Papers by Amihai Radzyner
עיוני משפט מז; Tel-Aviv Law Review 47, 2024
The State of Israel inherited from the Mandatory Law the provision that the exclusive punishment ... more The State of Israel inherited from the Mandatory Law the provision that the exclusive punishment for premeditated murder would initially be death. During the mandate period, the issue was discussed by various parties in the Jewish community. However, the debate about the death penalty gained momentum shortly after the establishment of the state in 1949 and reached its conclusion in 1954. The long legislation process is at the center of the article.
The materials for this study consist of protocols of discussions held in the Knesset, the government, and various political parties, as well as numerous sources from the press and archival materials.
Apart from a detailed overview of the various legislative stages and the debates held within them in the government, the Knesset, and public discourse, we argue that the discussion of the existence or abolition of the death penalty served as a tool for addressing a much broader issue. For some, this specific question was a means to discuss the desired character of the young state. Some argued for an immediate abolition of the death penalty, while others argued that the time had not yet come, contending that the death penalty was a necessary tool to ensure the security of citizens. The article offers an in-depth analysis of the various debates against the backdrop of the history and ideology behind them.
Another central issue highlighted in the debates is the prominent place of Jewish law. The article delves into the extensive use of its sources, especially those strongly opposing the death penalty, against the national and moral ideologies of the speakers. This exploration of Jewish law's influence on the death penalty debates provides a unique perspective on the topic. Furthermore, the position of the Chief Rabbinate, which played a significant role in the discussions, is examined, as well as the legal system's attitude toward the proposal to abolish the death penalty, and the ways the penalty was (or was not) applied over the years in which it was still in force.
ISRAEL: Studies in Zionism and the State of Israel - History, Society, Culture, 2024
In academic, legal, and public discourse, the issue of exempting yeshiva students from army servi... more In academic, legal, and public discourse, the issue of exempting yeshiva students from army service is often presented as having its roots in 1948. However, this article highlights a discussion that actually began in 1939 during the years of World War II. The deliberations, questions, and arguments raised at that time resurfaced in subsequent decades.
The article focuses on the efforts of several individuals, with Chief Rabbi Herzog leading the way, to exempt yeshiva students in Eretz Israel from enlisting in the British Army and other obligatory engagements imposed by Jewish Yishuv institutions on men of relevant ages. Surprisingly, the Chief Rabbinate had already reached an agreement in 1939 to involve itself in the issue of recruiting yeshiva students.
The various reasons for demanding exemption from enlistment are examined in the article, with the primary argument being that the yeshivas of Eretz Israel serve as a substitute for the world of Torah that was destroyed in Europe. This argument emerged as early as 1939. Additionally, another significant argument was later added, suggesting that yeshiva students should be compared to students in theological training institutions in the United States and England who were exempted from military service.
The article also touches upon the limited public debate that occurred during the war years regarding the exemption granted to yeshiva students and the moral dilemma it poses.
שנתון המשפט העברי, לב ; 32 Shenaton Ha-Mishpat Ha-Ivri , 2024
דין ודברים; Din u-Dvarim, 2024
שופטים מכהנים, לרבות שופטים בבית המשפט העליון, נוהגים לשמור על איפוק רב בהתבטאויותיהם הציבוריות.... more שופטים מכהנים, לרבות שופטים בבית המשפט העליון, נוהגים לשמור על איפוק רב בהתבטאויותיהם הציבוריות. המאמר עוסק במקרה שהוא ככל הנראה החריג הקיצוני ביותר לכלל זה. מדובר בהתבטאות חריפה של השופט חיים כהן – לימים המשנה לנשיא בית המשפט העליון – בשנת 1963, התבטאות שהביאה לפולמוס ציבורי רחב, לדיונים ערים מעל במת הכנסת, לפרסומו של חיבור ביקורת ייחודי ואף לתלונה במשטרה ולניסיון לנקיטת צעדים משפטיים נגד כהן, שהושתתו על הסעיף של פגיעה ברגשות דתיים, שהפעלתו במשפט הישראלי נדירה עד מאוד.
חיים כהן מונה לבית המשפט העליון ב-1960, ואף שתפיסת עולמו הנוגעת ליחסי דת ומדינה הייתה ידועה כבר מעת שירותו הארוך בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, לא נרשמו התבטאויות של גורמים דתיים נגד מינויו. הדבר השתנה כשהחל כהן להביע בפסקי דינו עמדות שהיו לצנינים בעיני רבנים ופוליטיקאים דתיים. המאמר עוקב אחרי שלושת פסקי הדין הבולטים מנקודת מבט זו שניתנו במחצית הראשונה של שנות השישים, לצד הדיון שהוא עיקרו של המאמר והוא הדיון בהתבטאותו הפומבית של כהן שנזכרה לעיל, ובה השווה את קביעת היהדות על פי ההלכה לחוקי נירנברג. המאמר – המושתת על עיון בחומר ארכיוני רב – עומד בין היתר על מורת הרוח שגרמה התבטאות זו גם למרבית שופטי בית המשפט העליון, עמדה שהובעה בדיונים סגורים, ומנסה לבחון בין היתר את השפעתה ארוכת הטווח של התבטאותו החריגה של כהן על התנהלות השופטים בספרה הציבורית.
Abstract
The Haim Cohn Affairs
Incumbent judges, including Supreme Court justices, tend to exercise great restraint in their public statements. This article deals with a case that is probably the most extreme exception to this rule — a harsh statement made in 1963 by Justice Haim Cohn, later Supreme Court Vice President. The statement - in which he compared the determination of Jewishness according to Halakha with the Nuremberg Laws - sparked widespread public controversy, heated Knesset debates, and the publication of a unique critique against Cohn. Furthermore, a complaint was filed with the police in an attempt to take legal action against Cohn, who arguably violated an article concerning harm to religious sentiments, which is very rarely applied in Israeli law.
Justice Cohn was appointed Supreme Court judge in 1960 but, even though his views on state-and-religion have been well-known since his extended tour as Attorney General, no religious actor opposed his appointment. This changed when Cohn, in his rulings, started expressing views that riled rabbis and religious politicians. This article reviews three such judgments - prominent since they were handed down in the first half of the 1960s - and discusses Cohn's abovementioned public statement. Based on an extensive study of archived materials, this article shows that most Supreme Court justices resented this statement, as revealed in closed hearings; and examines the long-term impact that Cohn's unusual statement had on judges' conduct in the public sphere.
122-87 'מדעי היהדות 58(1), עמ; Jewish Studies 58(1), pp. 87-122, 2023
From its founding in the 1930s and for decades afterwards, the Religious Kibbutz movement sanctif... more From its founding in the 1930s and for decades afterwards, the Religious Kibbutz movement sanctified the idea of the cooperative and rejected calls for recognition of the right of kibbutz members to private property. In this way, the movement fulfilled the supreme principle of the first component of its name (in Hebrew): “kibbutz.” Already in its early years, however, it became clear that this principle might create a problem with the second component of the movement’s name: “Religious.” The problem that emerged derived from the halakhic requirement that certain halakhic acts may only be carried out using the private property of the individual performing the commandment.
The article deals with several cases in which this tension surfaced. Through analysis based on various sources, including archival materials, it presents the tension between the kibbutz ethos and the requirements of halakhah. This conflict provoked a fundamental debate among movement ideologues, which required that a decision be made on the status of the principle of abnegation of private ownership in the kibbutz: whether this principle should efface itself before halakhah or whether halakhah must recognize the renunciation of private property as a valid constituent of halakhic decision-making.
The article deals with the issues that were raised by this challenge during the first four decades of the existence of the Religious Kibbutz movement. Extensive space is devoted to the two main cases that provoked discussion and demanded solutions to this tension. The first case was that of the marriage of the first couple in the Shahal group (which founded Tirat Zvi, the first kibbutz of the movement). The question that arose in this case concerned the halakhic requirement for the groom to be the sole owner of the wedding ring by which he sanctified the bride. Based on archival documents, I show how this problem was solved.
The second case concerned a conceptual debate that involved two of the main thinkers of the movement in the 1950s. This was a discussion about the halakhic requirement that the four species be owned by the person who performs the Torah commandment of taking the four species on the first day of Sukkot. The discussion touched on the question of the halakhic status of the group, as well as the fundamental question of the authority to introduce halakhic innovations—which many believed the movement and its members had done.
This conceptual debate reappeared in the process of drafting the general bylaws of the movement and reflected the positions of its members, as well as in cases of various kibbutzim that formulated their own internal bylaws. These sources are also examined in the article.
