי

בניגוד לאימפריה הרומית, למורדים היהודיים לא היה צבא קבע סדיר. הם לא היו לוחמים מקצועיים, והציוד והמיגון שעמדו לרשותם היו נחותים בהרבה בהשוואה ליריביהם. רק מעטים מהם היו מצוידים בשריון גוף, וכלי הנשק שהיו ברשותם כללו בעיקר אלות, חרבות ופגיונות, אם כי הם השתמשו לעִתים גם בנשק שלל רומי, שנפל בידיהם בקרבות קודמים: חניתות וכידונים, קלעים וקשתות. בנוסף, מספר הלוחמים בצד היהודי לא עלה על כשליש מצבאו של טיטוס.

עם זאת הלוחמים היהודיים התאפיינו באומץ לב נואש וברוח לחימה גבוהה, מה שבמצבים מסוימים נתן להם יתרון על הליגיונרים הרומיים, בפרט במקרים של תקיפות פתע ולחימה פנים אל פנים בטווח קצר.
טקטיקת הלחימה של המורדים היהודים הייתה בדרך כלל טקטיקת גרילה או קומנדו. הם נמנעו מניהול קרבות סדורים נגד הלגיונות הרומיים, תקפו אותם עם כוחות קטנים, אך זריזים ונחושים, וכך הצליחו להשיג הצלחות מקומיות מול הצבא הרומאי הגדול והמסורבל.

אספקת המזון היהודית

המורדים נערכו לקראת המצור למצב זה, והקצו בניינים לאחסון מזון שכלל חיטים ושעורים, מלח, יין ושמן, וגם עצים. אלו נאגרו בכמות רבה, שהייתה אמורה להספיק לשנים רבות של מצור. בסופו של דבר, במסגרת הסכסוך הפנימי ההדדי בתוך קבוצות הלוחמים היהודיים, הוצתו המאגרים באש, והרעב הורגש באופן מיידי.^[10] היה זה כבר בשלב הראשון של המערכה, עם בואו של טיטוס. מקור הדגן היה מהמרחב החקלאי שבאזור יהודה.^[28]

מהלך הלחימה בפיקודו של טיטוס

הצבא הרומי עולה אל ירושלים

**המצור על ירושלים והחרבתה בידי הרומאים תחת פיקודו של טיטוס**, בעיניו של דייוויד רוברטס, שמן על בד, 1850.
מיקום הרומאים בציור: מצפון-מזרח לעיר, דבר התואם את שלב הקמת המחנות של טיטוס, כשבציור נראה המחנה המאוחד באֵזור הר הצופים. ההצתות בעיר יכולות להיות קשורות לקרבות הפנימיים בין המורדים. ניתן להבחין בציור בשלוש החומות המקיפות את העיר, וברקע – במגדלים שממערב לעיר העליונה, סביב לארמון הורדוס. המקדש משמאל, ונחל קדרון לפניו.

טיטוס, שהפיק לקחים מניסיונו הכושל של קסטיוס גאלוס לכבוש את ירושלים, פיצל את צבאו לשלושה כוחות, שנועדו לנוע לכיוון העיר במקביל משלושה כיוונים, ולהגיע לירושלים בו זמנית, כדי לשדר עוצמה צבאית ולהקשות על כוחות המורדים לתקוף את צבאו בדרכו לעיר. הלגיונות השנים עשר והחמישה עשר עם חילות העזר שלהם תחת פיקודו האישי של טיטוס, נעו אל העיר מכיוון צפון במסלול העובר דרך השומרון וגב ההר, הלגיון החמישי עם כוחות נלווים נע אל העיר מכיוון מערב, מאמאוס דרך מעלה בית חורון, ואילו הכוח השלישי, שכלל בעיקר את הלגיון העשירי, נע לירושלים מכיוון מזרח, מיריחו אל הר הזיתים.
שלושת הכוחות נועדו לחבור סמוך להר הזיתים בערב פסח – י"ד בניסן. מועד זה נקבע במטרה לתפוס את העיר במצב של עומס, בגלל עולי-הרגל הרבים, שיבואו לעשות את חג הפסח בירושלים, בהנחה שריבוי האוכלוסין יקשה על המגינים לעמוד במצור רומי ממושך, עקב מחסור במזון ובמים.^[39]

התקדמות הכוחות הרומיים לירושלים נערכה בזהירות, לפי הנוהל הרומי של תנועה בשטחי אויב. זאת על אף שהשטח נכבש כבר בידי אספסיאנוס, שגם השאיר בו חילות מצב. בראש כל כוח נע חיל חלוץ, שכלל פרשים ורגלים מכוחות המלכים הקליינטים וחילות העזר.

טיטוס, שהקים את מחנהו כ-5.5 קילומטר צפונה לירושלים, באֵזור גבעת שאול המקראית, יצא לסיור סמוך לחומות ירושלים בליווי 600 פרשים, במטרה לבחון את השטח ולאסוף מודיעין על ביצורי העיר. לדעת גרשון בר-כוכבא, סיבת התקרבותו של טיטוס למקום הייתה כדי לבחון את השטח למטרות שינוע אספקה, שכן רק באזור הסמוך לחומה היה מעבר נוח לשינוע אספקה מצפון למערב והפוך.^[40] המורדים ניצלו מצב זה לעריכת גיחת פתע מהחומה הצפונית של העיר, והצליחו לנתק את טיטוס וקבוצת פרשים קטנה מכוח הפרשים העיקרי. פני השטח, שהיו מבותרים בחפירות ובגדרות, הקשו על טיטוס להימלט מהזירה, והוא הצליח להיחלץ לבסוף רק לאחר שחלק משומרי ראשו נהרגו. הצלחת הגיחה עודדה את כוחות המורדים בירושלים.^[41]

טיטוס הורה לכוחותיו לתפוס עמדות קרוב יותר לחומות ירושלים, ולהקים מחנות מבוצרים בהתאם לנוהל המקובל בצבא הרומי. הלגיון ה-10 התמקם קילומטר ממזרח לירושלים, על הר הזיתים, כשנחל קדרון מפריד בינו לבין העיר. הלגיונות ה-15 וה-12 הקימו מחנה מאוחד כ-1,200 מטר מצפון-מזרח לעיר, באֵזור הר הצופים, ואילו הלגיון החמישי הקים את מחנהו במרחק כחצי קילומטר מאחריהם.

הקמת מחנות מבוצרים הייתה חלק מההתנהלות הבסיסית של הצבא הרומי בעיתות שלום ובעיתות מלחמה. המחנה המבוצר שימש בסיס מוצק לנסיגה ולחידוש ההתקפה במקרה הצורך, לאבטחת כוחות צבא רומיים מפני התקפת פתע/לילה, להתגוננות מפני כוחות אויב עדיפים עד להגעת כוחות תגבורת, וליצירת תחושת ביטחון בשורות הלגיון.^[42]

תקיפות המורדים

הגיחה של המורדים היהודים על מחנה הלגיון העשירי בהר הזיתים

הופעת הצבא הרומי הגדול מול חומות ירושלים בבוקרו של ערב פסח הפתיעה את המורדים, וגרמה להשעיה זמנית של מלחמת האחים בין הפלגים היריבים שלהם, שהתאחדו לצורך המלחמה באויב הרומאי.^[43]

הלגיון העשירי, שחייליו עסקו בהקמת המחנה המבוצר שלהם על הר הזיתים, לא צפה אפשרות של התקפה יהודית, ולכן לא טרח להציב כוח אבטחה להגן על העובדים בהקמת המחנה. העבודות התבצעו בקבוצות קטנות, כשנשקם וציודם של החיילים לא עליהם. המורדים היהודיים מיהרו לנצל את חוסר הזהירות של הרומאים. הם חצו את ערוץ נחל קדרון, התפרצו בהפתעה אל המחנה, שעדיין היה בשלבי הקמה, והניסו את חיילי הלגיון במעלה ההר. למזלם של האחרונים, טיטוס חש לעזרתם עם כוח מחיל העזר, תקף את המורדים מהאגף, והניסם בחזרה לעברו השני של הנחל.

טיטוס הציב גדודים של חיל העזר במורד ההר, כדי למנוע גיחות פתע נוספות של המורדים, והורה ללגיון להמשיך בעבודות להקמת המחנה. אולם המורדים תקפו שוב בשעות הצהריים עם מספר רב של לוחמים, והצליחו להבקיע דרך כוח האבטחה ולהניס בשנית את חיילי הלגיון במעלה ההר. טיטוס, שנמצא בזירת הקרב עם משמר ראשו, מצא עצמו מכותר ומנותק מכוחותיו העיקריים. לפי יוסף בן-מתתיהו, חיילי הלגיון העשירי, שזיהו את הסכנה בה נמצא מפקדם העליון ובושו בכך שנטשו אותו, התאוששו מהבהלה שאחזה בהם וחשו לעזרתו, כשהם הודפים את כוח המורדים חזרה במורד נחל קדרון.^[44]^[48]

מאבקים פנימיים בירושלים

פלגי המורדים שראו שהצבא הרומי אינו מתכוון לתקוף את ירושלים באופן מיידי, המשיכו את המלחמה הפנימית על השליטה בעיר. לרגל חג המצות, נתנו אנשי אלעזר בן שמעון אפשרות כניסה המונית אל המקדש, כדי לאפשר את הקרבת הקרבנות. יוחנן מגוש חלב מצא בכך הזדמנות כדי להשתלט על תחום בית המקדש. לוחמיו הצליחו להיכנס אל תוך בית המקדש, כשהם מתערבים בין המון עולי הרגל ומסתירים את כלי נשקם תחת בגדיהם. בפנים המקדש הצפוף הם שלפו את כלי נשקם, תקפו את לוחמיו של אלעזר וטבחו בהם כמו גם בהמון העם שנרמס והוכה בתווך. אנשיו של אלעזר בן שמעון נמלטו אל המחילות שתחת העזרות, ויוחנן תפס את השליטה במקדש ובכך השלים את השתלטותו על שטח הר הבית. לאחר מכן ניתנה הרשות לאנשיו של אלעזר בן שמעון לצאת מהמחילות בלא שיפגעו בהם. כך הם נאלצו בלית ברירה לקבל את מרותו של יוחנן מגוש חלב והצטרפו לכוחותיו.^[49]

ההכנות הרומיות למתקפה על ירושלים

לאחר שערך סיור מסביב לחומות ירושלים, החליט טיטוס לתקוף את העיר בגזרה הצפון-מערבית שלה, שם פני הקרקע היו די ישרים ונוחים, וביצורי העיר (החומה השלישית) חלשים יחסית. לשם כך הוא נדרש להעביר את כוחותיו העיקריים מאזור הר הצופים אל האזור שנבחר למתקפה.

במסגרת ההכנות למתקפה, החל צבאו בעבודות ליישור פני השטח סמוך לחומות ירושלים מהר הצופים מערבה, במקביל לחומה הצפונית של העיר. העבודות נועדו הן לצורך הכשרת הקרקע לקידום מכונות המצור אל החומות, והן כדי לשלול מהמורדים כל מקום מסתור אפשרי מחוץ לחומות, מה שאִפשר להם עד לשלב זה לערוך גיחות נגד הכוחות הרומיים, כשהם עוברים דרך מחילות שנחפרו תחת לחומה.^[50] כך תיאר יוספוס את המלאכה: "הגדרות והמחיצות שהקימו תושבי המקום להגנת הגינות ומטעי העצים – נעקרו כליל, עצי הפרי שהיו שם – נכרתו, השוחות והערוצים שבאֵזור – נאטמו, הסלעים הבולטים – נותצו בכלי ברזל, והשטח כולו יושר מהר הצופים עד מצבת הזיכרון של הורדוס הסמוכות לבריכה הנקראת 'בריכת הנחשים'".^[51] עבודה מאומצת זו ארכה ארבעה ימים.^[52]

לאחר שהושלמו עבודות ההכנה העביר טיטוס שלושה מהלגיונות שלו מהר הצופים לאזור שמצפון-מערב לעיר. תנועת כוחותיו נעשתה בצורה מאובטחת, בחסות כוחות חזקים של רגלים, פרשים וקשתים, שנערכו סמוך לחומות ירושלים, ואפשרו לשיירת המטען של הלגיונות להגיע בבטחה למיקום החדש של מחנות הלגיונות, מבלי שיוטרדו על ידי גיחות המורדים.^[53] טיטוס הקים עם שניים מהלגיונות שלו (ה-5 וה-12) מחנה מבוצר מול הפינה הצפון-מערבית של החומה ("מגדל פספינוס"). לגיון נוסף (ה-15) הקים מחנה סמוך לנקודת החיבור בין החומה הראשונה והחומה השלישית (באזור מגדל דוד של ימינו), ואילו הלגיון העשירי נותר במחנהו המקורי על הר הזיתים.

במקביל שלח טיטוס את יוסף בן מתתיהו להציע ליהודי העיר להיכנע ולקבל את חסותו, אך ההצעה לא נענתה.^[54] הצעות הכניעה היו תופעה חוזרת ונשנית במהלך המצור על ירושלים. גרשון בר-כוכבא מציין כי בקרבות אחרים שנערכו במהלך דיכוי המרד, כמו במצור על יודפת, לא הוצעה למורדים אפשרות כניעה. לדעתו, הסיבה לכך היא הערכת הרומאים כי כיבוש העיר יקשה עליהם ויגבה מחיר של נפגעים רבים. בר כוכבא מעלה סברה כי הצעות הכניעה נועדו גם ליצור חילוקי דעות ופילוג בקרב המגִנים ותושבי העיר, ובכך לפגוע בעוצמת התנגדותם.^[55]

בעוד הרומאים עסוקים בעבודות יישור הקרקע מחוץ לחומות ירושלים, טמנו להם המורדים מלכודת מוצלחת. הם יצרו מצג שווא, כאילו סיעה שוחרת שלום בתוך העיר השתלטה עליה, וגרשה מתוכה את הקנאים תומכי המרד. קבוצת יהודים יצאה אל מחוץ לחומה הצפונית, דרך שער ב"מגדלי הנשים", ואילו קבוצה אחרת עמדה על החומה, והזמינה את הרומאים להיכנס אל העיר, תוך שהיא מיידה אבנים אל הקבוצה שמחוץ לשער. אנשי הקבוצה הראשונה העמידו פנים כמתחננים שיפתחו להם את השער ויאפשרו להם לחזור לעיר "מפחד הרומאים". כוח רומאי שצפה במחזה התפתה (לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, בניגוד להוראתו של טיטוס) לנצל את ההזדמנות לכיבוש מהיר של העיר, והתקרב ממש עד לחומה. הוא הותקף על ידי כוח גדול של מורדים שהגיח מהשער, בעוד המורדים שעל החומות מיידים עליו אבנים ובליסטראות. הכוח הרומאי ספג אבדות כבדות. שרידי הכוח המותקף נסו צפונה, לכיוון המחנה הרומאי, בעוד המורדים רודפים אחריו עד ל"מצבת הילני" (כיום באזור שייח' ג'ראח). לדברי יוסף בן מתתיהו, החיילים המובסים שהצליחו להימלט, היו צפויים לעונש מוות בגלל הפרת המשמעת שלהם וחרפת התבוסה, אך לאחר שחבריהם ללגיון התחננו בפניו לחוס על חייהם, הסתפק טיטוס באזהרה חמורה ובהבטחה מצידם ללחום בעתיד ביתר עוז כדי לכפר על תבוסתם.^[56]

תיאור השלב הראשוני של המערכה על ירושלים אצל דיו קסיוס ואצל טקיטוס, שונה באופן משמעותי מהתיאור המופיע אצל יוסף בן מתתיהו. הם אמנם לא מזכירים תקריות ספציפיות, כגון גיחות המורדים כנגד מחנה הלגיון העשירי בהר הזיתים, אולם כותבים שלמצור הרומי על העיר קדמו שורת התנגשויות צבאיות, שהסתיימו בתחילה ללא הכרעה ברורה, בין כוחות המורדים, שנערכו לפני חומות ירושלים, לבין הצבא הרומי (לפי טקיטוס, מהצד הרומי השתתפו בעימותים אלו בעיקר רגלים קלי חימוש ופרשים). בסופו של דבר גברה ידם של הרומאים, והמורדים היהודיים, שספגו שורת מפלות, נאלצו לסגת בהדרגה אל מאחרי חומות העיר.^[57]

המתקפה על החומה השלישית

שיחזור מכונת מלחמה ששימשה את הרומאים במערך המצור

כאמור, טיטוס תכנן לתקוף את החומה השלישית של ירושלים מכיוון צפון-מערב, סמוך למצבת הקבר של יוחנן הורקנוס. לפי תיאורו של יוסף בן מתתיהו, אגריפס הראשון הספיק להניח רק את היסודות של חומה זו, לפני שנאלץ להפסיק את מלאכת בניית החומה, והקמתה הושלמה בחופזה על ידי המורדים לאחר גירוש הרומאים מירושלים. לכן ביצוריה לא היה חזקים כחלקים האחרים של חומת העיר. בנוסף, התנאים הטופוגרפיים באזור זה היו נוחים יותר להתקרבות עד החומה, בניגוד לחומה הראשונה, החומה המזרחית של הר-הבית וחלק קטן מהחומה השלישית, במזרח העיר, שהיו מוקפים גאיות (נחל קידרון וגיא בן-הינום) ומורדות תלולים.
עם זאת, גובהה של החומה השלישית היה למעלה מ-10 מטר, רוחבה ביסודותיה כ-5 מטר, והיא כללה מגדלים רבים (במרווחים של כ-100 מטר זה מזה) שהתנשאו לגובה של כ-10 מטר נוספים מעל גובה החומה, כך שהבקעתה לא הייתה משימה פשוטה.

לאחר הבקעת החומה השלישית, תכנן טיטוס לפצל את כוחותיו: כוח אחד נועד לפנות ימינה, אל החומה הראשונה, להבקיע אותה, ולהשתלט על העיר העליונה, ואילו הכוח השני נועד להתקדם מזרחה אל מצודת אנטוניה, דרך שכונת בית-זיתא, לכבוש אותה ולחדור דרכה אל מתחם הר הבית.^[58]

דגם של מנוף רומאי המוצב בעיר העתיקה במרכז דוידסון ליד הכותל הדרומי

גובהה הנישא של החומה השלישית הִקְשה על מכונות הירי הרומיות לפגוע במגינים שעליה, ולמנוע מהם לסכל את מאמצי ההבקעה של החומה, ולא אפשר לליגיונרים להגיע אל ראש החומה באמצעות סולמות טיפוס. לכן פקד טיטוס, כצעד מקדים למתקפה על החומה, להגביה את משטח הלחימה שלפניה באמצעות סוללות עפר, עליהן ניתן יהיה לקדם את מגדלי המצור ואילי הברזל אל החומה, ולהעמיד את הסולמות. על המלאכה הופקדו הלגיונות ה-5, ה-12 וה-15 על פי חלוקת עבודה מוגדרת. הם סיפקו חיפוי ואבטחה לעבודות ההקמה של הסוללות באמצעות חיל רגלים וקשתים, שהוצבו במרווחים בין הסוללות, ומכונות ירי, שכללו קטפולטות ובליסטראות. כוחות האבטחה נועדו למנוע גיחות של קבוצות מורדים, לפגוע במגִנים היהודים שעל גבי החומה ומאחוריה, ולמנוע מהם לשבש את ההכנות למתקפה הרומית.

למרות הירי המאסיבי של מכונות המצור הרומיות, המשיכו המגינים היהודיים ללחום מעל החומה ואף לערוך גיחות כנגד הכוחות הצרים. שמעון בר גיורא העלה על החומה את מכונות הירי שלקח שלָל במהלך השתלטות המורדים על ירושלים^[59] והמרדף אחרי צבאו של קסטיוס גאלוס,^[60] והשתמש בהן על מנת לשבש את עבודות ההקמה של הסוללות. לפי יוסף בן מתתיהו, המורדים, שלא היו מנוסים בהפעלת המכונות, נעזרו בעריקים מהצבא הרומי כדי ללמוד איך להשתמש בהן, אולם עדיין לא הצליחו להפיק מהן את המיטב, ולכן לא הצליחו לגרום נזק משמעותי לרומאים.^[61] בנוסף לכך, הרומאים השתמשו במקלעות נצרים ("וינאה") כדי להגן על העובדים בהקמת הסוללות. בצד הרומאי, לעומת זאת, הצליחו מכונות הירי לגרום אבדות כבדות למגיני החומה. מכונות הירי של הלגיון העשירי, לדוגמה, יכלו להעיף קליעים במשקל כ-26 ק"ג למרחק של עד כ-370 מטר.

הבקעת החומה

אחרי שהושלמה מלאכת בניית הסוללות, קידמו הרומאים את מגדלי המצור, שבהם היו מותקנים אילי ניגוח, אל החומות, והחלו לנגח אותן. בשלב זה התאחדו פלגי המורדים, הפסיקו את המלחמה ביניהם והתמקדו במערכה מול הכוחות הרומיים הצרים. יוחנן שלח לוחמים לתגבר את כוחותיו של שמעון. כוחות המורדים ניסו להצית את מכונות המצור הרומיות באמצעות השלכת לפידים מהחומה, תוך שהם פוגעים בחיילים המפעילים אותן. הם אף ערכו גיחות בקבוצות גדולות אל מחוץ לחומה בניסיון להרוס את מכונות המצור, ותעוזתם העניקה להם הצלחה ניכרת.^[62]

כוחות האבטחה הרומיים, שכללו פרשים וקשתים, הצליחו בדרך כלל לבלום את גיחות המורדים, ולמנוע מהם לשבש את המשך ניגוח החומה, אולם קבוצת לוחמים יהודים, שהגיחה משער סמוי במגדל היפיקוס, סמוך לתפר בין החומה הראשונה והשלישית, הצליחה להצית את מכונות המצור בגזרה זו, לאחר קרב קשה עם הלגיונרים הרומיים. טיטוס מיהר עם פרשיו לזירה והדף את התוקפים חזרה לחומה. אחד הלוחמים היהודים שנתפסו במהלך הקרב, נצלב אל מול החומה, כדי לשבור את רוח המורדים.^[63]

אחרי שנכשלו ניסיונות המורדים לשרוף את מכונות המצור הרומיות, הם ניסו לפגוע ביעילות השימוש באילי הניגוח בכל מיני דרכים: הם שלשלו מהחומה חבלים שחבקו אותם, וניסו להטות את המהלומות שלהם ולשברם. בנוסף, הם שלשלו מהחומה לוחות עץ מצופים בברזל, כדי לספוג את מהלומות האילים.^[64] פעולות מֶנע אלו הצליחו לעכב את המאמצים הרומיים להבקיע את החומה. טיטוס, כתגובה, קידם אל החומה שלושה מגדלי מצור בגובה של כ-25 מטר. ממרומי המגדלים יכלו הרומאים לשלוט על החומה, ולפגוע במגינים שעליה בירי קשתים, קלעים ומכונות ירי, בעודם מוגנים בתוך המגדלים. גם התמוטטות אחד ממגדלי המצור לא מנעה מהרומאים להסב אבדות כבדות למגיני החומה, ולמנוע מהם להפריע למאמצי ההבקעה.

בסופו של דבר, לאחר 15 ימים של לחימה קשה, המתקפה הרומית הבלתי פוסקת על החומה נחלה הצלחה. אחד ממגדלי המצור שנשא איל ניגוח גדול מֵמדים (וכונה בפי היהודים "ניקון", כלומר "המנצח") הצליח להבקיע פִּרצה בחומה השלישית בז' באייר.
מכיוון שהחומה השלישית הגנה על השכונות החדשות של ירושלים, שהיו בעלות אוכלוסייה דלילה יחסית ומרוחקות מליבה של העיר, המורדים לא ראו בנפילתה לידי הרומים אסון גדול. לאחר הבקעת החומה בחלקה המערבי, הם נטשו את עמדותיהם על הגזרות האחרות של החומה, ונסוגו אל החומה השנייה כמעט ללא התנגדות. כוחות החלוץ הרומיים חדרו דרך הפרצה, פתחו את השערים בחומה מצדה הפנימי, ואפשרו לכוחות הצבא העיקריים להיכנס ללא הפרעה לתחומי החומה השלישית.^[65] שכונת בית זיתא נהרסה כליל בידי הלגיונרים הרומיים, והחומה השלישית נהרסה ברובה כדי לא להפריע להמשך המתקפה הרומית על העיר. צבאו של טיטוס התמקם באֵזור שנקרא מחנה האשורים והחל בהכנות לתקוף משם את החומה השנייה.

המערכה על החומה השנייה

כדי לכבוש את מצודת אנטוניה, היה על טיטוס להבקיע קודם כל את החומה השנייה. טיטוס לא העריך נכונה את עוצמת ההתנגדות של כוח המורדים שהגן עליה, אך בסופו של דבר הצליח להבקיע דרכה ולכבוש את השטח העירוני שהחומה הקיפה. כיבוש החומה השנייה איפשר לרומאים להגיע עד למתחם הר הבית, ליבה של העיר ירושלים.

ניסיון השתלטות ופריצה

הצלחת פריצת החומה השלישית גררה מיד לאחריה הסתערות על החומה השנייה. הרומאים ניסו להשתלט על החומה השנייה גם בעזרת סולמות טיפוס. לוחמיו של שמעון בר גיורא הגיחו מהשערים וניהלו קרב פנים מול פנים עם הרומאים, אולם בזאת הייתה עדיפה התנהלותו המנוסה של הצבא הרומי, שהצליח להדוף את המורדים בחזרה אל תוך החומה.

