צביון שחור
 צביון שחור
| |
|---|---|
צביון שחור
| |
| מצב שימור | |
 | |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | בעלי חיים |
| מערכה: | מיתרניים |
| על־מחלקה: | בעלי ארבע רגליים |
| מחלקה: | יונקים |
| סדרה: | מכפילי פרסה |
| משפחה: | פריים |
| תת־משפחה: | צביונים |
| סוג: | צביון |
| מין: | צביון שחור |
| שם מדעי | |
 Cephalophus nigerגריי, 1846 | |
| תחום תפוצה | |
| |
| |
צביון שחור (שם מדעי: Cephalophus niger), הוא מין אנטילופה קטנה יחסית בתת-משפחת הצביונים החי במערב אפריקה. הוא תואר מדעית לראשונה בשנת 1846 על ידי הזואולוג ג'ון אדוארד גריי. למרות שלצביון זה יש צבע פרווה יוצא דופן לרוב הצביונים כך שלכאורה ניתן לזהותו בקלות, באופן מפתיע ישנו פרסתן אחר במשפחת האיילים הזהה אליו כמעט לגמרי במידות גוף וצבע פרווה עד שניתן להתבלבל ביניהם בנקל - המונטיאק השחור; כמו כן ישנו גם מין של צביון גדול יחסית הדומה לו למדי בצבעי הפרווה - צביון אבוט. שמו המדעי של צביון זה נגזר מיוונית כדלהלן: kephale = ראש, "lophus" = פסגה; - מתייחס לציצת השיער הבולטת שבראש. "niger" = שחור, ומתייחס לצבע פרוותו. יש לו מספר שמות מקומיים כ"דויאיה", "אוויו", "קוטו" "קומה", "ג'יאמי" ו"צבי שחור".[2] בשל תפוצתו במערב אפריקה הנחשבת למרכז הצביונים ביבשת, הצביון השחור חופף עם מינים רבים של צביונים, ביניהם: צביון שחור-חזית, צביון חום, צביון אדום, צביון צהוב-גב, צביון ז'נטינק וצביון אוגילבי.
אנטומיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קרניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]צביון שחור מתאפיין בזוג קרניים קצרות למדי,[2] והן עבות במעט מרוב קרני המינים הקטנים. המבנה שלהם אופייני לשאר: הקרן צומחת לכיוון מעלה באלכסון ומתעגלת לאחור בצורה עדינה. הקרניים צומחות במרכז המצח, והן צמודות כל כך לאוזניים עד שהן נוגעות בהם. בין הקרניים יש רווח קטן למדי בבסיס, והיא אינו משתנה בין הבסיס לקצוות. הקרניים כאמור עבות למדי, והן הופכות לצרות יותר ויותר עד שמסתיימות בשפיץ חד או מעוגל. הקרניים חרושות בבסיסן בחריצים או טבעות קטנטנות, ולעיתים הקרן כולה תהיה חלקה לגמרי. צבע הקרניים הוא שחור כחלחל, אפור כהה ואפור בהיר, והשפיצים עשוים להיות כהים יותר. לשני המינים יש קרניים אך ההבדל ביניהן בולט:[2] לזכרים הן ארוכות כמעט פי 3 ועבות יותר, בעוד שלנקבות הן קצרות ודקיקות ולרוב גם אינן נראות כלל כיון שמחופות בציצת השיער שבמצח.
מראה חיצוני
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפרווה של הצביון השחור קצרה ורכה, ומורכבת משערות זיפיות וצפופות. היא עבה במיוחד בפלג הגוף האחורי ובחלקים העליונים של הרגליים, וארוכה יחסית לרוב הצביונים.[2] צבע הפרווה הכללי הוא שחור מבריק - פחם, בניגוד לצבע האדמדם הבהיר של מיני צביונים רבים.[2] הפרווה עשויה להיות גם עם גוונים של שחור כחלחל (פלג הגוף האחורי) או שחור כסוף (מעל הרגליים), ולרוב בפלג הגוף הקדמי יש שילוב של שערות שחורות וחומות. הצוואר משתנה משחרחר דהוי לאפרפר, חום דהוי או צהבהב - מושפע לרוב מצבעו של הראש, ופעמים רבות יש שלוב של שערות מכל הצבעים הנזכרים. לעיתים בחזה יש כתם בצבע כתמתם חלוד.[2] הרגליים בצבע שחור מבריק ובניגוד לאנטילופות רבות גם צדדיהם הפנימיים שחורים לגמרי. בדומה לכך גם המותניים הגחון והעכוז שחורים ברובם, ולעיתים נבדלים בכך שיש להם גוון בהיר מעט.[2] הברכיים שמשתפשפות והופכות לאפרפרות בשל הרביצה הממושכת - בולטות על רקע הצבע השחור של הרגליים. הזנב שחור מבריק ברובו ומסתיים בציצת שיער קצרצרה ומדובללת בצבע לבן-אפרפר, הבולטת מאוד על רקע הזנב והגוף השחורים.[2] הפרסות קצרות בצבע שחרחר או אפרפר.