תנועת הקיבוץ הדתי קידשה מאז היווסדה את רעיון השיתופיות ועל כן דחתה קריאות להכרה בזכות לרכוש פרטי של חברי הקיבוץ. אולם כבר בשנותיה הראשונות הסתבר שעיקרון זה טומן בחובו בעיה של ממש בגלל דרישת ההלכה שפעולות הלכתיות מסוימות יוכלו להתבצע אך ורק ברכושו הפרטי של אדם.
המאמר עוסק בכמה מקרים כאלה. דרך ניתוחם, המושתת על מקורות שונים ובכללם חומרים ארכיוניים, הוא מציג את המתח בין האתוס הקיבוצי ובין דרישות ההלכה. המתח הזה עורר פולמוס עקרוני בקרב האידאולוגים של התנועה. למעשה נדרשה הכרעה בשאלת מעמדו של עקרון היעדר הבעלות הפרטית בקיבוץ ובשאלה אם עליו להתבטל בפני ההלכה או שמא על ההלכה לפעול כדי שהוא יוכר כעיקרון שווה ערך לשאר עקרונותיה.
מקום נרחב מוקצה לעיסוק בשתי הסוגיות המרכזיות שעוררו את הדיון ודרשו פתרונות למתח זה. הסוגיה הראשונה היא שאלת הצורך ההלכתי שהחתן יהיה הבעלים היחיד של טבעת הקידושין שבה הוא מקדש את כלתו. אראה באמצעות מסמכים ארכיוניים כיצד נפתרה בעיה זו.
הסוגיה השנייה קשורה בוויכוח עקרוני שנתגלע בין הוגי הדעות המרכזיים של התנועה בשנות החמישים. מדובר בדיון בדרישה ההלכתית שארבעת המינים יהיו בבעלותו של הנוטל אותם לצורך קיום מצוות התורה ביום הראשון של חג הסוכות. למעשה הדיון הזה נקשר בשאלת המעמד ההלכתי של הקבוצה וכן בשאלה העקרונית של סמכות החידוש ההלכתי. הדיון העקרוני שב והופיע בעמדות של חברי התנועה כלפי ניסוח התקנון הכללי שלה וכן בקיבוצים שונים שניסחו תקנונים פנימיים משלהם. מקורות אלו נבחנים גם הם במאמר.
Hebrew Union College annual, 2022
The original language of the Jewish ketubah is Aramaic, a language not understood by the average ... more The original language of the Jewish ketubah is Aramaic, a language not understood by the average Jew in recent generations. Therefore, in various Jewish communities, translations of the ketubah into the spoken language of community in question have been proposed. This article examines proposals made during the latter half of the twentieth century to translate the ketubah into Hebrew-and the fate of these proposals. The main focus of this article surrounds the most significant of these translation initiatives, which was undertaken by the Religious Kibbutz Movement (HaKibbutẓ HaDati) in the 1950s when members of the Kevuẓat Yavneh Kibbutz advocated that their new Hebrew ketubah be used as Israel's formal ketubah, to be given to all Jewish couples entering into marriage in the country. They tried to attain the approval of the Israeli Chief Rabbinate, but to their surprise, they were met with complete rejection. An examination of the justifications given by the Rabbinate for their decision to reject the translation initiative shows that their opposition was not based purely on halakhic considerations-rather, the changes made to the ketubah within Conservative Judaism at around the same time played a major role in determining the Rabbinate's position. Expressing strong opposition to the new "Conservative ketubah", Israel's Chief Rabbinate stated that no change should be made to the text's traditional form.
מחקרי משפט, 2023
טעות נפוצה גורסת כי אין הרבה ערך למוסד הכתובה בימינו. זאת, לא רק משום שמרבית הזוגות המתגרשים בהסכ... more טעות נפוצה גורסת כי אין הרבה ערך למוסד הכתובה בימינו. זאת, לא רק משום שמרבית הזוגות המתגרשים בהסכמה קובעים בהסכם הגירושין כי האשה מוותרת על כתובתה, אלא משום שגם במקרי גירושין בהם אין הסכמה בין בני הזוג, בתי הדין אינם מחייבים את הבעל לשלמה. מאמר זה אינו מתרכז בכלל המקרים הרבים בהם אכן חויב הבעל בתשלום הכתובה, אלא מצביע על שימוש מרתק בו ככלי לחץ כלכלי על סרבני גט: הבעל מחויב בכתובה עוד טרם מתן הגט, והדבר אמור לתמרץ אותו להיכנס למו"מ עם אשתו על תנאי הגירושין, ובכללם על גובה הכתובה שישלם בסופו של דבר. מדובר בתופעה מרתקת העולה בפסיקת בתי הדין בעשורים האחרונים, בתחילה הופיעה באופן מהוסס ומוגבל, ובמשך הזמן בצורה רחבה ומשמעותית יותר. המחקר לא דן עד כה בתופעה זו.
מטבע הדברים, בתי הדין מסתמכים בדרך כלל על מקורות הלכתיים קודמים, וקשה להבין את פסיקתם ללא עיון במקורות אלה. חלקו הראשון של המאמר מוקדש על כן לניתוח המקורות ההלכתיים המאפשרים את חיוב הכתובה טרם מתן הגט, מאד ימי הביניים ועד למאה העשרים, ולרציונל העולה מהם. מדובר בתמונה מורכבת המלמדת כי הדיינים החפצים לעשות שימוש בכלי זה חייבים להסתמך על מקורות ורציונל מסוימים, ולהתמודד עם המקורות הסוברים אחרת (או להתעלם מהם), וזאת למרות שלדעת אותם מקורות מדובר בחשש גט מעושה.
החלק השני סוקר את פסיקת בתי הדין ומראה כי ההסתייגות ההלכתית ששררה בהם בעבר משימוש בכתובה כאמצעי לחץ, הולכת ונפרמת לאורך העשורים האחרונים, בדומה לאמצעי לחץ אחרים על סרבני גט. בפרק הסיכום של המאמר מוצע הסבר מערכתי לכך. עם זאת, מדובר כאמור במהלך מורכב שלא כל הדיינים שותפים לו, וגם לעמדתם של המתנגדים לשימוש בכתובה או למצמצמים אותו מוקדש דיון.
החלק השלישי עומד על פרץ יצירתיות שאנו מוצאים בשנים האחרונות בחלק מהרכבי בתי הדין. מעתה, חיוב הכתובה מופעל כאמצעי לחץ לא רק על הבעל הסרבן, אלא גם כלפי האשה הסרבנית וכן לצורך הגעה להסכמות נוספות אליהן מעוניינים הדיינים להגיע.
על נושא הכתובה במשפט הישראלי ישנה יחסית מעט כתיבה אקדמית, ומאמר זה בא לצמצם במשהו חוסר זה.
25 Jerusalem Review of Legal Studies, 2022
35-36 Dine Israel , 2022
המאמר בוחן את השימוש בטענת 'קים לי' במקרה ייחודי הנוגע לאפשרות השימוש בה בידי סרבני גט, ואת יחסם ... more המאמר בוחן את השימוש בטענת 'קים לי' במקרה ייחודי הנוגע לאפשרות השימוש בה בידי סרבני גט, ואת יחסם של הפוסקים ושל בתי הדין, בפרט בתי הדין הרשמיים בישראל, לשימוש כזה. בפרט ידון המאמר בשיטה כי טענת 'קים לי' יכולה למנוע כפיית גט על גבר במקרה בו מרבית הדעות בהלכה סוברות שיש לכפותו.
שיטה זו מתבססת בעיקר על תשובה של החתם סופר ונקל להבין את הקשיים הרבים שהיא יוצרת בפני דיינים הרוצים לכפות גיטין. להיגיון העומד מאחוריה, כמו גם לקשיים שהיא מעוררת מיוחד מאמר זה. במיוחד נבחנות עמדותיהם של דיינים בבתי הדין של מדינת ישראל. המאמר גם בוחן את השיטה על רקע מוסד ה'קים לי' בדיני הממונות ובאמצעות מחקריו של פרופ' חנינה בן מנחם.
The article examines the use of the 'Kim Li' claim in divorce procedures. In particular, the article discusses the concept that the 'Kim Li' claim can prevent forcing a divorce on a recalcitrant husband in a case where most opinions in halakhah believe that a Get should be forced.
This concept is mainly based on a responsum of Hatam Sofer (R. Moshe Sofer). It is easy to understand the many difficulties it creates for Dayanim who need to force Gittin in hard cases. The article deals with the logic behind this concept, as well as the difficulties it raises. In particular, the positions of Dayanim in the rabbinical courts of the State of Israel are examined. The article also examines the concept against the background of the "regular" 'Kim Li' claim in monetary cases and through the research of Prof. Hanina Ben Menahem.
