Geography of Sport

עד לכניסתה של המרשתת לשימוש נפוץ התנהל הדיאלוג בין אוהדי כדורגל של קבוצות יריבות בעיקר במתקן הספורט, והיה נתון למגבלותיו המרחביות. האינטראקטיביות המקוונת זימנה סוג חדש של דיאלוג והיא עשויה לשנות את מאפייני אהדת הספורט ואת מיקומה על הציר שבין ספורטיביות ליריבות. המחקר הנוכחי ביקש לבחון את מאפייני הדיאלוג הספורטיבי-יריבותי של אוהדים באמצעות תגוביות (טוקבקים) במרחב המקוון. על מנת לבחון את מאפייניהם של הדיאלוג המקוון ושל התקשורת המתווכת של האוהדים נותחו 2,067 תגוביות ל־ 20 כתבות, שפורסמו בשנתיים האחרונות באתר הספורט המוביל בישראל – ONE . התגוביות קודדו לקטגוריות על ידי שני חוקרים שונים, וניתנו קודים לכל יחידת משמעות לטובת יצירת תמות ותמות משנה (מסגרת
ההתייחסות, תוכן התגובית, קשר לנושא הכתבה, יעד התגובית, רכיבים פוליטיים ואידאולוגיים וזהות קבוצתית). מן הממצאים עולה כי הזירה החדשנית של התגוביות משמשת בעיקר לקיטוב בין הקבוצות השונות ולתקיפת האחר, לצד חיזוק הזהות הקבוצתית. לרוב לא מתקיים דיאלוג, אלא הצהרות אינדיבידואליות חד־כיווניות. מכך עולה כי השיח המקוון מהווה המשך ישיר לאינטראקציה המתרחשת במהלך המפגש הספורטיבי: נטייה לסיסמאות, התרסה וחיזוק הזהות והיעדר תגובות מיידיות וענייניות.

אוהדי ספורט, אומר אור לונטל, נקשרים באופן רגשי אל המגרש או אל האולם שבהם שיחקה קבוצתם במשך שנים רבות. לפיכך, גם כאשר ישנן סיבות טובות — פונקציונליות או כלכליות — להעביר את משחקי הקבוצה למקום אחר, האוהדים יוצאים למאבק בדרכים שונות כדי להציל את המקום המסורתי, שמסמל בעיניהם שייכות קהילתית. שתי הדוגמאות המובהקות בישראל הן המאבקים לשימורו של מגרש "המכתש" בגבעתיים, ששימש שנים רבות את קבוצת הכדורגל "הפועל רמת־גן", והמאבק נגד הריסתו של "אולם אוסישקין" בתל־אביב, ששימש את קבוצת הכדורסל
"הפועל תל־אביב". מאבקים אלה אמנם נכשלו בסופו של דבר, אך בהדרגה מחלחלת התודעה, כי גם לאתרי ספורט יש משמעות של מורשת תרבותית ולפיכך הם ראויים לשימור בדומה לאתרי תרבות אחרים.

À l'issue des Jeux olympiques et paralympiques qui se sont tenus à Sotchi (du 7 au 23 février et du 7 au 16 mars 2014), David Teurtrie se propose de revenir sur la stratégie mise en place par les autorités russes pour gérer une situation géopolitique complexe et instable tout en transformant Sotchi en grand chantier olympique afin de moderniser de manière volontariste la ville et sa région. Consultez aussi notre sélection de ressources classées, mars 2014 Les années 2000 ont été pour la Fédération de Russie une période de croissance économique forte, d'accumulation d'importantes réserves financières et de retour progressif sur la scène internationale. L'attribution en 2007 de l'organisation des Jeux olympiques d'hiver à la ville de Sotchi s'inscrit dans la continuité de cette réaffirmation de la puissance russe. Il s'agit en réalité d'un véritable défi que s'imposent les autorités russes. Non seulement la Russie n'a que peu d'expérience dans l'organisation d'un événement international d'une telle ampleur mais le choix de Sotchi apparaît à tous égard comme particulièrement risqué. En effet, la région du Caucase est l'une des plus instables du continent eurasiatique, marquée par les conflits séparatistes et les attentats terroristes sur fond de marasme économique et de rivalités géopolitiques. Quant au site de Sotchi, le choix d'une cité balnéaire au climat subtropical semble pour le moins exotique; surtout, il est pratiquement dénué des installations sportives nécessaires et souffre d'un manque criant d'infrastructures modernes adaptées à l'accueil d'un tel événement. Cet article se propose de revenir sur la stratégie mise en place par les autorités russes pour gérer une situation géopolitique complexe et instable tout en transformant Sotchi en grand chantier olympique afin de moderniser de manière volontariste la ville et sa région.

