שנת צהריים

"סיאסטה בערסל", ציור מאת הצייר השוודי יוהאן קרוצן (Krouthén) משנת 1885

שנת צוהריים היא נמנום קצר, לרוב לאחר ארוחת צוהריים. ישנן תרבויות שבהן שנת הצהריים חלק בלתי נפרד מסדר היום הקבוע, ולפי מחקרים היא מוסיפה מאוד לבריאות.

כינויה: בעברית מודרנית נהוג לקצר את הביטוי בגרשיים כך שהוא נקרא בפי רוב שנ"צ. המילונאי ראובן אלקלעי הציע תחת "סיאסטה" (בספרדית) את חידושו שנת מִנְחָה.

בעברית ישנו עוד מושג בנוגע אל נושא זה. שנת ערב או איך שנקרא לרוב שנ"ע.

שנת צוהריים בתרבויות שונות

שנת צוהריים היא מנהג נפוץ בארצות חמות, כדי להימלט מחום הצוהריים הכבד. המנהג התפשט מדרום פורטוגל וספרד אל אמריקה הלטינית והפיליפינים. היא נפוצה גם באיטליה, סין, הודו, יוון, המזרח התיכון וצפון אפריקה. כמו כן, שנת צוהריים נהוגה גם במספר אזורים בעלי אקלים קר יותר, כמו גרמניה, אוסטריה, בריטניה, דרום ארגנטינה וצ'ילה.

ברומא העתיקה

ברומא הייתה נהוגה מנוחה של שעה אחת, אחרי שעת העבודה השישית (sexta). עבור אלו שהתחילו את יום העבודה שלהם ב־8:30 בבוקר הייתה זו השעה 13:00–14:00.

בספרד

בספרד מתייחסים באדיקות רבה לשנת הצוהריים, ה"סייסטה" (Siesta), עד כי מונח זה הושאל לשפות רבות והוא אף מסמל, כמו המילה "מניאנה" (מחר), את התרבות הספרדית. מקור המילה סיאסטה בביטוי הלטיני "hora sexsta" – השעה השישית, כשהספירה היא מאז השחר, כלומר שעת הצוהריים.

בגרמניה

בגרמניה היה מקובל בעבר לישון "שלאפשטונדה" (Schlafstunde), שמשמעותו המילולית בגרמנית היא "שעת שינה", בין 14:00 ל־16:00 אך בעקבות המהפכה התעשייתית וצמצום הזמן הפנוי מנהג זה הפך פחות נפוץ.

יהודי גרמניה הביאו את המנהג לישראל בעלייה החמישית, כשהוא עוד היה קיים בגרמניה והוא נשתמר בישראל במידת מה.

בגרמניה המנהג כבר איננו מקובל כבעבר והמונח הארכאי "שלאפשטונדה" נמחק כמעט לחלוטין. במקומו, מקובל כיום בגרמניה לכנות שנת צוהריים במונח מיטאגשלאף (Mittagsschlaf), אשר משמעותו המילולית היא "שנת אמצע יום".

בישראל

שלט המתריע על מנוחת הצוהריים בשכונת בורוכוב בגבעתיים

בישראל הייתה נהוגה בעבר הפסקת צוהריים גורפת בבתי העסק, בין 13:00 ל־16:00. במקביל, בהשפעת יהודי גרמניה, היה מקובל לנוח בין 14:00 ל־16:00 ולכן היה נחשב לא מנומס לבקר מכרים בשעות אלו או להתקשר טלפונית. כמו כן, נהוג היה לא לאפשר לילדים לשחק בחצרות הבתים המשותפים בין שעות אלו פן יפריעו את מנוחת השכנים והמבוגרים נהגו להימנע מעיסוקים מרעישים, כגון הקלדה במכונת כתיבה או נגינה. גם עבודות שיפוצים בבתים או עבודות גינון, שהיו כרוכות במכשירים מרעישים, כגון מקדחה, מכסחת דשא או מסור חשמלי, הופסקו בשעות המנוחה במידת האפשר. הפרת הנוהג גררה על פי רוב נזיפות מצד השכנים ולפעמים גם סכסוכים ארוכי ימים. לוחות מודעות בהנפקת האגודה לתרבות הדיור שנתלו בכניסות לבניינים נשאו אזהרות כי אין להקים רעש בשעות אלו.

כיום ישנם עדיין בתי עסק הסגורים להפסקת צוהריים, בהם מוסדות ציבוריים, כגון חלק מסניפי הבנקים וסניפי קופות החולים, וכן עסקים פרטיים. בכמה יישובים בארץ מרבית החנויות סגורות בשעות אלו. ישנן גם עיריות בהן קיים חוק עזר עירוני למניעת רעש בסביבת מגורים בשעות הצוהריים, דבר שמשפיע למשל על סגירת גינות כלבים ציבוריות בשעות הצוהריים ובסופי שבוע כדי להימנע מרעש המהווה מטרד.

מנוחת הצוהריים בחוק

על פי צו סדר הדין הפלילי (עבירות קנס – מניעת רעש) התש"ס 2000: הפרעה למנוחת הצוהרים היא עבירה שעונשה קנס 250 שקלים ליחיד או 500 שקלים לתאגיד.