Bar-Ilan Law Studies; מחקרי משפט , 2021
בשנים האחרונות ניכר גידול משמעותי במספרם של בתי הדין ההלכתיים הפרטיים העוסקים בדיני ממונות. מגמה ... more בשנים האחרונות ניכר גידול משמעותי במספרם של בתי הדין ההלכתיים הפרטיים העוסקים בדיני ממונות. מגמה זו אינה פוסחת על הציבור הציוני-דתי, אשר בחינת סדרי הדין של בתי הדין המזוהים עמו, ובמיוחד אלה המשתייכים לרשת ארץ חמדה-גזית, תעמוד במוקד מאמר זה.
עיון במסמכים שונים מלמד כי מגמה מרכזית בפעילות בתי הדין היא מיצובם כחלופה יעילה ומקצועית לבתי המשפט האזרחיים, מתוך הבנה כי מתדיינים פוטנציאליים רבים אינם מוטרדים במיוחד מעצם איסור הפנייה לערכאות. כך, למשל, בתי דין שונים מבינים כי לשם הצגתם כמוסדות שיפוט ראויים ומודרניים עליהם לפרסם את פסיקתם וכן לעצב ולפרסם סדרי דין קבועים בשפה המובנת לכל.
המאמר הוא מחקר חלוצי, בכך שהוא עוסק בהיבטים המשפטיים בפעולת בתי הדין לממונות, תוך התמקדות בסוגיות מרכזיות בתחומי המשפט הדיוני ובעיון נרחב בפסקי דין שיצאו מהמערכת הנחקרת. בכך הוא מבקש להניח תשתית משפטית-עיונית ראשונית, שיהא בה לא רק כדי לנתח את מאפייני פעילותו של מוסד שיפוטי זה, אלא גם את הדרכים שבהן מבקשים ראשיו לשוות לו מעמד חלופי לזה של בתי המשפט האזרחיים. לטענת מחברי המאמר, תחום סדרי הדין הינו "חלון הראווה" של בתי הדין דנן ויש לו משמעות רבה בניסיון למשוך אליהם מתדיינים.
המאמר יבחן את ההיבטים הדיוניים והמוסדיים הרווחים בבתי הדין ויעמוד על תפקידו של הדיין בהליך השיפוטי, סדרי הדין הנהוגים בבית הדין, עילות-סף והיבטים בדיני הראיות וקבלת עדויות. נוסף על כך, ייבחנו היבטים מוסדיים המאפיינים את פעילותו של בית הדין, וזאת מתוך עיון בסוגיית התקדים ויחסם של הדיינים לבתי המשפט האזרחיים, כפי שזה משתקף מפסיקותיהם. מטרת המאמר היא ללבן את העקרונות המנחים את בתי הדין בהכרעותיהם, ומתוכם נבקש ללמוד על הדרך שבה פועלים הדיינים למצֵב את בתי הדין כמוסדות שיפוט חלופיים לבתי המשפט האזרחיים.
5 Religious Zionism , 2020
JSIJ - Jewish Studies, an Internet Journal, 2021
31 Shenaton Ha-Mishpat Ha-Ivri 2022 ;שנתון המשפט העברי לא
פורום עיוני משפט מד Tel Aviv University Law Review Forum 44, 2020
ספר אליקים רובינשטיין, 2020
Rabbinical courts are often accused, rightly or wrongly, of conservatism and rigidity. The articl... more Rabbinical courts are often accused, rightly or wrongly, of conservatism and rigidity. The article seeks to identify and analyze the opposite phenomenon: judicial-halakhic creativity, aimed at addressing one of the most troubling problems in Jewish law: that of the mamzerim. The article will examine the development that has taken place in relation to the practice, in the State of Israel, of annulment of a woman’s marriage if she became pregnant by someone other than her husband. This practice leads to a situation in which the woman is not considered to have been properly married at the time of conception, so that the child born out of the extra-marital relationship is not a mamzer. This tool is often referred to as a Maharasham divorce, after the person who proposed it, at the turn of the 19th and 20th centuries.
Initially, proposals for the use of the Maharasham divorce were widely opposed. As the article will show, however, in recent years it has been used with increasing frequency, although it is by no means pervasive or generally agreed upon. To this day, there is opposition to the Maharasham divorce within the rabbinical courts. The article will show how gradually the practice has moved from the periphery to the center, and how despite enduring objections, its use is no longer an uncommon phenomenon.
This innovative halakhic measure has not been used before the 20th century. Given its creativity in selecting its sources, it is not surprising that it encountered strong opposition in the past and that it continues to do so. Significant figures in the halakhic world of the 20th century opposed it vigorously, both for halakhic reasons in the narrow sense of the term "Halakhah" (i.e., controversy over the positive halakhic basis for the tool), and for broader systemic reasons. The latter include fear of the consequences of "too simple a solution" to the problem of mamzerut, which after all acts as a deterrent to many men and women, and fear of harming the nature of the halakhic “institution of marriage.”
Nevertheless, alongside these objections, the article will reveal the opposite phenomenon: despite the innovativeness and creativity of the Maharasham divorce, and despite the opposition to this mechanism, in recent years its use by rabbinical courts has been on the rise, and today it enjoys halakhic legitimacy in various contexts. The article will examine and analyze this phenomenon. At the same time, it will examine the question of why proposals for using the tool of annulment of the marriage for the purpose of releasing agunot and women who had been refused a divorce are met with sweeping opposition on the part of rabbinical judges, despite the successful use of this tool in preventing mamzerut. The article will offer explanations from different spheres.
בתי הדין הרבניים מואשמים לא אחת – בצדק או שלא בצדק – בשמרנות ובקיבעון. המאמר הנוכחי מבקש לזהות ולנתח את התופעה ההפוכה: יצירתיות שיפוטית-הלכתית, שתכליתה התמודדות עם אחת הבעיות המטרידות ביותר בהלכה היהודית: בעיית הממזרות. המאמר מבקש לבחון את ההתפתחות שחלה ביחס לשימוש שנעשה במדינת ישראל בכלי של הפקעת קידושיה של אישה שהרתה למי שאינו בעלה, וזאת בכדי להגיע למציאות לפיה האישה לא נחשבה נשואה כהלכה בעת יצירת ההיריון ולכן הילד אינו ממזר. כלי זה מכונה לרוב בשם "גט מהרש"ם" על שם מי שהציע את השימוש בו במפנה המאות התשע עשרה והעשרים.
בתחילת הדרך זכו ההצעות לשימוש ב"גט מהרש"ם" להתנגדות רחבת היקף, אולם, כפי שחושף המאמר, בשנים האחרונות הולך וגובר השימוש בו. אין מדובר בשימוש גורף ומוסכם – בתוך בתי הדין הרבניים עצמם קיימת עד היום אופוזיציה למהלך זה – אולם המאמר מבקש להראות כיצד אט אט הוא עובר מן השוליים אל המרכז, ועל אף ההתנגדויות שעודן קיימות, השימוש בו כבר איננו תופעה בלתי שכיחה.
כפי שמראה המאמר, מדובר באמצעי הלכתי חדשני, שלא נעשה בו שימוש למעשה לפני המאה העשרים, ויצירתי מבחינת המקורות עליהם הוא מתבסס. לא בכדי הוא נתקל בעבר ובהווה בהתנגדויות נחרצות. דמויות משמעותיות בעולם ההלכתי של המאה העשרים התנגדו לו בחריפות, הן מסיבות הלכתיות במובן המצומצם של המונח "הלכה" (כלומר מחלוקת על הביסוס ההלכתי-פוזיטיבי של מכשיר זה), והן מסיבות מערכתיות רחבות יותר, כגון אלו החוששות מן ההשלכות של פתרון "קל מדי" לבעיית הממזרות, שאחרי הכל מהווה גורם מרתיע בעיני אנשים ונשים רבים, או כאלו החוששות לפגיעה בצביונו של "מוסד הנישואין" ההלכתי.
ברם, לצד התנגדויות אלו, יחשוף המאמר את התופעה ההפוכה: למרות החדשנות והיצירתיות שבגט מהרש"ם, ועל אף ההתנגדות לשימוש במנגנון זה, השימוש בו בשנים האחרונות בבתי הדין הרבניים גובר, והוא זוכה ללגיטימציה הלכתית בהקשרים שונים. נבקש לנתח ולהסביר תופעה זו. לצידה, נבחן את השאלה מדוע, לאור התופעה המתוארת, הצעות לשימוש בכלי של הפקעת קידושין לצורך שחרורן מכבלי הנישואין של עגונות ומסורבות גט נתקלות בהתנגדות גורפת מצדם של הדיינים. המאמר מציע לכך הסברים בכמה מישורים.