The "Tzipori House" sports hall in Kfar Giladi, whose construction began in 1946, is unique for three reasons. Firstly, in terms of size and quality of the facility compared with the standard sports facilities in the Kibbutzim, in the north of Israel and in the whole country at that time. Second, the early use of a sports facility for the commemoration of individuals and local sports ideology. Thirdly, the public importance of the hall in the Kibbutz. This article examines the process of constructing the hall and the cultural and social meanings that have been ascribed to it over the years, focusing on three periods: In the first two decades – in which the construction of a locally significant landmark took place. After that, the period in which it became a dominant sports place at a regional level. And lastly, the period from the 1980s to date, which marked a decline of Bet Tzipori's importance from both a regional and local point of view, following the construction of a new dining room in Kfar Giladi and the removal of significant sport contents from the hall.

מאז שנות ה־ 70 של המאה ה־ 20 , נעשה מחקר רב, במגוון שיטות מחקר, על תופעת היתרון הביתי בספורט. אחת התיאוריות, שהוצגה לראשונה על ידי פולארד ) Pollard, 1986; 2002 ( עסקה בהשפעתה החיובית של ההיכרות המוקדמת של הספורטאים עם המגרש ) Familiarity ( כסיבה אפשרית לקיומו של היתרון הביתי. במהלך העשור האחרון, בעקבות תמורות כלכליות ותקשורתיות בעולם הכדורגל הישראלי, נבנו כחצי תריסר אצטדיונים חדשים, אשר יצרו נסיבות מיוחדות שאפשרו את בחינת הימצאותו ומשקלו של גורם ההיכרות עם המגרש בהקשרו הישראלי. בשל העובדה כי מידת ההיכרות עם המגרש החדש היא נמוכה מאשר מידת ההיכרות עם האצטדיון הישן, שוער כי בעונת המשחקים הראשונה של קבוצת כדורגל באצטדיונה החדש תהיה ירידה בשיעור היתרון הביתי. לשם כך נבחרו עשרה מקרים (משנת 2004 ועד 2012) מייצגים של מעבר קבוצות כדורגל לאצטדיונים חדשים.ממצאי המחקר הראו עלייה של 7.56% בממוצע לאחר המעבר (לעומת השיעור שנמדד לפני המעבר) ולא נמצא שינוי מובהק ( P=0.305 ) בעקבות השינוי במידת ההיכרות עם המגרש. מכך עולה כי בהקשרה של הליגה הישראלית בכדורגל, למעבר לאצטדיון חדש אין השפעה שלילית או חיובית
על תופעת היתרון הביתי. זאת ככל הנראה בשל הדומיננטיות של רכיבים פסיכולוגיים אחרים. השלכות הממצאים ומשמעותם היישומית נידונות.