הקרבות במערכה זו עלו ברמה; שורת הלוחמים של שמעון בר גיורא ביצעה פעולות נועזות למאוד שאף גבלו בטירוף. הערצתם הרבה לשמעון הביאה אותם למעשי גבורה מיוחדים, על מנת לטרפד את ההתקפה הרומית על החומה השנייה. אולם אף בצד הרומי עלתה רמת הקרב. מועד חלוקת המשכורות התקרב ובא, מה שהגביר את מוטיבציית הלחימה הרומית. התגמולים הנוספים המיועדים עבור מבצעי מעשי גבורה, העלו את תעוזתם של רבים מהחיילים. יוסף בן מתתיהו מספר כי באותו זמן, פרש בשם לונגינוס הסתער במהלך הקרבות אל תוך היהודים, הטיל כידון לתוך גופו של אחד היהודים והרגו, ובתוך כדי המשך דהירה שחרר את הכידון מגופו ודקר בו יהודי אחר. מעשה גבורה זה היה למושא קנאה במחנה הרומאי.^[66]

קריסת המגדל ופריצת החומה

כאשר התקרבו אנשי טיטוס אל החומה השנייה, נלחמו בהם אנשיו של יוחנן מגוש חלב מהר הבית וממצודת אנטוניה, בגיחות אל מחוץ לחומות. אנשיו של שמעון בר גיורא שמרו על החלק של החומה השנייה אשר הגן על העיר העליונה, בצפון מערב. פניותיו של יוסף בן מתתיהו אל הנצורים, והפצרותיו כי יניחו את נשקם, לא שכנעום להיכנע, והמלחמה נמשכה במלוא עוזה. ברור היה לצדדים כי העניין לא יסתיים בהסדר, וכי המדובר במלחמה לחיים או למוות. בשלב זה החל טיטוס צולב את השבויים שנפלו לידיו, מאות אנשים מדי יום, והעמידם אל מול הנצורים שעל החומה, למען יראו וייראו.

מבצע ההשתלטות על החומה, שנמשך כמה ימים, לא הצליח. טיטוס פקד על קידום מגדל מצור אל מול אחד ממגדלי החומה השנייה. המורדים העריכו כי לאחר פריצת החומה יהיה על הרומאים ללחום בתוך סמטאותיה הצרות של ירושלים, מה שלא יאפשר את יישום שיטת לחימת היחידות הרומאית, המאורגנת והעקבית. כך שהיהודים ידעו לעצמם שבתנאים אלו יתרונם יהיה גדול, הן משום מבנה שטח הלחימה העירוני, והן משום התמצאותם במבואות העיר הצפופה.
שמעון בר גיורא רצה להרוויח זמן מה נוסף כדי להיערך בהתאם לשלב בו תנאי הלחימה יהיו לטובתם. הוא שלח את קסטור, אחד מלוחמיו, להוביל את טיטוס אל משחק הונאה מבוים. ביום י"ב באייר, בשלב בו החל איל הברזל לזעזע את המגדל, קסטור ועשרה לוחמים שהמתינו עמו הופיעו מבעד לגדר שעל החומה והחלו בהצגה. קסטור נפנף בידיים פרוסות וביקש רחמים מטיטוס, כמה מהלוחמים שעל החומה הביעו אף הם את רצונם להיכנע. אחרים צעקו כי אינם מוכנים בשום אופן להיכנס תחת מרותו של טיטוס, הם הוציאו את חרבותיהם והציגו כאילו דוקרים את עצמם למוות בעודם נופלים לאחור. טיטוס ואנשיו צפו במחזה בלא להשכיל כי הוא תעתוע גרידא, תוך שהם משביתים לפי שעה את מלאכת הביקוע, ובכך נותנים למורדים זמן יקר להיערכות. התוכנית הצליחה. כאשר עמד טיטוס על מעשה ההונאה, הוא פקד להאיץ את מהלומותיו של איל הברזל עד שקרס המגדל, אך בינתיים הספיק שמעון להכין היטב את הכוחות למתקפה בתוככי העיר.

הקרב בעיר הפנימית

לאחר שנפרצה החומה, חדר טיטוס בלוויית כוח בן 1,000 לוחמים, שמנה גם קבוצת קשתים. הפלישה נעשתה בזהירות. הם התקדמו אט-אט אל תוך העיר דרך הרובע החדש, בו היו חנויות צמר, שוק הבגדים ובתי המלאכה של הנפחים. כאשר הגיעו הרומאים אל עומק העיר הפנימית תקפו אותם כוחותיהם של שמעון בר גיורא ויוחנן מגוש חלב: חלקם התפרצו מתוך הסמטאות, חלקם מגגות הבתים, וחלקם הגיחו מהשערים העליונים ויצאו ללחום מחוץ לחומה בהבהילם את החיילים הרומיים שנותרו לשמור על החומה. אלו האחרונים קפצו מהמגדלים ונמלטו בחזרה אל המחנה. קול ההמולה היה גדול, קריאות הצעקה לעזרה נשמעו משני האגפים; אלו שנדחקו החוצה ואלו שנלכדו בעיר. הלוחמים היהודים נאספו ובאו אל הזירה ומספרם הלך וגדל מרגע לרגע. היכרותם את סמטאות העיר הורגשה היטב בשטח. היא העמידה אותם ביתרון בולט והביאה לפגיעה רבה בצד הרומאי.^[67] כדי למתן את ההדיפה היהודית, הצליח טיטוס בסיועו של הטריבון הצבאי דוֹמיטיוּס סַבִּינוּס לרכז כוח קשתים שיחפה על הכוח הרומי עד לנסיגתו אל מעבר לחומה.

מרדכי גיחון מצביע על מקרה זה כדוגמה מובהקת ליתרון המוחשי של הפעלת כוח עתודה בצבא הרומי, כמו זה שבעזרתו הצליח טיטוס לחלץ את כוחותיו בשלום.^[68]

טיטוס, בסטייתו מהתוכנית המקורית, גרם בפריצתו המהירה אל העיר לפצועים ולנפגעים רבים בשורותיו, דמורליזציה במחנה הרומאי ובהתאם לזאת – הארכת ימי המצור. המורדים הסתובבו בתוך העיר בתחושת התרוממות ומצב רוח מרומם. הם היו משוכנעים שכעת לא ישובו הרומאים לנסות להיכנס אל העיר.

ההשתלטות מחדש

מצודת אנטוניה. מבט ממזרח-דרום. מתוך דגם ירושלים בתקופת בית המקדש השני המצוי במוזיאון ישראל, ועל פי תיאוריו של יוסף בן מתתיהו. המצודה הייתה נקודת מפתח לכיבוש הר הבית וירושלים כולה

טיטוס חזר לתוכנית המקורית, ופקד על הלגיונות להקים ארבע סוללות משני עברי החומה השנייה: שתיים לעבר מצודת אנטוניה ושתיים אל מול החומה הראשונה, מה שיאפשר לו לכבוש את הר הבית והעיר העליונה. עם זאת הוא הורה על כוחותיו להיכנס ולהשתלט מחדש על החומה, אולם המורדים חסמו בגופם את הפִרצה בחומה ומנעו את כניסת הרומאים.

באותו יום (י"ב באייר) החל מועד תשלום המשכורות התלת-שנתיות בצבא הרומאי, שנמשך על פני ארבעה ימים. אירועים מסוג זה היו מלווים בטקס צבאי. החיילים, כשהם עטויים בשריון מלא, צעדו עם נשק שלוף, הפרשים קישטו את סוסיהם בצעדה, וכל שטח המחנה התמלא בברק כסף וזהב שהתנוצץ למרחקים. חומות העיר וגגותיה היו עמוסים ביהודים שעלו לצפות במחזה המרשים והמאיים.^[69]

במקביל לטקס תשלום המשכורות, הלחימה הקשה על החומה השנייה ועבודות בניית הסוללות נמשכו. ביום האחרון של תשלום המשכורות (ט"ז באייר) הצליחו הרומאים להשתלט על החומה השנייה. עם השלמת ההשתלטות הורה טיטוס על הריסת חלקה הצפוני, זאת כדי להקל על העבודות מול אנטוניה, אך את הקטע הדרומי שלה, הסמוך יותר לחומה הראשונה, השאיר על מכונו עם משמרות אבטחה להגנת האגף, כדי שתשמש מחסום לגיחות היהודים מהעיר העליונה.^[70]

ניסיון החדירה אל העיר והמקדש

הקמת שני זוגות סוללות-המצור

חיילים רומיים במבנה "טסטודו" במהלך מצור. תבליט מתוך עמוד טראיאנוס

העיר הייתה כבר למעלה מחודש תחת תנאי מצור, אולם לא הייתה חסרה במים. החורף של שנת 70 היה משופע בגשמים, ובורות המים הרבים שבעיר סיפקו את צורכי יושביה. לעומת זאת, מחיר המזון זינק יותר ויותר והרעב השתלט בעיר. למי שעוד היה מעט מזון, היה נאלץ לאכלו בהיחבא, כדי שלא יחטפו את מזונו ממנו. הרעב, שהלך התחזק, עודד את הנצורים להסתנן אל מחוץ לעיר ולתור אחר מזון – משימה שסיכנה את מבצעיה בשל מארב הרומאים, כמו גם מחמת התנכלות הקנאים. מרבית המסתננים נתפסו בידי הכוחות הרומאים, עונו ונצלבו בתנוחות שונות, כשהם משמשים מטרות שעשוע. מספר הנתפסים היה כה רב, עד כי נוצר עומס במקומות הצליבה.^[71]

בינתיים, מבצע הקמת הסוללות היה בעיצומו. המלאכה הייתה קשה והיא הצריכה מערך הנדסי ולוגיסטי: חציבת אבנים, כריתת עצים, והובלת החומרים יחד עם עפר למילוי. הלגיון החמישי והלגיון השנים עשר קיבלו את משימת הקמת הסוללות שמול מצודת אנטוניה, והלגיון העשירי עם הלגיון החמישה עשר קיבלו את משימת הקמת הסוללות שמול העיר העליונה.

הקמת שני זוגות הסוללות כדי לאפשר את כיבוש העיר

בעוד הרומאים מתקדמים בתוכנית בניית הסוללות, המורדים אף הם לא נואשו וניסו לשבש ולהפריע את העבודות. לוחמיו של שמעון בר גיורא הגיחו תכופות מהעיר העליונה והטרידו את כוחות המשימה הרומאים, וכוחותיו של יוחנן מגוש חלב הפעילו ירי מָסיבי של אבנים וחִצים ששוגרו מקטפולטות ובליסטראות רבות. התנגדותם של המורדים אכן האטה את קצב ההתקדמות, אך לא עצרה את המלאכה.

קריסת הסוללות מול מבצר אנטוניה

יוחנן הגה תחבולה למיטוט הסוללות; בעוד הכוחות שהופקדו על הקמתן מול מצודת אנטוניה עוסקים במרץ ובמאמץ רב בעבודות הבנייה, חפר יוחנן מנהרות מתחת המצודה עד למקום הסוללות.^[72] הוא דיפן את המנהרות שתחת הסוללות בתמיכות עץ חזקות דיין כדי להחזיק את הסוללות הכבדות, ואת שאר החלל מילא בחומרי בעֵרה.

מיטוט זוג הסוללות באמצעות המנהרות שחפר יוחנן

טיטוס עבר בין שורות הפועלים והאיץ בהם למהר ולסיים את המלאכה. בכ"ט באייר, לאחר כשבועיים ומחצה (17 יום), עבודות הבנייה הסתיימו והסוללות עמדו על תִלן.^[73] עוד באותו היום, העלה טיטוס את מכונות המלחמה על הסוללות. בעוד המכונות מתקדמות עם החיילים על הסוללות אל עבר מצודת אנטוניה, ירד יוחנן אל המנהרות והצית אותן על תכולתן. קורות העץ שהחזיקו את גג המנהרות נאכלו מהאש, וכל מה שעמד על המנהרות התמוטט, כולל הסוללות ומכונות המלחמה שקרסו בקול רעש אדיר אל החלל שנפער תחתיהן. התכסיס הנועז שהוריד לטמיון בין רגע את עבודת העמל הרבה, היווה הפתעה קשה לרומאים ודיכא את רוחם.^[74]

השמדת הסוללות מול העיר העליונה

היה ברור לרומאים כי עכשיו תורן של זוג הסוללות שנבנו על ידי הלגיונרים מול העיר העליונה. הם נערכו ברמה מקסימלית כדי לגונן עליהן ולזרז את ביקוע החומה הראשונה בעזרת אילי המצור. אל גזרת הפריצה שבחומה השנייה נשלחו כוחות כדי לחסום בגופם את אפשרות המעבר למורדים שעלולים להסתנן, וכוחות חיפוי הועלו אל הסוללות כדי לשלוט על החומה ולמנוע מהמורדים לפגוע בהן.^[75]

כעת היה זה שמעון שלקח פיקוד על השמדת הסוללות שמול העיר העליונה. בתחילתו של חודש סיוון, יומיים לאחר מבצעו של יוחנן באנטוניה, בעוד הרומאים מתחילים לנגח את החומה, הוציא שמעון לפועל את ביצוע התוכנית. שלושה לוחמים מובחרים חדרו בהפתעה בעד המערך הרומי וניגשו אל המכונות, להעלותן באש. מיד לאחר מכן הצטרפו אליהם לוחמים רבים נוספים כדי לגבות ולסייע למבצע. תוך כדי כך נשלח כוח מורדים נוסף אל החומה, השתלט עליה ומנע באמצעות ירי את הבאת התגבורת הרומית. הכוח הראשוני הסתער על הרומאים שנכחו במקום, ובעזרת חומרי בערה שהצטייד עמו מראש, העלה אש במכונות וסביבתן. קרב קשה התפתח בינות למוקד. הכוח לא עזב את המקום חרף ההתקפה העזה שנחתה עליו מהצד הרומי, עד שהאש חדרה את חיפוי העור של המכונות ופשטה בהן יפה.
הצלחת המבצע רוממה את רוח המורדים, ואלה הסתערו ורדפו אחר הלגיונות ה-15 וה-10 שברחו עד למחנותיהם. על יד חומות המחנה המשיך להט הקרב, שם נאבקו כוחות המורדים עם שומרי המחנה. הנוהל הרומי, שקובע דין מוות למשמר הנוטש את עמדתו, הוכיח את עצמו במערכה זו, שכן כוח המשמר העדיף מות גיבורים ולא מיתת עונשין. כוח זה נותר איתן על משמרתו ומנע את פלישת המורדים למחנות. טיטוס, ששהה באנטוניה לשם בחינת הצבה מחודשת של סוללות, לקח עמו כוח מובחר וזה נחלץ להציל את המערכה בקו הביצורים. לאחר קרב ממושך הצליחו הרומאים לאלץ את המורדים לסגת בחזרה אל העיר.^[76] גם טיטוס עצמו, לדברי דיו קסיוס, נפגע קשות בכתפו במהלך הקרבות.^[77]

במקרה זה, קיום המחנה על כוח השמירה התקיף שלו, הציל את הצבא הרומי מחדירת האויב למחנותיו ומערעור המערכות, ומנע אבדות גדולות שהיה עלולות לספוג לולא בוא כוח ההגנה מבעוד מועד.^[42]

הצלחת המבצע של שמעון דכדכה את רוחם של הרומאים, שעבודתם הממושכת בהקמת הסוללות ירדה לטמיון בתוך זמן קצר, ורבים מהם נואשו מהסיכוי להשלים את כיבוש ירושלים.^[78]

לפי דיו קסיוס, בשלב זה של המצור ערקו מספר חיילים רומיים, שנואשו מהתמשכות המערכה על ירושלים, וחשבו שהעיר כנראה איננה ניתנת לכיבוש, אל מחנה המורדים היהודיים.^[79] אמנם תופעה זו אינה מוזכרת על ידי היסטוריונים עתיקים אחרים שכתבו על המצור שעל ירושלים.^[80] סיפור זה, אם הוא אכן התרחש, מראה שמצבם של המורדים בירושלים, גם בשלב זה של המצור, לא היה חסר סיכוי, בניגוד לתיאור המופיע אצל יוסף בן מתתיהו, ומלמד על מורל ירוד בשורות צבאו של טיטוס. ייתכן שזו הסיבה מדוע יוסף בן מתתיהו, שהיה נוכח במצור, בחר שלא להזכיר אותו בכתביו, אלא במרומז.^[81] אריה וינשל מסביר את תופעת העריקה בכך שהעריקים היו מתומכיו לשעבר של נירון קיסר וממתנגדיו של אספסיאנוס. הם רצו להביא לסיום מהיר של המרד היהודי, שנמשך כבר למעלה משלוש שנים, על ידי הגעה להסכם כלשהו עם המורדים, בדומה להסדר הפשרה שחתם נירון עם עם האימפריה הפרתית בשנת 66 לספירה, בעקבות המלחמה בארמניה. חוסר היציבות הפוליטית והזעזועים הפנימיים ברומא לאחר רצח נירון והקיסרים שאחריו, תרמו לחיזוק מגמת העריקה מהצבא הרומי.^[82]

דיון ותכנון מחדש

לנוכח המצב הקשה, נאלץ טיטוס לבצע הערכת מצב מחודשת עם הקצינים והיועצים הבכירים שלו, דבר שלא עשה מראשית המערכה על ירושלים. במהלך הדיון הועלו שלוש דרכי פעולה אפשריות להמשך המצור:

ריכוז הכוחות הצרים בגזרה אחת (במקום פיזורם בשני מוקדים עיקריים, כפי שנעשה עד אז), בהנחה שהמורדים לא יוכלו לעמוד כנגד ירי בליסטראות מָסיבי שיהיה ממוקד אל יעד אחד.^[83]
הקמה מחודשת של סוללות המצור.^[84]
השעיית המשך המתקפה על חומות העיר ומעבר לשימוש בטקטיקת מצור: הקמת טבעת מצור הדוקה (=דָּיֵק), סביב חלקי העיר שנותרו בשליטת המורדים, שתיצור הסגר הרמטי עליהם. הדייק נועד לנתק באופן מוחלט את אספקת המזון והציוד אל העיר, כדי להרעיב את האוכלוסייה הנצורה ולהחליש את כוחות המורדים.^[85]

מסקנת הדיון הייתה כי בשלב זה האפשרות המעשית היחידה היא ההצעה האחרונה, שכן ריכוז הכוחות לא יצליח למנוע את גיחות המורדים, והקמה מחודשת של הסוללות תיתקל בקשיים בשל המחסור בעצים.^[86] ברירת מחדל זו הייתה דרך ארוכה, מייגעת וחסרת תהילה, אך בת ביצוע. למעשה טיטוס החליט ליישם בהמשך גם את שאר האפשרויות שהוצעו לו: ההסגר ההדוק על העיר נועד להחליש את רוחם ואת כוחם של המורדים, ולמנוע הסתננות חוליות מורדים, שהטרידו את יחידות האספקה הרומיות, אל מחוץ לעיר; עם תום מבצע זה והשגת מטרותיו – ירוכז המאמץ ההתקפי בגזרה אחת (מצודת אנטוניה ומתחם הר הבית) ותוקמנה מחדש סוללות המצור בגזרה זו. התוכנית השהתה את התקיפה הישירה על החומות, נכון לשלב זה.^[87]

טבעת המצור

טיטוס עבר לשלב הבא של המצור, הקמת הדייק. היקפו של הדייק היה למעלה משבעה קילומטרים. לאורך הדייק הוקמו 13 מצודות מצור גדולות. גודל כל אחת מהן הייתה כ-30 על 40 מטר.^[88] במהלך העבודות, אבטחו יחידות חיל העזר ויחידות המלכים הקליינטים את חיילי הלגיון שעסקו בהקמת הדייק. התחרות שנוצרה בין היחידות הרומיות השונות שהועסקו במבצע הקמת הדייק, הביאה להאצת המשימה. והיא הושלמה תוך שלושה ימי עבודה בלבד.^[89]

אצל יוסף בן מתתיהו אין פירוט מדויק של מבנה הדייק, ולכן הוא נתון במחלוקת בין החוקרים. לדעת מרדכי גיחון הוא כלל חומה רציפה, מגדלים, פתחים מוגנים ועמדות הגנה, כפי שהיה מקובל בצבא הרומי.^[88]

רוני רייך מציג עמדה שונה במקצת. לדעתו, מהתיאור המופיע אצל יוסף בן מתתיהו לגבי הדייק, לא ניתן להסיק באופן חד משמעי שהוא כלל חומה רציפה. לכן, בהיעדר ממצאים ארכאולוגיים שניתן לייחס אותם לדייק, קיימת אפשרות שהוא הורכב רק משורה של מגדלי משמר עשויים עץ, שהמרווחים ביניהם לא היו מוגנים בחומה. רייך מסביר את העדר שרידים כלשהם של מגדלי העץ שבתוואי הדייק, בכך שהרומאים פירקו אותם לאחר השלמת כיבוש ירושלים, כדי להשתמש בעצים לצורכי בנייה וחימום (ייתכן שהם שימשו, בין השאר, את המלבנה של הלגיון העשירי, שממערב לעיר), שכן לפי יוסף בן מתתיהו, כתוצאה משימוש אינטנסיבי בעץ במהלך המצור, נכחדו היערות ברדיוס גדול סביב ירושלים, והיה צורך בפרק זמן ארוך עד לצמיחתם מחדש של יערות הרי יהודה.^[90]

בשנות ה-20 של המאה ה-20 חשפו אלעזר ליפא סוקניק ול"א מאיר שרידי חומה מצפון לשער שכם, וזיהו אותם כחלק מהחומה השלישית. לעומתם, קתלין קניון הציעה לראות בשרידים אלו כקטע מהדייק של טיטוס.^[91] רייך, בהתחשב בגודל הביצורים שנחשפו וברמת הבינוי הגבוהה שבהם, שולל את אפשרות זו.^[92]

על פי מכסת העבודה היומית שהוטלה על החיילים, מסתבר כי העבודה של הקמת הדייק נערכה בקבוצות קטנות ובמשמרות. שיטת עבודה זו בצירוף המיומנות והמשמעת של הלגיונרים הביאו לסיום מבצע הנדסי מורכב זה תוך פרק זמן קצר.^[88]

הרעב הקשה בעיר

תוך זמן קצר השיג הדייק את מטרתו. עתה לא התאפשרה כל הברחת מזון אל העיר, והנצורים החלו לחוש היטב בייסורי הרעב. יוסף בן מתתיהו תיאר את המצב בעיר במילים הבאות: ”יחד עם ניתוק דרכי היציאה, נשללה מהיהודים כל תקווה להציל את נפשם, והרעב, שהלך והתעצם, כילה את העם, משפחה אחר משפחה ובית אב אחר בית אב. הגגות היו עמוסים נשים ועוללים מעולפים, הסמטאות מלאו גוויות של זקנים; נערים ובחורים נפוחי רעב שוטטו סחור סחור בכיכרות העיר כרוחות רפאים, ונפלו במקום שבו מצָאָם גורלם”.^[93] הוא הוסיף וכתב: ”היו אנשים שהגיעו למצוקת רעב כה קשה עד כי חיטטו בביבים ובגללי בקר יבשים ואכלו מן הזוהמה שמצאו שם, ודבר שלפָנים מראהו בלבד עורר בהם גועל, היה עתה מזונם”.^[94]

הדו"ח האנתרופולוגי שפורסם על בסיס ממצאי עצמות אדם שנחשפו על ידי המשלחת של יגאל שילה ציין כי כל עצמות 17 בני האדם שהתגלו ממערב לגיא המרכזי אינן כוללות אף פריט צעיר. רוני רייך מסביר זאת בכך שקבוצות האוכלוסייה החלשות ביותר, בעיקר ילדים וזקנים, היו הראשונים לגווע ברעב. התנאים הקשים מוטטו את גופם בשלב מוקדם יחסית של המצור, לפני השלמת כיבוש ירושלים על ידי הרומאים^[95]

אל מול העם הנמק ברעב בתוך העיר, בצד הרומאי לא חסר דבר. מנגנון האספקה פעל במלואו כשהוא מוביל מזון צבאי בשיירות מסוריה, ממצרים ומפרובינקיות סמוכות. המעיינות השופעים של נחל קֶלְט, הממוקם כ-11 קילומטר מהאֵזור, יחד עם מקורות שתייה נוספים סיפקו את מימיהם לחיילי הלגיונות בכל משך ימי המצור. רבים מהחיילים אף הגדילו לגרות את הנצורים המורעבים, כשהם ניצבים בסמוך לחומה במצב רוח מרומם ומציגים לראווה את שפע מזונותיהם.^[96]

בימים אלו חל חג השבועות. בעוד שבעבר, משך שנים רבות, היו נראות שיירות מרובות של עולי רגלים העושות את דרכן אל ירושלים, כעת נדמה התנועה באופן מוחלט. איש לא חצה את הסגר שהוטל על העיר.

בשל המצור שכפה את הרעב על המורדים, הגיחות הושבתו. המטרה הושגה. היהודים היו חלושים ומותשים ולא כשירים ללחימה. לדברי יוסף בן מתתיהו, טיטוס המתין כחמישה ימים – עד ט' בסיוון – לכניעת המורדים והסגרתם את העיר, אך זה לא קרה. למרות מצב המורדים העגום שהמשיך להידרדר.