4 Religious Zionism , 2020
מחקרי משפט , 2020
כתב העת "סולם", מייסודו של ד"ר ישראל אלדד ובעריכתו, שימש בשנות החמישים במה לרעיונותיו הרדיקליים ... more כתב העת "סולם", מייסודו של ד"ר ישראל אלדד ובעריכתו, שימש בשנות החמישים במה לרעיונותיו הרדיקליים של עורכו. מאמרים שהתפרסמו בו הביאו את אלדד לבית המשפט בכמה מקרים הנסקרים במאמר. ואולם, עיקרו של המאמר מיוחד למקרה המעניין ביותר, שעליו כמעט לא נכתב דבר עד היום. מתברר שנגד אלדד, לצד אדם נוסף שהוצג כמו"ל כתב העת, הוגש כתב אישום בעבירות של הנהגת ארגון טרור ופרסום דברי הסתה למרד, זאת בשל מאמרים שפורסמו ב"סולם" סביב פרשת קסטנר.
המאמר בוחן את הרקע להגשת כתב האישום כנגד השניים, כמו גם את הסיבות שהביאו לביטולו בידי התביעה, טרם החל המשפט. עניין זה מאיר פרשה רחבה יותר. מסתבר שהאשמת "סולם" הייתה כלי בידי שירות הביטחון והעומד בראשו, איסר הראל, כדי להציג את רוצחי קסטנר כחלק ממחתרת ששורשיה בלח"י. כלי מרכזי ששימש בידיהם לצורך כך היה השבועון "רימון". לגרסתם, מחתרת זו החלה את פעילותה הטרוריסטית ברצח ברנדוט, ושיא פעולתה היה רצח קסטנר. המאמר מראה כי כתב האישום נגד "סולם" היה תוצר לוואי של משפטי הנאשמים במעורבות ברצח, וכי לאחר שאלה זוכו מהשתייכות לארגון הטרור שאליו כביכול השתייך גם אלדד, לא היה טעם בהגשת כתב האישום. למרות זאת, איסר הראל המשיך לטעון בספריו כי אלדד ו"סולם" היו קשורים לפעולות טרור שונות שבראשן רצח קסטנר.
המאמר גם עוסק במוטיבציה הפוליטית שעומדת מאחורי האשמת אלדד, ומנגד בניסיונם של אלדד וחבריו להפוך את משפטו למשפט פוליטי, שבו יהפוך אלדד מנאשם למאשים. בכך הוא מנסה לתרום לדיון הער על משפטים פוליטיים והגדרתם, בעולם בכלל ובישראל בפרט.
ציונות דתית כרך ג, 2019
העניינים תוכן שוורץ דב הדתית: הציונות חוקר ז״ל, דון-יחיא אליעזר פרופ׳ הקוב... more העניינים תוכן שוורץ דב הדתית: הציונות חוקר ז״ל, דון-יחיא אליעזר פרופ׳ הקובץ: בשער 3 דרך ציוני אילן ם ֵ ַח נ 7 ּיֹות ׁ ִ ש ֵ ּד ְ ק ֶ את/ה ּ ַ י ִ ס דְ ֻ ק ַאלְ ספרו פי על ציוני" כ"נביא ג ַ ר ַ פ ראד ֻ מ ברק אוריאל 33 קוק הראי"ה של בהגותו הנצרות תפיסת על המחודשת": "האליליות שוורץ דב של בכתביו האסתטית והאישיות האסתטיקה עם התמודדות 67 ליפשיץ (רא"מ) מאיר אליעזר רדזינר עמיחי 97 הרב מרכז ישיבת וייסוד אריאלי יצחק הרב והיסתוריה: משפט שוורץ דב 135 מגמות שתי ברקוביץ: אליעזר הרב של בהגותו השואה לב בר רוני ופתיחות התנגדות על הדתית: בציונות הרבני-חינוכי השיח 169 באומן השנה לראש לנסיעה ורהפטיג זרח ד"ר ע״ש הדתית הציונות לחקר המכון מגנזי רדזינר עמיחי 203 אזרחיים נישואין על הלוי דוד חיים והרב ורהפטיג זרח שוורץ דב 217 תעודות צרור עמינוח: נחמיה
Uploads
Papers by Amihai Radzyner
The materials for this study consist of protocols of discussions held in the Knesset, the government, and various political parties, as well as numerous sources from the press and archival materials.
Apart from a detailed overview of the various legislative stages and the debates held within them in the government, the Knesset, and public discourse, we argue that the discussion of the existence or abolition of the death penalty served as a tool for addressing a much broader issue. For some, this specific question was a means to discuss the desired character of the young state. Some argued for an immediate abolition of the death penalty, while others argued that the time had not yet come, contending that the death penalty was a necessary tool to ensure the security of citizens. The article offers an in-depth analysis of the various debates against the backdrop of the history and ideology behind them.
Another central issue highlighted in the debates is the prominent place of Jewish law. The article delves into the extensive use of its sources, especially those strongly opposing the death penalty, against the national and moral ideologies of the speakers. This exploration of Jewish law's influence on the death penalty debates provides a unique perspective on the topic. Furthermore, the position of the Chief Rabbinate, which played a significant role in the discussions, is examined, as well as the legal system's attitude toward the proposal to abolish the death penalty, and the ways the penalty was (or was not) applied over the years in which it was still in force.
The article focuses on the efforts of several individuals, with Chief Rabbi Herzog leading the way, to exempt yeshiva students in Eretz Israel from enlisting in the British Army and other obligatory engagements imposed by Jewish Yishuv institutions on men of relevant ages. Surprisingly, the Chief Rabbinate had already reached an agreement in 1939 to involve itself in the issue of recruiting yeshiva students.
The various reasons for demanding exemption from enlistment are examined in the article, with the primary argument being that the yeshivas of Eretz Israel serve as a substitute for the world of Torah that was destroyed in Europe. This argument emerged as early as 1939. Additionally, another significant argument was later added, suggesting that yeshiva students should be compared to students in theological training institutions in the United States and England who were exempted from military service.
The article also touches upon the limited public debate that occurred during the war years regarding the exemption granted to yeshiva students and the moral dilemma it poses.
חיים כהן מונה לבית המשפט העליון ב-1960, ואף שתפיסת עולמו הנוגעת ליחסי דת ומדינה הייתה ידועה כבר מעת שירותו הארוך בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, לא נרשמו התבטאויות של גורמים דתיים נגד מינויו. הדבר השתנה כשהחל כהן להביע בפסקי דינו עמדות שהיו לצנינים בעיני רבנים ופוליטיקאים דתיים. המאמר עוקב אחרי שלושת פסקי הדין הבולטים מנקודת מבט זו שניתנו במחצית הראשונה של שנות השישים, לצד הדיון שהוא עיקרו של המאמר והוא הדיון בהתבטאותו הפומבית של כהן שנזכרה לעיל, ובה השווה את קביעת היהדות על פי ההלכה לחוקי נירנברג. המאמר – המושתת על עיון בחומר ארכיוני רב – עומד בין היתר על מורת הרוח שגרמה התבטאות זו גם למרבית שופטי בית המשפט העליון, עמדה שהובעה בדיונים סגורים, ומנסה לבחון בין היתר את השפעתה ארוכת הטווח של התבטאותו החריגה של כהן על התנהלות השופטים בספרה הציבורית.
Abstract
The Haim Cohn Affairs
Incumbent judges, including Supreme Court justices, tend to exercise great restraint in their public statements. This article deals with a case that is probably the most extreme exception to this rule — a harsh statement made in 1963 by Justice Haim Cohn, later Supreme Court Vice President. The statement - in which he compared the determination of Jewishness according to Halakha with the Nuremberg Laws - sparked widespread public controversy, heated Knesset debates, and the publication of a unique critique against Cohn. Furthermore, a complaint was filed with the police in an attempt to take legal action against Cohn, who arguably violated an article concerning harm to religious sentiments, which is very rarely applied in Israeli law.
Justice Cohn was appointed Supreme Court judge in 1960 but, even though his views on state-and-religion have been well-known since his extended tour as Attorney General, no religious actor opposed his appointment. This changed when Cohn, in his rulings, started expressing views that riled rabbis and religious politicians. This article reviews three such judgments - prominent since they were handed down in the first half of the 1960s - and discusses Cohn's abovementioned public statement. Based on an extensive study of archived materials, this article shows that most Supreme Court justices resented this statement, as revealed in closed hearings; and examines the long-term impact that Cohn's unusual statement had on judges' conduct in the public sphere.
The article deals with several cases in which this tension surfaced. Through analysis based on various sources, including archival materials, it presents the tension between the kibbutz ethos and the requirements of halakhah. This conflict provoked a fundamental debate among movement ideologues, which required that a decision be made on the status of the principle of abnegation of private ownership in the kibbutz: whether this principle should efface itself before halakhah or whether halakhah must recognize the renunciation of private property as a valid constituent of halakhic decision-making.