מאבקים ציבוריים למניעת הריסת "מקומות ספורט", ובעיקר מתקני ספורט גדולים, מייצגים מגמה עדכנית הקשורה להכרה במתקני ספורט כביטוי לגיטימי לתרבות ספורט מקומית. מאבקים אלו, על המשמעות של מקומות בהקשר של ספורט, מובלים על ידי אוהדי הקבוצות, אשר מנסים לגייס תמיכה של מוסדות חיצוניים, כגון גופי שימור ומוסדות מוניציפליים וממשלתיים. מאמר זה מתמקד בניתוח תפיסותיהם ותחושותיהם של אוהדי הספורט לגבי מקומות אלו ולגבי הצורך בשימורם. המחקר שעליו מבוסס המאמר כלל ניתוח תגובות של אוהדים על גבי רשת האינטרנט בנושא היחס למבני הספורט והקבלתם לתהליכי שימור של מבני תרבות אחרים. זאת בנוסף לסדרת ראיונות עם אוהדים ולניתוח כתבות ומאמרים שפורסמו במדורי ספורט ובבלוגים של ספורט. מתוך הניתוח האיכותני עולה כי אוהדי ספורט מייחסים למתקני הספורט חמישה ערכי מורשת וחשיבות קהילתית היסטורית, זאת באופן מודע ובעיקר באופן לא מודע. עולה אפוא כי החסם העיקרי בהחלטה על שימורם של אתרי הספורט אינו מצוי במשמעות הרגשית של מקומות אלו עבור קבוצות האוהדים, אלא בעיקר בהיעדר הכרה חברתית רחבה במורשת הספורט בישראל או ביתרונותיהם האפשריים של מבנים אלו להוות ביטוי מוחשי של מורשת זאת.

המחקר הנוכחי עוסק בעמדותיהם של אוהדי ספורט בעניין מעמדם של מקומות ספורט כראויים לשימור. זאת על רקע מגמה חדשה ששיאה היה במאבקים ציבוריים למניעת ההרס של אולם אוסישקין בתל אביב ושל אצטדיון המכתש בגבעתיים. מחקר זה בחן את יחסם של אוהדים למבני הספורט, באמצעות ראיונות עמם וניתוח תגובותיהם ברשת האינטרנט. כמו כן נבדקה התאמתם של המבנים לתבחינים המוחלטים
של מקומות הראויים לשימור. נמצא, כי באופן מודע ובאופן לא מודע, אוהדי ספורט מזהים במקומות אלו ערכי מורשת וחשיבות קהילתית היסטורית על פי חמישה ערכים שונים. החסם העיקרי בהחלטה על שימורם של מקומות הספורט מצוי בעיקרו בהיעדר
הכרה חברתית רחבה במורשת הספורט בישראל, וגם בהיות מבנים אלו ביטוי מוחשי של מורשת זו.

למבנים ולמונומנטים לאומיים תפקיד חשוב הן ביצירת גאווה וזהות לאומית והן ככלי תדמיתי בזירה הבין-לאומית. כשמדובר באצטדיוני כדורגל לאומיים יש להתייחס גם להיבטים החברתיים והפוליטיים של הספורט, למספר המבקרים הגדול ולחשיפה התקשורתית הנרחבת. עם זאת מספר רב של מדינות, לרוב מצמרת הספורט העולמי כגון ארצות הברית, איטליה וספרד, בחרו באירוח משחקי כדורגל בין-לאומיים במגוון אצטדיונים ונמנעו מהכרזה על אצטדיון לאומי אחד. השיקולים לבחירה בין אצטדיון לאומי יחיד או לאירוח בכמה אצטדיונים מתבססים על הימצאותם או העדרם של שלושה רכיבים: הצורך בשימוש במתקני ספורט ככלי נרטיבי כלפי חוץ; הצורך הפוליטי במונומנט לאומי ספורטיבי לשם יצירת זהות מקומית או לאומית; יכולתו של מבנה יחיד, מבחינת מיקום ונראות, לייצג באופן הרצוי את תרבותה של המדינה ושל שלל קבוצות האוכלוסייה שבה. מאמר זה סוקר בהרחבה את שלושת הרכיבים הללו ובוחן אותם בהקשרו של המקרה הישראלי והאצטדיון הלאומי ברמת-גן. זאת מבחינת הרלוונטיות של הספורט והנבחרת הלאומית ככלי תעמולתי על רקע התמסחרות וגלובליזציה של הספורט, ומבחינת המגבלות החברתיות והפונקציונליות הנובעות ממיקומו במרחב. לשם כך נידונים היבטים משמעותיים של תשתית המתקנים בישראל, דרישות וצרכים ספורטיביים ושיקולים פוליטיים וגֵאוספורטיביים, וניתנות המלצות והערכות הנוגעות לסוגיה האקטואלית של זהות האצטדיון הלאומי בישראל.