Rabbinical Court

בשנים האחרונות חלו שינויים דרמטיים בדיני הגירושין ההלכתיים החלים מכוח החוק על יהודים בישראל. דומה שהכתיבה האקדמית על דיני הנישואין והגירושין בישראל הדגישה בעיקר את הביקורת – המוצדקת פעמים רבות – על פסיקתם של בתי הדין הרבניים, וכמעט ולא נתנה דעתה על העובדה כי בתחום המרכזי של עילות הגירושין חלה מהפכה של ממש: בפסיקת בתי הדין אנו מוצאים כיום נטייה ברורה לזניחת עילות הגירושין הקלאסיות, מבוססות האשם המוכח בראיות חזקות, כבסיס בלעדי לחיוב גט ולהפעלת סנקציות. מדובר במהפכה שמשמעותה ברורה: באופן כללי ובהשוואה למצב בעבר, קל היום יותר, בפרט לנשים, לקבל גט מבן הזוג הסרבן, ובמהירות רבה יותר, בדומה למגמה השלטת בדיני הגירושין האזרחיים.
המאמר מתרכז בנדבך מרכזי במגמה זו: עלייתה של עילת "מאיס עלי" בבתי הדין הרבניים בישראל. משמעותה של עילה זו – היכולה לשמש גם גברים המבקשים להתגרש, אולם מטבע הדברים השימוש המעניין יותר בה הוא בידי נשים, ובו יעסוק המאמר – היא כי במקרה בו האשה איננה מעוניינת בבעלה ובית הדין משתכנע בכך, קמה לה זכות לקבל את הגט. המאמר פותח בסקירת ההיסטוריה המורכבת של עילה זו החל מיסודותיה בספרות התלמוד, דרך שקיעתה וצמצומה בימי הביניים וכלה ביחס אליה בבית הדין הרבני עד לדור האחרון. על בסיס זה פונה המאמר לניתוח פסיקה רבנית וספרות הלכתית מהשנים האחרונות, ומתוכן מצביע על תחייתה המחודשת של טענת "מאיס עלי" בשנים האחרונות.
תחיה זו נעשית בכמה דרכים: אם בצורה גלויה, באמצעות הכרה בעילה כבסיס לחיוב בגט, ואם בצורה סמויה, המסתייגת מפסיקת מפורשת של חיוב בגט, ולפיכך פוסקת "מצווה" בלבד, אך מוסיפה לצידה איום בהטלת סנקציות (צעד המביא ברוב המקרים למתן הגט באופן מהיר, אולם בד בבד מהווה תשלום מס שפתיים למסורת ההלכתית הקלאסית). בד בבד, כפי שמראה המאמר, טענת מאיס עלי הופכת בפסיקה לעילת סל סובייקטיבית, המאפשרת גירושין מהירים יחסית במקרים רבים, כולל במקרים שאינם מוכרים כעילות גירושין בספרות ההלכתית הקלאסית, אך נתפסים כדרישה מוצדקת בעולם של ימינו.
שינויים אלו, כפי שמראה המאמר, מבוססים לעיתים על פרשנות יצירתית למקורות הלכתיים קלאסיים, הבאה לידי ביטוי מעשי בפסיקה. שינויים אלו לא חמקו גם מעיניהם של הדיינים עצמם: המאמר מצביע על דברי ביקורת חריפים של דיינים ותיקים המתריעים על כך ששינוי המגמה מהווה חריגה של ממש מן המדיניות ההלכתית של פסיקת הדורות האחרונים בכלל, ושל בתי הדין הרבניים (עד לשנים האחרונות) בפרט.
המגמה אותה חושף אינה לטעמנו אך ורק התפתחות טבעית של השיח ההלכתי הפנימי, אלא גם ניסיון להכיר במציאות החיצונית ובשינויים החברתיים החלים במוסד המשפחה. מהלך זה משקף שיח מפרה בין בתי הדין הרבניים לבין הנורמות המשפטיות של דיני הגירושין האזרחיים, כפי שהתפתחו בעשרות השנים האחרונות בארץ ובעולם, ובפרט בהצדקה ובהכרה באפשרות של גירושין ללא אשם אובייקטיבי.