The article deals with the issues that were raised by this challenge during the first four decades of the existence of the Religious Kibbutz movement. Extensive space is devoted to the two main cases that provoked discussion and demanded solutions to this tension. The first case was that of the marriage of the first couple in the Shahal group (which founded Tirat Zvi, the first kibbutz of the movement). The question that arose in this case concerned the halakhic requirement for the groom to be the sole owner of the wedding ring by which he sanctified the bride. Based on archival documents, I show how this problem was solved.
The second case concerned a conceptual debate that involved two of the main thinkers of the movement in the 1950s. This was a discussion about the halakhic requirement that the four species be owned by the person who performs the Torah commandment of taking the four species on the first day of Sukkot. The discussion touched on the question of the halakhic status of the group, as well as the fundamental question of the authority to introduce halakhic innovations—which many believed the movement and its members had done.
This conceptual debate reappeared in the process of drafting the general bylaws of the movement and reflected the positions of its members, as well as in cases of various kibbutzim that formulated their own internal bylaws. These sources are also examined in the article.
תנועת הקיבוץ הדתי קידשה מאז היווסדה את רעיון השיתופיות ועל כן דחתה קריאות להכרה בזכות לרכוש פרטי של חברי הקיבוץ. אולם כבר בשנותיה הראשונות הסתבר שעיקרון זה טומן בחובו בעיה של ממש בגלל דרישת ההלכה שפעולות הלכתיות מסוימות יוכלו להתבצע אך ורק ברכושו הפרטי של אדם.
המאמר עוסק בכמה מקרים כאלה. דרך ניתוחם, המושתת על מקורות שונים ובכללם חומרים ארכיוניים, הוא מציג את המתח בין האתוס הקיבוצי ובין דרישות ההלכה. המתח הזה עורר פולמוס עקרוני בקרב האידאולוגים של התנועה. למעשה נדרשה הכרעה בשאלת מעמדו של עקרון היעדר הבעלות הפרטית בקיבוץ ובשאלה אם עליו להתבטל בפני ההלכה או שמא על ההלכה לפעול כדי שהוא יוכר כעיקרון שווה ערך לשאר עקרונותיה.
מקום נרחב מוקצה לעיסוק בשתי הסוגיות המרכזיות שעוררו את הדיון ודרשו פתרונות למתח זה. הסוגיה הראשונה היא שאלת הצורך ההלכתי שהחתן יהיה הבעלים היחיד של טבעת הקידושין שבה הוא מקדש את כלתו. אראה באמצעות מסמכים ארכיוניים כיצד נפתרה בעיה זו.
הסוגיה השנייה קשורה בוויכוח עקרוני שנתגלע בין הוגי הדעות המרכזיים של התנועה בשנות החמישים. מדובר בדיון בדרישה ההלכתית שארבעת המינים יהיו בבעלותו של הנוטל אותם לצורך קיום מצוות התורה ביום הראשון של חג הסוכות. למעשה הדיון הזה נקשר בשאלת המעמד ההלכתי של הקבוצה וכן בשאלה העקרונית של סמכות החידוש ההלכתי. הדיון העקרוני שב והופיע בעמדות של חברי התנועה כלפי ניסוח התקנון הכללי שלה וכן בקיבוצים שונים שניסחו תקנונים פנימיים משלהם. מקורות אלו נבחנים גם הם במאמר.
מטבע הדברים, בתי הדין מסתמכים בדרך כלל על מקורות הלכתיים קודמים, וקשה להבין את פסיקתם ללא עיון במקורות אלה. חלקו הראשון של המאמר מוקדש על כן לניתוח המקורות ההלכתיים המאפשרים את חיוב הכתובה טרם מתן הגט, מאד ימי הביניים ועד למאה העשרים, ולרציונל העולה מהם. מדובר בתמונה מורכבת המלמדת כי הדיינים החפצים לעשות שימוש בכלי זה חייבים להסתמך על מקורות ורציונל מסוימים, ולהתמודד עם המקורות הסוברים אחרת (או להתעלם מהם), וזאת למרות שלדעת אותם מקורות מדובר בחשש גט מעושה.
החלק השני סוקר את פסיקת בתי הדין ומראה כי ההסתייגות ההלכתית ששררה בהם בעבר משימוש בכתובה כאמצעי לחץ, הולכת ונפרמת לאורך העשורים האחרונים, בדומה לאמצעי לחץ אחרים על סרבני גט. בפרק הסיכום של המאמר מוצע הסבר מערכתי לכך. עם זאת, מדובר כאמור במהלך מורכב שלא כל הדיינים שותפים לו, וגם לעמדתם של המתנגדים לשימוש בכתובה או למצמצמים אותו מוקדש דיון.
החלק השלישי עומד על פרץ יצירתיות שאנו מוצאים בשנים האחרונות בחלק מהרכבי בתי הדין. מעתה, חיוב הכתובה מופעל כאמצעי לחץ לא רק על הבעל הסרבן, אלא גם כלפי האשה הסרבנית וכן לצורך הגעה להסכמות נוספות אליהן מעוניינים הדיינים להגיע.
על נושא הכתובה במשפט הישראלי ישנה יחסית מעט כתיבה אקדמית, ומאמר זה בא לצמצם במשהו חוסר זה.
שיטה זו מתבססת בעיקר על תשובה של החתם סופר ונקל להבין את הקשיים הרבים שהיא יוצרת בפני דיינים הרוצים לכפות גיטין. להיגיון העומד מאחוריה, כמו גם לקשיים שהיא מעוררת מיוחד מאמר זה. במיוחד נבחנות עמדותיהם של דיינים בבתי הדין של מדינת ישראל. המאמר גם בוחן את השיטה על רקע מוסד ה'קים לי' בדיני הממונות ובאמצעות מחקריו של פרופ' חנינה בן מנחם.
The article examines the use of the 'Kim Li' claim in divorce procedures. In particular, the article discusses the concept that the 'Kim Li' claim can prevent forcing a divorce on a recalcitrant husband in a case where most opinions in halakhah believe that a Get should be forced.
This concept is mainly based on a responsum of Hatam Sofer (R. Moshe Sofer). It is easy to understand the many difficulties it creates for Dayanim who need to force Gittin in hard cases. The article deals with the logic behind this concept, as well as the difficulties it raises. In particular, the positions of Dayanim in the rabbinical courts of the State of Israel are examined. The article also examines the concept against the background of the "regular" 'Kim Li' claim in monetary cases and through the research of Prof. Hanina Ben Menahem.
עיון במסמכים שונים מלמד כי מגמה מרכזית בפעילות בתי הדין היא מיצובם כחלופה יעילה ומקצועית לבתי המשפט האזרחיים, מתוך הבנה כי מתדיינים פוטנציאליים רבים אינם מוטרדים במיוחד מעצם איסור הפנייה לערכאות. כך, למשל, בתי דין שונים מבינים כי לשם הצגתם כמוסדות שיפוט ראויים ומודרניים עליהם לפרסם את פסיקתם וכן לעצב ולפרסם סדרי דין קבועים בשפה המובנת לכל.
המאמר הוא מחקר חלוצי, בכך שהוא עוסק בהיבטים המשפטיים בפעולת בתי הדין לממונות, תוך התמקדות בסוגיות מרכזיות בתחומי המשפט הדיוני ובעיון נרחב בפסקי דין שיצאו מהמערכת הנחקרת. בכך הוא מבקש להניח תשתית משפטית-עיונית ראשונית, שיהא בה לא רק כדי לנתח את מאפייני פעילותו של מוסד שיפוטי זה, אלא גם את הדרכים שבהן מבקשים ראשיו לשוות לו מעמד חלופי לזה של בתי המשפט האזרחיים. לטענת מחברי המאמר, תחום סדרי הדין הינו "חלון הראווה" של בתי הדין דנן ויש לו משמעות רבה בניסיון למשוך אליהם מתדיינים.
המאמר יבחן את ההיבטים הדיוניים והמוסדיים הרווחים בבתי הדין ויעמוד על תפקידו של הדיין בהליך השיפוטי, סדרי הדין הנהוגים בבית הדין, עילות-סף והיבטים בדיני הראיות וקבלת עדויות. נוסף על כך, ייבחנו היבטים מוסדיים המאפיינים את פעילותו של בית הדין, וזאת מתוך עיון בסוגיית התקדים ויחסם של הדיינים לבתי המשפט האזרחיים, כפי שזה משתקף מפסיקותיהם. מטרת המאמר היא ללבן את העקרונות המנחים את בתי הדין בהכרעותיהם, ומתוכם נבקש ללמוד על הדרך שבה פועלים הדיינים למצֵב את בתי הדין כמוסדות שיפוט חלופיים לבתי המשפט האזרחיים.