גרימת רעש על ידי שירה או צעקה או על ידי הפעלת כלי נגינה, מקלט רדיו או טלוויזיה או מכשירי קול וכיוצא באלה בין השעות 14:00 ל-16:00

— סעיף 3 א'

בתרבויות אחרות

מקסיקני ישן שנת צוהריים

בספרד באורוגוואי ובחלקים מארגנטינה שעות מנוחת הצוהריים (בין 13:00 ל־16:00 בקירוב) נשמרות בקפדנות. גם מי שאינו ישן ספון בביתו והרחובות נטושים. אפילו בתי עסק תיירותיים, כגון מסעדות, אינם פעילים בשעות אלו, והילדים מבתי הספר ברובם שבים לביתם.

בדרום אסיה נמנום לאחר ארוחת הצוהריים הוא מנהג מקובל, ובתקופה הקדם־תעשייתית אף היה מקובל עיסוי עם שמן חרדל כדי להגביר את תחושת הנמנום.

בבנגלדש ובנגל שנת הצוהריים נקראת "שינת אורז", השינה שלאחר אכילת אורז. בסין וטאיוואן נהוגה שנת צוהריים בת שעתיים עד שלוש, והיא אף זכות חוקתית. ברוב בתי הספר במדינות אלו קיימת "הפסקת שינה" בת חצי שעה לאחר ארוחת הצוהריים, בה כבים כל האורות והתלמידים אינם מורשים לעשות דבר מלבד לישון.

בחלק מהחברות ביפן קיימים חדרי נמנום כדי לאפשר מנוחה לעובדים בהפסקת הצוהריים או לאחר שעות עבודה מרובות.

בסיס פיזיולוגי

שלט בגבעתיים המתריע על מנוחת הצהרים

פעוטות עד גיל ארבע לערך זקוקים לשנת צוהריים לשם תפקוד תקין בהמשך היום. ילדים מבוגרים יותר, עד גיל ההתבגרות, אינם נוטים לישון בשעות אלו.

בוגרים רבים חשים עייפות בשעות אלו, בפרט בשעות הסמוכות לארוחת צוהריים עשירה, בשל עליית ריכוז הגלוקוז בדם. דניס בורדאקוב מאוניברסיטת מנצ'סטר מצא כי תאים בהיפותלמוס המשחררים אורקסינים (orexins), פפטידים קצרים שקשורים לתחושת ערנות ופעילות מוטורית, מעוכבים על ידי גלוקוז. ככלל, ריכוז הגלוקוז בנוזל החוץ תאי במוח נמוך מריכוזו בדם (בין 10% ל־30%), אבל ריכוזו משתנה עם הריכוז בפלזמה (בין 5 ל־8 מילימולר) בעקבות ארוחה ויכול לנוע בטווח שבין 1 ל־2.5 מילימולר. לפחות חלק מהתאים הרגישים לגלוקוז בהיפותלמוס מגיבים לשינויים בטווח הריכוזים הזה. עיכוב פעילות התאים הללו נובע מקשירה של גלוקוז לתעלות אשלגן בקרום התא. כך שובע גורם לנו ירידה בפעילות ונמנום המאפשר אספקת דם מוגברת למערכת העיכול על חשבון השרירים ורעב מגביר את הערנות הדרושה להשגת מזון.

אם מוותרים על השינה תחושת העייפות פגה לרוב, לפחות באופן חלקי, עד שתתעורר שוב בלילה בהתאם לשעון הביולוגי.

אזכורים תרבותיים

• הסיפור הקצר "שלאף שטונדה" מאת יהודית קציר (נכלל בספר "סוגרים את הים") מתאר חוויות של בני דודים בחיפה של שנות ה־70, בעת שסבם וסבתם ישנים שנת צוהריים.
• סנצ'ו פנסה, נושא כליו של דון קיחוטה מקפיד על שנת צוהריים ארוכה "בקיץ רגיל הוא לישון ארבע או חמש שעות בתנומת הצוהריים" (בניגוד לדון קיחוטה עצמו הסובל מנדודי שינה).
• השיר Mad Dogs and Englishmen של נואל קאוורד משנת 1931 טוען שרק אנגלים וכלבים שוטים נמצאים מחוץ לבית בשמש של אמצע היום, כיוון שבשאר העמים והתרבויות מקפידים על מנוחת הצוהריים (ביצוע השיר ביוטיוב)

ראו גם

• תנומת כוח

לקריאה נוספת

Denis Burdakov et al., Glucose-sensing neurons of the hypothalamus, Philosophical Transactions of the Royal Society B, (2005) 360, pp. 2235–2227

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא שנת צהריים בוויקישיתוף

• איריס ליפשיץ קלינגר, תנו לישון צהריים, באתר "ידיעות אחרונות", 17 בנובמבר 2018
• אוריאל לוי, ‏הלך השנ"צ: ממשלת ארה"ב אוסרת על עובדיה לנמנם בזמן העבודה, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 1 בדצמבר 2019
• איתי עניאל, כוח למוח: למה כדאי לאמץ את תנומות הכוח באמצע היום?, באתר הארץ, 17 בספטמבר 2024