כיבוש הר-הבית

סיום הכיבוש היה נחוץ לאספסיאנוס מבחינה פוליטית. הכנעת המורדים היהודים תיתן לגיטימציה לקיסרותו, בהכרת העם בכך שהוא ממגר את מערערי השלטון. גם טיטוס עצמו רצה לסיים את המצור בהקדם האפשרי – מנעמי העיר רומא ציפו לו לאחר שישלים את הכיבוש.^[97] השמדת הסוללות הראשונות שיבשה את לוח הזמנים של טיטוס ועיכבה את תאריך היעד שלו. מיכאל בן ארי, בהתבסס על גרשון בר-כוכבא, מציין כי המעבר להתקפות היה מלקחי המערכה הארוכה של המרד הגדול, שבהשוואה בין המצור על יודפת מול המצור על גמלא הסיק אספסיאנוס כי התקפה ופריצת החומות עדיפות הן על פני המתנה ממושכת בכיתור פאסיבי של העיר. שיקול זה עמד לנגד עיניו של טיטוס, ומחמתו עבר שוב להתקפת העיר האמצעות סוללות ומכונות ניגוח וירי.^[98]

הקמת רביעיית סוללות

ארבע הסוללות שהוקמו לעבר אנטוניה בפקודת טיטוס

כפי התוכנית, פנה כעת טיטוס להקמת הסוללות. אולם כפי שהתלבן בדיון המוקדם, הפעלת כוח מבוזר, בעלת סיכויים פחותים להצלחת המבצע. על כן ריכז טיטוס את כל הכוחות בגִזרה שמול מצודת אנטוניה ופקד להקים לעברה ארבע סוללות גדולות מקודמותיהן.

הקושי העיקרי כעת היה המחסור בעצים. כל העצים שבטווח רדיוס 17 קילומטר מירושלים כבר נכרתו לצורך הקמת הסוללות הקודמות. החיילים שוטטו במרחקים כדי לספק את מלאי העצים הדרוש. המאמץ היה קשה במיוחד, והחיילים, שהיו צריכים לסחוב על גבם את כמויות העצים הגדולות, היו מותשים מהמלאכה המפרכת ורטנו על המשימה שהוטלה עליהם.
המערך של כריתת העצים הנרחבת פגע קשות במראה פניהם של יהודה וירושלים. יוספוס מתאר את התמונה:

מעורר רחמים היה מראה הארץ! כי המקומות אשר התהדרו לפנים ביפעת אילנות וגנים, היו עתה לארץ צִיָּה שכל עציה נכרתו. זר אשר ראה לפנים את [ארץ] יהודה ואת פרבריה המרהיבים של העיר ושב והתבונן עתה בשממה לא יכול למנוע את קולו מבכי ולכבוש את אנחותיו מפני גודל התהפוכה. את כל סימני היופי השחיתה המלחמה, ולוּ היגע לשם לפתע אדם אשר הכיר את המקום לפנים לא היה מכיר אותו עתה, והיה תר בעיניו אחר העיר [אף] בעומדו בסמוך לה.

— יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק א, פסקה א, סעיפים 6–8. תרגום אולמן

בשל המחסור בעצים והגדלת מבנה הסוללות, מלאכת הקמת הסוללות הנוכחית התארכה משקודמתה והסתיימה לאחר 21 ימי עמל, בראש חודש תמוז.^[99] חששות כבדים קיננו בשני צִדי המחנות. היהודים חששו מפני קיום הסוללות. אם אלו לא תושמדנה באש, העיר תיכבש. והרומאים חששו משרֵפת הסוללות, שאם תעלינה באש גם הפעם, לא יהיה סביר לכבוש עוד את העיר, מחמת המחסור בעצים ומחמת מצב הלגיונרים שהיו מותשים גופנית ממאמץ המבצע ורוחם הייתה ירודה מחמת השיבושים בתוכניות.^[100]

המערכה על אנטוניה

כלי המצור, בהם השתמש הצבא הרומי להבקעת חומות

כדי להבטיח את כיבוש מצודת אנטוניה ריכז טיטוס את מכונות המצור והירי של ארבעת הלגיונות שלו בגזרה זו. בנוסף הוא הציב כוחות חזקים לפני סוללות המצור, כדי לאבטח אותן ולמנוע מהלוחמים היהודיים בפיקוד יוחנן מגוש חלב להגיע אליהן, או אף להתקרב מספיק כדי להשליך לעברן לפידים ולהצית אותן. האחרונים אמנם ניסו לתקוף ולהצית את הסוללות, אך לא הצליחו להבקיע דרך הכוחות ששמרו אליהן ונאלצו לסגת.^[101]

באותו היום בו הושלמו הסוללות, החל טיטוס מקדם את מגדלי המצור שלו אל חומות המצודה. הפרשי הגובה הגדולים הקשו על הרומאים: המגדלים של האנטוניה היו בגובה 25–35 מטרים, ובנוסף לכך המורדים השתמשו בארבעת מגדלי המצור, שבנה יוחנן מגוש חלב במסגרת מלחמתו נגד שמעון בר גיורא, כפלטפורמה להצבת מכונות ירי. היהודים המטירו מאנטוניה סלעים, לפידים וחִצים על הצרים, ואילו הרומאים השיבו בירי מסיבי ממכונות המצור שלהם, בניסיון לשתק את אש המגינים, ולאפשר להמשיך בהרעשת החומה באמצעות אילי הברזל ללא הפרעה. יחידת מחץ שאובזרה במִכשור ידני הצליחה באמצעות טכניקת הטסטודו לחתור אל מתחת חומת אנטוניה ולעקור ארבע אבנים ממקומן. הפעולות לערעור החומה, שארכו שלושה ימים, הביאו לבסוף לקריסתה בליל ג' בתמוז. המנהרות שחפר יוחנן מגוש חלב מתחת לחומה, כדי למוטט את סוללות המצור הרומיות הראשונות, סייעו בקריסת החומה.^[102]

אנשיו של יוחנן, שציפו מראש לנפילת החומה, בנו קו חומה לפנים מהחומה החיצונית של המצודה. כאשר קרסה החומה החיצונית של אנטוניה, דימו הרומאים להתפרץ אל המצודה, אך חומה זו הפנימית הפתיעה אותם. הם עמדו מולה נבוכים. המורדים היהודים המטירו ירי כבד על הרומאים שעמדו למרגלות החומה החדשה, כדי למנוע אפשרות טיפוס על החומה.

טיטוס נשא נאום חוצב להבות, בו הבטיח ללוחמיו פרסים יקרי ערך ואותות הצטיינות למי מהם שיהין לעלות על החומה. מספר לוחמים, ובראשם סַבִּינוּס, לוחם אמיץ במיוחד, נטלו על עצמם את המשימה והתקדמו אל ראש החומה למרות הירי המסיבי. כשעלו לראש החומה, נתקל סבינוס באבן ונפל ארצה מלוא קומתו, מה שהכשיר את הריגתו בידי היהודים. גם שאר חבריו שעמו נהרגו או נפצעו בידי היהודים.

לדברי יוסף בן מתתיהו, כמו בכל מהלך המלחמה על ירושלים, גם עתה ניסו הרומאים לשכנע באמצעותו את הנצורים בעיר להשלים עמהם ולנטוש את נשקם, או לחלופין לצאת מהעיר ולהילחם ממקום אחר, תוך הבטחה כי בכך יינצלו העיר והמקדש מחורבן. לדבריו, חלק מן המתונים אכן ברחו אל הרומאים ושוכנו על ידי טיטוס ביישוב הנקרא גופנא, בהמשך הובאו אף הם כדי להשפיע על הנצורים להיכנע.^[103]

קרבות ליליים על ההר

לגיונרים רומאים בקרב חזיתי. קטע מתבליט על ארון קבורה

משנכשלה ההעפלה אל מצודת אנטוניה והר הבית, נערכו הרומאים לתוכנית חדשה. אל המתקפה הבאה, שנועדה לאפשר את עליית הכוחות אל הר הבית, נערכו הרומאים במשך יומיים. בליל ה' בתמוז, שעתיים לאחר חצות, חדר כוח משימה קטן נבחר בן 25 לוחמים דרך הפרצה בחומה הישנה של אנטוניה. רוב הכוח נמנה עם חיילי הלגיון החמישי, ועמם נלווה נושא הנס של הלגיון (אקוויליפר) והחצוצרן (קורניקן). הכוח התקדם בעלטה אל הזקיפים היהודים שנמנמו בעמדתם, טבח בהם והשתלט על החומה החדשה. החצוצרן שבכוח המשימה הריע, וטיטוס בלוויית מפקדים לגיונרים נבחרים רבים עלו בעקבותיהם אל החומה.^[104] במקביל הסתנן אל הר הבית כוח רומי נוסף דרך המנהרות שחפר יוחנן.^[105]

כוחותיו של יוחנן מגוש חלב לא היו מספיקים כדי להתמודד מול הכוח הרומי שעלה אל ההר. שמעון בר גיורא שלח את לוחמיו לתגבר את שורותיו של יוחנן. המורדים היהודים והצבא הרומי לחמו פנים מול פנים במרחק חרב. אופי הלחימה הצפוף והעלטה הלילית גבו מחיר רב משני הצדדים. האנדרלמוסיה שנוצרה במקום גרמה להרג דו-צדדי. המערכה המתמדת לא נתנה מקום למי מהצדדים אופציה לנסיגה או מרדף, וכן גם השורות הצפופות מנעו אפשרות נסיגה מהשורה החזיתית והציבו אותה בפני מלחמה לחיים ולמוות. הקרב הקשה הסתיים שעות רבות לאחר שהאיר היום, כשהיהודים בצד המנצח. התסיסה והזעם במחנה היהודי הוכיחו את עצמם מול הניסיון הצבאי הרומי. המורדים הצליחו להניס את הרומאים מההר. אלו נסוגו אל מצודת אנטוניה והתבצרו בה.^[106]

טיטוס וקציניו עמדו על ראש מצודת אנטוניה, משם צפו אל רחבת הר הבית וחישבו את מהלכי המערכה הבאה. במהלך הימים הבאים הרכיב טיטוס כוח משימה נבחר של יותר מ-7,000 חיילים שהכיל את 30 החיילים המצטיינים שבכל קנטוריה. קריאליס, מפקד הלגיון החמישי, התמנה על הכוח, כשתחתיו שבעה טריבונים, כל אחד ממונה על 1,000 חיילים. ההחלטה שהתקבלה על ידי טיטוס ויועציו, הייתה כי במערכה זו יישאר טיטוס באנטוניה, ומעל גבה ינהל את הקרב.

לאחר כשבוע של היערכות, בי"ג בתמוז, החלה המערכה השנייה על הר הבית. שעתיים לאחר חצות הלילה, השעה האידיאלית מבחינת הרומאים, הכוח הראשוני של הלגיונרים הסתנן בדומיה אל תוך הר הבית. הפעם היהודים היו ערניים, וזינקו ממשמרם אל הרומאים, תוך שהם מזעיקים כוחות יהודיים נוספים אגב שאגות קרב. הצדדים מצאו את עצמם שוב בקרב לילי קשה. גם הפעם היו הריגות דו-צדדיות רבות, אלא שבקרב זה הן היו בעיקר מהצד היהודי. הצבא הרומי, שהיה מסודר ומאורגן היטב והשתמש בהעברת סיסמאות לשם זיהוי הדדי, הצליח למזער בכך את מספר האבדות, לעומת כוחות היהודים שהפילו בעצמם קרבנות מקרב שורותיהם יותר ממה שנפלו על ידי אויביהם. משהאיר היום, בסביבות השעה 5:00, עברה הלחימה להיות יציבה ומסודרת. היא נמשכה עד סמוך לחצות היום, כשגם הפעם נאלצו הרומאים בסופה לסגת אל מצודת אנטוניה.^[107]

מיטוט אנטוניה והקמת חמישיית סוללות נוספות אל הר הבית

לנוכח רוח הלחימה היהודית העזה, החליט טיטוס לחזור לשיטת הסוללות. לשם כך היה צריך להרוס לגמרי את שרידי אנטוניה עד היסוד.^[108] לאחר עבודה מאומצת בת שבעה ימים הושלמה המשימה ואנטוניה התמוטטה עד היסוד.^[109]

מדברי יוסף בן מתתיהו נראה לכאורה כי תכנון מערכה זו של מיטוט אנטוניה וסלילת הדרך להר הבית היה ביום י"ז בתמוז, יום שבו הופסקה הקרבת קורבן התמיד;^[110] לדעת ישראל שצמן, מתוך מרווח הזמן שעד י"ז בתמוז ובכפוף לדברי יוסף בן מתתיהו, ניתן לשער שתכנון המשימה היה מוקדם יותר, וביום י"ז בתמוז הסתיימה המשימה.^[111] כך או כך, ציון תאריך זה אצל יוסף בן מתתיהו, יש הרואים בו את כוונת דברי חז"ל כי בשבעה עשר בתמוז "הובקעה העיר",^[112] כשהכוונה בזה לחומת הר הבית המאוחדת עם המצודה.^[113]

לאחר סיום העבודות על הסוללה שבאנטוניה, החליט טיטוס על הקמת מערך חדש של רביעיית סוללות נוספות אל הר הבית; שתיים אל החומה המערבית, ושתיים אל החומה הצפונית. המחסור החמור בעצים בסביבות ירושלים האריך את משך ימי הפעילות. הכוחות גויסו לכריתת עצים והובלתם ממרחק, ולבניית הסוללות עצמן. בנוסף להם, יחידות חיל העזר מונו לאבטחת כוחות הלגיון שעסקו במלאכת הקמת הסוללות.

המורדים היהודים, למרות תשישותם הרבה, לא ישבו בחיבוק ידיים. הם הטרידו שוב ושוב, הן את הכוחות שהתפרסו סביב ירושלים לצורך כריתת והובלת העצים, והן את אלה שעסקו במלאכת הבנייה.^[114] אולם למרות הניסיונות העיקשים, הבנייה התקדמה.

המורדים עברו אפוא לשיטה חדשה: הצתת הסטווים שמפנים לחומת הר הבית, כדי לשבש את יכולת הגישה של הרומאים אל ההר.^[115] לאחר כעשרת ימי פעילות, בכ"ז בתמוז, מילאו המורדים חומרי בערה (גזירי עץ, חמר וזפת) בחלל שבין קורות הגג של הסטיו המערבי לבין תקרתו, ונטשו את עמדות השמירה, תוך שהם מציגים עצמם כמותשים. החיילים הרומאים, שלא הבחינו בתרמית, מיהרו לטפס אל החומה בעזרת סולמות שהציבו, ובשעה קלה החל גג הסטיו להתמלאות בחיילים. כאשר היה הגג עמוס בלגיונרים, העלו המורדים את הסטיו באש, שהתפשטה במהירות וכילתה את הסטיו כולו, כשעליו לכודים חיילים רומים רבים שנשרפו למוות.^[116]

למחרת אותו היום, בכ"ח בתמוז, העלו הרומאים באש גם את הסטיו הצפוני.

התחזקות הרעב

בינתיים הרעב בעיר הלך והחריף. בניסיון לאיתור דבר מאכל היו מתרחשות פריצות לבתים בתדירות גבוהה, ועל הגוססים, עם דעיכתם, היו נערכים חיטוטים בבגדיהם. גם בתוך הבתים, איתור מזון כלשהו היה גורר תגרת ידיים בין בני הבית. מבין אלו שהשיגו דבר מאכל היו נאלצים לרדת אל מערכת תעלות הניקוז שמתחת לעיר כדי שיוכלו לאכול את מזונם ללא חשש שיחמסו אותו מהם. אלי שוקרון, חשף בחפירות שערך במקום ממצאים המעידים על שהייתם של תושבי העיר שהסתתרו במנהרות אלו כדי לאכול את מזונם בבטחה.^[117] מפרט המזון בעיר כלל בשלב זה גם עשבים וצמחים ואף פרטי לבוש שונים, כמו עור המנעלים.^[118] יוסף בן מתתיהו מספר על מקרה קניבלי קיצוני בו אישה בשם מריה בת אלעזר ברוב רעבונה ותסכולה טבחה את בנה הפעוט ואכלה ממנו ברעבתנות.^[119] כך גם מופיע בספרות חז"ל:

מעשה בדואג בן יוסף שהניחו [אביו] בן קטן לאימו. בכל יום הייתה אימו מודדתו בטפחים ונותנת משקלו של זהב לבית המקדש, וכשגבר אויב טבחתו ואכלתו, ועליה קונן ירמיה אִם תֹּאכַלְנָה נָשִׁים פִּרְיָם עֹלֲלֵי טִפֻּחִים

— תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ח, עמוד ב'

על עצם קבלת הדברים כעובדה היסטורית, היו שפקפקו בסיפור. אולם ניתן להבין כי הדברים, שמביעים באופן חד את זוועות המצור, השפיעו עמוקות על התודעה שנצרבה בהיסטוריה היהודית בעקבות כך, ונתנו את המשקל הכבד לקביעת תשעה באב כיום צום ואבל. מה גם שהיה בכך מימוש ההתראות שבתנ"ך שהזהירו על כך בכמה מקומות. הדבר בא לידי ביטוי גם בהופעות הרבות של מאורע רב רושם זה בספרות החיצונית, בספרות חז"ל ובתוך הקינות לתשעה באב.^[120]^[121]

לדברי הסופר הנוצרי סולפיקיוס סוורוס (363–425 לספירה), בשלב זה יהודים רבים היו מתים ברעב "והרחובות החלו להתמלא בכל מקום בגופות המתים", משום שכבר "לא ניתנה בידם האפשרות לשלום ואף לא לכניעה".^[122]

ההתקפה על חומת הר-הבית

לאחר שלושה שבועות של עבודה, בח' באב, השלימו הרומאים את הקמת מערך הסוללות מול החומה הצפונית והמערבית של הר הבית. בשבוע שקדם למועד זה הרעישו הבליסטראות הרומיות את חומות הר הבית ללא הפסק, אך לא הצליחו לגרום להן נזק משמעותי. גם ניסיון של כוחות הנדסה רומיים לחתור תחת יסודות השער הצפוני של הר הבית הסתיים בכישלון. עתה פתחו הלגיונות הרומיים במתקפה משולבת על החומות בפינה הצפון-מערבית של מתחם הר הבית באמצעות אילי ניגוח שקודמו אל החומות, וכוחות שטיפסו עליהם מהסוללות באמצעות סולמות. המורדים המתינו עד שהחיילים הרומיים הגיעו כמעט עד לראש החומה, ומכונות המצור נאלצו להפסיק את ירי החיפוי שלהם כדי לא לפגוע באנשיהם, ואז תקפו אותם בכוח רב. הם הרגו לגיונרים רבים שסיימו את הטיפוס על החומה, אך עדיין לא הספיקו להתארגן להגן על עצמם ולאחוז במגניהם, ודחפו והפילו לאחור סולמות עמוסים חיילים, שבלטו מעבר לקו החומה. לאחר קרב קשה נאלצו הרומאים, שספגו אבדות כבדות, להפסיק את המתקפה ולסגת מהמאחזים שתפסו על החומות^[123]

בשלב זה החליט טיטוס להפסיק את המאמצים להשתלט על חומות הר הבית, והורה להצית את השערים הצפוניים של המתחם, שהיו מצופים בכסף. האש התפשטה במהירות, שרפה את השערים והתפשטה גם אל הסטווים משני עבריהם. המורדים, שנתקפו בהלם מעוצמת השרפה, לא ניסו לכבות אותה ונאלצו לפנות את עמדותיהם על החומות, והיא המשיכה להשתולל באין מפריע כל היום ובלילה שאחריו.^[124] למחרת, בט' באב, הורה טיטוס לכבות את האש, כדי לאפשר לצבאו גישה נוחה אל מתחם הר הבית, והמתחם הפנימי של בית המקדש.

הכרעת המרד והחורבן

המערכה על הר הבית

דיון על עתיד המקדש

כינוס מפקדי הצבא עם הקיסר, לשם התייעצות ותכנון הלחימה. קטע מתוך עמוד טראיאנוס

טבעת הכיבוש והדיכוי ההולכת ומתהדקת הצביעה בבירור על כיבוש הר הבית והמקדש. השאלה הייתה רק של זמן. טיטוס רצה להחליט מראש על גורל הבית, ולשם כך כינס עוד באותו היום – ט' באב – את הצמרת הצבאית שלו.
בישיבה הגורלית השתתפו בכירי המפקדים וטריבונים נוספים.^[125] בהם:

טיבריוס אלכסנדר, המפקד העליון והיועץ הבכיר שליווה את כל שלבי המערכה מראשיתה.
סקסטוס קריאלוס, מפקד הלגיון החמישי.
לרקיוס לפידוס (איט'), מפקד הלגיון העשירי.
טיטוס פרוגיוס, מפקד הלגיון החמישה עשר.
מפקד הלגיון השנים עשר.
הָטַרְיוּס פְרוֹנְטוֹ, מפקד הלגיונות ה-22 וה-3 מאלכסנדריה. שימש גם כפרוקורטור.
מרקוס אנטוניוס יוליאנוס, הממונה על גביית המִסים בפרובינקיה.

אין תיעוד מהימן ואובייקטיבי דַּיו מאותה אספה, ומשכך אין קווים ברורים לדעותיהם של המשתתפים בה, ובמיוחד לדעתו של טיטוס שהנחה את המערכה. לדברי יוסף בן מתתיהו, היו שטענו כי יש לשרוף את המקדש, כנוהג המלחמה, והיו שטענו כי אם לא ינהלו היהודים מלחמה מתוכו – יש להניחו. לדבריו, טיטוס לעומתם טען כי אף אם תיערך מלחמה מתוכו על ידי המורדים, יש לעשות הכל כדי להותירו בשלמותו. גרסתו של יוסף בן מתתיהו, לפיה לא הורה טיטוס על החרבת המקדש נתמכת על ידי העובדות הבאות: הרומאים נהגו, פרט למקרים חריגים (כגון במקדש הקרתגי), שלא לפגוע במקדשי המקומיים (מסיבות טקטיות-המשכיות-פרגמטיות ואף מיחס של כבוד לאלוהיות השונות). רומאים נהגו כלפי ערים מורדות להותיר בהן מספר מבנים כדי שישמשו אנדרטה דוממת להנצחת העוצמה הרומית. כמו כן שמשו השרידים בבחינת אות אזהרה למקומיים בדבר גחמות מרדניות לעתיד.

אך לעומת התיאור ב"מלחמת היהודים", יוסף בן מתתיהו עצמו, בחיבורו "קדמוניות היהודים" (שפורסם רק בשנות ה-90, לפחות 12 שנים לאחר מותו של טיטוס), מציין את "היום שבו כבש ושרף טיטוס את בית המקדש ואת העיר".^[126] ובמקום אחר ב"מלחמת היהודים" הוא מספר שאספסיאנוס הורה על הריסת מקדש חוניו במצרים,^[127] מה שמראה שהרומאים לא נמנעו מלהחריב מקום פולחן כאשר מדובר בשיקולים ביטחוניים. מלבד זאת, ידוע כי הרומאים הרסו יותר מפעם אחת מקדשים בערים שצרו עליהן ומצאו לכך צידוקים דתיים.^[128]

בניגוד לתיאורו של יוסף בן מתתיהו ב"מלחמת היהודים", הכרוניקן הנוצרי סולפיקיוס סוורוס (המאוחר מיוספוס בלמעלה מ-300 שנה), טוען כי טיטוס הורה במתכוון על החרבת ושרפת המקדש. לטענתו, טיטוס טען כי כל עוד יעמוד המקדש על איתנו, ימשיכו היהודים במרדנותם.^[122] סוורוס התבסס כנראה על חיבור אבוד של טקיטוס או של סופר רומי אחר שלא היה מחויב לקיסרים הפלאביים, וגרסתו עולה בקנה אחד עם השתדלותו של יוספוס לחפות בדיווחיו על אחריותו של המצביא הרומי.^[128] הרוב המוחלט של החוקרים נוטים לקבל גרסה זו.^[129]

הקרב האחרון על הר הבית ושרֵפת בית המקדש

הקרבות במקדש ושריפתו
החרבת בית המקדש בירושלים של פרנצ'סקו אייץ. תיאור החורבן, השרפה והביזה של בית המקדש השני בידי חיילים רומאים. שמן על קנבס, ונציה 1867.
הקרבות במקדש. ניקולא פוסן, 1625–1626.
הקרב וההרג. ניקולא פוסן, 1638–1639.

ישנן 3 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

בי' באב, עמדו הכוחות הרומיים בצדי ההר, והיהודים התבצרו בתוך המקדש. העייפות, הרעב והחרדה פוגגו את רוח הלחימה של המורדים, והם רותקו אל עמדותיהם. כוח רומי שיצא אל תוך רחבת הר הבית הצליח לגרור אליו את המורדים שהגיחו מהעזרה דרך עזרת הנשים. קרב שנמשך כשלוש שעות התפתח ביניהם, ולא הושגה הכרעה עד ששלח טיטוס כוח פרשים שהניס את היהודים אל מתחם העזרה. טיטוס שב לעמדת התצפית שלו בראש אנטוניה, ושם העלה את התוכנית לצור על בית המקדש ולתקוף את המורדים בתחילת היום שלמחרת.