Initially, proposals for the use of the Maharasham divorce were widely opposed. As the article will show, however, in recent years it has been used with increasing frequency, although it is by no means pervasive or generally agreed upon. To this day, there is opposition to the Maharasham divorce within the rabbinical courts. The article will show how gradually the practice has moved from the periphery to the center, and how despite enduring objections, its use is no longer an uncommon phenomenon.
This innovative halakhic measure has not been used before the 20th century. Given its creativity in selecting its sources, it is not surprising that it encountered strong opposition in the past and that it continues to do so. Significant figures in the halakhic world of the 20th century opposed it vigorously, both for halakhic reasons in the narrow sense of the term "Halakhah" (i.e., controversy over the positive halakhic basis for the tool), and for broader systemic reasons. The latter include fear of the consequences of "too simple a solution" to the problem of mamzerut, which after all acts as a deterrent to many men and women, and fear of harming the nature of the halakhic “institution of marriage.”
Nevertheless, alongside these objections, the article will reveal the opposite phenomenon: despite the innovativeness and creativity of the Maharasham divorce, and despite the opposition to this mechanism, in recent years its use by rabbinical courts has been on the rise, and today it enjoys halakhic legitimacy in various contexts. The article will examine and analyze this phenomenon. At the same time, it will examine the question of why proposals for using the tool of annulment of the marriage for the purpose of releasing agunot and women who had been refused a divorce are met with sweeping opposition on the part of rabbinical judges, despite the successful use of this tool in preventing mamzerut. The article will offer explanations from different spheres.
בתי הדין הרבניים מואשמים לא אחת – בצדק או שלא בצדק – בשמרנות ובקיבעון. המאמר הנוכחי מבקש לזהות ולנתח את התופעה ההפוכה: יצירתיות שיפוטית-הלכתית, שתכליתה התמודדות עם אחת הבעיות המטרידות ביותר בהלכה היהודית: בעיית הממזרות. המאמר מבקש לבחון את ההתפתחות שחלה ביחס לשימוש שנעשה במדינת ישראל בכלי של הפקעת קידושיה של אישה שהרתה למי שאינו בעלה, וזאת בכדי להגיע למציאות לפיה האישה לא נחשבה נשואה כהלכה בעת יצירת ההיריון ולכן הילד אינו ממזר. כלי זה מכונה לרוב בשם "גט מהרש"ם" על שם מי שהציע את השימוש בו במפנה המאות התשע עשרה והעשרים.
בתחילת הדרך זכו ההצעות לשימוש ב"גט מהרש"ם" להתנגדות רחבת היקף, אולם, כפי שחושף המאמר, בשנים האחרונות הולך וגובר השימוש בו. אין מדובר בשימוש גורף ומוסכם – בתוך בתי הדין הרבניים עצמם קיימת עד היום אופוזיציה למהלך זה – אולם המאמר מבקש להראות כיצד אט אט הוא עובר מן השוליים אל המרכז, ועל אף ההתנגדויות שעודן קיימות, השימוש בו כבר איננו תופעה בלתי שכיחה.
כפי שמראה המאמר, מדובר באמצעי הלכתי חדשני, שלא נעשה בו שימוש למעשה לפני המאה העשרים, ויצירתי מבחינת המקורות עליהם הוא מתבסס. לא בכדי הוא נתקל בעבר ובהווה בהתנגדויות נחרצות. דמויות משמעותיות בעולם ההלכתי של המאה העשרים התנגדו לו בחריפות, הן מסיבות הלכתיות במובן המצומצם של המונח "הלכה" (כלומר מחלוקת על הביסוס ההלכתי-פוזיטיבי של מכשיר זה), והן מסיבות מערכתיות רחבות יותר, כגון אלו החוששות מן ההשלכות של פתרון "קל מדי" לבעיית הממזרות, שאחרי הכל מהווה גורם מרתיע בעיני אנשים ונשים רבים, או כאלו החוששות לפגיעה בצביונו של "מוסד הנישואין" ההלכתי.
ברם, לצד התנגדויות אלו, יחשוף המאמר את התופעה ההפוכה: למרות החדשנות והיצירתיות שבגט מהרש"ם, ועל אף ההתנגדות לשימוש במנגנון זה, השימוש בו בשנים האחרונות בבתי הדין הרבניים גובר, והוא זוכה ללגיטימציה הלכתית בהקשרים שונים. נבקש לנתח ולהסביר תופעה זו. לצידה, נבחן את השאלה מדוע, לאור התופעה המתוארת, הצעות לשימוש בכלי של הפקעת קידושין לצורך שחרורן מכבלי הנישואין של עגונות ומסורבות גט נתקלות בהתנגדות גורפת מצדם של הדיינים. המאמר מציע לכך הסברים בכמה מישורים.
המאמר בוחן את הרקע להגשת כתב האישום כנגד השניים, כמו גם את הסיבות שהביאו לביטולו בידי התביעה, טרם החל המשפט. עניין זה מאיר פרשה רחבה יותר. מסתבר שהאשמת "סולם" הייתה כלי בידי שירות הביטחון והעומד בראשו, איסר הראל, כדי להציג את רוצחי קסטנר כחלק ממחתרת ששורשיה בלח"י. כלי מרכזי ששימש בידיהם לצורך כך היה השבועון "רימון". לגרסתם, מחתרת זו החלה את פעילותה הטרוריסטית ברצח ברנדוט, ושיא פעולתה היה רצח קסטנר. המאמר מראה כי כתב האישום נגד "סולם" היה תוצר לוואי של משפטי הנאשמים במעורבות ברצח, וכי לאחר שאלה זוכו מהשתייכות לארגון הטרור שאליו כביכול השתייך גם אלדד, לא היה טעם בהגשת כתב האישום. למרות זאת, איסר הראל המשיך לטעון בספריו כי אלדד ו"סולם" היו קשורים לפעולות טרור שונות שבראשן רצח קסטנר.
המאמר גם עוסק במוטיבציה הפוליטית שעומדת מאחורי האשמת אלדד, ומנגד בניסיונם של אלדד וחבריו להפוך את משפטו למשפט פוליטי, שבו יהפוך אלדד מנאשם למאשים. בכך הוא מנסה לתרום לדיון הער על משפטים פוליטיים והגדרתם, בעולם בכלל ובישראל בפרט.
The materials for this study consist of protocols of discussions held in the Knesset, the government, and various political parties, as well as numerous sources from the press and archival materials.
Apart from a detailed overview of the various legislative stages and the debates held within them in the government, the Knesset, and public discourse, we argue that the discussion of the existence or abolition of the death penalty served as a tool for addressing a much broader issue. For some, this specific question was a means to discuss the desired character of the young state. Some argued for an immediate abolition of the death penalty, while others argued that the time had not yet come, contending that the death penalty was a necessary tool to ensure the security of citizens. The article offers an in-depth analysis of the various debates against the backdrop of the history and ideology behind them.
Another central issue highlighted in the debates is the prominent place of Jewish law. The article delves into the extensive use of its sources, especially those strongly opposing the death penalty, against the national and moral ideologies of the speakers. This exploration of Jewish law's influence on the death penalty debates provides a unique perspective on the topic. Furthermore, the position of the Chief Rabbinate, which played a significant role in the discussions, is examined, as well as the legal system's attitude toward the proposal to abolish the death penalty, and the ways the penalty was (or was not) applied over the years in which it was still in force.
The article focuses on the efforts of several individuals, with Chief Rabbi Herzog leading the way, to exempt yeshiva students in Eretz Israel from enlisting in the British Army and other obligatory engagements imposed by Jewish Yishuv institutions on men of relevant ages. Surprisingly, the Chief Rabbinate had already reached an agreement in 1939 to involve itself in the issue of recruiting yeshiva students.
The various reasons for demanding exemption from enlistment are examined in the article, with the primary argument being that the yeshivas of Eretz Israel serve as a substitute for the world of Torah that was destroyed in Europe. This argument emerged as early as 1939. Additionally, another significant argument was later added, suggesting that yeshiva students should be compared to students in theological training institutions in the United States and England who were exempted from military service.
The article also touches upon the limited public debate that occurred during the war years regarding the exemption granted to yeshiva students and the moral dilemma it poses.
