שלושת הצבעים: כחול

שלושת הצבעים: כחול
Trois couleurs: Bleu
בימוי	קשישטוף קישלובסקי
הופק בידי	מרין קרמיץ
תסריט	קשישטוף קישלובסקי, אניישקה הולנד, סלוומיר אידזיאק, קז'ישטוף פיסייביץ', אדוארד זברובסקי
עריכה	ז'ק ויטה
שחקנים ראשיים	ז'ולייט בינוש; בנואה ריג'נט; זביגניב זמחובסקי; Philippe Morier-Genoud; Pierre Forget; Alain Ollivier; דניאל מרטין; Arno Chevrier; Philippe Manesse; Stanislas Nordey; Idit Cebula; Alain Decaux; Yann Trégouët; ג'ולי גייט; פלורנס פרנל; ז'ולי דלפי; עמנואל ריבה; Philippe Volter; Guillaume de Tonquédec; פלורנס ויניון; קלוד דנטון; Charlotte Véry; בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו
מוזיקה	זביגנייב פרייזנר
צילום	סלוומיר אידזיאק
מדינה	צרפת, פולין, שווייץ
חברת הפקה	יוריאימג'ס, France 3, Canal+
חברה מפיצה	נטפליקס
שיטת הפצה	וידאו על פי דרישה
הקרנת בכורה	5 בדצמבר 1993
משך הקרנה	100 דק'
שפת הסרט	צרפתית
סוגה	סרט דרמה, סרט אמנותי
הכנסות באתר מוג'ו	blue
פרסים	פרס אריה הזהב
	דף הסרט ב־IMDb

שלושת הצבעים: כחול (בצרפתית: Trois Couleurs: Bleu) הוא סרט צרפתי משנת 1993 שנכתב, הופק, ובוים על ידי הבמאי הפולני קשישטוף קישלובסקי. זהו הסרט הראשון בטרילוגיית שלושת הצבעים (אנ') של קישלובסקי, יחד עם שלושת הצבעים: לבן ושלושת הצבעים: אדום.

עלילת הסרט מתרחשת בפריז, ועוקבת אחר דמותה של ג'ולי, אישה שאיבדה את בעלה ובתה בתאונת דרכים. האירוע, אשר מביא לנתק פתאומי ובלתי צפוי מהקשרים האנושיים המהותיים בחייה, גורם לג'ולי לנסות להתנתק רגשית מן המציאות ולחיות בבידוד. ניסיון זה, לנתק עצמה מן החברה האנושית, מתברר לה במהלך הסרט, כבלתי אפשרי. על פי הבמאי, הסרט עוסק בחופש, בדגש על חופש רגשי.

צוות השחקנים הראשי

ז'ולייט בינוש (בתפקיד ג'ולי)
בנואה ריג'נט (בתפקיד אוליבייה בנואה)
שארלוט וורי (בתפקיד לוסיל)
עמנואל ריבה (בתפקיד מאדאם ויגנון)
פלורנס פרנל (בתפקיד סנדרין)
גווילאם דה טונקווידק (בתפקיד סרג')

עלילת הסרט

ג'ולי, אשתו של מלחין מפורסם, נאלצת להתמודד עם מותם הפתאומי של בעלה ובתה בתאונת דרכים, שהיא עצמה שרדה. בעת השיקום בבית החולים, מנסה ג'ולי להתאבד, אך לא מסוגלת להשלים את המעשה. לאחר שהיא משתחררת מבית החולים, היא עוזבת את הבית בו התגוררה עם משפחתה, ועוברת לדירה חדשה בפריז, מבלי להודיע לאף אחד, כשהיא מותירה את כל רכושה מאחוריה, מלבד מנורה מעוטרת זכוכיות כחולות שהייתה שייכת, ככל הנראה לבתה הקטנה שנהרגה בתאונה.

ג'ולי מנסה לנתק את עצמה מזיכרונותיה ומכריה, כפי שמתבטא בשיחה שהיא מנהלת עם אמה, אשר סובלת ממחלת אלצהיימר ובטוחה שג'ולי היא אחותה. כמו כן, היא מנסה להפטר מטיוטה של יצירה מוזיקלית בלתי גמורה, שכתב בעלה לפני שנפטר (היצירה חוגגת את האחדות האירופית בתום המלחמה הקרה), מוטיבים מוזיקליים מיצירה זו, רודפים את ג'ולי במהלך הסרט.

על אף רצונה של ג'ולי להתבודד ולחיות חיים אנונימיים, החיים בפריז מאלצים אותה להתמודד עם אנשים שונים ודמויות מעברה, ובמיוחד עם אוליבייה, שהיה חבר שלה ושל בעלה, גם הוא מלחין מוזיקלי אשר סייע לבעלה עם יצירותיו. אוליבייה מצהיר בפני ג'ולי על אהבתו אליה, ומנסה להשלים את היצירה הבלתי גמורה של בעלה, כניסיון לעורר את ג'ולי ולהשיג ממנה תגובה רגשית. בהמשך מצטרפת אליו ג'ולי, והשניים משלימים יחד את היצירה.