לפי יוסף בן מתתיהו, בעוד הרומאים עוסקים בפקודת טיטוס בכיבוי האש שאתמול שימשה אותם לפריצה למתחם, תקפו אותם המורדים. הרומאים רדפו אחריהם עד ההיכל, ואחד החיילים לקח לפיד מהאש ודרך חלון הצית את המבוא מצד צפון ללשכות הסובבות את ההיכל. בן מתתיהו טען כי טיטוס נזעק למקום ופקד לכבות את האש, אך קולו לא נשמע בשל זעקות הקרב והמהומה ששררה במקום, וחייליו תאבי הנקם מיהרו להגביר את האש.^[130] כתבים היסטוריים מאוחרים יותר מייחסים את ההחלטה לטיטוס.^[131] כך או כך, לקול זעקת היהודים, אחזה האש בלשכות המקדש והתפשטה אל כל עבריו. מספר פרטים בתיאורו של יוספוס נראים כלא סבירים: התלקחותו מלפיד אחד בלבד של מבנה מאסיבי כל כך העשוי מאבן ומתכת, וההפרה המופגנת של פקודת טיטוס על ידי החיילים. בנוסף על כך, אין שום אזכור לחרטה כלשהי מצד אספסיאנוס וטיטוס על שריפת המקדש והם אף חגגו את המאורע במצעד הניצחון ברומא, בו נישא תיאור חזותי של המקדש הנשרף.^[128]

דיו קסיוס מתאר את הקרבתם העצמית של היהודים בקרב על הר הבית: "היהודים ... כאילו מצאו פיסה של מזל טוב נדיר בכך שבאפשרותם להילחם בקרבת המקדש וליפול על הגנתו ... ואף על פי שהם היו רק קומץ הנלחם נגד כוח שעולה עליו בהרבה, הם לא נכבשו עד שחלק מהמקדש הועלה באש. אז הם קיבלו את מותם ברצון, חלקם משליכים עצמם על חרבות הרומאים, חלקם הורגים זה את זה, אחרים לוקחים את חייהם שלהם, ואחרים קופצים אל תוך הלהבות ... זה היה ניצחון וישועה ושמחה עבורם על כך שהם מתו יחד עם המקדש".^[132] יוסף בן מתתיהו מספר על שניים מנכבדי הכוהנים שניתנה להם האפשרות לעבור אל הרומאים ולהינצל, אך בחרו בגורל עמם והפילו את עצמם אל תוך אש שריפת המקדש.^[133]
דיו קסיוס סבור ש"ירושלים נחרבה בדיוק ביום סטורן",^[134] כלומר בשבת, אולם הוא אינו מבחין בתיאורו בין השלבים השונים בנפילתה של העיר.^[135]

לנוכח לשונות האש שליחכו את המקדש, רפתה רוחם של המורדים. היהודים שנתפסו בידי הרומאים, רובם חלושים ומותשים וללא נשק, נטבחו במקום. הלגיונרים לא פסחו אף על קשישים וילדים. מהמגדלים ומהחומות צנחו גופות אל קרקע העזרה, וסביב המזבח נערמו גוויות עד שרצפת המקדש כוסתה מהן. דם רב ניגר במורד מדרגות ההיכל ושטף את המקדש כולו.^[136] מספר לגיונרים נכנסו אל ההיכל כשלפידים בידיהם. הם הציתו את צירי השער והאש התפשטה בתוך המבנה. הכוהנים שעמדו על גג ההיכל ותקפו את הרומאים על ידי השלכת מוטות ברזל עם בסיסי עופרת שבמבנה גג המקדש, חדלו לנוכח האש שפרצה כלפיהם, ונסוגו. המקדש, הלשכות והסטווים על תכולתם, היו למאכולת אש.^[137]

אלו מהמורדים שעלתה בידם, מילטו את עצמם אל העיר העליונה. הרומאים הסתובבו ובזזו מכל הבא ליד. חיילי הקנטוריות השונות הניפו את נִסיהם והציבו אותם מול שער המזרח והקריבו קרבנות. על טיטוס הכריזו כאימפרטור.^[138]

נפילת העיר העליונה

שריפת העיר והטבח ביושביה
חורבן ירושלים ושרֵפתה. ציור משנת 1503–1504 (משוער).
חורבן ירושלים ושרֵפתה. ציור משנת 1413–1415 (משוער).
שרידים משריפת ירושלים בתום הכיבוש הרומאי. מוזיאון הפרוור ההרודיאני.

ישנן 3 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

כיבוש ושרפת המקדש והר הבית פגעו אנושות במורל המורדים, אולם אלו לא נכנעו. הם התבצרו בעיר העליונה שעדיין עמדה על תִלה. הגנתה הבסיסית ניתנה לה הודות לגיא המרכזי שהפריד בינה לבין הר הבית, והודות לחומה הראשונה שהקיפה אותה משלוש רוחותיה האחרות. טיטוס הציע למורדים כניעה ללא תנאים, אך נענה בשלילה.

טיטוס ריכז את ארבעת הלגיונות ממערב לעיר, ופקד על הקמת סוללות על ידיהם, ואת יחידות חיל העזר וכוחות נוספים העמיד במזרח באזור קשת וילסון כדי להכשיר מעבר מההר על העיר.^[139] לחימת המורדים התפצלה בהתאם. עיקר הכוח פעל במערב, והמשני במזרח. לצורך בניין הסוללות היה על הרומאים להביא עצים ממרחקים עצומים, אחר שכל סביבות ירושלים היו מקורחות. העבודה נמשכה 18 יום, ובסופם, בז' באלול, קידמו הרומאים את מגדלי המצור על הסוללות המוכנות. ניסיונות ההפרעה של המורדים לא צלחו. מלבד מספרם הרב, הרומאים היו ברוח מרוממת וחדורי מוטיבציה לסיים את ניצחונם הוודאי. היהודים לעומתם היו תשושים, פגועי מורל ונכאי רוח. חלק מהמורדים התייאש ונטש את המערכה אל החקרא או שירד למנהרות תת-קרקעיות. מהלומות אילי הברזל פעלו את שלהן והחומה נפרצה.^[140] קבוצה מהמורדים ירדה אל קטע הסמוך לשילוח וניסתה לבקע את הדייק ולהימלט מחוץ לעיר, אך הרומאים הצליחו להדוף אותם ולהניס אותם אל העיר פנימה, שם ירדו אף מורדים אלו אל המנהרות.^[141] עם השלמת המערכה במערב העיר, נמלטו מהמקום אחרוני המורדים, והרומאים עלו אל שלושת המגדלים הגבוהים שעל החומה מסביב לארמון הורדוס, הציבו עליהם את נִסיהם, ופצחו בשירי ניצחון המלווים במחיאות כפיים ותרועות שמחה.^[142]

טבח, הרס וחורבן

טבח ושרפה

לנוכח העדר כל התנגדות מצד המורדים, נהרו הרומאים אל רחובות העיר בחרבות שלופות, טבחו ללא הבחנה בכל הנקרה בדרכם, והעלו באש את הבתים על יושביהם. הסמטאות נערמו בגוויות, העיר הוצפה בזרמי דם, ואש השריפות השתוללה כל הלילה.^[143]

בחפירות שנערכו על ידי המשלחת של נחמן אביגד (שנות ה-70 וה-80) נמצאו עקבות שרפה במבנים רבים מתקופת חורבן בית שני. השרפות כילו כל חומר אורגני. בבתים בהם הייתה תקרת קורות בין הקומות, השרפה גרמה להתמוטטות החלק העליון של המבנה עם שורות האבן העליונות, והם קברו תחתיהם את כל מי ומה שנותר בבית. ישנם מבנים בהם נותרו עקבות רק בחלק מהבית, וישנם מבנים שנשרפו לחלוטין. במקומות רבים נמצאו תחמוצות סידן המעידות על תבערה ארוכה שקלתה את אבני הגיר. כך לדוגמה הבית השרוף ובית המידות שברובע ההרודיאני מראים על אש עזה שהשתוללה במקום בעת החורבן.
האש השאירה את חותמה אף על כלי בית וחפצים ששהו באותם מבנים. כלים מאבן גיר הוכתמו באפר או אף נשרפו והפכו לסיד, כלי זכוכית התפקעו ועוותו מחום האש עד שלא ניתן היה לשחזר אותם במעבדה. לעומתם, כלי חרס ובזלת שרדו. שכבת האפר והעץ החרוך שנותרו מהשרפות הגיעו לגובה של כמטר ממוצע, ומפולות האבן הגיעו עד לשני מטרים ויותר.^[144]

תפיסת והריגת המורדים שבמנהרות

עם כיבוש העיר בידי הרומאים, ירדו כל המורדים אל מנהרות תת-קרקעיות, בהן חשבו לשהות עד שישלימו הלגיונרים את הכיבוש, ולאחר מכן, משידללו הרומאים את הכוחות וישאירו רק חיל מצב בסיסי, תתאפשר החמיקה אל מחוץ לשטח העיר.^[145] אולם הרומאים ערכו חיפושים נרחבים במנהרות, שלפו מהן את כל הנמצאים והוציאו אותם להורג.^[146] יוחנן מגוש חלב הצליח אמנם להסתתר מעיני הרומאים, אך הרעב הכריע אותו ואילץ אותו להיכנע ולהסגיר את עצמו לרומאים. בשלב זה, שמעון בר גיורא עדיין החזיק מעמד במחילות.^[147]
במהלך חפירות ארכאולוגיות שנערכו בסביבות ראשית המאה ה-21 בעיר דוד, גילו רוני רייך ואלי שוקרון במזרח הגיא המרכזי, בסמוך לברכת השילוח, קטע של כ-40 מטרים מהרחוב הראשי של ירושלים (רחוב עולי הרגלים) בשלהי בית שני. תעלות הניקוז שמתחת לרחוב לכל אורכו העלו ממצאים נוספים, בהם סירי בישול שנמצאו בשלמותם. דבר שמראה על שהות ממושכת במקום. בריצוף הרחוב, המפריד בינו לבין התעלות שתחתיו, נמצאו כמה פרצות המאפשרות מעבר אל התעלות. בהיעדר אבני מפולת גדולות שעשויות לשבור את הריצוף, ובצירוף ממצאי סירי הבישול, מסיק רוני רייך כי הפרצות נעשו במכוון כפתחים אל התעלות. רייך מקשר את עובדות אלו אל המנהרות שדווחו על ידי יוסף בן מתתיהו.^[148] הדברים מקבלים חיזוק נוסף בהקבלתם אל אחד המקורות בדברי יוסף,^[149] בהם מתוארת ירידת המורדים באזור ברכת השילוח.^[148] בחפירות מאוחרות יותר, שבוצעו בשנת 2017, נמצאו לאורך הרחוב אבני בליסטראות רבות שנורו על ידי הרומאים, וכן ראשי חצים ששימשו את המורדים. בתעלות שמתחת לרחוב נמצאו עקבות שהייה, כמו נר שמן שנמצא באחת מתעלות המשנה.^[150]^[117]^[151] ממצא נוסף שהתגלה בחפירות הוא חרב מברזל באורך 60 ס"מ הנתונה בתוך נדן מעור. החרב כנראה הייתה שייכת ללגיונר רומי.^[152]^[153]^[151]

הביזה

הרומאים הסתובבו בין בתי העיר ובזזו שלל מכל הבא ליד. בחפירות שנערכו במקום נמצאו ערמות של כלי בית אסופות בפינות החדרים, דבר שעשוי להצביע על הבזיזה. עובדה נוספת שיכולה להצביע כיום על הביזה הרחבה, היא היעדרותם של כלי יוקרה ממתכות יקרות ואבני חן, לעומת כלי בית יומיומיים מחרס ואבן. גם כלי בית מברונזה וברזל לא נמצאו אלא מעטים. מטבעות זהב בנות התקופה לא נמצאו בכל שטחי החפירה (מתוך השכבה הרלוונטית) פרט למטבע אחד. הסבר נוסף לתופעה זו של היעדרות חפצי ערך היא עדותו של יוסף בן מתתיהו^[154] על הברחת כלים יקרים מהעיר במהלך המצור ולפניו.^[155]

הריסת מבני העיר

מפולות אבנים ועקבות שרפה
מפולת אבנים ושיירי אפר בגן הארכאולוגי ירושלים.
מפולת אבנים בגן הארכאולוגי ירושלים, למרגלות הכותל הדרומי – הרחוב שלפני שערי חולדה, עיר דוד.
יסודות קשת רובינסון המוחרבים (הרחוב המרכזי למרגלות הכותל המערבי).
קשת רובינסון ההרוסה, ומפולת האבנים שתחתיה.
מפולת האבנים על הרחוב ההרודיאני, הגן הארכאולוגי ירושלים.

ישנן 5 תמונות בגלריה. ניתן להקיש על תמונה להגדלתה

לאחר כיבוש העיר הרסו הרומאים מבנים רבים והעלו באש מוקדים חשובים. כותלי הר הבית פורקו אבן אחר אבן, שורה אחר שורה, עד שהאבנים המפורקות שנערמו לצד הכתלים כיסו את השורות שנותרו קיימות. לא ברור אם הריסת הכתלים הייתה מיד אחר כיבוש העיר או שהחלה רק בשנים המאוחרות יותר. מה שניתן להניח בוודאות, הוא כי הפירוק נעשה בידי הלגיון העשירי (שחנה בעיר למעלה מ-200 שנה מאוחר יותר).^[156] קריסת קשת רובינסון מתוארכת אף היא לתקופת זמן זו, ומסתבר כי הריסתה התבצעה על ידי חיילי הלגיון מיד לאחר החורבן. סיבה אפשרית להריסתה, היא צורתה וגודלה שתאמו למבני הנצחה רומיים על הישגים צבאיים, ומשום אי השתייכותה לכך, היא נותצה.^[157] טיטוס פקד להרוס את העיר על חומותיה ולהחריב את בית המקדש עד היסוד. אך את החומה המערבית הוא השאיר כדי שתשמש את חיל המצב שיישאר במקום. וכן, כדי להשאיר עדות על חוזק העיר וביצוריה, הוא ציווה להותיר את שלושה המגדלים הסמוכים לארמון הורדוס – מגדל פצאל, מגדל היפיקוס ומגדל מרים.^[158] כיום, זיהויו של המקום כולו עדיין לוט בערפל, אך בחפירות ארכאולוגיות שנערכו באזור נמצא אכן מגדל שחלקו התחתון שרד בשלמותו.^[159] לעומת זאת, הלל גבע מצא בחפירות שבחצר המצודה מגדל שנהרס עד היסוד. דבר שעומד לכאורה בסתירה לעדותו של יוסף בן מתתיהו.^[160] כך שגם גורלו של הארמון על מגדליו נשארו חתומים במחקר הארכאולוגי.^[161]

סיכום ההרג

על פי טקיטוס, בזמן המרד גדלה אוכלוסיית ירושלים "בּשל ערב־רב שנהר אליה וּבשל הרס הערים האחרות", וידוע היה בתקופתו כי מספר הנצורים בעיר הגיע ל-600 אלף נפש.^[162] אולם לדעת חוקרים מודרניים מספר זה נראה מוגזם מאד.^[163] לדברי יוסף בן מתתיהו, מספר ההרוגים הכולל במהלך המצור על ירושלים נע סביב 1.1 מיליון איש, ומספר השבויים היה כ-97,000 איש.^[164] החוקרים המודרניים שוללים את המספרים בהם נקב יוסף בן מתתיהו, ומעריכים שהם מוגזמים מאוד, ובפרט מספר ההרוגים, שכן מקובל לחשוב שארץ ישראל כולה הכילה באותה תקופה בסביבות מיליון נפש שרק מחציתם היו יהודים, ובמספר אזורים בארץ ישראל אוכלוסייה יהודית גדולה המשיכה להתקיים גם לאחר הכנעת המרד הגדול.^[165]

למרות מספר ההרוגים הגדול במהלך הקרבות בשלבי המצור השונים או לאחריו – בעת החורבן, לא נמצאו בכל תחומי העיר העליונה או לצדי כותלי הר הבית קברים ארעיים, שלדים או עצמות אדם מפוזרות שניתן לייחס אותם להרוגים אלו. גם מקרבנות המלחמה בצד הרומי לא נמצאו עקבות של גופות. הממצא היחיד שכזה – זרועה של אישה בבית השרוף^[166] – אין בו כדי לתת הסבר על הדבר. רוני רייך מעלה השערה כי בסיום הכיבוש הורה הצבא הרומי על איסוף הגופות והעצמות, ככל הנראה על ידי השבויים, סילוקן מהעיר ושרֵפתן.^[155]
לעומת זאת, בעיר התחתונה וסביבתה נמצאו עצמות אדם במספר מקומות. בחפירותיה של קתלין קניון נמצאו שלדי אדם בשטח חפירה קטן שמצפון לברכת השילוח וכן נמצאו עצמות אדם בעמק הגיא המרכזי, באמצע דרך עולי הרגלים – בין ברכת השילוח להר הבית. המכלול הגדול ביותר של עצמות אדם נמצא על ידי המשלחת של יגאל שילה, ממערב לגיא המרכזי, לקראת ברכת השילוח. המכלול מכיל עצמות של 17 בני אדם מבוגרים (שליש גברים לעומת שני שלישים נשים).
לנוכח ממצאים אלו מניח רוני רייך כי הצבא הרומי, שמיקם את מחנהו אחר הכיבוש בחלק המרכזי של העיר – בתוך העיר העליונה, פחות הקפיד על איסוף הגופות מבין גלי ההריסות שבאזור הגיא המרכזי, בשל ריחוק המקום היחסי.^[155]

לאחר הכיבוש

אלו מאנשי ירושלים שנותרו בחיים לאחר הקרבות, החלשים והזקנים שבהם נרצחו על ידי צבא טיטוס, והמתאימים לצורכי עבדות נכלאו בעזרת הנשים של בית המקדש, ולאחר מכן נשלחו למטרות שונות. טיטוס הורה לידיד בשם פרונטון לפתוח בית משפט ומוקד הלשנות, שבו העידו תושבי העיר על מעשי חבריהם במהלך המלחמה, ונשפטו בהתאם.^[167]

לאחר סיום הכיבוש, כינס טיטוס את הצבא הרומי, בירך אותו על ניצחונו והעניק אותות כבוד ומתנות לחיילים שהצטיינו בלחימתם במהלך הקרבות. את הלגיון העשירי פרטנסיס הוא השאיר בעיר כחיל מצב יחד עם כוחות נוספים, ואילו את שאר הלגיונות הוא פיזר.

בהמשך הושת על הנתינים היהודים בכל רחבי האימפריה הרומית "מס היהודים" (שנקרא מתחילתו "מחיר שני הדינרים של היהודים"^[168]), בו חויבו היהודים להעלות למקדש יופיטר שתי דרכמות בשנה.^[169]

מסעו של טיטוס לרומא

עם תום הכיבוש והסדרת המצב הצבאי, יצא טיטוס עם חלק גדול מצבאו ועם אלפי שבויים אל "קיסריה של ים". הוא המשיך עמם אל בניאס ("קיסריה פיליפוס"), בה שהה בסתיו של 70 (חודש תשרי). באותם הימים חגג את יום הולדתו של אחיו דומיטיאנוס ברוב הדר. לכבודו הוא ערך בשבויים היהודיים משחקי גלדיאטורים, כשהם נאלצים להתגושש אלו עם אלו, או עם חיות טרף, לחיים או למוות. מספר הנספים במשחקי המוות האלו, לדברי יוסף בן מתתיהו, עלה על 2,500 איש.^[170] רק באותו זמן נתפס בירושלים שמעון בר גיורא, אחר שהוכרע על ידי הרעב ויצא ממקום מחבואו בתעלות התחתיות של ירושלים, כשהוא מסגיר את עצמו לידי הרומאים. הוא הובא לפני טיטוס וצורף ליוחנן מגוש חלב עם שאר השבויים המובלים לרומא.^[171] טיטוס המשך לביירות, אליה הגיע לאחר כחודש נוסף מראשית מסעו (בחודש חשוון). בביירות הוא חגג את יום הולדתו של אביו אספסיאנוס באופן דומה לחגיגות שערך לכבוד אחיו, כולל משחקי הגלדיאטורים והמלחמות מול חיות הטרף. התחנות הבאות היו אנטיוכיה שבמצרים ו"זויגמא שעל הפרת". משם חזר שוב לאנטיוכיה, המשיך לירושלים הכבושה, ומשם אל אלכסנדריה. מאלכסנדריה הפליג טיטוס תוך שהוא שולח להעביר את יוחנן מגוש חלב ושמעון בר גיורא, שני מנהיגי המרד המרכזיים שנותרו בסופו, ועוד 700 שבויים שנבחרו בשל גובהם ומראָם, אשר נשלחו לשם הצגתם בתהלוכת הניצחון ברומא.^[172]

המצעד ברומא

חלק משער טיטוס ברומא, המציג את תהלוכת הניצחון של טיטוס. בתבליט נראים מוצגים חיילים רומיים נושאים את אוצרות בית המקדש שנבזזו לאחר הניצחון על יהודי יהודה וירושלים. צורתה המפורסמת של המנורה מתבססת על תבליט זה

שער טיטוס. שער ניצחון שהקדיש הקיסר דומיטיאנוס לאחיו טיטוס בשנת 82 לספירה, כ-12 שנה לאחר ניצחונו את היהודים. טיטוס עצמו הקים גם מבנה הנצחה לכיבוש זה: את שער טיטוס בקירקוס מקסימוס, אך זה לא שרד

ערך מורחב – טריומף, שער טיטוס, שער טיטוס (קירקוס מקסימוס)

בחורף ג'תתל"א, ראשית שנת 71,^[173] עם בואו של טיטוס לרומא, נערכה עבורו קבלת פנים מפוארת, כשאביו – ששב אף הוא ממסע כיבוש – יצא לקראתו. השניים סיכמו על עריכת מצעד (טריומף) משותף.^[174]

במהלך הלילה הועמדו יחידות הצבא, עוצבותיו ומפקדיו, סמוך למקדש איסיס (על שם האלה המצרית איזיס). עם שחר יצאו אספסיאנוס וטיטוס, עטורים זרי דפנה, לבושים בגדי משי ועטויים גלימות ארגמן מסורתיות. על במות שנבנו לפני הסטווים של אוקטביה הוצבו כיסאות שנהב, עליהם התיישבו אספסיאנוס וטיטוס לקול תרועת החיילים. לאחר שנישאו אליהם ברכות, נעמדו אספסיאנוס וטיטוס ואמרו את התפילות הנהוגות. אספסיאנוס נשא נאום קצר ושלח את החיילים לארוחה קלה שסופקה על ידי המצביאים. אספסיאנוס פנה לשער הניצחון, שבו פותחות התהלוכות. בסמוך לשער סעדו אספסיאנוס וטיטוס, לבשו את בגדי התהלוכה והקריבו לאלים שפסליהם ניצבים ליד השער.^[175]

מסלול הטריומף החל משער הניצחון, עבר בשוק הירקות ושוק הבקר דרך קירקוס מקסימוס, ששיפוציו הושלמו באותה העת, ומשם עבר מזרחית לגבעת הפאלאטיום, סב אל פורום רומאנום לאורך ויה סקרה, והסתיים במקדש יופיטר הקפיטוליני שעל גבעת הקפיטולין. המסלול נמשך לאורך של כארבעה ק"מ, וחלף על פני שלושת התיאטראות שבשדה מרס: של מרקוריוס, של בלבוס ושל פומפיוס.^[176] בתהלוכה הוצגו יצירות אומנות, חפצים יקרי ערך, אוצרות טבע, וכלי זהב ושנהב לרוב. בתהלוכה צעדו נכבדים שהולבשו בבגדי ארגמן שזורים בחוטי זהב. גם השבויים הולבשו בבגדים נאים שהסתירו את צלקות ומומי גופם שנפגע במלחמה. בתהלוכה הוסעו במות ניידות (עשויות פיגומים) הבנויות לגובה של עד ארבע קומות, שעליהן נתלו ציורים שונים המתארים את מאורעות המלחמה ואת תוצאותיה. בתהלוכה הוצג גם שלל רב שנבזז במלחמה, וכך גם השלל שנלקח מבית המקדש, שמשך עין במיוחד: שולחן הזהב ומנורת הזהב, ואחרון לחפצי השלל היה ספר התורה (שהיה בעזרה). לאחר תצוגת השלל עברו אנשים רבים נושאים את פסלי אלת הניצחון העשויים משנהב ומזהב. אחריהם הופיעה מרכבת הניצחון ובתוכה יושב ראשון אספסיאנוס, ובעקבותיו טיטוס. דומיטיאנוס, רכב על ידם על גבי סוס לבן.^[177]

התהלוכה הסתיימה במקדש יופיטר הקפיטוליני. שמעון בר גיורא, מראשי מנהיגי המרד ושהוצג כמצביא המורדים היהודים, נגרר משורות השבויים שבתהלוכה אל כלא מאמרטינום תוך הלקאתו כל הדרך כשלצווארו כרוך חבל. בבואו לכלא מאמרטינום הוכרז על הוצאתו של שמעון להורג לקול תרועות ההמון (ככל הנראה הומת בחניקה, ככל באי כלא מאמרטינום). אספסיאנוס וטיטוס העלו קרבנות והתפללו, ופרשו משם אל הארמון. בארמון התקיים משתה אליו הוזמנו חלק מהקהל; השאר קיבלו מנות לסעודת חג בביתם. אותו היום נחגג לכל אורכו בסימן של ניצחון ושל תקווה לימים של שגשוג.^[178] עניינו של יוחנן מגוש חלב, שנשלח אף הוא לתהלוכה,^[179] אינו מוזכר בתיאוריו של יוסף בן מתתיהו על התהלוכה. במקום אחר מזכיר בן מתתיהו כי נידון למאסר עולם,^[180] הגם כי מאסר שלעצמו לא היה ענישה מקובלת על פי המשפט הרומי.

מספר שנים לאחר מכן, הניצחון והמצעד הונצחו בכתובת על גבי שער טיטוס בקירקוס מקסימוס ובתבליט על גבי שער טיטוס בפורום רומאנום. בכתובת בקירקוס מקסימוס, שלא השתמרה, נכתבה הצהרת תעמולה לפיה טיטוס ”הכניע את העם היהודי והרס את ירושלים, אשר כל המצביאים, המלכים והעמים לפניו תקפו אותה ללא הצלחה או נמנעו כליל מלתקוף אותה”.^[128] הצהרה זו מתעלמת מכיבושי העיר בעבר, על ידי נבוכדנאצר, פומפיוס ואחרים, ומטרתה להציג את תוצאות מלחמת היהודים כפי שהוצגו בפני תושבי העיר רומא: הכנעת העם, החרבת העיר, והישג חסר תקדים.