חיים כהן מונה לבית המשפט העליון ב-1960, ואף שתפיסת עולמו הנוגעת ליחסי דת ומדינה הייתה ידועה כבר מעת שירותו הארוך בתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, לא נרשמו התבטאויות של גורמים דתיים נגד מינויו. הדבר השתנה כשהחל כהן להביע בפסקי דינו עמדות שהיו לצנינים בעיני רבנים ופוליטיקאים דתיים. המאמר עוקב אחרי שלושת פסקי הדין הבולטים מנקודת מבט זו שניתנו במחצית הראשונה של שנות השישים, לצד הדיון שהוא עיקרו של המאמר והוא הדיון בהתבטאותו הפומבית של כהן שנזכרה לעיל, ובה השווה את קביעת היהדות על פי ההלכה לחוקי נירנברג. המאמר – המושתת על עיון בחומר ארכיוני רב – עומד בין היתר על מורת הרוח שגרמה התבטאות זו גם למרבית שופטי בית המשפט העליון, עמדה שהובעה בדיונים סגורים, ומנסה לבחון בין היתר את השפעתה ארוכת הטווח של התבטאותו החריגה של כהן על התנהלות השופטים בספרה הציבורית.
Abstract
The Haim Cohn Affairs
Incumbent judges, including Supreme Court justices, tend to exercise great restraint in their public statements. This article deals with a case that is probably the most extreme exception to this rule — a harsh statement made in 1963 by Justice Haim Cohn, later Supreme Court Vice President. The statement - in which he compared the determination of Jewishness according to Halakha with the Nuremberg Laws - sparked widespread public controversy, heated Knesset debates, and the publication of a unique critique against Cohn. Furthermore, a complaint was filed with the police in an attempt to take legal action against Cohn, who arguably violated an article concerning harm to religious sentiments, which is very rarely applied in Israeli law.
Justice Cohn was appointed Supreme Court judge in 1960 but, even though his views on state-and-religion have been well-known since his extended tour as Attorney General, no religious actor opposed his appointment. This changed when Cohn, in his rulings, started expressing views that riled rabbis and religious politicians. This article reviews three such judgments - prominent since they were handed down in the first half of the 1960s - and discusses Cohn's abovementioned public statement. Based on an extensive study of archived materials, this article shows that most Supreme Court justices resented this statement, as revealed in closed hearings; and examines the long-term impact that Cohn's unusual statement had on judges' conduct in the public sphere.
The article deals with several cases in which this tension surfaced. Through analysis based on various sources, including archival materials, it presents the tension between the kibbutz ethos and the requirements of halakhah. This conflict provoked a fundamental debate among movement ideologues, which required that a decision be made on the status of the principle of abnegation of private ownership in the kibbutz: whether this principle should efface itself before halakhah or whether halakhah must recognize the renunciation of private property as a valid constituent of halakhic decision-making.
The article deals with the issues that were raised by this challenge during the first four decades of the existence of the Religious Kibbutz movement. Extensive space is devoted to the two main cases that provoked discussion and demanded solutions to this tension. The first case was that of the marriage of the first couple in the Shahal group (which founded Tirat Zvi, the first kibbutz of the movement). The question that arose in this case concerned the halakhic requirement for the groom to be the sole owner of the wedding ring by which he sanctified the bride. Based on archival documents, I show how this problem was solved.
The second case concerned a conceptual debate that involved two of the main thinkers of the movement in the 1950s. This was a discussion about the halakhic requirement that the four species be owned by the person who performs the Torah commandment of taking the four species on the first day of Sukkot. The discussion touched on the question of the halakhic status of the group, as well as the fundamental question of the authority to introduce halakhic innovations—which many believed the movement and its members had done.
This conceptual debate reappeared in the process of drafting the general bylaws of the movement and reflected the positions of its members, as well as in cases of various kibbutzim that formulated their own internal bylaws. These sources are also examined in the article.
תנועת הקיבוץ הדתי קידשה מאז היווסדה את רעיון השיתופיות ועל כן דחתה קריאות להכרה בזכות לרכוש פרטי של חברי הקיבוץ. אולם כבר בשנותיה הראשונות הסתבר שעיקרון זה טומן בחובו בעיה של ממש בגלל דרישת ההלכה שפעולות הלכתיות מסוימות יוכלו להתבצע אך ורק ברכושו הפרטי של אדם.
המאמר עוסק בכמה מקרים כאלה. דרך ניתוחם, המושתת על מקורות שונים ובכללם חומרים ארכיוניים, הוא מציג את המתח בין האתוס הקיבוצי ובין דרישות ההלכה. המתח הזה עורר פולמוס עקרוני בקרב האידאולוגים של התנועה. למעשה נדרשה הכרעה בשאלת מעמדו של עקרון היעדר הבעלות הפרטית בקיבוץ ובשאלה אם עליו להתבטל בפני ההלכה או שמא על ההלכה לפעול כדי שהוא יוכר כעיקרון שווה ערך לשאר עקרונותיה.
מקום נרחב מוקצה לעיסוק בשתי הסוגיות המרכזיות שעוררו את הדיון ודרשו פתרונות למתח זה. הסוגיה הראשונה היא שאלת הצורך ההלכתי שהחתן יהיה הבעלים היחיד של טבעת הקידושין שבה הוא מקדש את כלתו. אראה באמצעות מסמכים ארכיוניים כיצד נפתרה בעיה זו.
הסוגיה השנייה קשורה בוויכוח עקרוני שנתגלע בין הוגי הדעות המרכזיים של התנועה בשנות החמישים. מדובר בדיון בדרישה ההלכתית שארבעת המינים יהיו בבעלותו של הנוטל אותם לצורך קיום מצוות התורה ביום הראשון של חג הסוכות. למעשה הדיון הזה נקשר בשאלת המעמד ההלכתי של הקבוצה וכן בשאלה העקרונית של סמכות החידוש ההלכתי. הדיון העקרוני שב והופיע בעמדות של חברי התנועה כלפי ניסוח התקנון הכללי שלה וכן בקיבוצים שונים שניסחו תקנונים פנימיים משלהם. מקורות אלו נבחנים גם הם במאמר.
מטבע הדברים, בתי הדין מסתמכים בדרך כלל על מקורות הלכתיים קודמים, וקשה להבין את פסיקתם ללא עיון במקורות אלה. חלקו הראשון של המאמר מוקדש על כן לניתוח המקורות ההלכתיים המאפשרים את חיוב הכתובה טרם מתן הגט, מאד ימי הביניים ועד למאה העשרים, ולרציונל העולה מהם. מדובר בתמונה מורכבת המלמדת כי הדיינים החפצים לעשות שימוש בכלי זה חייבים להסתמך על מקורות ורציונל מסוימים, ולהתמודד עם המקורות הסוברים אחרת (או להתעלם מהם), וזאת למרות שלדעת אותם מקורות מדובר בחשש גט מעושה.
החלק השני סוקר את פסיקת בתי הדין ומראה כי ההסתייגות ההלכתית ששררה בהם בעבר משימוש בכתובה כאמצעי לחץ, הולכת ונפרמת לאורך העשורים האחרונים, בדומה לאמצעי לחץ אחרים על סרבני גט. בפרק הסיכום של המאמר מוצע הסבר מערכתי לכך. עם זאת, מדובר כאמור במהלך מורכב שלא כל הדיינים שותפים לו, וגם לעמדתם של המתנגדים לשימוש בכתובה או למצמצמים אותו מוקדש דיון.
החלק השלישי עומד על פרץ יצירתיות שאנו מוצאים בשנים האחרונות בחלק מהרכבי בתי הדין. מעתה, חיוב הכתובה מופעל כאמצעי לחץ לא רק על הבעל הסרבן, אלא גם כלפי האשה הסרבנית וכן לצורך הגעה להסכמות נוספות אליהן מעוניינים הדיינים להגיע.
על נושא הכתובה במשפט הישראלי ישנה יחסית מעט כתיבה אקדמית, ומאמר זה בא לצמצם במשהו חוסר זה.
שיטה זו מתבססת בעיקר על תשובה של החתם סופר ונקל להבין את הקשיים הרבים שהיא יוצרת בפני דיינים הרוצים לכפות גיטין. להיגיון העומד מאחוריה, כמו גם לקשיים שהיא מעוררת מיוחד מאמר זה. במיוחד נבחנות עמדותיהם של דיינים בבתי הדין של מדינת ישראל. המאמר גם בוחן את השיטה על רקע מוסד ה'קים לי' בדיני הממונות ובאמצעות מחקריו של פרופ' חנינה בן מנחם.
The article examines the use of the 'Kim Li' claim in divorce procedures. In particular, the article discusses the concept that the 'Kim Li' claim can prevent forcing a divorce on a recalcitrant husband in a case where most opinions in halakhah believe that a Get should be forced.
This concept is mainly based on a responsum of Hatam Sofer (R. Moshe Sofer). It is easy to understand the many difficulties it creates for Dayanim who need to force Gittin in hard cases. The article deals with the logic behind this concept, as well as the difficulties it raises. In particular, the positions of Dayanim in the rabbinical courts of the State of Israel are examined. The article also examines the concept against the background of the "regular" 'Kim Li' claim in monetary cases and through the research of Prof. Hanina Ben Menahem.