כמו כן, נחשפת ג'ולי לעובדה שבעלה המנוח ניהל רומן מאחורי גבה. היא מוצאת את המאהבת של בעלה, ומגלה שהיא נושאת את התינוק שלו. ג'ולי מחליטה להעניק לה את ביתה הישן ומבקשת ממנה שתקרא לתינוק שיוולד על שם בעלה. גם הקשר הטעון עם המאהבת של בעלה, מעורר אותה רגשית וגובר בה הדחף להשלים, יחד עם אוליבייה את היצירה הבלתי גמורה של בעלה.

לקראת הסיום, מתנגנת ברקע היצירה הגמורה, ומופיעים זה אחר זה, האנשים אשר נקשרה אליהם והשפיעה עליהם בפעולותיה, ולבסוף מופיעה דמותה של ג'ולי כשהיא בוכה, לראשונה מאז תחילת הסרט.

סימבוליקה ופרשנות

המוזיקה בסרט מהווה מוטיב מרכזי כביטוי לעולמה הרגשי של ג'ולי, וליתר דיוק, ביטוי להתפרצות הרגש אל מול הניסיון שלה לבודד עצמה רגשית. לעיתים, נדמה שהמוזיקה מתפקדת כדיאלוג בין ג'ולי לדמויות אליהן היא נקשרת, או כדיאלוג פנימי שלה. לסימפוניה הבלתי גמורה שהשאיר בעלה, יש תפקיד נראטיבי וסמלי עמוק במהלך היצירה, אשר משקף את תהליך האבל וההבראה של ג'ולי.

בנוסף, מספר פעמים במהלך הסרט, ג'ולי נראית בבריכת שחייה. המים (המסמלים פעמים רבות רגש), מאפשרים לג'ולי לצלול במובן מסוים אל מתחת למציאות, אל המקומות הרגשיים שהיא מנסה להתחמק מהם, ולמצוא איזו נחמה במצב של ציפה (באחת הסצינות ג'ולי נראית במים בתנוחה עוברית). אלמנט נוסף המעביר את מצבה הרגשי של ג'ולי, הוא הטלוויזיה, כאשר בפתיחת הסרט צופה ג'ולי בהלוויה של בעלה ובתה דרך מסך טלוויזיה, המדמה מעין מחיצה רגשית בינה ובין המציאות. שימוש נוסף בטלוויזיה מתקיים כאשר מבקרת ג'ולי את אמה, החולה במחלת אלצהיימר, וחייה בבידוד מוחלט מהעולם ומבני אדם, ומעבירה את הזמן בצפייה בטלוויזיה, אשר גם במקרה זה הנה רק ייצוג של המציאות ולא המציאות עצמה. נראה כי מצבה התודעתי-רגשי של אמה של ג'ולי הוא המצב אליו ג'ולי עלולה להגיע, ועם המצב התודעתי הזה היא מתעמתת במהלך הסרט. בנוסף, התמונות המוקרנות בטלוויזיה, הן של אנשים שמבצעים צניחה חופשית או באנג'י, מצב המדמה את הניסיון של ג'ולי להרפות מן החיים, ולפול. אך כמו בקפיצת הבאנג'י, גם ג'ולי קשורה בחוט אנושי אשר מושך אותה מעלה, ומציל אותה מאובדן.

הסרט מעלה שאלה לא פשוטה: אם אדם איבד את כל מה שיקר לו, את כל אשר אהב, האם יוכל להתחיל מחדש? האם הצורך שלנו כבני אדם ברגש ובקשר אנושי הוא דחף שניתן לגבור עליו? התשובה שהסרט נותן לשאלה זו, הוא שלא ניתן לגבור על צורך זה, ושהוא זה שיאפשר לנו להבריא.

קישורים חיצוניים

"שלושת הצבעים: כחול", במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
"שלושת הצבעים: כחול", באתר נטפליקס
"שלושת הצבעים: כחול", באתר AllMovie (באנגלית)
"שלושת הצבעים: כחול", באתר Rotten Tomatoes (באנגלית)
"שלושת הצבעים: כחול", באתר Box Office Mojo (באנגלית)
"שלושת הצבעים: כחול", באתר Metacritic (באנגלית)
"שלושת הצבעים: כחול", באתר אידיבי
"שלושת הצבעים: כחול", תסריט הסרט באתר Scripts.com (באנגלית)
"שלושת הצבעים: כחול", במסד הנתונים הקולנועיים KinoPoisk (ברוסית)

טרילוגיית שלושת הצבעים (אנ')
כחול (1993)	לבן (1994)	אדום (1994)

פרס גויה לסרט האירופי הטוב ביותר
1990‏-2010	הודו סין (1992) • שלושת הצבעים: כחול (1993) • ממזר קטן (1994) • אמריקה (1995) • סודות ושקרים (1996) • ללכת עד הסוף (1997) • המתאגרף (1998) • החיים יפים (1999) • רוקדת בחשכה (2000) אמלי (2001) • הפסנתרן (2002) • להתראות לנין! (2003) • עם הראש בקיר (2004) • נקודת מפגש (2005) • המלכה (2006) • הפרפר ופעמון הצלילה (2007) • 4 חודשים, 3 שבועות ויומיים (2008) • נער החידות ממומביי (2009) • נאום המלך (2010)
2011‏-היום	הארטיסט (2011) • מחוברים לחיים (2012) • אהבה (2013) • אידה (2014) • ילדות פרא (2015) • היא (2016) • הריבוע (2017) • אהבה בימים קרים (2018) • עלובי החיים (2019) • האב (2020) • עוד סיבוב (2021) • האדם הגרוע בעולם (2022)