טיטוס סירב לקבל זר ניצחון על המערכה, כשהוא מנמק כי הניצחון לא היה על ידי מאמציו, אלא מכוח כעסו של אלוהים על עמו.^[181]

אתרים עיקריים בהם עבר הטריומף
קירקוס מקסימוס. קירקוס שנועד למרוצים, והיה מקום מפגש להמונים
גבעת הפאלאטיום, כפי שנראית מעבר לרחבת הקירקוס מקסימוס הסמוכה
ויה סקרה, הרחוב הראשי של רומא העתיקה. ברחוב זה היו נערכות התהלוכות
שרידי פורום רומאנום. הפורום היה מרכז גדול של בתי משפט, מקדשים, חנויות ועוד
דגם של גבעת הקפיטולין במוזיאון לתרבות הרומית
מקדש יופיטר הקפיטוליני מתנשא מעל גבעת הקפיטולין. איור מהמאה ה-19

הקולוסיאום

ערך מורחב – קולוסיאום

בשנת 70 לספירה, שנת המצור על ירושלים, החל הקיסר אספסיאנוס את בניית הקולוסיאום ברומא, ששכן ממזרח לפורום רומאנום. בנייתו נמשכה כעשור, והושלמה בשנת 80 לספירה בידי בנו הקיסר טיטוס. מספר הצופים המרבי בקולוסיאום היה בין 40,000 ל-70,000, והוא שימש לתחרויות גלדיאטורים ותצוגות קרב כגון קרבות ימיים, מסעות ציד, הוצאות להורג, שחזורי קרב היסטוריים ודרמות מיתולוגיות.

כתובת לטינית שנמצאה בקולוסיאום מתייחסת לתיקונים שנעשו בזמן שלטונם של הקיסרים תאודוסיוס השני וולנטיניאנוס השלישי בשנת 443 או 444. בין אותיות הכתובת חורים קטנים רבים בעומק של מילימטר עד סנטימטר. על פי החורים היה ברור שבעבר הוצמדה לגוש האבן כתובת מאותיות מתכת. בשנת 1995 פרסם פרופסור גזה אלפולדי שחזור לכתובת בהסתמך על החורים הללו. אף על פי שרוב החורים לא נשתמרו, הוא הצליח לשחזר את הכתובת משום שלכתובות אימפריאליות רומאיות היה מבנה קבוע. הכתובת הייתה עשויה מאותיות נפרדות עשויות ארד, שנשדדו במהלך הזמן.

כתובות בנייה רומאיות מתחילות עם שם הקיסר שבנה אותן, לאחר מכן מופיע שם המבנה והמקור למימון, ולאלה מצטרפים פרטים נוספים. אלדולפי שחזר בשורה הראשונה את שם הקיסר: "הקיסר והאימפרטור אספסיאנוס האוגוסטוס". בשורה השנייה מופיעה מילה ארוכה, מכיוון שאין נקודה שמפרידה בין מילים. כאן הוא שחזר את המילה "אמפיתיאטרון", ולאחר מכן שוחזרה המילה "החדש". בשורה השלישית והאחרונה, שוחזרה נוסחת הסיום – במקרה זה המקור שמימן את הבנייה – "משלל המלחמה (הוא) הורה לעשות זאת". ההשלמה המלאה של הכתובת קוראת:

.

כתובת הקדשה שהציב הקיסר אספסיאנוס לכבוד הקמת הקולוסיאום משלל המלחמה

I[mp(erator)] T(itus) Caes(ar) VESPASI[anvs AVG(vstvs) Amphitheatrv[m novvm?] [Ex] Manvbi(i)s (vacat) (fieri ivssit (?)]

האימפרטור (טיטוס) קיסר אספסיאנוס אוגוסטוס, הורה להקים את האמפיתיאטרון החדש משלל המלחמה

— כתובת הבנייה של הקולוסיאום

.

אלפולדי שם לב כי בשורה הראשונה, האות T לא הייתה בכתובת המקורית, אלא נוספה בשנת 80 עם עליית טיטוס לשלטון, לאחר שטיטוס הוסיף שתי שורות של יציעים לקולוסאום, ובכך ניכס לעצמו את הקמת המבנה ואת הניצחון במרד הגדול.

אספסיאנוס פיקד על לגיון בגרמניה ולחם למעלה מ-30 קרבות בבריטניה, אך באף אחד מהם הוא לא השיג מספיק שלל לבנות את הקולוסיאום. אספסיאנוס שלח את פטיליוס קרליס לדכא את המרד בגרמניה, ואת בנו דומיטיאנוס לדכא את המרד בגאליה, אולם גם שם לא השיג שלל מספיק כדי לכסות את בניית הקולוסיאום. מאידך, טיטוס שירת כמפקד צבאי רק בדיכוי המרד הגדול ביהודה, ובזמן כיבוש ירושלים ובית המקדש בשנת 70, לקחו הרומאים שלל רב שממנו בנו את הקולוסיאום. לכן כתובת הבנייה אשר מציינת את "שלל המלחמה" מכוונת לניצחון ביהודה ודיכוי המרד הגדול.

בניית הקולוסיאום כדי לחגוג את דיכוי המרד הגדול הייתה חלק מניסיון השושלת הפלאבית לבסס את מעמדה הפוליטי ברומא. הקיסר אספסיאנוס שלא היה בן למשפחה מיוחסת, ובניו טיטוס ודומיטיאנוס, בקשו להצדיק את שלטונם על האימפריה הרומית. לכן הפריז אספסיאנוס בכוחם של המורדים היהודים ופיאר את בנו שפיקד על הלחימה בירושלים. השושלת הפלאבית הטביעה את מטבעות "יהודה השבויה" ומימנה את כתיבת דברי ימי המלחמה בספרו של יוספוס פלאביוס – מלחמת היהודים.

מקדש השלום

ערך מורחב – מקדש השלום (רומא)

בזמן הקיסר קלאודיוס החלה בניית מקדש השלום. הבנייה התמשכה והתעכבה משך כמה עשורים. היא הסתיימה בזמנו של אספסיאנוס, לאחר שזה חזר מנצח מיהודה, והאוצרות שנבזזו מהיהודים שימשו לסיום בנייתו המפוארת. במקדש שמר אספסיאנוס את כל הכלים ואת כל העיטורים אותם הביא במסע הניצחון שלו לאחר חורבן בית המקדש השני בירושלים. מבני הפנים עוטרו באוצרות שהובאו מיהודה. באותה עת היה מקדש השלום הגדול, המפואר והעשיר במקדשי רומא.

המקדש נהרס ברעידת אדמה שפקדה את רומא ובשרפה. שרידי המקדש נותרו עד ימינו.

יהודה השבויה

ערך מורחב – יהודה השבויה

הניצחון על היהודים, והכנעת המרד הגדול היו בין ההישגים הבולטים של אספסיאנוס וטיטוס, והיה חשוב להם להנציח זאת בפומבי, בכל רחבי האימפריה הרומית. במסגרת כך הוטבעו מטבעות יהודה השבויה. על המטבע נראה חייל רומי מצויד וחמוש, ועל ידו ישובה רכונה דמות מוכנעת, לרוב נראית כאישה, המסמלת את יהודה המנוצחת. שניהם ממוקמים משני עברי עץ דקל. קיים טיפוס נוסף של מטבע זה, ובו במקום החייל והיהודיה הופיעה ויקטוריה, אלת הניצחון, כשהיא חורטת על מגן את המילים "יהודה השבויה" בלטינית. מטבע מדגם זה הוטבע בקיסריה, אז בירת פרובינקיית יהודה, בימי שלטון אספסיאנוס וטיטוס בנו. בצדו השני של המטבע הוטבעה דיוקנו של הקיסר ותאריו. מטבעות יהודה השבויה נטבעו בזהב, כסף וברונזה. היקף ההטבעה, ומרכיביהם העיצוביים של המטבעות מלמד על החשיבות הרבה של הרומאים להכנעת יהודה.

ההטבעה הראשונה של סדרה זו הייתה כבר בשנת 69, טרם כיבושה הסופי של ירושלים, בימי ויטליוס. בעלות אספסיאנוס לשלטון ברומא בשנת 70, לאחר כיבוש ירושלים וטרם נפילת מצדה, הרודיון ומִכְוָר, התגברה הטבעה של מטבעות "יהודה השבויה", תוך שימוש במטבעה הראשית ברומא ובמטבעות העזר הנוספות ברחבי האימפריה, כגון בלוגדונום. טביעת מטבעות יהודה השבויה המשיכה בימי טיטוס, בנו של אספסיאנוס, ודומיטיאנוס. הטביעה נפסקה בשנת 80, כעשר שנים לאחר הניצחון. גם אגריפס השני, שמלך בחסות הרומאים, טבע מטבעות משלו של יהודה השבויה.

השלכות ומורשת

איור של ירושלים החרבה, ובמרכזה בית המקדש עולה בלהבות. חתוך עץ מאת וולגמוט, מתוך ספרו של הרטמן שדל, 1493

אחר תום חמשת חודשי המצור הקשים, הטיל חורבן ירושלים את תושבי העיר ואת העם היהודי בכלל למציאות חדשה וקשה. המכנה המשותף עליו נשענה התפוצה היהודית העצומה והמגוונת, שמנתה מיליונים סביב אגן הים התיכון, היה בית המקדש ועבודתו. חיסול ממסד הכהונה הגדולה וכל הכרוך במקדש עקרו יסוד זה באחת והמרקם החברתי-דתי השתנה עמוקות. לצד השלכות ביהודה לבדה לטווח הקצר, כמו הפקעת אדמות והעלאת מיסים, מפת הכיתות העוינות שהרכיבה את יהדות בית שני השתנתה: הצדוקים האריסטוקרטיים החלו להיעלם בהיעדר בסיס הכח שלהם, קבוצות הקנאים ספגו מכה קשה אם כי היו רחוקות מלהתפוגג, ומעמדם של הפרושים כנראה התחזק בריק שנוצר – טקסט ארצישראלי שנכתב רק כדור לאחר החורבן, הבשורה על-פי מתי, מעיד כי הפרושים נתפשו בעיני מחברה כקבוצה דומיננטית ולו במקום בו התגורר; עם זאת, החוקרים מעריכים שהסיעה הרבנית שהגיחה לאטה לאחר החורבן הייתה כח שולי יחסית עוד זמן רב.^[182] המצב של עם בלא מקדש שינה את אופייה הדתי, הלאומי והתרבותי של התפוצה היהודית כולה.

החורבן במורשת הדתית

ההשלכות של נפילת ירושלים, ובייחוד חורבן בית המקדש, קיימות ביהדות הן בהיבט הדתי והן בהיבט הלאומי. גם בנצרות יש השפעה גדולה ממאורע זה. לעומת זאת באסלאם אין כל התייחסות משמעותית לעניין.^[183] אנדריאה ברלין ואנדרו אוברמן סברו ש"בטוח למדי לאמר שמבלעדי המרד, לא היהדות ולא הנצרות, כפי שאנו מכירים אותן כיום, היו קיימות. התאולוגיות שלהן צמחו מתוך המשבר שעוררו המרד וחורבן המקדש."^[184]

החורבן במורשת היהדות

התאבלות על חורבן בית המקדש בתשעה באב, (נירנברג, 1724)

ערך מורחב – אגדות החורבן
הגורם לחורבן

חז"ל ראו בפילוג שבתוך היהודים כגורם החורבן, כשהם כמעט ולא רואים כמשקל את מערך הכוחות שהכריע לטובת הרומאים.^[185] כך מופיע בתלמוד הבבלי:

מקדש שני, שהיו עוסקין בתורה ובמצות וגמילות חסדים, מפני מה חרב? מפני שהייתה בו שנאת חנם!

— תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ט', עמוד ב'

עם הקבלה לתיאור ההיסטורי של המאורעות בירושלים, ניתן לראות את כוונת חז"ל כי לוּ היו מתלכדים היהודים מול הרומאים, היו מצליחים לעמוד בפניהם ולהציל את ירושלים והמקדש מחורבנם.^[186] כך גם עולה מתוך דברי יוסף בן מתתיהו, שהביע את התרשמותו ממאורעות הדמים בין הפלגים היהודים: ”מלחמת האחים היא שהכריעה את העיר, ואילו הרומאים הכריעו את מלחמת האחים שהייתה קשה בהרבה מחוזקן של החומות”.^[187] כדוגמה בולטת לשנאה שפשתה בין היהודים, מביאים חז"ל את סיפור קמצא ובר קמצא, כמי שבגינו אירע החורבן.^[188]

היבטי החורבן

חורבן בית המקדש נחשב לאסון המרכזי והטרגי של נפילת ירושלים, והוא מהווה קו פרשת המים בתולדות ישראל. קיימים לכך ביטויים בספרות חז"ל, כבר החל מתנאים בני דור החורבן. עשרות אמרות מתארות דברים שהחלו "מיום שחרב בית המקדש" (או "משחרב המקדש"), והן כוללות תיאור של שינויים במגוון מישורים – התנהגות אלוהים ויחסו לישראל, שינויים פיזיים, פיזיולוגיים, בוטניים, דמוגרפיים ועוד: אין יום שאין בו קללה,^[189] והברכה הסתלקה מהעולם,^[190] נעלם השמיר, לא יורד הטל לברכה,^[189] וניטל טעם הפירות,^[191] ננעלו שערי תפילה ונפסקה חומה של ברזל בין ישראל לאביהם שבשמיים,^[192] נגזרה גזירה על בתיהם של צדיקים שייחרבו,^[193] קיימת נוכחות קבועה של עננים בשמיים,^[194] התמעטו הגשמים^[195] בטלה הנבואה מהנביאים,^[196] חסרה ההנאה מקיום ביאה – אלא אם כן נעשית היא באיסור,^[197] אלוהים אינו שׂוחק,^[198] כמו כן ראו חז"ל ביום זה נקודת תפנית שממנה קיימים: דרדור החברה היהודית ברמתה ודלדול האוכלוסין.^[199]

מנהגי אבלות על החורבן

ערך מורחב – אבלות על החורבן

אמה על אמה בשחור זכר לחורבן,^[200] בשילוב חרוזים שנכתבו על ידי הרב יצחק נסים^[201]

מזמן חורבן בית המקדש, היו – קבוצות או יחידים – שגזרו על עצמם אבלות בדרכים שונות עקב החורבן. בתלמוד מסופר כי בתקופה שלאחר חורבן ירושלים והמקדש, היו רבים שנמנעו מאכילת בשר ומשתיית יין. עמדת רבי יהושע בן חנניה הייתה זהה אך מסויגת, וכדברי רבי ישמעאל בן אלישע: ”מיום שחרב בית המקדש, דין הוא שנגזור על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין, אלא אין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה”.^[202] קווים דומים עולים מקריאת מחבר ספר ברוך, המתוארך במחקר לתקופה סמוכה לאחר חורבן הבית, שאף קורא להימנע מחקלאות, מנישואים ומילודה לאור מצבה של ירושלים.^[203] בתקופה מאוחרת יותר התפרסמה קבוצת אבלי ציון, שהתקיימה בין המאות ה-9 וה-11, שהייתה מן הבולטות שבקבוצות אלו.

בהלכה נקבעו דיני ומנהגי אבלות רבים הפזורים לאורך מעגל השנה ובאירועים שונים. מלבד ימי התענית, כמו שבעה עשר בתמוז ותשעה באב שנקבעו על ידי חז"ל בעקבות חורבן ירושלים והמקדש, וכן דיני בין המצרים ותשעת הימים, קיימים גם דיני אבלות רבים כמו חובת השארת מקום בגודל של אמה על אמה מול פתח הבית שאותה משאירים ללא סיד^[204] הימנעות ממשתאות ומסיבות עם תפריט מלא, אלא יש לחסר מנה מסוימת תוך השארת מקומה ריק,^[205] הימנעות נשים מהתקשטות מלאה בתכשיטים, אלא על האישה לחסר לפחות אחד מהתכשיטים,^[205] הנחת אפר לחתן במקום הקדמי של הקרקפת שלו (מקום הנחת תפילין של ראש),^[205] שבירת כוס או כלי אחר בשעת החופה.^[206] למנהג ירושלים לא מנגנים בחתונה בכלי נגינה, ויש שנהגו לנגן בכלי נגינה אחד בלבד (כיום נהוג בדרך כלל להציב מערכת תופים, ולא בהרכב מוזיקלי רחב; אחד הטעמים לכך הוא לאות אבלות על חורבן ירושלים, שבירושלים נדמים היהודים כמי שמתו מוטל לפניו.^[207]

במעגל החיים היהודי מופיעות תפילות רבות לבניין ירושלים ובפרט לבניין בית המקדש מחדש, שיופיע כבית המקדש השלישי. בניין ירושלים והשבת עבודת המקדש מופיעות גם בתפילת שמונה עשרה, בברכת ירושלים וברכת עבודה.

תיאורי המצור ותאריכיו

תיאור מאורעות המצור על ירושלים וחורבן המקדש, כפי שעולה מכתבי יוסף בן מתתיהו ומתימוכין היסטוריים נוספים, מופיע באופן דומה במסורת היהודית, אך שונה בכמה פרטים. כך לדוגמה מופיע בספרות חז"ל כי משך המצור הרומאי על ירושלים היה שלוש שנים,^[208] או שלוש וחצי שנים.^[209] האסטרטגיה הצבאית אותה נקט אספסיאנוס לסיום המרד הגדול הייתה על ידי השתלטות הדרגתית על כל אזורי המורדים בארץ ישראל, עד לבידודה המוחלט של ירושלים; דבר שיקל על כיבושה. המערכה על כיבוש הגליל והגולן הייתה השלב הראשון בפירוק ריכוזי המרד עד להכנעת ירושלים, והיא התפרסה על פני האביב והקיץ של שנת 67. ניתן לזהות אפוא את פרק זמן זה עם המצור הממושך המתואר בחז"ל.

בכרונולוגיה היהודית המסורתית קיימות שלוש דעות על שנת החורבן. בתלמוד הבבלי מובא כי שנת החורבן הייתה "מוצאי שביעית". לפי מניין שנות השמיטה המקובל בימינו, שנה 70 אכן הייתה מוצאי שנת שמיטה.^[210] כך גם סבורים הרב זרחיה הלוי^[211] ורבנו תם^[212] שנחרב בשנת ג'תת"ל. לעומתם דעת רשב"ם^[213] ורמב"ם^[214] שנחרב הבית בשנת ג'תתכ"ט (69) ודעת רבנו חננאל^[215] והרא"ש^[216] שנחרב בשנת ג'תתכ"ח (68).

תאריך חורבן בית המקדש במסורת היהודית הוא ט' באב, והוא חל באותה השנה בשבוע של משמרת יהויריב, ביום ראשון,^[217] 5 באוגוסט 70.^[218]

במדרש מופיע כי במצור על ירושלים השתתפו עם אספסיאנוס ארבעה "דוכסים": דוכס ערביא (ונחלקו בשמו, אם נקרא קילוס או פנגר), דוכס אפריקא, דוכס אלכסנדריא, ודוכס פלסטיני.^[219]

חז"ל מספרים כי אחר כיבוש המקדש בידי טיטוס, הוא תפס זונה (ייתכן שמדובר בברניקי, שיחסם של חז"ל אליה היה שלילי ביותר^[220]) ונכנס עמה לקודש הקודשים, שם פתח ספר תורה על הקרקע, ובעל עליו את אותה הזונה. לאחר מכן הוא ניגש אל הפרוכת ודקר אותה. באורח נס בצבץ ממנה דם, והוא היה סבור מחמת כן שהרג את אלוהי ישראל. בהמשך הדברים מביאים חז"ל את סופו של טיטוס, שנכנס יתוש למוחו וניקר בו שבע שנים עד שמת טיטוס מחמתו.^[221]

עם אירועי חורבן ירושלים, נצרבו בתודעה היהודית ובמסורת חז"ל גם אירועי מרד התפוצות ומרד בר כוכבא, ובהם חורבן ביתר, טור מלכא ועוד.^[222] רבות מהקינות לתשעה באב עוסקות באירועים אלו.

החורבן במורשת הנוצרית

במסורת הנוצרית, כמובא בספריהם של אוסביוס מקיסריה ואפיפניוס מסלמיס, מקובל כי הכנסייה בירושלים חוותה התגלות נסית זמן קצר לפני המרד, וחבריה נמלטו לפֶּלָה שבעבר הירדן טרם החורבן. הריסת המקדש נתפסה כהגשמת נבואתו של ישו על חורבנו העתיד ויותר מכך, כאות משמיים על קץ תוקפה של עבודת הקרבנות ועמה של הברית הישנה בכלל, והשלמתה בקרבנו של ישו על הצלב – אוסביוס מנה את ארבעים השנים מן הצליבה ועד החורבן כתקופת חסד, מעין מקבילה לדור המדבר, בה יכלו היהודים לכפר עדיין על הריגתו. קץ הקרבנות נתפס בעיני הנוצרים כעדות עילאית לצדקתם. במאה השנייה, אף על פי שהנצרות הייתה עדיין דת נרדפת ומספר מאמיניה קטן בהרבה משל היהודים, ראו אבות הכנסייה המוקדמת את החזקתם בטקס קרבן מכפר כהוכחה לכך שהאל בחר בהם.

בתרבות

המרד הגדול, ובייחוד המצור על ירושלים והריסתה עם חורבן המקדש, עוררו השראה לסופרים, ציירים ואמנים לאורך מאות שנים.

תיאור תקיפת בית המקדש, בריחת יהודי ירושלים והובלתם בשבי על ידי טיטוס בלוח האחרוי של ארון פרקנס

בארון פרקנס (אנ'), שעשוי מעצם לווייתן, מהמאה ה-8, מופיע בדופנו האחורית תיאור של תקיפת המקדש, בריחת היהודים, ועמידתם לדין, שלאחר מכן הם נראים מובלים בשבי על ידי טיטוס, באיור הכולל ארבעה רבעים משלימים. במרכז הלוח תיאור של בניין, המייצג ככל הנראה את בית המקדש. ברבע השמאלי העליון נראים הרומאים, ובראשם טיטוס עם חרב, בעוד הם תוקפים את בית המקדש. ברבע הימני העליון נראים התושבים היהודים בורחים ומביטים לאחור תוך כדי מנוסה. ברבע השמאלי התחתון נראה שופט היושב לדון על עתידם של היהודים המובסים. ברבע הימני התחתון נראים היהודים מובלים לעבדות. בכל פינה בלוח מופיע כיתוב, המתאר את התרשים.

השיר "המצור על ירושלים" (אנ') הוא שיר אפוס באנגלית תיכונה מהמאה ה-14. זהות מחבר השיר אינה ידועה. השיר מתאר את צליבת ישו, התהפוכות בקיסרות הרומאית ועוד, ומרחיב במיוחד באירועי האלימות כלפי יהודים בכיבוש יהודה וירושלים, הוצאות להורג של אנשי דת יהודיים, ועוד תיאורי מצור קשים. בגלל אופן הצגת הדברים, השיר נחשב לסדיסטי ואף אנטישמי. הרקע האנטישמי תואם את האנטישמיות באותה העת, בימי המוות השחור.

קיימים מספר ציורים מפורסמים של תיאור המצור וחורבן בית המקדש:

"המצור וההרס של ירושלים" (Siege and destruction of Jerusalem) – ציור מאת אמן בלתי ידוע (1503/1504), איור צבע על קלף, 204 × 280 ס"מ. בציור נראים לוחמים חמושים בתוך העיר, חיילים מבקעים את החומה, ולשונות אש פורצות מכל עבר. בתוך העיר נראה יהודי שנתפס, ונטבח תוך שדם רב ניגר מגופו. נמצא בספרייה הלאומית של ויילס בוויילס, הממלכה המאוחדת.
"החורבן ובזיזת המקדש בירושלים" (The Destruction and Sack of the Temple of Jerusalem) – ציור מאת ניקולא פוסן (1625–1626), שמן על קנבס, 145 × 194 ס"מ. בציור נראים חיילי הלגיון טובחים ביהודים שבבית המקדש, כשחלקם בוזזים את המנורה ועוד כלי שרת. אש מיתמרת מכותלי המקדש, וטיטוס צופה בה ומחווה בידו תנועה של דחייה ושלילה; כפי שמתואר אצל יוספוס פלאביוס, שלדבריו טיטוס התנגד לשריפת המקדש, מה שרוב ככל החוקרים חלוקים עליו בזה. נמצא במוזיאון ישראל בירושלים, ישראל.
"חורבן בית המקדש בירושלים" (The Destruction of the Temple at Jerusalem) – ציור מאת ניקולא פוסן (1637), שמן על קנבס, 147 × 198.5 ס"מ. בציור מתואר חורבן בית המקדש השני, שריפתו וביזתו, בניצוחו של טיטוס. מכל עבר נראים יהודים פצועים והרוגים. נמצא במוזיאון לתולדות האמנות בווינה, אוסטריה.
"חורבן ירושלים על ידי טיטוס" (The Destruction of Jerusalem by Titus) – ציור מאת וילהלם פון קולבאך (1846), שמן על קנבס, 585 × 705 ס"מ. הציור מתאר באופן אלגורי את חורבן ירושלים, בהתאם למורשת הנוצרית. במרכז נראה הכוהן הגדול דוקר את עצמו למוות, בעוד שהוא מוקף באישה וילדים נואשים, כמו עוד משפחות נוספות סביבו. הכוהן הגדול מסמל את הברית הישנה. כך גם נראה משמאל היהודי הנודד, נמלט רדוף שדים לגלות נצרית. בפינה הימנית נראה טיטוס מתקרב בראש צבאו. ברקע אש ועשן. בגובה הציור, וכן בצדו הימני, נראים דמויות מלאכים. מלאכים אלו נראים מְגִנִּים על הכנסייה הקדומה הנוצרית, שנראית מגיחה מתוך ההרס. נמצא במוזיאון פינקוטק החדש במינכן, גרמניה.
"המצור והשמדת ירושלים על ידי הרומאים בפיקודו של טיטוס, 70" (The Siege and Destruction of Jerusalem by the Romans Under the Command of Titus, 70) – ציור מאת דייוויד רוברטס (1850), שמן על קנבס, 136 × 197 ס"מ. בציור נראית ירושלים על חומותיה והמקדש שבתוכה, כשהם נתונים במצור, נחל קדרון לפנים, ופינה הימנית התחתונה נראים חיילי הלגיון הרומאי, כשבחזית המחנה עומדים הקשתים. מהעיר עולים אש ועשן המאדימים ומחשיכים את פני השמיים ואת העיר וסביבתה. נמצא אוסף פרטי.
"חורבן מקדש ירושלים" (The Destruction of the Temple of Jerusalem) – ציור מאת פרנצ'סקו אייץ (1867), שמן על בד, 183 × 252 ס"מ. בציור נראים מראות הטבח בשטח המקדש, באזור מזבח החיצון. מעל גגו מושלכים יהודים על רצפת העזרה, וסביבותיו מונחים גופות של הרוגים ופצועים. בתוך המהומה נראים חיילי הלגיון בוזזים את המנורה. העזרה והלשכות אפופים עשן שרפה. גלריית האקדמיה בוונציה, איטליה.