Rabbinical courts are often accused, rightly or wrongly, of conservatism and rigidity. The article seeks to identify and analyze the opposite phenomenon: judicial-halakhic creativity, aimed at addressing one of the most troubling problems in Jewish law: that of the mamzerim. The article will examine the development that has taken place in relation to the practice, in the State of Israel, of annulment of a woman’s marriage if she became pregnant by someone other than her husband. This practice leads to a situation in which the woman is not considered to have been properly married at the time of conception, so that the child born out of the extra-marital relationship is not a mamzer. This tool is often referred to as a Maharasham divorce, after the person who proposed it, at the turn of the 19th and 20th centuries.
Initially, proposals for the use of the Maharasham divorce were widely opposed. As the article will show, however, in recent years it has been used with increasing frequency, although it is by no means pervasive or generally agreed upon. To this day, there is opposition to the Maharasham divorce within the rabbinical courts. The article will show how gradually the practice has moved from the periphery to the center, and how despite enduring objections, its use is no longer an uncommon phenomenon.
This innovative halakhic measure has not been used before the 20th century. Given its creativity in selecting its sources, it is not surprising that it encountered strong opposition in the past and that it continues to do so. Significant figures in the halakhic world of the 20th century opposed it vigorously, both for halakhic reasons in the narrow sense of the term "Halakhah" (i.e., controversy over the positive halakhic basis for the tool), and for broader systemic reasons. The latter include fear of the consequences of "too simple a solution" to the problem of mamzerut, which after all acts as a deterrent to many men and women, and fear of harming the nature of the halakhic “institution of marriage.”
Nevertheless, alongside these objections, the article will reveal the opposite phenomenon: despite the innovativeness and creativity of the Maharasham divorce, and despite the opposition to this mechanism, in recent years its use by rabbinical courts has been on the rise, and today it enjoys halakhic legitimacy in various contexts. The article will examine and analyze this phenomenon. At the same time, it will examine the question of why proposals for using the tool of annulment of the marriage for the purpose of releasing agunot and women who had been refused a divorce are met with sweeping opposition on the part of rabbinical judges, despite the successful use of this tool in preventing mamzerut. The article will offer explanations from different spheres.

בתי הדין הרבניים מואשמים לא אחת – בצדק או שלא בצדק – בשמרנות ובקיבעון. המאמר הנוכחי מבקש לזהות ולנתח את התופעה ההפוכה: יצירתיות שיפוטית-הלכתית, שתכליתה התמודדות עם אחת הבעיות המטרידות ביותר בהלכה היהודית: בעיית הממזרות. המאמר מבקש לבחון את ההתפתחות שחלה ביחס לשימוש שנעשה במדינת ישראל בכלי של הפקעת קידושיה של אישה שהרתה למי שאינו בעלה, וזאת בכדי להגיע למציאות לפיה האישה לא נחשבה נשואה כהלכה בעת יצירת ההיריון ולכן הילד אינו ממזר. כלי זה מכונה לרוב בשם "גט מהרש"ם" על שם מי שהציע את השימוש בו במפנה המאות התשע עשרה והעשרים.
בתחילת הדרך זכו ההצעות לשימוש ב"גט מהרש"ם" להתנגדות רחבת היקף, אולם, כפי שחושף המאמר, בשנים האחרונות הולך וגובר השימוש בו. אין מדובר בשימוש גורף ומוסכם – בתוך בתי הדין הרבניים עצמם קיימת עד היום אופוזיציה למהלך זה – אולם המאמר מבקש להראות כיצד אט אט הוא עובר מן השוליים אל המרכז, ועל אף ההתנגדויות שעודן קיימות, השימוש בו כבר איננו תופעה בלתי שכיחה.
כפי שמראה המאמר, מדובר באמצעי הלכתי חדשני, שלא נעשה בו שימוש למעשה לפני המאה העשרים, ויצירתי מבחינת המקורות עליהם הוא מתבסס. לא בכדי הוא נתקל בעבר ובהווה בהתנגדויות נחרצות. דמויות משמעותיות בעולם ההלכתי של המאה העשרים התנגדו לו בחריפות, הן מסיבות הלכתיות במובן המצומצם של המונח "הלכה" (כלומר מחלוקת על הביסוס ההלכתי-פוזיטיבי של מכשיר זה), והן מסיבות מערכתיות רחבות יותר, כגון אלו החוששות מן ההשלכות של פתרון "קל מדי" לבעיית הממזרות, שאחרי הכל מהווה גורם מרתיע בעיני אנשים ונשים רבים, או כאלו החוששות לפגיעה בצביונו של "מוסד הנישואין" ההלכתי.
ברם, לצד התנגדויות אלו, יחשוף המאמר את התופעה ההפוכה: למרות החדשנות והיצירתיות שבגט מהרש"ם, ועל אף ההתנגדות לשימוש במנגנון זה, השימוש בו בשנים האחרונות בבתי הדין הרבניים גובר, והוא זוכה ללגיטימציה הלכתית בהקשרים שונים. נבקש לנתח ולהסביר תופעה זו. לצידה, נבחן את השאלה מדוע, לאור התופעה המתוארת, הצעות לשימוש בכלי של הפקעת קידושין לצורך שחרורן מכבלי הנישואין של עגונות ומסורבות גט נתקלות בהתנגדות גורפת מצדם של הדיינים. המאמר מציע לכך הסברים בכמה מישורים.