עיון במסמכים שונים מלמד כי מגמה מרכזית בפעילות בתי הדין היא מיצובם כחלופה יעילה ומקצועית לבתי המשפט האזרחיים, מתוך הבנה כי מתדיינים פוטנציאליים רבים אינם מוטרדים במיוחד מעצם איסור הפנייה לערכאות. כך, למשל, בתי דין שונים מבינים כי לשם הצגתם כמוסדות שיפוט ראויים ומודרניים עליהם לפרסם את פסיקתם וכן לעצב ולפרסם סדרי דין קבועים בשפה המובנת לכל.
המאמר הוא מחקר חלוצי, בכך שהוא עוסק בהיבטים המשפטיים בפעולת בתי הדין לממונות, תוך התמקדות בסוגיות מרכזיות בתחומי המשפט הדיוני ובעיון נרחב בפסקי דין שיצאו מהמערכת הנחקרת. בכך הוא מבקש להניח תשתית משפטית-עיונית ראשונית, שיהא בה לא רק כדי לנתח את מאפייני פעילותו של מוסד שיפוטי זה, אלא גם את הדרכים שבהן מבקשים ראשיו לשוות לו מעמד חלופי לזה של בתי המשפט האזרחיים. לטענת מחברי המאמר, תחום סדרי הדין הינו "חלון הראווה" של בתי הדין דנן ויש לו משמעות רבה בניסיון למשוך אליהם מתדיינים.
המאמר יבחן את ההיבטים הדיוניים והמוסדיים הרווחים בבתי הדין ויעמוד על תפקידו של הדיין בהליך השיפוטי, סדרי הדין הנהוגים בבית הדין, עילות-סף והיבטים בדיני הראיות וקבלת עדויות. נוסף על כך, ייבחנו היבטים מוסדיים המאפיינים את פעילותו של בית הדין, וזאת מתוך עיון בסוגיית התקדים ויחסם של הדיינים לבתי המשפט האזרחיים, כפי שזה משתקף מפסיקותיהם. מטרת המאמר היא ללבן את העקרונות המנחים את בתי הדין בהכרעותיהם, ומתוכם נבקש ללמוד על הדרך שבה פועלים הדיינים למצֵב את בתי הדין כמוסדות שיפוט חלופיים לבתי המשפט האזרחיים.
Initially, proposals for the use of the Maharasham divorce were widely opposed. As the article will show, however, in recent years it has been used with increasing frequency, although it is by no means pervasive or generally agreed upon. To this day, there is opposition to the Maharasham divorce within the rabbinical courts. The article will show how gradually the practice has moved from the periphery to the center, and how despite enduring objections, its use is no longer an uncommon phenomenon.
This innovative halakhic measure has not been used before the 20th century. Given its creativity in selecting its sources, it is not surprising that it encountered strong opposition in the past and that it continues to do so. Significant figures in the halakhic world of the 20th century opposed it vigorously, both for halakhic reasons in the narrow sense of the term "Halakhah" (i.e., controversy over the positive halakhic basis for the tool), and for broader systemic reasons. The latter include fear of the consequences of "too simple a solution" to the problem of mamzerut, which after all acts as a deterrent to many men and women, and fear of harming the nature of the halakhic “institution of marriage.”
Nevertheless, alongside these objections, the article will reveal the opposite phenomenon: despite the innovativeness and creativity of the Maharasham divorce, and despite the opposition to this mechanism, in recent years its use by rabbinical courts has been on the rise, and today it enjoys halakhic legitimacy in various contexts. The article will examine and analyze this phenomenon. At the same time, it will examine the question of why proposals for using the tool of annulment of the marriage for the purpose of releasing agunot and women who had been refused a divorce are met with sweeping opposition on the part of rabbinical judges, despite the successful use of this tool in preventing mamzerut. The article will offer explanations from different spheres.
בתי הדין הרבניים מואשמים לא אחת – בצדק או שלא בצדק – בשמרנות ובקיבעון. המאמר הנוכחי מבקש לזהות ולנתח את התופעה ההפוכה: יצירתיות שיפוטית-הלכתית, שתכליתה התמודדות עם אחת הבעיות המטרידות ביותר בהלכה היהודית: בעיית הממזרות. המאמר מבקש לבחון את ההתפתחות שחלה ביחס לשימוש שנעשה במדינת ישראל בכלי של הפקעת קידושיה של אישה שהרתה למי שאינו בעלה, וזאת בכדי להגיע למציאות לפיה האישה לא נחשבה נשואה כהלכה בעת יצירת ההיריון ולכן הילד אינו ממזר. כלי זה מכונה לרוב בשם "גט מהרש"ם" על שם מי שהציע את השימוש בו במפנה המאות התשע עשרה והעשרים.
בתחילת הדרך זכו ההצעות לשימוש ב"גט מהרש"ם" להתנגדות רחבת היקף, אולם, כפי שחושף המאמר, בשנים האחרונות הולך וגובר השימוש בו. אין מדובר בשימוש גורף ומוסכם – בתוך בתי הדין הרבניים עצמם קיימת עד היום אופוזיציה למהלך זה – אולם המאמר מבקש להראות כיצד אט אט הוא עובר מן השוליים אל המרכז, ועל אף ההתנגדויות שעודן קיימות, השימוש בו כבר איננו תופעה בלתי שכיחה.
כפי שמראה המאמר, מדובר באמצעי הלכתי חדשני, שלא נעשה בו שימוש למעשה לפני המאה העשרים, ויצירתי מבחינת המקורות עליהם הוא מתבסס. לא בכדי הוא נתקל בעבר ובהווה בהתנגדויות נחרצות. דמויות משמעותיות בעולם ההלכתי של המאה העשרים התנגדו לו בחריפות, הן מסיבות הלכתיות במובן המצומצם של המונח "הלכה" (כלומר מחלוקת על הביסוס ההלכתי-פוזיטיבי של מכשיר זה), והן מסיבות מערכתיות רחבות יותר, כגון אלו החוששות מן ההשלכות של פתרון "קל מדי" לבעיית הממזרות, שאחרי הכל מהווה גורם מרתיע בעיני אנשים ונשים רבים, או כאלו החוששות לפגיעה בצביונו של "מוסד הנישואין" ההלכתי.
ברם, לצד התנגדויות אלו, יחשוף המאמר את התופעה ההפוכה: למרות החדשנות והיצירתיות שבגט מהרש"ם, ועל אף ההתנגדות לשימוש במנגנון זה, השימוש בו בשנים האחרונות בבתי הדין הרבניים גובר, והוא זוכה ללגיטימציה הלכתית בהקשרים שונים. נבקש לנתח ולהסביר תופעה זו. לצידה, נבחן את השאלה מדוע, לאור התופעה המתוארת, הצעות לשימוש בכלי של הפקעת קידושין לצורך שחרורן מכבלי הנישואין של עגונות ומסורבות גט נתקלות בהתנגדות גורפת מצדם של הדיינים. המאמר מציע לכך הסברים בכמה מישורים.
המאמר בוחן את הרקע להגשת כתב האישום כנגד השניים, כמו גם את הסיבות שהביאו לביטולו בידי התביעה, טרם החל המשפט. עניין זה מאיר פרשה רחבה יותר. מסתבר שהאשמת "סולם" הייתה כלי בידי שירות הביטחון והעומד בראשו, איסר הראל, כדי להציג את רוצחי קסטנר כחלק ממחתרת ששורשיה בלח"י. כלי מרכזי ששימש בידיהם לצורך כך היה השבועון "רימון". לגרסתם, מחתרת זו החלה את פעילותה הטרוריסטית ברצח ברנדוט, ושיא פעולתה היה רצח קסטנר. המאמר מראה כי כתב האישום נגד "סולם" היה תוצר לוואי של משפטי הנאשמים במעורבות ברצח, וכי לאחר שאלה זוכו מהשתייכות לארגון הטרור שאליו כביכול השתייך גם אלדד, לא היה טעם בהגשת כתב האישום. למרות זאת, איסר הראל המשיך לטעון בספריו כי אלדד ו"סולם" היו קשורים לפעולות טרור שונות שבראשן רצח קסטנר.
המאמר גם עוסק במוטיבציה הפוליטית שעומדת מאחורי האשמת אלדד, ומנגד בניסיונם של אלדד וחבריו להפוך את משפטו למשפט פוליטי, שבו יהפוך אלדד מנאשם למאשים. בכך הוא מנסה לתרום לדיון הער על משפטים פוליטיים והגדרתם, בעולם בכלל ובישראל בפרט.