איורים של המצור על ירושלים וחורבנה
ציור מאת אמן בלתי ידוע. מלחמה ואש בתוך ירושלים
ציור מאת ניקולא פוסן (1625–1626). חורבן בית המקדש השני, שריפתו וביזתו, בניצוחו של טיטוס
ציור מאת ניקולא פוסן (1637). חורבן בית המקדש השני, שריפתו וביזתו, בניצוחו של טיטוס
ציור מאת וילהלם פון קולבאך (1846). ציור אלגורי-נוצרי של חורבן ירושלים
ציור מאת דייוויד רוברטס (1850). ירושלים במצור, מותקפת על ידי חיילי הלגיון הרומאי, ומתוכה עולים אש ועשן
ציור מאת פרנצ'סקו אייץ (1867). מראות הטבח בשטח המקדש, באזור מזבח החיצון

המנורה המופיעה בשער טיטוס נחשבת כאחד המייצגים הבולטים של ביזת בית המקדש. משם העותקה לייצוגים רבים אחרים, ומהמפורסמים שבהם הוא סמל מדינת ישראל.

מהימנות המקורות

פרוטומה המזוהה עם יוספוס פלאביוס. יוספוס היה המקור העיקרי לכל מאורעות המרד, ואף על פי שנחשב לרוב מהימן בנתונים גאוגרפיים, כרונולוגיים ואף מספריים, נתון הוא למחלוקת אודות תיאוריו את המורדים והרומאים, והיחס אליהם. הוא נחשד כנוטה לאהדה וחנופה לטובת הצד הרומאי, ויש שאף מציינים אותו בהוקעה כבוגד

המקור העיקרי של מאורעות המצור הוא מיוספוס פלאביוס, בספרו "מלחמת היהודים". מקורות אחרים מאוחרים מתבססים לרוב על דבריו, תוך הפעלת ביקורת או השוואות מול מקורות אחרים מהתקופה או סמוך לה, מממצאים ארכאולוגיים, מהכרת דפוסי הפעולה ועוד.

כמו היסטוריונים גדולים אחרים בעולם היווני והרומי, גם יוספוס עצמו נדרש לאמינותו שלו כהיסטוריון. משום כך הצהיר הצהרות רמות על אמינות כתביו וחתירתו לחקר האמת, הכוללות גם דברי שבח על עצמו. הצהרות אלו מלמדות שהוא היה דווקא ער לאפשרות שעלולים להתקיפו בעניין זה. כתיבת ההיסטוריה של הורדוס הייתה משולבת ברקע ההיסטוריוגרפיה ההלניסטית והרומית, ובנושא זה אמינותו ודיוקו הם ברמה גבוהה, וחיבוריו לפעמים משלימים פרטים החסרים בהיסטוריוגרפיה זו. בסקירותיו הוא משלב גם מידע יהודי פנימי, שנשאב ממקורות עממיים ומידע אישי, שאמנם לא תמיד ניתן לזהות את מקורו, אך פעמים רבות הוא מתאים למסורות תלמודיות, מה שמראה שהוא לא היה מנותק ממסורות והלכי רוח שרווחו בציבור. תרומתו העיקרית היא בעריכת המידע, בכתיבתו הרטורית והפתטית המוסיפה לקוראים ממד של פרשנות אישית, העצמה דרמטית של הסיפורים, שכתוב נאומים והעברת מסרים לאומיים ותאולוגיים.^[223]

יוסף מציין כי רבים כתבו ספרים על מלחמת היהודים עם הרומאים, אך טוען כנגדם כי לא ביקרו במקומות בהם התרחשה אלא רק כתבו דברים על פי שמועה וללא בושה קראו להם בשם "היסטוריה".^[224] הוא רואה בנוכחותו באירועים נקודת זכות היות שכתב רק על מה שראו עיניו ומה ששמע מיד ראשונה, עניין שנחשב בזמנו כאחד התנאים ההכרחיים להיחשב כהיסטוריון טוב. תוקידידס כתב על כך לראשונה, וממשיכיו אחריו. וכך מעיד יוספוס: "אולם אני כתבתי על המלחמה כולה ועל כל מאורעותיה בפני עצמם ספר אמת, כי ראו עיני את כל המעשים בהיותי ראש צבא האנשים הנקראים בקרבנו בשם הגליליים". הוא מוסיף שגם לאחר מכן, כאשר היה שבוי מלחמה ונשלח עם טיטוס למצור על ירושלים, היה בעצמו עד לאירועים ולא נעלם שום דבר מידיעתו: הוא כתב את שראו עיניו במחנה הרומאים ואת דבריהם של הבורחים מירושלים שמע בעצמו. הוא מספר כי העניק את הספר בתחילה לאספסיאנוס וטיטוס, אך לאחר מכן גם ליהודים רבים "משכילים בחכמה יוונית", שהעידו, לטענתו, כי הקפיד לכתוב את האמת ולא היו שותקים אם היה מסלף או מעלים עובדות, בין אם בשגגה או מתוך רצון למצוא חן בעיני זרים.^[225]

עם זאת, יוסף מגלה כי ספרו קיבל גם ביקורת קשה מאנשים אחדים, שאף לעגו לו באומרם שהוא "כדמות ספר-חינוך לתינוקות של בית הספר", וטוען כי מדובר ב"שטנה מוזרה ודיבה רעה". הוא מוסיף וטוען שאפילו אם יאמרו הסופרים המבקרים כי גם הם קראו את ספרי הזיכרונות של הקיסרים, הרי לא יכלו לדעת, כמוהו, את כל הפרטים על האירועים שקרו, הן אצל הרומאים והן אצל היהודים.^[226] אותם ספרי זיכרונות הם הקומנטרים הקיסריים (ההיפוֹמְנֶמָטָה). ייתכן ומדובר בספר זיכרונות שכתב אספסיאנוס, אולם סביר יותר שמדובר בדוחו"ת-שדה של המפקדים הצבאיים. יוסף טוען כי גם אם מבקריו טוענים שקראו את הקומנטרים של המפקדים, הרי לא הכירו לעומק את הצד שנגדו המפקדים נלחמו – היהודים. הקומנטרים הללו נזכרים בחיבוריו של יוסף שלוש פעמים. אין ספק שהם היו לנגד עיניו, במיוחד בעת כתיבת "מלחמת היהודים", אם כי בספר זה אין הוא מזכיר אותם כלל. ייתכן והסיבה לכך הייתה רצונו להדגיש את מעמדו כמחבר שהוא עד ראייה ולא קומפילאטור בלבד המסתמך על עדותם של אחרים,^[227] במיוחד לאחר שבפתיחת הספר ביטא את דעתו לגבי כתיבת היסטוריה: "לא כל המשנה את התוכנית ואת הסדר בדברי אחרים נקרא זריז, כי אם המספר דברים חדשים ומוסיף על גוף ההיסטוריה בניין משלו".^[228]

על אף תפקידו הבולט של יוסף בן מתתיהו במרד היהודי ברומאים וחשיבותו כעד ראייה לאירועים, אין סימן להשפעתו על הכתבים ההיסטוריוגרפיים שהגיעו לידינו מאותה תקופה ואין אפילו רמז לכך שההיסטוריונים מהמאה ה-2, טקיטוס ואפיאנוס מאלכסנדריה (שכלל לא הזכיר את המרד הגדול בספריו) הכירו את חיבוריו. סווטוניוס, בן זמנם, ודיו קסיוס המעט מאוחר יותר אמנם מזכירים את נפילתו בשבי ונבואתו לאספסיאנוס, אולם מאופן דבריהם עולה כי הם כלל לא קראו את ספריו וכך גם בעלי המקורות שעליהם הסתמכו. עד לזמנו של פורפיריוס (המאה ה-3), שבהתפלמסו עם הנצרות ציטט מ"קדמוניות היהודים", הפגנים היחידים שידוע כי קראו את חיבוריו היו פטרוניו: הקיסרים ואפאפרודיטוס. האחרים היו יהודים או נוצרים כמו אוריגנס וטטיאנוס (המאה ה-2).^[229]

אוסביוס (מאבות הכנסייה, מאות 3–4 לספירה), לעומת זאת, מצטט ממנו רבות,^[230] תוך שהוא מדגיש את מעלת חיבוריו ואף מוסיף לציין כי יוספוס היה המפורסם ביותר בין היהודים בתקופתו, לא רק בין בני עמו, אלא גם בין הרומאים, כך שזכה להצבת פסל לכבודו ברומא וספריו הוערכו כראויים למקום בספרייה בעיר.^[231] פטרוס קומסטור בן המאה ה-12, מחבר ספר הלימוד ההיסטורי הנפוץ ביותר בימי הביניים Historia Scholastica ("היסטוריה לימודית"), השתמש בכתבי יוספוס כמקור עיקרי.^[232]

כתבי בן-מתתיהו, כיתר הספרות היהודית בשפה היוונית שחוברה טרם וסביב החורבן, לא שומרה על ידי המסורת הרבנית שהכלילה יצירות בעברית וארמית בלבד (מצדו, יוספוס לא הזכיר כלל בספריו את בית הלל ובית שמאי). מגע ראשון בין הספרות הרבנית ליצירתו אירע רק במאה העשירית, באיטליה, עם חיבור "ספר יוסיפון" ששאב מכתביו אך התאים את החומר לתפישה הרבנית, תוך שינויים נרחבים: לדוגמה, קנאי מצדה הוצגו כנופלים בקרב ולא כמתאבדים. בין היתר, הביא "ספר יוסיפון" לראשונה את דמותו של יהודה המכבי, לאחר מאות שנים בהן נזכר רק בנצרות. עם גל החילון הגדול של המאה ה-19, פנו סופרים יהודים מודרניים ישירות לבן-מתתיהו. ב-1862 יצא התרגום הראשון שלו לעברית, "מלחמות היהודים" לקלמן שולמן. ההיסטוריוגרפיה הציונית גילתה עניין עז ביוספוס והעלתה אפיזודות שכוחות כמו ההתאבדות במצדה לדרגת מיתוס מכונן.^[233]

ספריו של בן מתתיהו משמשים כיום למקור העיקרי של ההיסטוריה היהודית בתקופה זו. חשיבות מיוחדת ניתנת לו לחקר כתות בית שני ובמיוחד הצדוקים והאיסיים, שהידיעות אודותיהם מחוץ לספר זה הן קלושות ביותר. בנוסף, בספר "קדמוניות היהודים" ישנה התייחסות לישו וליוחנן המטביל, אם כי הסברה המקובלת היא כי הספר עבר עריכה נוצרית, ולא ברור מה מהדברים נכתב במקור (ראו העדות הפלוויאנית). תיאורו את הטריומף ברומא לציון הניצחון על היהודים^[234] הוא התיאור המפורט ביותר של מצעד ניצחון רומי בכל הספרות הקלאסית.^[235]

ישנן השגות באשר לעובדות מסוימות בספריו, בטענה שבן מתתיהו ביקש להחמיא לקיסרים הפלאביים שבקרבם ישב ולהציג את ההתנגדות לרומא כחסרת תועלת וכנובעת מדמגוגיה של המורדים החותרים מתחת לשלטון היהודי השוחר שלום. כמו כן הועלו נגדו טענות שיחסו למורדים היהודים הוא מגמתי וששאיפתו המרכזית היא להפריך את הטענה שהוא בגד בעם היהודי. יש המציינים כי בחנופתו לקיסרים הפלאביים ולשלטון הרומי הריהו מגמתי וסובייקטיבי. כך בהתאם שוללים את תיאוריו ויחסו השלילי לכוחות המורדים, אותם הוא מציג במחרחרי ריב וכסכסכנים ופלגנים שאינם מסוגלים לחיות יחד באחדות, מלבד האשמות אחרות טקטיות, מוסריות ודתיות. מבקריו של יוספוס רואים את גישתו זו כמי שמנסה לחפות על בגידתו העמוקה בעמו, התייצבותו לשורות האויבים עד מסירת מידע מודיעיני חשוב מתוך שורות הכוח היהודי המובס.^[236]

תיאורי הארץ אצל יוספוס די מדויקים. המחקר הארכאולוגי גילה מספר מכובד של ממצאים אשר מאששים את תיאוריו של יוספוס, אך גם מספר ממצאים אשר סותרים את דבריו – לדוגמה, סיפורו המפורט אודות מצדה, אשר ישנם חוקרים^[237] החולקים על מהימנותו ההיסטורית. המחקר הארכאולוגי יוצא גם נשכר מהבחנתו של יוספוס וציונו המדויק יחסית של הטופוגרפיה, אשר לא השתנתה מאז תקופתו באופן ניכר, ועל כן מאפשרת לחופרים להבין את המפה אותה מצייר יוספוס.

ראו גם

לקריאה נוספת

מקורות עתיקים

יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, בתרגומו של ד"ר י.נ. שמחוני, הוצאת שטיבל, ורשה, תרפ"ג–1923. מהדורה זמינה באתר דעת
יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, (תרגום: אברהם שליט), רמת גן: הוצאת מסדה
טקיטוס, דברי הימים, חלק ה
סויטוניוס, חיי שנים-עשר הקיסרים
דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 66, פרקים 4–7 ואזכורים שונים במקומות נוספים. הספרים העוסקים בתקופת המרד הגדול אבדו. נותרו מהם רק מספר פרגמנטים ותקציר (אפיטומה) שנכתב על ידי יואנס קסיפילינוס במאה ה-11
תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב' – דף נ"ח, עמוד א'
מדרש איכה רבה
אבות דרבי נתן, נוסחה ב, פרק ה–ז

מחקרים

גרשון בר-כוכבא, אהרן הורביץ ואייל מירון (עריכה מדעית), מקדש בלהבות – סיפור הקרב האחרון, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014. מסת"ב: 978-965-526-179-0
אוריאל רפפורט, יוחנן מגוש חלב: מהרי הגליל אל חומות ירושלים, מרכז זלמן שזר, ירושלים, תשס"ז 2006
אוריאל רפפורט, תולדות ישראל בתקופת הבית השני, תל אביב: הוצאת עמיחי, 1984
אוריאל רפפורט (עורך), ההיסטוריה של עם ישראל – יהודה ורומא: מלחמות היהודים, ירושלים, תשמ"ג
אריה כשר, המרד הגדול, הסיבות והנסיבות לפריצתו, ירושלים תשמ"ג
ישראל בן-שלום, בית שמאי ומאבק הקנאים נגד רומי, ירושלים תשנ"ד
צבי גרץ, דברי ימי ישראל, (תרגום: ש"ל ציטרון), כרך ב, תל אביב: הוצאת יזרעאל, 1955
יוסף קלוזנר, היסטוריה של הבית השני, כרך ה, ירושלים, 1952
איל רגב, שגשוג שהוביל לחורבן החברה היהודית בירושלים ערב המרד הגדול (בתוך) אייל ברוך ואברהם פאוסט (עורכים), "חידושים בחקר ירושלים" – הקובץ התשעה-עשר מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשע"ד
ישראל אלדד, פולמוס – החורבן ולקחיו: כיצד נתייחס לחורבן הבית ולמרד בר כוכבא, עיון היסטורי, דוד רוקח, ירושלים: מוסד ון ליר, 1982
גדליה אלון, "שריפת המקדש", בתוך: מחקרים בתולדות ישראל, א, עמ' 206–218
ישראל קלוזנר, כשאומה נלחמת על חרותה, ת"א תרצ"ו.
גרשון בר כוכבא, "מצור טיטוס על ירושלים – הצעת שחזור מנגנון האספקה הרומי", מחקרי יהודה ושומרון, כה 1 תשע"ו, עמ' 69–99.

עיון והדרכה

מנשה הראל, מסעות ומערכות בימי קדם, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1980
מיכאל אבי יונה ושמואל ספראי (עורכים), אטלס כרטא לתקופת בית שני, המשנה והתלמוד, ירושלים, 1966

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא המצור על ירושלים בוויקישיתוף

והארץ הייתה תוהו ובוהו – תולדות ארץ ישראל: פרק 8, סרטון באתר יוטיוב, דקה 47:40 ואילך
כך אירע החורבן – צעד אחר צעד, סרטון באתר יוטיוב (אורך: 15:32)
The Siege of Jerusalem (70 AD) – The Great Jewish Revolt [FULL DOCUMENTARY], סרטון באתר יוטיוב (אורך: 44:51) (באנגלית)
The Roman Siege of Jerusalem in Virtual Reality (History Tour), סרטון באתר יוטיוב (אורך: 28:50) (באנגלית)

מאמרים מקוונים

ירושלים (ישראל), היסטוריה, מצור, 70 לספירה, דף שער בספרייה הלאומית

רשימת מאמרים על המצור על ירושלים באתר רמב"י
חורבן בית שני, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח
יונתן פרייס, מצור ירושלים, שנת 70 לספירה, אתר אוניברסיטת תל אביב
שרגא גפני, מקרב מרתון עד קרב מצדה – המשך , מחניים, גיליון פ"ז (גרסה מקוונת באתר דעת)
איתמר עצמון, מלחמה של רוח , (גרסה טקסטואלית באתר אפלטון, הבלוג של אורי קציר)
יחיעם שורק, ‏המרד הגדול כמעט שנמנע ברגע האחרון, באתר "הידען", 28 במרץ 2003
זאב סולטנוביץ', המרד הגדול וחורבן הבית, באתר "ישיבה"
החורבן, באתר כיפה, 6 באוגוסט 2003
המרד הגדול בגליל, יום עיון, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה
נעם קצב, מלחמה על חירות, כן, על חירות, באתר הארץ, 9 באפריל 2010
יובל מלחי, פרק 36: המרד הגדול – חלק א, באתר "קטעים בהיסטוריה", 22 בספטמבר 2011
יובל מלחי, פרק 37: המרד הגדול – חלק ב, באתר "קטעים בהיסטוריה", 24 בספטמבר 2011
'התקוממות, מלחמת אחים, חורבן והתאוששות – המרד הגדול ורבן יוחנן בן זכאי (חלק א')', פרק מהפודקאסט "הסיפור שלנו".
'התקוממות, מלחמת אחים, חורבן והתאוששות – המרד הגדול ורבן יוחנן בן זכאי (חלק ב')', פרק מהפודקאסט "הסיפור שלנו".
The Destruction of the Second Temple (באנגלית)
אלעזר גלילי, ‏קוים למערכות ישראל בתקופת הבית השני, מערכות 11 אפריל 1942
אוריאל רפפורט, ‏הערות על סיבותיו של המרד הגדול ברומי, קתדרה 8, יולי 1977
מרדכי גיחון, ‏סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה 21, אוקטובר 1981
מרטין גוּדמן, ‏שורשי המרד הגדול – אמות-מידה מעמדיות, קתדרה 49, ספטמבר 1988, עמ' 14–36
יובל שחר, ‏ההתנגשויות בין היישוב היהודי ליישוב הנוכרי במלחמת-החורבן, קתדרה 51, אפריל 1989, עמ' 3–20
אמיר משיח, האתוס היהודי ותאוריית ההזדמנות בתקופת המרידות הגדולות בשלהי בית שני, מראה 7 (2012), 23–49
יוסף נדבה, הבית השני וחורבנו, מחניים צ"ו, תשכ"ה, באתר דעת
אלעזר גלילי, ‏קוים למערכות ישראל בתקופת הבית השני (סוף), מערכות 12 יולי 1942
חננאל מאק, ‏חורבן הבית השני – ההיסטוריה והאגדה, קתדרה 91, ניסן תשנ"ט, עמ' 137–146
יוסף נדבה, ‏הבית השני וחורבנו, באתר "דעת"
יחיעם שורק, ‏דעה: מהי הסטוריה, באתר "הידען", 20 ביוני 2016

