העיר התחתונה

לחצו כדי להקטין חזרה

לחצו להגדלה

---

מפת ירושלים בשלהי תקופת בית שני (על פי אייל מירון (עורך מדעי), מקדש בלהבות, מכון מגלי"ם, הוצאת מגיד). למידע על מקום, לחצו עליו

העיר התחתונה (נקראה גם "החקרא"), הוא יישוב ששכן בגבעה דרום-מזרחית להר הבית, שעליה הייתה בנויה עיר דוד בירושלים. היישוב כונה בשם "העיר התחתונה" החל מתקופת בית שני ועד חורבן העיר בט"ו באב ג'תת"ל (שנת 70 לספירה).

העיר התחתונה נקראה כך בשל גובהה הנחות של שלוחת העופל מהגבעה המערבית, היא הר ציון, עליה הייתה בנויה העיר העליונה. יוסף בן מתתיהו, כתב בספרו:

"...ואילו הגבעה השניה נקראה אקרא, והיתה בדמות ירח אחרי מילואו, עליה ישבה העיר התחתונה...עמק עושי הגבינות שכבר דיברנו עליו, היה חולק את הגבעה של העיר העליונה מזו של העיר התחתונה, והיה יורד עד השילוח."

— מלחמת היהודים, ה, ד, 1

גאוגרפיה של העיר

העיר התחתונה ישבה על השלוחה המשתפלת מהר המוריה דרומה, שגובהה הממוצע 713 מ' מעל פני הים. נקראה גם "הגבעה הדרום-מזרחית" או בקיצור "הגבעה המזרחית".

גבול העיר ממזרח היה נחל קדרון, ממערב – הגיא המרכזי (עמק הטרופויאון, שנקרא על ידי יוספוס פלביוס 'עמק עושי הגבינות'), מצפון – הר המוריה, ומדרום – חיבורם של הגיא המרכזי וגיא בן הינום עם נחל קדרון ומעיין הגיחון.

העיר הייתה צרה ומוארכת. ביחס לגודלה של העיר חלוקים החוקרים: יש הטוענים כי גודלה לא עלה על 60 דונם בקירוב, ויש שסברו כי רוחבה המשוער היה כ-300 מ' לערך ואורכה כ-1.5 ק"מ לערך (כ-450 דונם).^{[דרוש מקור]}

ערב החורבן, אוכלוסיית העיר התחתונה, כולל עיר דוד והמדרונות היורדים מן העיר העליונה (סך הכל 210 דונם), נאמדת (לפי 50 נפש לדונם) ב-8,400 נפשות.

ההיסטוריה של העיר

בגבעה המזרחית התקיים יישוב החל מתקופת הברונזה הקדומה בשנת 3000 לפנה"ס. לאורך השנים שונה שמו ל"שלם", "יבוס", ובתקופת המלכים שינה דוד המלך את שמו ל"עיר דוד". העיר התקיימה שנים רבות בתצורות שלטוניות ותרבותיות שונות, עד שחדלה מלהתקיים עם חורבן בית שני בשנת 70 לספירה. יישוב הגבעה חודש עם הכיבוש העות'מאני במאה ה-16 בכפר סילוואן.

תקופת בית שני

במאה ה-2 לפנה"ס, בימי החשמונאים, שבה ירושלים להתיישב על שתי הגבעות, והתחלקה לראשונה לעיר תחתונה ולעיר עליונה. החשמונאים בנו חומה שהקיפה את שתי הערים במחצית השנייה של המאה השנייה, היא החומה הראשונה. לפי עדותו של בן מתתיהו, העיר העליונה שימשה כמרכז כובד שלטוני, ואילו העיר התחתונה שימשה כרובע משני.

בתקופת הורדוס, העיר התחתונה אוכלסה בבני המעמד הכלכלי הנמוך של העיר והכילה בתי-מלאכה שונים. בעשרות השנים האחרונות לימי הבית, הצטרפו הלני מלכת חדייב ובנה מונבז לתושבי העיר התחתונה ובנו להם שם ארמונות. גם קברי המלכים שמחוץ לעיר מיוחסים לבני משפחה זו.

חורבן העיר התחתונה

בט' באב ג'תת"ל (שנת 70 לספירה), לאחר שהשתלטו על ירושלים, כבשו הרומאים את בית המקדש והעלוהו באש. התקדמו וירדו אל העיר התחתונה וכבשו אותה בט"ו באב. משם העפילו הרומאים לעיר העליונה, ועם כיבוש המצודה שישבה בה, הביאו לקץ היישוב היהודי בירושלים בח' באלול.

העיר בעת המודרנית

בימינו נמצאים בתחום העיר התחתונה חלקו הדרומי של הרובע המוסלמי, הר הבית, רחבת הכותל ועיר דוד. הגיא המפריד בינה ובין העיר העליונה הוא הגיא שלאורכו עובר כיום רחוב הגיא ('אל-ואד'), שראשיתו בשער שכם, לאורך הכותל המערבי עד לשער האשפות ומשם דרומה לבריכת השילוח.

מבנים בעיר התחתונה

את העיר התחתונה אפיינו מבנים רבים, ביניהם: העופל, ארמון הלני המלכה ובני משפחתה, בריכת השילוח ומצודת החקרא.

העופל

שכונה בירושלים המקראית בין עיר דוד להר הבית, נקראה בשם זה מכיוון שהעפילו אליה. בתקופת בית שני, שכנה בחלקה הגבוה ביותר של העיר התחתונה, ונחרבה בשריפה יום לאחר חורבן המקדש, בי' באב ג'תת"ל (70 לספירה).

החקרא

מהמילה היוונית "אקרא", "חקרא" בארמית, שפירושה מצודה. הוקמה על ידי אנטיוכוס הרביעי (אפיפאנס). מצודה זו הייתה מעוז צבאי, וסמל השלטון היווני-הסורי, התנשאה מעל בית המקדש. יוסף בן מתתיהו כתב:

ואת חלקי העיר הנאים ביותר שרף [אנטיוכוס] ולאחר שהרס את חומותיה בנה את החקרא שבעיר התחתונה: כי הייתה רמה ונישאה על פני בית המקדש.

— קדמוניות היהודים (תרגום א' שליט), יב, 252

המצודה שרדה זמן רב חרף התקפות רבות עד החרבתה במרד החשמונאים.

שאלת מיקומה היא סלע מחלוקת בקרב חוקרים רבים, אך הנטייה היא לזהות את מיקומה בעיר התחתונה על הגבעה הדרומית-מזרחית, כלומר, דרומית להר הבית על שלוחת העופל של ימינו.

לקריאה נוספת

• יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים
• נחמן אביגד, העיר העליונה של ירושלים, ירושלים: הוצאת שקמונה, 1980
• זאב וילנאי, ירושלים בירת ישראל: העיר העתיקה וסביבותיה (חלק ב'), הוצאת אחיעבר, 1972
• מרדכי נאור, המלך הורדוס ותקופתו, יד יצחק בן צבי, 1987
• יורם צפריר, ‏על מקומה של החקרה הסלבקית, קתדרה 14, 1979