election in Israel; ethnic politics; Shas political party

There were major vote swings on both the left and right wings of the Israeli party system in 2003. The Likud and Shinui experienced massive gains, while Labour, Meretz and Shas lost on the order of 30%-40% of their supporters. On the face of it, two political factors might explain these upsets. The return to single-ballot voting ought to have favored the two largest parties and shrunk support for the smaller, "sectorial" parties that bloomed during the 1990s. This is only partly what happened. The Likud doubled its representation to 38 seats, almost equal to its 1988 share, while Labour’s share sank to an all-time low. Among the smaller parties, whereas Shas was downsized to its stature in 1996 and Meretz reduced to an unprecedented 6 seats, Shinui garnered a spectacular 15 mandates.

מדי מערכת בחירות, כמו שעון שווייצרי, השד העדתי מתייצב למלאכתו. רובנו לא זוכרים כבר מערכת בחירות שבה השד לא הופיע. יחד עם השד מופיעים תמיד הקולות הצדקניים יותר או פחות הקוראים למגרו ולשלחו חזרה לבקבוק שממנו הוא צץ, ובעיקר שיעזבו אותנו בשקט כי מאז ומעולם ידוע שהעדתיות מפלגת, ובעצם שהיא פשוט "לא קיימת". מעולם כנראה לא הייתה תופעה שכל קיומה הוא תמיד, אבל תמיד, בזמן עבר, ולא חשוב באיזה הווה אנחנו מדברים עליה. למעשה, השד העדתי הושם בצורה מטאפורית כזו או אחרת בבקבוק כבר בימי ראשית ההתנחלות הציונית. אז, בימים שבהם הובאו לכאן צעירים וצעירות מתימן כדי שיהיו לפועלים טבעיים במושבות, ושבהם נולדה בעיני הממסד הציוני של אז "הבעיה העדתית". אולם, מכיון שאין לנו זמן לחזור אל כל גלגוליו של השד, אני מבקש היום להתמקד בשלוש נקודות זמן קרובות יחסית – הבחירות בשנים 1981, 1999 ו-2013. במיוחד אני רוצה לעמוד על מה שהשד העדתי מסמן ועל הדבר אותו הוא מסתיר עת הוא נוטה לבקר מדי מערכת בחירות ולפעמים גם בין לבין.

כדאי אולי לומר מיד בפתח הדברים שלשד העדתי, בניגוד למקובל לחשוב עליו, יש שני פנים. הפן האחד אותו תמיד מאירים ברבים הוא הפן המזרחי. כלומר, אלו כל אותן התבטאויות המיוחסות לפעילים פוליטים מזרחיים מכל עדה ומפלגה, המבקשים למחות על פי רוב על שאלת הייצוג החסר של המזרחים במוסדות המדינה. לרוב יהיה מדובר בייצוג במפלגות. אבל גם כאשר מישהו ידבר על הייצוג בתקשורת או באקדמיה ויצביע על העדרם המובהק של מזרחים או על מיקומם בשוליים, או אז ימצא עצמו אותו אדם מושא למתקפה על שעורר את השד מרבצו. יתבעו ממנו שיניח לזה, שכוחות השוק עושים את מלאכתם נאמנה, והכישורים יביאו בסופו של דבר את המזרחים אל הצמרת… כן, כבר 100 שנים הם בדרכם אל הצמרת.

אבל, השד הוא לא רק מזרחי. לעתים מזומנות מתגלה הפן האשכנזי למהדרין שלו. פן זה מופיע כאשר המזרחים מואשמים כקולקטיב בכל מה שקרה או לא היה צריך לקרות. למשל, פרשת הסרטון כוכבית גיור של ש"ס הוא אולי השיא האחרון. אין לי עניין בוויכוח האסתטי עצמו. מה שמעניין הוא שסוגיית הגיור אינה עניינה הפרטי של ש"ס או המצאה שלה או של המזרחים. למעשה, דווקא רבנים ספרדים היו לרוב בעלי נטיה לפתרונות יצירתיים, כולל הצהרתו של הרב הראשי הספרדי בקשי דורון בעד נישואים אזרחיים בישראל. העניין הוא אם כן שבוויכוח ובסערה נגד הסרטון ש"ס, המציגה כאן דווקא את הפן החרדי יותר מאשר זה המזרחי, מוצגת על ידי מי שמכונה הציבור הנאור כסמל לחשיכותה של המדינה והחברה. כך, כפי שהמזרחים נושאים באחריות, בעיני אותו ציבור נאור, לאי פתרון הסכסוך עם הפלסטינים ולהכשלת השלום, למרות תמיכתם הבלתי מסוייגת בבגין בעת הסכם השלום עם מצרים (לא בגלל זה הם נטשו אותו ב-1981) הם נתפסים גם כאחראים להסדר הסטטוס קוו שנחתם בין בן גוריון לרבנים אשכנזים למהדרין. בקצרה, כמו שאנחנו יודעים מהשיח האתני והתרבותי הרווח כאן ובמקומות אחרים, שדים באים בכל המינים והצבעים, לאף אחד אין מונופול עליהם.

וכעת לשלוש נקודות ציון בשלוש מערכות בחירות (1981, 1999, 2013) בתולדות השד.