הערות שוליים

^ לאחר הכנעת ירושלים עדיין נותרו מספר קיני התנגדות של המורדים במדבר יהודה ובעבר הירדן המזרחי, שהוכנעו סופית רק בשנת 73 לספירה, אולם רוב יחידות הצבא הרומי, שנשלחו לדכא את המרד היהודי, עזבו את ארץ ישראל לאחר כיבוש ירושלים, ומצעד הניצחון ברומא נערך זמן קצר לאחר מכן.
^ מנחם שטרן, "הקנאים והסיקריים: ענפים של תנועת חרות לאומית", בתוך: אריה כשר (עורך), המרד הגדול הסיבות והנסיבות לפריצתו, ירושלים תשמ"ג, עמ' 380–383.
^ מלחמות היהודים, ב, 521.
^ מלחמת היהודים, ב, יט (9), 550–555
^ מלחמת היהודים, ב, כ (1, 3), 556,569
^ מלחמת היהודים, ב, 564
^ מלחמת היהודים, ד, פרק ג, פסקה יב, סעיפים 201–207
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ב, סעיפים 5–10
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ב–ג, סעיפים 10–14.
^ ¹ ² תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א'; מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ב–ג, סעיפים 24–25.
^ שאורגן מחדש לאחר שספג אבדות כבדות במהלך מסע המלחמה הכושל של קסטיוס גאלוס ביהודה בשנת 66 לספירה. ראו, גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 49
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ו, סעיף 46
^ רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 42, באתר JSTOR
^ ¹ ² מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ו, סעיף 44.
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ו, סעיפים 45–46
^ 5,000 החיילים הללו, נועדו להחליף יחידות מארבעת הלגיונות שהועברו לאיטליה במסגרת מלחמת האזרחים של שנת ארבעת הקיסרים. מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ו, סעיף 44, ובהערה 43 בתרגום אולמן; טקיטוס, דברי הימים, ב, 83
^ כל לגיון הכיל כ-5,200 חיילים בתקן מלא, ראו ישראל שצמן בהערתו על מלחמות היהודים בתרגום אולמן, ספר ג, פרק ד, פסקה ב, הערה 69, ירושלים 2009, עמ' 318; גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, עמ' 48
^ טקיטוס, דברי הימים ה, 1, 2, וישראל שצמן בהערתו על מלחמות היהודים בתרגום אולמן, ספר חמישי, פרק א, פסקה ו, סעיף 42, הערה 42. המספר על פי גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, עמ' 48
^ מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ד, פסקה ב, סעיפים 65–69, ובהערה 69 בתרגום אולמן, מאת ישראל שצמן, ירושלים 2009, עמ' 318
^ אלו נזכרים גם אצל טקיטוס, דברי הימים, ה', 1, 2
^ ישראל שצמן בהערתו על מלחמות היהודים בתרגום אולמן, ספר חמישי, פרק א, פסקה ו, סעיף 42, הערה 42; גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, עמ' 48
^ ¹ ² ³ בר-כוכבא, עמ' 69–99.
^ ¹ ² בר-כוכבא, עמ' 81.
^ בר-כוכבא, עמ' 72.
^ מרדכי גיחון, ‏סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה חוברת 21, תשרי תשמ"ב, אוקטובר 1981, עמ' 21–22.
^ בר-כוכבא, עמ' 77–78.
^ אלעזר גלילי, קוים למערכות ישראל בימי הבית השני, הוצאת מערכות, תל אביב 1951, עמ' 104–105.
^ ¹ ² בר-כוכבא, עמ' 75.
^ ¹ ² ³ בר-כוכבא, עמ' 78.
^ בר-כוכבא, עמ' 77.
^ ¹ ² בר-כוכבא, עמ' 69, 73–74.
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ספר שני, פרק טז, פסקה א, סעיף 386, וספר רביעי, פרק י, פסקה ה, סעיף 605.
^ בר-כוכבא, עמ' 76.
^ בר-כוכבא, עמ' 78–80, ועמ' 82–83.
^ בר-כוכבא, עמ' 80.
^ בר-כוכבא, עמ' 81–82.
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו פסקה א, סעיפים 248–250. ראו גם אצל מיריי הדס-לבל, Rome, la Judée et les Juifs, Picard, ‏ 2009, עמ' 118
^ דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 65, פרק 4, סעיף 3
^ Frederico M. Colautti, Passover in the Works of Flavius Josephus, הוצאת בריל, 2002, עמ' 124
^ גרשון בר כוכבא, "מצור טיטוס על ירושלים – הצעת שחזור מנגנון האספקה הרומי", מחקרי יהודה ושומרון, כה 1 תשע"ו, עמ' 79.
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ב, פסקה ב, סעיפים 54–66
^ ¹ ² מרדכי גיחון, ‏סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה חוברת 21, תשרי תשמ"ב, אוקטובר 1981, עמ' 8
^ מלחמות היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ד, סעיף 71
^ מלחמת היהודים, ספר ה, סעיפים 84–95
^ דברי הימים, 3, 26.
^ על תורת הצבא, 3, 8
^ הוראות למצביא, 8, 1
^ היסטוריונים עתיקים בעלי ידע בעניינים צבאיים – כגון טקיטוס,^[45] וגטיוס^[46] ואונָסַנדרוס,^[47] – המליצו להעמיד בכוננות כוח אבטחה מספיק של רגלים ופרשים בזמן הקמת מחנה מבוצר, כדי למנוע תרחישים דומים.
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, פסקה א, סעיפים 98–105
^ קסיוס דיו, היסטוריה רומית, ספר 65, 4, 5
^ מלחמת היהודים, ה, 107–108
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, פסקה ה, סעיף 130
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, פסקה ה, סעיפים 130–132
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, פסקה ג, סעיף 114
^ מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014. מסת"ב: 978-965-526-179-0, עמ' 56
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, פסקאות ג–ד, סעיפים 109–127
^ ראו דיו קסיוס, היסטוריה של רומא, ספר 65, 4, 1 : טקיטוס, היסטוריות, ספר 5, 11
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, פסקה ב, סעיפים 258–260
^ מלחמת היהודים, ספר ב, פרק יז, סעיף ז, פסקה 430
^ מלחמת היהודים, ספר ב, פרק יט, פסקה ט, סעיף 554
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, פסקה ג, סעיף 268
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, פסקה ד, סעיפים 276–280
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, פסקה ד, סעיפים 285–290
^ קסיוס דיו, היסטוריה רומית, 65, 4, 4
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, סעיף 301
^ מלחמת היהודים, ספר ה, סעיפים 312–313
^ מלחמות היהודים, ספר ה, סעיפים 336–339
^ מרדכי גיחון, ‏סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה חוברת 21, תשרי תשמ"ב, אוקטובר 1981, עמ' 21–22
^ מלחמת היהודים, ספר ה, סעיפים 349–356
^ מלחמת היהודים, ספר ה, סעיף 347. ראו גם גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 65
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, סעיפים 446–451
^ על תוואי המנהרות, ראו עוד להלן בדברי ישראל שצמן בפסקה קרבות ליליים על ההר.
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, סעיף 466
^ מלחמות היהודים, ספר ה, פרק יא, סעיפים 469–472. במקור אצל יוסף בן מתתיהו נאמר כי המנהרות נחפרו רק עם קירוב מכונות המלחמה אל הסוללות, ועד שהועלו המכונות כבר הסתיימה המלאכה והוצתו המנהרות. אך תמוה לומר שיוחנן הספיק את כל מבצע זה בפרק זמן כה קצר. הנכתב בגוף הערך הוא על פי גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 66–70
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, פסקאות ה–ו, סעיפים 476–486
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, פסקאות ה–ו, סעיפים 473–489
^ דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 66, פרק 5, סעיף 2
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, פסקה ו, סעיף 490
^ דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 65, פרק 5, סעיף 4. הוא מציין שלמרות המחסור במזון, היהודים קיבלו את העריקים בברכה ונתנו להם יחס טוב, כדי למשוך חיילים נוספים לעבור לצדם, ולחזק על ידי כך את רוחם של הנצורים.
^ מנחם שטרן, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, כרך 2, עמ' 122
^ ראו מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, פסקה ג, סעיף 268
^ אריה וינשל, מצור ירושלים ויוסיפוס פלביוס, מאזנים, ט"ז, עמ' 49–50, כסליו תשכ"ג, דצמבר 1962, באתר JSTOR
^ מלחמת היהודים, ספר ה, סעיפים 491–492
^ מלחמת היהודים, ספר ה, סעיף 492
^ מלחמת היהודים, ספר ה, סעיף 493
^ מלחמת היהודים, ספר ה, סעיף 496.
^ מלחמת היהודים, ספר ה, סעיף 500
^ ¹ ² ³ מרדכי גיחון, ‏סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה חוברת 21, תשרי תשמ"ב, אוקטובר 1981, עמ' 12
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יב, פסקה ב, סעיפים 502–510
^ רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 40–41, באתר JSTOR. אפשרות זו תואמת יותר את פרק הזמן הקצר בו הושלם הדייק (שלושה ימים), למרות התקרחותו של האזור מעצים.
^ K. Kenyon, Digging Up Jerusalem, London 1974, p. 251–254
^ רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 40, באתר JSTOR
^ מלחמות היהודים, ספר ה, ספר ה, פרק יב, פסקה ג, סעיפים 512–513. תרגום אולמן
^ מלחמות היהודים, ספר ה, פרק יג, פסקה ז, סעיף 571. תרגום אולמן
^ רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 38–39, באתר JSTOR
^ מלחמות היהודים, ספר ה, פרק יב, פסקה ד, סעיף 520
^ טקיטוס, דברי הימים, 5, 11
^ מיכאל בן ארי, "המרד הגדול, מצעד האיוולת או סוד הקיום", בהוצאת "מורשת הר הבית", עמ' 28–29. ראו גם: גרשון בר כוכבא, "המצור על יודפת והמצור על גמלא כמקרי בוחן לבחינת הפקת לקחים בצבא הרומי"", קתדרה 136 (תמוז, תש"ע), עמ' 7–36.
^ מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק א, פסקה א, סעיף 5, ופסקה ג, סעיף 22
^ מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק א, פסקה א, סעיפים 9–11
^ מלחמות היהודים, ספר ו, פרק א, פסקה ג, סעיפים 13–23
^ מלחמת היהודים, ספר ו', פרק א', סעיפים 23–28
^ מלחמות היהודים, ספר ו, פרק ב, פסקה ב–ג, סעיפים 111–119
^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק א, פסקה ז, סעיפים 68–70. ישראל שצמן, בהערה על פסקה 68 מציין כי ברור הדבר שפעולה זו נעשתה בתיאום ובתכנון מראש עם הפיקוד הצבאי, כפי המשתמע מהמשך דברי יוסף בן מתתיהו, ובהתאם לרעיון שהעלה טיטוס מראש בנאומו.
^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק א, פסקה ז, סעיף 71. בהערתו על פסקה זו, חוכך ישראל שצמן האם במקור חפר יוחנן את המנהרות כבר מתחת לפני הר הבית; או שמא חפר יוחנן רק החל מתחת לשטח אנטוניה, ואילו הרומאים כאן השתמשו המעבר תת-קרקעי שהיה קיים בין הר הבית לאנטוניה ושנחפר על ידי הורדוס, כנזכר בקדמוניות היהודים, ספר טו, פסקה 424
^ מלחמת היהודים, ספר ו', סעיף 72–80. ראו גם דיו קסיוס 65, 6, 1 המתאר פגיעה והרג של לגיונרים רבים שניסו לחדור דרך פרצת איל הברזל, דבר התואם את שלב זה. משך קרב זה מצוין אצל יוסף בן מתתיהו כ-10 שעות (משעתיים לאחר חצות הלילה, ועד לאחר חצות יום המחרת), אולם שצמן – בהע' על פסקה 79 – מעיר כי משך זמן זה הוא ארוך מרגיל ללחימה, ותיאור מוגזם.
^ מלחמת היהודים, ספר ו', סעיפים 130–148
^ מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק ב, פסקה א, סעיף 93.
^ מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק ב, פסקה ז, סעיף 149
^ מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק ב, פסקה א, סעיף 93–94. ואם כן סיום המלאכה, שארכה שבעה ימים, היה בכ"ג בתמוז. ראו אצל ישראל שצמן, בהערתו על מלחמות היהודים בתרגום אולמן, ספר ו, פרק ב, פסקה ז, סעיף 149, ירושלים 2009, עמ' 526, וכן אצל גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 79
^ ישראל שצמן, בהערתו על מלחמות היהודים בתרגום אולמן, ספר ו, פרק ב, פסקה א, הערה 94, ירושלים 2009, עמ' 520. אמנם ראו גם בפסקה ז, סעיף 149, ובהערת שצמן שם. מדברי יוסף בן מתתיהו אלה האחרונים ניתן גם להניח שהמלאכה שארכה שבעה ימים (ושהסתיימה אולי בי"ז בתמוז), הייתה רק מיטוט יסודות אנטוניה, ואילו סלילת הדרך להר הבית נמשכה עוד לאחר מכן.
^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ח, עמוד ב'.
^ גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 79; אברהם קוסמן, על חומותיך ירושלים, משפחה, מוסף תורני – קולמוס, 101, תמוז תשע"א, עמ' 11, באתר אוצר החכמה; צבי גולדווג, מה הקשר בין חורבן ירושלים למסי?, באתר עיר דוד
^ מלחמת היהודים, ספר שישי, סעיף 168, סעיף 177
^ קסיוס דיו, היסטוריה רומית, ספר 65, 6, 1
^ מלחמת היהודים, ספר שישי, סעיפים 177–185
^ ¹ ² בעקבות החורבן: עדות אילמת לרעב ולמלחמת אחים, ועדויות לקרב האחרון על ירושלים, באתר עיר דוד.
^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ג, פסקה ג, סעיפים 193–198
^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ג, פסקה ד, סעיפים 200–209
^ יחיעם שורק, ‏סיפורה המזעזע של מריה בת אלעזר, באתר "הידען", 28 בינואר 2007
^ איתמר גרינולד, האם היהודים אכלו בשר אדם בימי חורבן הבית, באתר הארץ, 24 ביולי 2015
^ ¹ ² סולפיקיוס סוורוס, כרוניקה, ספר ב, פרק 30, סעיף 3
^ מלחמת היהודים, ספר ו', סעיפים 220–226
^ מלחמת היהודים, ספר ו', סעיף 228
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ד, פסקה ג, סעיפים 236–238
^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר כ, פרק י, פסקה ה, סעיף 250
^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז, פרק י, פסקה ב, סעיף 421
^ ¹ ² ³ ⁴ תרגום ליזה אולמן למלחמת היהודים ברומאים, מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 50–51.
^ ראו אצל פייר וידאל-נאקווט (אנ'),‏ Du bon usage de la trahison, préface à la Guerre des Juifs, הוצאת Les Éditions de Minuit (אנ')‏, 1976, עמ' 109. ראו גם אצל: גדליה אלון, "שריפת המקדש", בתוך: מחקרים בתולדות ישראל, א, עמ' 206–218.
^ כתבי יוסף בן מתתיהו – תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים – ספר ו, פרק ד, ב–ז
^ גרשון בר כוכבא, המצור על ירושלים, סרטון באתר יוטיוב – מצטט את סולפיקיוס סוורוס, כרוניקה 2, 30, 7: "אחרים, כולל טיטוס בעצמו טענו שהשמדת המקדש הוא הכרח ראשי על מנת למחוק באופן סופי את הדת היהודית."
^ דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 65, פרק 6, סעיפים 2–3
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ה', פסקה א', סעיף 280
^ דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 65, פרק 7, סעיף 2
^ M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, p. 377
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ד', פסקה ו', סעיף 259; פרק ה' פסקה א', סעיפים 271–276.
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ה', פסקה א', סעיף 278
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ו', פסקה א', סעיף 316
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' פסקה א', סעיפים 374–377
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' פסקה ד', סעיפים 392–395
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' פסקה ה', סעיף 401–402
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' פסקה ה', סעיף 403
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' פסקה ה', סעיפים 404–407
^ רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 34, באתר JSTOR (הערות 28, 30: על פי נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, איורים 87, 95, 107, 112, 137 בעמ' 100, 108, 115, 116, 134)
^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ז, פסקה ג, סעיף 370; פרק ח, פסקה ה, סעיף 402.
^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, פסקה ד, סעיף 429
^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, פסקה ד, סעיפים 432–433
^ ¹ ² רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 39–40, באתר JSTOR; והארץ הייתה תוהו ובוהו – תולדות ארץ ישראל: פרק 8, סרטון באתר יוטיוב, דקה 48:58 ואילך
^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ח, פסקה ה, סעיף 401
^ איתי בלומנטל, נחשפו עדויות לקרב האחרון בי-ם מלפני 2,000 שנה, באתר ynet, 25 במאי 2017
^ ¹ ² איתמר ברנר, עדויות חדשות על הקרב האחרון של ירושלים הקדומה, באתר סגולה, 25 במאי 2017
^ אלי מנדלבאום, חורבן הבית: מסע תת-קרקעי עם המורדים היהודים, באתר ynet, 9 באוגוסט 2011
^ חרב בת 2000 שנה, באתר "עיר דוד"
^ מלחמת היהודים, ספר ה, פרק י, פסקה א, סעיף 421; פרק יג, פסקה ד, סעיף 550
^ ¹ ² ³ רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 35, באתר JSTOR
^ רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 27–28, באתר JSTOR; והארץ הייתה תוהו ובוהו – תולדות ארץ ישראל: פרק 8, סרטון באתר יוטיוב, דקה 52:43 ואילך
^ רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 32, באתר JSTOR
^ מלחמת היהודים, ספר ז, פרק א, פסקה א, סעיפים 1–4
^ קונרד שיק,‏"Der Davidsturm in Jerusalem"‏, ZDPV, ‏, 1, 1878, עמ' 226–237
^ הלל גבע, "1976–1980, "Excavations at the Citadel of Jerusalem", עמ' 156–176, ובייחוד עמ' 163
^ רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 38, באתר JSTOR
^ טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק יג
^ Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, XCII. Tacitus, p. 62.
^ מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, פסקה ג, סעיף 420.
^ ישראל שצמן בהערתו על מלחמות היהודים בתרגום אולמן, ספר שישי, פרק ט, פסקה ג, סעיף 420 (את מספר השבויים הוא רואה כסביר, אך לאור נטיית יוספוס להפריז במקרים כאלו, הוא מניח את המספור של יוספוס כבלתי אמין); סטיבן כץ ולואי פינקלסטיין, The Cambridge History of Judaism: Volume 4, The Late Roman-Rabbinic Period, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', עמ' 24; גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 98
^ נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים: פרשת החפירות הארכאולוגיות ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים, ירושלים: שקמונה, 1980, עמ' 137
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, פסקה ב
^ אביגדור צ'ריקובר, "חפירות אדפו" בתוך כתב העת קדם כרך א (1942), עמ' 80–84
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ו, פסקה ו, סעיף 218; דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 66, פסקה 7, סעיף 2: "החל מאותו הזמן", היהודים "היו צריכים לשלם מס שנתי בסך שני דינאר ליופיטר קפיטולינוס".
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ב, פסקה א, סעיפים 23–25; פרק ג, פסקה א, סעיף 37.
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, פסקה ד, סעיפים 432–433; ספר ז, פרק ב, פסקאות א–ב, סעיפים 25–36
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ג, פסקה א, סעיפים 39–40, ופרק ה, פסקה ג, סעיף 118; (Lucien Poznanski, La chute du Temple de Jérusalem, Éditions Complexe, coll, 2e éd., 1997 (ISBN 2-87027-678-8, עמ' 102
^ י. נ. שמחוני, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, הערות ובאורים לספר שביעי, פרק חמישי, פסקה ה, עמ' 511
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה ג, סעיפים 119–121
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה ד, סעיפים 123–131
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה ד, סעיף 131, ובהערת ישראל שצמן בתרגום של אולמן
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה ה, סעיפים 132–152
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה ו, סעיפים 153–157
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה ג, סעיף 118
^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, פסקה ד, סעיף 434
^ פילוסטרטוס, חיי אפולוניוס מטיאנה, 6.29.
^ על הפרושים והרבנים, ראו למשל: Martin Goodman, The Oxford Handbook of Jewish Studies, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2002 עמ' 36–37
^ (Lucien Poznanski, La chute du Temple de Jérusalem, Éditions Complexe, coll, 2e éd., 1997 (ISBN 2-87027-678-8, עמ' 145
^ Andrea M. Berlin, J. Andrew Overman, The First Jewish Revolt: Archaeology, History and Ideology. Routledge, 2003. עמ' 5
^ (Lucien Poznanski, La chute du Temple de Jérusalem, Éditions Complexe, coll, 2e éd., 1997 (ISBN 2-87027-678-8, עמ' 131
^ יחיעם שורק, ‏דעה: מהי הסטוריה, באתר "הידען", 20 ביוני 2016
^ מלחמת היהודים, ספר ה, סעיף 257. תרגום אולמן
^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב'
^ ¹ ² משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה י"ב
^ אבות דרבי נתן, נוסחא ב', פרק ה'
^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה י"ב. וראו פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ד
^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ב, עמוד ב'
^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ח, עמוד ב'
^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ט, עמוד א'
^ תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"ט, עמוד ב'. ראו גם תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ה, עמוד ב'
^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ב, עמוד ב'
^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ה, עמוד א'
^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ג', עמוד ב'. וראו: מדרש זוטא – איכה (בובר), פרשה א', אות ז'
^ משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו
^ לדעות רבות מן הפוסקים, קיום המנהג הוא רק על ידי אי-סיוד, ואין די בצביעה בשחור.
^ ראו כאן בעמוד 6
^ ראו תוספתא, מסכת סוטה, פרק ט"ו, הלכה י'; תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד א'–עמוד ב'
^ חזון ברוך א', פרק י': ”אשרי האיש אשר לא נולד, או אשר נולד וימות...”
^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק ה', הלכה י"ב; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ס, סעיף א'
^ ¹ ² ³ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק ה', הלכה י"ג; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ס, סעיף ב'
^ רמ"א, בהגהתו על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ס, סעיף ב', וראו תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"א, עמוד א'
^ תקנת עיה"ק ירושלים ת"ו, קובץ בית אהרן וישראל, ס"ה, באתר היברובוקס
^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א'
^ איכה רבה, פרשה א', פסקה ל"א; איכה רבה, פרשה א', פסקה מ'
^ ראו תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י"א, עמוד ב'; ראו גם שלמה צייטלין, A Note on the Chronology of the Destruction of the Second Temple, Jewish Quarterly Review, הוצאת אוניברסיטת פנסילבניה, גיליון 37, כרך 2, אוקטובר 1946, עמ' 165–167, in JSTOR
^ המאור הגדול, מסכת עבודה זרה דף ט' עמוד ב'.
^ ספר הישר סימן תצ"ב וספר התרומה סימן קל"ה
^ תוספות, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד ב'.
^ משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ד'.
^ תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד ב'.
^ פסקי הרא"ש, עבודה זרה, פרק א', סימן ז'.
^ תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י"א, עמוד ב'.
^ מר שושני, מחברת 1CH78, דף ראשון. אברהם אריה עקביא, הלוח ושמושו בכרונולוגיא, עמוד ס"א. יוסף יצחק איידלר, הלכות קידוש החודש על-פי הרמב"ם, עמוד 383.
^ איכה רבה, פרשה א', פסקה ל"א
^ בנימין קלמנזון, על מה אבדה הארץ, עתניאל: הוצאת גילוי, ה'תשס"ט, עמ' 98
^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד ב'
^ ראו תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב'–דף נ"ח, עמוד א'
^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007; מבוא, עמ' 26.
^ נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק ח
^ נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק ט.
^ נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק י
^ מגן ברושי, מהימנותו של יוסף בן מתתיהו: נתוני ריאליה במלחמת היהודים ומקורותיהם, בתוך: היסטוריון של ארץ־ישראל, עמ' 23–25
^ מלחמת היהודים (תרגום שמחוני), ספר א, פתיחה, פסקה ה
^ תרגום ליזה אולמן למלחמת היהודים ברומאים, מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 29, 35
^ אוסביוס, היסטוריה כנסייתית, ספרים III–I. (תרגום אנגלי באתר New Advent)
^ אוסביוס, היסטוריה כנסייתית, ספר III, פרק 9, פסקה 2. (תרגום אנגלי באתר New Advent)
^ Studies in Hellenistic Judaism. By Feldman, Louis H עמוד 238 ליד הערה 6
^ Reuven Firestone, Holy War in Judaism: The Fall and Rise of a Controversial Idea, Oxford University Press, 2012. עמ' 38;‏ Yael Zerubavel, Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israeli National Tradition, University of Chicago Press, 1997. עמ' 62.;‏ להרחבה: Vered Noam, Lost Historical Traditions: between Josephus and the Rabbis, בתוך: Sybils, Scriptures, and Scrolls: John Collins at Seventy, הוצאת בריל, 2017
^ מלחמת היהודים, ספר ז, סעיפים 123–157
^ תרגום ליזה אולמן למלחמת היהודים ברומאים, מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 24, הערה 41
^ ראו בהרחבה אצל: מיכאל בן ארי, "המרד הגדול, מצעד האיוולת או סוד הקיום", בהוצאת "מורשת הר הבית".
^ לדוגמה – Cohen, Shaye J. D., "Masada: Literary Tradition, Archaeological Remains, and the Credibility of Josephus”, The Journal of Jewish Studies, vol. 33, New York, 1982, pp. 385–405

ג'תת"ל - חורבן ירושלים ובית המקדש השני

[1] לאחר הכנעת ירושלים עדיין נותרו מספר קיני התנגדות של המורדים במדבר יהודה ובעבר הירדן המזרחי, שהוכנעו סופית רק בשנת 73 לספירה, אולם רוב יחידות הצבא הרומי, שנשלחו לדכא את המרד היהודי, עזבו את ארץ ישראל לאחר כיבוש ירושלים, ומצעד הניצחון ברומא נערך זמן קצר לאחר מכן.

[2] מנחם שטרן, "הקנאים והסיקריים: ענפים של תנועת חרות לאומית", בתוך: אריה כשר (עורך), המרד הגדול הסיבות והנסיבות לפריצתו, ירושלים תשמ"ג, עמ' 380–383.

[3] מלחמות היהודים, ב, 521.

[4] מלחמת היהודים, ב, יט (9), 550–555

[5] מלחמת היהודים, ב, כ (1, 3), 556,569

[6] מלחמת היהודים, ב, 564

[7] מלחמת היהודים, ד, פרק ג, פסקה יב, סעיפים 201–207

[8] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ב, סעיפים 5–10

[9] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ב–ג, סעיפים 10–14.

[גיטין-10] ¹ ² תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א'; מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ב–ג, סעיפים 24–25.

[11] שאורגן מחדש לאחר שספג אבדות כבדות במהלך מסע המלחמה הכושל של קסטיוס גאלוס ביהודה בשנת 66 לספירה. ראו, גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 49

[12] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ו, סעיף 46

[13] רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 42, באתר JSTOR

[כוחות_1-14] ¹ ² מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ו, סעיף 44.

[15] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ו, סעיפים 45–46

[16] 5,000 החיילים הללו, נועדו להחליף יחידות מארבעת הלגיונות שהועברו לאיטליה במסגרת מלחמת האזרחים של שנת ארבעת הקיסרים. מלחמת היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ו, סעיף 44, ובהערה 43 בתרגום אולמן; טקיטוס, דברי הימים, ב, 83

[17] כל לגיון הכיל כ-5,200 חיילים בתקן מלא, ראו ישראל שצמן בהערתו על מלחמות היהודים בתרגום אולמן, ספר ג, פרק ד, פסקה ב, הערה 69, ירושלים 2009, עמ' 318; גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, עמ' 48

[18] טקיטוס, דברי הימים ה, 1, 2, וישראל שצמן בהערתו על מלחמות היהודים בתרגום אולמן, ספר חמישי, פרק א, פסקה ו, סעיף 42, הערה 42. המספר על פי גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, עמ' 48

[19] מלחמת היהודים, ספר ג, פרק ד, פסקה ב, סעיפים 65–69, ובהערה 69 בתרגום אולמן, מאת ישראל שצמן, ירושלים 2009, עמ' 318

[20] אלו נזכרים גם אצל טקיטוס, דברי הימים, ה', 1, 2

[21] ישראל שצמן בהערתו על מלחמות היהודים בתרגום אולמן, ספר חמישי, פרק א, פסקה ו, סעיף 42, הערה 42; גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, עמ' 48

[בר_כוכבא-22] ¹ ² ³ בר-כוכבא, עמ' 69–99.

[בר81-23] ¹ ² בר-כוכבא, עמ' 81.

[24] בר-כוכבא, עמ' 72.

[25] מרדכי גיחון, ‏סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה חוברת 21, תשרי תשמ"ב, אוקטובר 1981, עמ' 21–22.

[26] בר-כוכבא, עמ' 77–78.

[27] אלעזר גלילי, קוים למערכות ישראל בימי הבית השני, הוצאת מערכות, תל אביב 1951, עמ' 104–105.

[בר75-28] ¹ ² בר-כוכבא, עמ' 75.

[בר78-29] ¹ ² ³ בר-כוכבא, עמ' 78.

[30] בר-כוכבא, עמ' 77.

[בר73-31] ¹ ² בר-כוכבא, עמ' 69, 73–74.

[32] יוסף בן מתתיהו, מלחמות היהודים, ספר שני, פרק טז, פסקה א, סעיף 386, וספר רביעי, פרק י, פסקה ה, סעיף 605.

[33] בר-כוכבא, עמ' 76.

[34] בר-כוכבא, עמ' 78–80, ועמ' 82–83.

[35] בר-כוכבא, עמ' 80.

[36] בר-כוכבא, עמ' 81–82.

[37] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו פסקה א, סעיפים 248–250. ראו גם אצל מיריי הדס-לבל, Rome, la Judée et les Juifs, Picard, ‏ 2009, עמ' 118

[38] דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 65, פרק 4, סעיף 3

[39] Frederico M. Colautti, Passover in the Works of Flavius Josephus, הוצאת בריל, 2002, עמ' 124

[40] גרשון בר כוכבא, "מצור טיטוס על ירושלים – הצעת שחזור מנגנון האספקה הרומי", מחקרי יהודה ושומרון, כה 1 תשע"ו, עמ' 79.

[41] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ב, פסקה ב, סעיפים 54–66

[גיחון_8-42] ¹ ² מרדכי גיחון, ‏סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה חוברת 21, תשרי תשמ"ב, אוקטובר 1981, עמ' 8

[43] מלחמות היהודים, ספר ה, פרק א, פסקה ד, סעיף 71

[44] מלחמת היהודים, ספר ה, סעיפים 84–95

[45] דברי הימים, 3, 26.

[46] על תורת הצבא, 3, 8

[47] הוראות למצביא, 8, 1

[48] היסטוריונים עתיקים בעלי ידע בעניינים צבאיים – כגון טקיטוס,^[45] וגטיוס^[46] ואונָסַנדרוס,^[47] – המליצו להעמיד בכוננות כוח אבטחה מספיק של רגלים ופרשים בזמן הקמת מחנה מבוצר, כדי למנוע תרחישים דומים.

[49] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, פסקה א, סעיפים 98–105

[50] קסיוס דיו, היסטוריה רומית, ספר 65, 4, 5

[51] מלחמת היהודים, ה, 107–108

[52] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, פסקה ה, סעיף 130

[53] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, פסקה ה, סעיפים 130–132

[54] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, פסקה ג, סעיף 114

[55] מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014. מסת"ב: 978-965-526-179-0, עמ' 56

[56] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ג, פסקאות ג–ד, סעיפים 109–127

[57] ראו דיו קסיוס, היסטוריה של רומא, ספר 65, 4, 1 : טקיטוס, היסטוריות, ספר 5, 11

[58] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, פסקה ב, סעיפים 258–260

[59] מלחמת היהודים, ספר ב, פרק יז, סעיף ז, פסקה 430

[60] מלחמת היהודים, ספר ב, פרק יט, פסקה ט, סעיף 554

[61] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, פסקה ג, סעיף 268

[62] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, פסקה ד, סעיפים 276–280

[63] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, פסקה ד, סעיפים 285–290

[64] קסיוס דיו, היסטוריה רומית, 65, 4, 4

[65] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, סעיף 301

[66] מלחמת היהודים, ספר ה, סעיפים 312–313

[67] מלחמות היהודים, ספר ה, סעיפים 336–339

[68] מרדכי גיחון, ‏סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה חוברת 21, תשרי תשמ"ב, אוקטובר 1981, עמ' 21–22

[69] מלחמת היהודים, ספר ה, סעיפים 349–356

[70] מלחמת היהודים, ספר ה, סעיף 347. ראו גם גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 65

[71] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, סעיפים 446–451

[72] על תוואי המנהרות, ראו עוד להלן בדברי ישראל שצמן בפסקה קרבות ליליים על ההר.

[73] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, סעיף 466

[74] מלחמות היהודים, ספר ה, פרק יא, סעיפים 469–472. במקור אצל יוסף בן מתתיהו נאמר כי המנהרות נחפרו רק עם קירוב מכונות המלחמה אל הסוללות, ועד שהועלו המכונות כבר הסתיימה המלאכה והוצתו המנהרות. אך תמוה לומר שיוחנן הספיק את כל מבצע זה בפרק זמן כה קצר. הנכתב בגוף הערך הוא על פי גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 66–70

[75] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, פסקאות ה–ו, סעיפים 476–486

[76] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, פסקאות ה–ו, סעיפים 473–489

[77] דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 66, פרק 5, סעיף 2

[78] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יא, פסקה ו, סעיף 490

[79] דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 65, פרק 5, סעיף 4. הוא מציין שלמרות המחסור במזון, היהודים קיבלו את העריקים בברכה ונתנו להם יחס טוב, כדי למשוך חיילים נוספים לעבור לצדם, ולחזק על ידי כך את רוחם של הנצורים.

[80] מנחם שטרן, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, כרך 2, עמ' 122

[81] ראו מלחמת היהודים, ספר ה, פרק ו, פסקה ג, סעיף 268

[82] אריה וינשל, מצור ירושלים ויוסיפוס פלביוס, מאזנים, ט"ז, עמ' 49–50, כסליו תשכ"ג, דצמבר 1962, באתר JSTOR

[83] מלחמת היהודים, ספר ה, סעיפים 491–492

[84] מלחמת היהודים, ספר ה, סעיף 492

[85] מלחמת היהודים, ספר ה, סעיף 493

[86] מלחמת היהודים, ספר ה, סעיף 496.

[87] מלחמת היהודים, ספר ה, סעיף 500

[גיחון_12-88] ¹ ² ³ מרדכי גיחון, ‏סודות ההצלחה של הצבא הרומאי על-פי מלחמת היהודים ליוסף בן-מתתיהו, קתדרה חוברת 21, תשרי תשמ"ב, אוקטובר 1981, עמ' 12

[89] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק יב, פסקה ב, סעיפים 502–510

[90] רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 40–41, באתר JSTOR. אפשרות זו תואמת יותר את פרק הזמן הקצר בו הושלם הדייק (שלושה ימים), למרות התקרחותו של האזור מעצים.

[91] K. Kenyon, Digging Up Jerusalem, London 1974, p. 251–254

[92] רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 40, באתר JSTOR

[93] מלחמות היהודים, ספר ה, ספר ה, פרק יב, פסקה ג, סעיפים 512–513. תרגום אולמן

[94] מלחמות היהודים, ספר ה, פרק יג, פסקה ז, סעיף 571. תרגום אולמן

[95] רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 38–39, באתר JSTOR

[96] מלחמות היהודים, ספר ה, פרק יב, פסקה ד, סעיף 520

[97] טקיטוס, דברי הימים, 5, 11

[98] מיכאל בן ארי, "המרד הגדול, מצעד האיוולת או סוד הקיום", בהוצאת "מורשת הר הבית", עמ' 28–29. ראו גם: גרשון בר כוכבא, "המצור על יודפת והמצור על גמלא כמקרי בוחן לבחינת הפקת לקחים בצבא הרומי"", קתדרה 136 (תמוז, תש"ע), עמ' 7–36.

[99] מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק א, פסקה א, סעיף 5, ופסקה ג, סעיף 22

[100] מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק א, פסקה א, סעיפים 9–11

[101] מלחמות היהודים, ספר ו, פרק א, פסקה ג, סעיפים 13–23

[102] מלחמת היהודים, ספר ו', פרק א', סעיפים 23–28

[103] מלחמות היהודים, ספר ו, פרק ב, פסקה ב–ג, סעיפים 111–119

[104] מלחמת היהודים, ספר ו, פרק א, פסקה ז, סעיפים 68–70. ישראל שצמן, בהערה על פסקה 68 מציין כי ברור הדבר שפעולה זו נעשתה בתיאום ובתכנון מראש עם הפיקוד הצבאי, כפי המשתמע מהמשך דברי יוסף בן מתתיהו, ובהתאם לרעיון שהעלה טיטוס מראש בנאומו.

[105] מלחמת היהודים, ספר ו, פרק א, פסקה ז, סעיף 71. בהערתו על פסקה זו, חוכך ישראל שצמן האם במקור חפר יוחנן את המנהרות כבר מתחת לפני הר הבית; או שמא חפר יוחנן רק החל מתחת לשטח אנטוניה, ואילו הרומאים כאן השתמשו המעבר תת-קרקעי שהיה קיים בין הר הבית לאנטוניה ושנחפר על ידי הורדוס, כנזכר בקדמוניות היהודים, ספר טו, פסקה 424

[106] מלחמת היהודים, ספר ו', סעיף 72–80. ראו גם דיו קסיוס 65, 6, 1 המתאר פגיעה והרג של לגיונרים רבים שניסו לחדור דרך פרצת איל הברזל, דבר התואם את שלב זה. משך קרב זה מצוין אצל יוסף בן מתתיהו כ-10 שעות (משעתיים לאחר חצות הלילה, ועד לאחר חצות יום המחרת), אולם שצמן – בהע' על פסקה 79 – מעיר כי משך זמן זה הוא ארוך מרגיל ללחימה, ותיאור מוגזם.

[107] מלחמת היהודים, ספר ו', סעיפים 130–148

[108] מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק ב, פסקה א, סעיף 93.

[109] מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק ב, פסקה ז, סעיף 149

[110] מלחמת היהודים, ספר שישי, פרק ב, פסקה א, סעיף 93–94. ואם כן סיום המלאכה, שארכה שבעה ימים, היה בכ"ג בתמוז. ראו אצל ישראל שצמן, בהערתו על מלחמות היהודים בתרגום אולמן, ספר ו, פרק ב, פסקה ז, סעיף 149, ירושלים 2009, עמ' 526, וכן אצל גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 79

[111] ישראל שצמן, בהערתו על מלחמות היהודים בתרגום אולמן, ספר ו, פרק ב, פסקה א, הערה 94, ירושלים 2009, עמ' 520. אמנם ראו גם בפסקה ז, סעיף 149, ובהערת שצמן שם. מדברי יוסף בן מתתיהו אלה האחרונים ניתן גם להניח שהמלאכה שארכה שבעה ימים (ושהסתיימה אולי בי"ז בתמוז), הייתה רק מיטוט יסודות אנטוניה, ואילו סלילת הדרך להר הבית נמשכה עוד לאחר מכן.

[112] תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כ"ח, עמוד ב'.

[113] גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 79; אברהם קוסמן, על חומותיך ירושלים, משפחה, מוסף תורני – קולמוס, 101, תמוז תשע"א, עמ' 11, באתר אוצר החכמה; צבי גולדווג, מה הקשר בין חורבן ירושלים למסי?, באתר עיר דוד

[114] מלחמת היהודים, ספר שישי, סעיף 168, סעיף 177

[דיו_קסיוס_65,_6,_1-115] קסיוס דיו, היסטוריה רומית, ספר 65, 6, 1

[116] מלחמת היהודים, ספר שישי, סעיפים 177–185

[עדות_אילמת-117] ¹ ² בעקבות החורבן: עדות אילמת לרעב ולמלחמת אחים, ועדויות לקרב האחרון על ירושלים, באתר עיר דוד.

[118] מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ג, פסקה ג, סעיפים 193–198

[119] מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ג, פסקה ד, סעיפים 200–209

[120] יחיעם שורק, ‏סיפורה המזעזע של מריה בת אלעזר, באתר "הידען", 28 בינואר 2007

[121] איתמר גרינולד, האם היהודים אכלו בשר אדם בימי חורבן הבית, באתר הארץ, 24 ביולי 2015

[סולפיקיוס-122] ¹ ² סולפיקיוס סוורוס, כרוניקה, ספר ב, פרק 30, סעיף 3

[123] מלחמת היהודים, ספר ו', סעיפים 220–226

[124] מלחמת היהודים, ספר ו', סעיף 228

[125] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ד, פסקה ג, סעיפים 236–238

[126] יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר כ, פרק י, פסקה ה, סעיף 250

[127] יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים ברומאים, ספר ז, פרק י, פסקה ב, סעיף 421

[מבוא_מאת_פרייס_50-128] ¹ ² ³ ⁴ תרגום ליזה אולמן למלחמת היהודים ברומאים, מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 50–51.

[129] ראו אצל פייר וידאל-נאקווט (אנ'),‏ Du bon usage de la trahison, préface à la Guerre des Juifs, הוצאת Les Éditions de Minuit (אנ')‏, 1976, עמ' 109. ראו גם אצל: גדליה אלון, "שריפת המקדש", בתוך: מחקרים בתולדות ישראל, א, עמ' 206–218.

[130] כתבי יוסף בן מתתיהו – תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים – ספר ו, פרק ד, ב–ז

[131] גרשון בר כוכבא, המצור על ירושלים, סרטון באתר יוטיוב – מצטט את סולפיקיוס סוורוס, כרוניקה 2, 30, 7: "אחרים, כולל טיטוס בעצמו טענו שהשמדת המקדש הוא הכרח ראשי על מנת למחוק באופן סופי את הדת היהודית."

[132] דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 65, פרק 6, סעיפים 2–3

[133] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ה', פסקה א', סעיף 280

[134] דיו קסיוס, היסטוריה רומית, ספר 65, פרק 7, סעיף 2

[135] M. Stern, Greeks and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, CXXII. Cassius Dio, p. 377

[136] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ד', פסקה ו', סעיף 259; פרק ה' פסקה א', סעיפים 271–276.

[137] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ה', פסקה א', סעיף 278

[138] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ו', פסקה א', סעיף 316

[139] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' פסקה א', סעיפים 374–377

[140] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' פסקה ד', סעיפים 392–395

[141] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' פסקה ה', סעיף 401–402

[142] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' פסקה ה', סעיף 403

[143] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו', פרק ח' פסקה ה', סעיפים 404–407

[144] רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 34, באתר JSTOR (הערות 28, 30: על פי נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, איורים 87, 95, 107, 112, 137 בעמ' 100, 108, 115, 116, 134)

[145] מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ז, פסקה ג, סעיף 370; פרק ח, פסקה ה, סעיף 402.

[146] מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, פסקה ד, סעיף 429

[147] מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, פסקה ד, סעיפים 432–433

[רייך_39-148] ¹ ² רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 39–40, באתר JSTOR; והארץ הייתה תוהו ובוהו – תולדות ארץ ישראל: פרק 8, סרטון באתר יוטיוב, דקה 48:58 ואילך

[149] מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ח, פסקה ה, סעיף 401

[150] איתי בלומנטל, נחשפו עדויות לקרב האחרון בי-ם מלפני 2,000 שנה, באתר ynet, 25 במאי 2017

[ברנר-151] ¹ ² איתמר ברנר, עדויות חדשות על הקרב האחרון של ירושלים הקדומה, באתר סגולה, 25 במאי 2017

[152] אלי מנדלבאום, חורבן הבית: מסע תת-קרקעי עם המורדים היהודים, באתר ynet, 9 באוגוסט 2011

[153] חרב בת 2000 שנה, באתר "עיר דוד"

[154] מלחמת היהודים, ספר ה, פרק י, פסקה א, סעיף 421; פרק יג, פסקה ד, סעיף 550

[רייך_35-155] ¹ ² ³ רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 35, באתר JSTOR

[156] רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 27–28, באתר JSTOR; והארץ הייתה תוהו ובוהו – תולדות ארץ ישראל: פרק 8, סרטון באתר יוטיוב, דקה 52:43 ואילך

[157] רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 32, באתר JSTOR

[158] מלחמת היהודים, ספר ז, פרק א, פסקה א, סעיפים 1–4

[159] קונרד שיק,‏"Der Davidsturm in Jerusalem"‏, ZDPV, ‏, 1, 1878, עמ' 226–237

[160] הלל גבע, "1976–1980, "Excavations at the Citadel of Jerusalem", עמ' 156–176, ובייחוד עמ' 163

[161] רוני רייך, חורבן ירושלים בשנת 70 לסה"נ: תיאורו של יוסף בן מתתיהו והממצא הארכאולוגי, קתדרה, חוברת 131, ניסן תש"ס, מרס 2009, עמ' 38, באתר JSTOR

[162] טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק יג

[163] Menahem Stern, Greek and Latin Authors on Jews and Judaism, Vol.2, XCII. Tacitus, p. 62.

[164] מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, פסקה ג, סעיף 420.

[165] ישראל שצמן בהערתו על מלחמות היהודים בתרגום אולמן, ספר שישי, פרק ט, פסקה ג, סעיף 420 (את מספר השבויים הוא רואה כסביר, אך לאור נטיית יוספוס להפריז במקרים כאלו, הוא מניח את המספור של יוספוס כבלתי אמין); סטיבן כץ ולואי פינקלסטיין, The Cambridge History of Judaism: Volume 4, The Late Roman-Rabbinic Period, הוצאת אוניברסיטת קיימברידג', עמ' 24; גרשון בר-כוכבא, מקדש בלהבות, ספרי מגיד, הוצאת קורן, ירושלים, 2014, עמ' 98

[166] נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים: פרשת החפירות הארכאולוגיות ברובע היהודי של העיר העתיקה בירושלים, ירושלים: שקמונה, 1980, עמ' 137

[167] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, פסקה ב

[אביגדור-168] אביגדור צ'ריקובר, "חפירות אדפו" בתוך כתב העת קדם כרך א (1942), עמ' 80–84

[169] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ו, פסקה ו, סעיף 218; דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 66, פסקה 7, סעיף 2: "החל מאותו הזמן", היהודים "היו צריכים לשלם מס שנתי בסך שני דינאר ליופיטר קפיטולינוס".

[170] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ב, פסקה א, סעיפים 23–25; פרק ג, פסקה א, סעיף 37.

[171] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, פסקה ד, סעיפים 432–433; ספר ז, פרק ב, פסקאות א–ב, סעיפים 25–36

[172] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ג, פסקה א, סעיפים 39–40, ופרק ה, פסקה ג, סעיף 118; (Lucien Poznanski, La chute du Temple de Jérusalem, Éditions Complexe, coll, 2e éd., 1997 (ISBN 2-87027-678-8, עמ' 102

[173] י. נ. שמחוני, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, הערות ובאורים לספר שביעי, פרק חמישי, פסקה ה, עמ' 511

[174] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה ג, סעיפים 119–121

[175] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה ד, סעיפים 123–131

[176] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה ד, סעיף 131, ובהערת ישראל שצמן בתרגום של אולמן

[177] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה ה, סעיפים 132–152

[178] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה ו, סעיפים 153–157

[179] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ז, פרק ה, פסקה ג, סעיף 118

[180] יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר ו, פרק ט, פסקה ד, סעיף 434

[181] פילוסטרטוס, חיי אפולוניוס מטיאנה, 6.29.

[182] על הפרושים והרבנים, ראו למשל: Martin Goodman, The Oxford Handbook of Jewish Studies, הוצאת אוניברסיטת אוקספורד, 2002 עמ' 36–37

[183] (Lucien Poznanski, La chute du Temple de Jérusalem, Éditions Complexe, coll, 2e éd., 1997 (ISBN 2-87027-678-8, עמ' 145

[184] Andrea M. Berlin, J. Andrew Overman, The First Jewish Revolt: Archaeology, History and Ideology. Routledge, 2003. עמ' 5

[185] (Lucien Poznanski, La chute du Temple de Jérusalem, Éditions Complexe, coll, 2e éd., 1997 (ISBN 2-87027-678-8, עמ' 131

[186] יחיעם שורק, ‏דעה: מהי הסטוריה, באתר "הידען", 20 ביוני 2016

[187] מלחמת היהודים, ספר ה, סעיף 257. תרגום אולמן

[188] תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב'

[סוטה-189] ¹ ² משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה י"ב

[190] אבות דרבי נתן, נוסחא ב', פרק ה'

[191] משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה י"ב. וראו פרקי דרבי אליעזר, פרק ל"ד

[192] תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"ב, עמוד ב'

[193] תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ח, עמוד ב'

[194] תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף נ"ט, עמוד א'

[195] תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף י"ט, עמוד ב'. ראו גם תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף כ"ה, עמוד ב'

[196] תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף י"ב, עמוד ב'

[197] תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ה, עמוד א'

[198] תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ג', עמוד ב'. וראו: מדרש זוטא – איכה (בובר), פרשה א', אות ז'

[199] משנה, מסכת סוטה, פרק ט', משנה ט"ו

[200] לדעות רבות מן הפוסקים, קיום המנהג הוא רק על ידי אי-סיוד, ואין די בצביעה בשחור.

[201] ראו כאן בעמוד 6

[202] ראו תוספתא, מסכת סוטה, פרק ט"ו, הלכה י'; תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד א'–עמוד ב'

[203] חזון ברוך א', פרק י': ”אשרי האיש אשר לא נולד, או אשר נולד וימות...”

[204] תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק ה', הלכה י"ב; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ס, סעיף א'

[בבסב-205] ¹ ² ³ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ס', עמוד ב'; משנה תורה לרמב"ם, ספר זמנים, הלכות תעניות, פרק ה', הלכה י"ג; שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ס, סעיף ב'

[206] רמ"א, בהגהתו על שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תק"ס, סעיף ב', וראו תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ל"א, עמוד א'

[207] תקנת עיה"ק ירושלים ת"ו, קובץ בית אהרן וישראל, ס"ה, באתר היברובוקס

[208] תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד א'

[209] איכה רבה, פרשה א', פסקה ל"א; איכה רבה, פרשה א', פסקה מ'

[210] ראו תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י"א, עמוד ב'; ראו גם שלמה צייטלין, A Note on the Chronology of the Destruction of the Second Temple, Jewish Quarterly Review, הוצאת אוניברסיטת פנסילבניה, גיליון 37, כרך 2, אוקטובר 1946, עמ' 165–167, in JSTOR

[211] המאור הגדול, מסכת עבודה זרה דף ט' עמוד ב'.

[212] ספר הישר סימן תצ"ב וספר התרומה סימן קל"ה

[213] תוספות, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד ב'.

[214] משנה תורה לרמב"ם, ספר זרעים, הלכות שמיטה ויובל, פרק י', הלכה ד'.

[215] תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ט', עמוד ב'.

[216] פסקי הרא"ש, עבודה זרה, פרק א', סימן ז'.

[217] תלמוד בבלי, מסכת ערכין, דף י"א, עמוד ב'.

[218] מר שושני, מחברת 1CH78, דף ראשון. אברהם אריה עקביא, הלוח ושמושו בכרונולוגיא, עמוד ס"א. יוסף יצחק איידלר, הלכות קידוש החודש על-פי הרמב"ם, עמוד 383.

[219] איכה רבה, פרשה א', פסקה ל"א

[220] בנימין קלמנזון, על מה אבדה הארץ, עתניאל: הוצאת גילוי, ה'תשס"ט, עמ' 98

[221] תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד ב'

[222] ראו תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף נ"ה, עמוד ב'–דף נ"ח, עמוד א'

[223] אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס, מלך רודף ורדוף, 2007; מבוא, עמ' 26.

[224] נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק ח

[225] נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק ט.

[226] נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק י

[227] מגן ברושי, מהימנותו של יוסף בן מתתיהו: נתוני ריאליה במלחמת היהודים ומקורותיהם, בתוך: היסטוריון של ארץ־ישראל, עמ' 23–25

[228] מלחמת היהודים (תרגום שמחוני), ספר א, פתיחה, פסקה ה

[229] תרגום ליזה אולמן למלחמת היהודים ברומאים, מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 29, 35

[230] אוסביוס, היסטוריה כנסייתית, ספרים III–I. (תרגום אנגלי באתר New Advent)

[אוסביוס_III_9_2-231] אוסביוס, היסטוריה כנסייתית, ספר III, פרק 9, פסקה 2. (תרגום אנגלי באתר New Advent)

[232] Studies in Hellenistic Judaism. By Feldman, Louis H עמוד 238 ליד הערה 6

[233] Reuven Firestone, Holy War in Judaism: The Fall and Rise of a Controversial Idea, Oxford University Press, 2012. עמ' 38;‏ Yael Zerubavel, Recovered Roots: Collective Memory and the Making of Israeli National Tradition, University of Chicago Press, 1997. עמ' 62.;‏ להרחבה: Vered Noam, Lost Historical Traditions: between Josephus and the Rabbis, בתוך: Sybils, Scriptures, and Scrolls: John Collins at Seventy, הוצאת בריל, 2017

[234] מלחמת היהודים, ספר ז, סעיפים 123–157

[235] תרגום ליזה אולמן למלחמת היהודים ברומאים, מבוא מאת יונתן פרייס, עמ' 24, הערה 41

[236] ראו בהרחבה אצל: מיכאל בן ארי, "המרד הגדול, מצעד האיוולת או סוד הקיום", בהוצאת "מורשת הר הבית".

[237] לדוגמה – Cohen, Shaye J. D., "Masada: Literary Tradition, Archaeological Remains, and the Credibility of Josephus”, The Journal of Jewish Studies, vol. 33, New York, 1982, pp. 385–405

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]

[38]

[39]

[40]

[41]

[42]

[43]

[44]

[48]

[49]

[50]

[51]

[52]

[53]

[54]

[55]

[56]

[57]

[58]

[59]

[60]

[61]

[62]

[63]

[64]

[65]

[66]

[67]

[68]

[69]

[70]

[71]

[72]

[73]

[74]

[75]

[76]

[77]

[78]

[79]

[80]

[81]

[82]

[83]

[84]

[85]

[86]

[87]

[88]

[89]

[90]

[91]

[92]

[93]

[94]

[95]

[96]

[97]

[98]

[99]

[100]

[101]

[102]

[103]