צבע ראשו של הצביון השחור רבגוני למדי בניגוד חד לגופו,[2] ומתחלק בין אדמדם\צהבהב\כתמתם קרם\אפרפר\חום ורדרד\חולי - באזור הלחיים צדדי החרטום וסמוך לאוזניים, לבין חום אדמדם-כתמתם כהה או ערמוני באזור המצח. במרכז המצח האדמוני ישנו כתם שחור ועבה. ציצת השיער האופיינית לצביונים גדולה ורחבה למדי אצל הצביון השחור, עד כדי כך שהיא מכסה לעיתים את כל הקרניים;[2] בדומה למצח צבעה הוא חום אדמדם-כתמתם כהה עד ערמוני. העצמות הבולטות מעל העיניים נותנות לצביון מראה כאילו הוא בעל "גבות", ובמיוחד בשל צבעם הכתמתם-צהבהב בהיר. סביב האף והשפה התחתונה יש לרוב כתם בצבע שחור חזק עד דהוי, ומהם נמשך פס שחרחר בלתי מוגדר לאורך החרטום. השפה העליונה בצבע לבנבן-צהבהב קרם בניגוד חד לשפה התחתונה, וצומחים עליה זיפים לבנים קצרצרים. סביב הסנטר והחלק העליון של הגרון יש כתם לבן דמוי "סינר". סביב העיניים יש לרוב טבעות שחרחרות, ובין העיניים ללוע יש בליטות עגלגלות עם חריצים שחורים שעל ידם הצביון מסמן את שטחו. צבע האוזניים בצד האחורי הוא אדמדם\צהבהב בחלק התחתון ושחרחר בחלק העליון, בעוד שבצד הפנימי יש שילוב של שחרחר, לבנבן וורדרד.[2]
מבנה ומידות גוף
[עריכת קוד מקור | עריכה]מבנה גופו של הצביון השחור קומפקטי באופן כללי, ויש לו צוואר קצר ועבה התומך בראש גדול, מוארך ומשולש.[3] רגליו מוצקות וקצרות למדי,[3] ובדומה לצביונים אחרים - הרגליים האחוריות ארוכות יותר מהקדמיות. גבו מקושת ועגלגל, ובשילוב עם הרגליים הקדמיות הקצרות משווה לו מראה שפוף. עיניו גדולות וצהבהבות ובעלות אישונים רחבים, ואפו גדול ושחור בעל נחיריים רחבים כשל בקר. בצדדי הפנים - מבסיס האוזניים עד לחוטם - יש שקע רחב אלכסוני הנתחם על ידי עצמות הלסת הבולטות מלמטה, בליטה מתחת לעין, ועצמות ה"גבות" הבולטות מלמעלה. בניגוד חד לכך יש במרכז השקע בלוטה עגלגה שמשמשת כאמור כבלוטת ריח. מכיוון שהעיניים ממוקמות בין עצמות ה"גבות" לבליטה שמתחת להם זה נותן להם מראה כאילו הן שקועות בחוריהן אף שבפועל אין זה כך. זנבו קצרצר, דקיק וחסר ציצת שיער עגלגלה בניגוד למינים אחרים, ופרסותיו קצרות ומחודדות.[3] אוזניו גדולות ורחבות. ההבדל בין הזכרים לנקבות מתבטא בכך שלזכר קרניים ארוכות יותר, ואילו הנקבות גדולות מהם במידות גוף ובעיקר במשקל.
מידות הגוף של צביון שחור:[2]
גובה הכתפיים: 51-45 ס"מ.
אורך הראש והגוף: 100-90 ס"מ.
אורך קרני הזכר: 9-7 ס"מ. לעיתים עד 17 ס"מ.
אורך קרני הנקבה: 3-2 ס"מ.
אורך הזנב: 9-4 ס"מ.
משקל: 26-17 ק"ג.
יונקים דומים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- מונטיאק שחור (Muntiacus crinifrons) - מין במשפחת האייליים בעל דמיון יוצא מן הכלל לצביון השחור. גם לו פרווה שחורה ברוב הגוף, זנב לבנבן, פנים בהירות יותר עם ציצת שערות אדמדמה-כתמתמה. ההבדלים העיקריים ביניהם: קרני המונטיאק השחור מורכבות למעשה מעצם ארוכה ובולטת המחופה בשיער, והקרן האמיתית מסתכמת בשפיץ קטן הצומח על העצם. למונטיאק השחור יש חריץ בולט בצורת V על המצח. הוא בעל ניבים ופרסותיו ארוכות יותר. בלוטות הריח שלו צמודות לעין. המונטיאק השחור ממלא ביער תפקיד אקולוגי דומה לצביון וכמוהו גם הוא נוטה לחיות באזורים סבוכים. המונטיאק השחור נפוץ בסין העממית.
- חדף פיל אדום ראש (Rhynchocyon petersi) - מין אוכל חרקים זעיר בסדרת חדפי הפיל, ובעל דמיון רב בצבעי הפרווה לשני הפרסתנים הנזכרים. גם לו יש פרווה שחורה מבריקה (לעיתים עם גוון כחלחל), וצוואר וראש אדמדמים. אזור הפנים בצבע כתמתם והוא בעל עיגולים לבנים סביב העיניים. מעבר לכך אין שום דמיון לשניים האחרים: הוא קטנטן ביותר, יש לו זנב ארוך ורגליים ואוזניים קצרצרות. התכונה הבולטת שלו היא חרטום ארוך מאוד שמזכיר את חדק הפיל. מצוי בקניה וטנזניה.
תפוצה ובית גידול
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצביון השחור נפוץ במערב אפריקה. תפוצתו משתרעת על פני דרום מערב ניגריה, דרום טוגו, דרום ומרכז גאנה וחוף השנהב, מרבית ליבריה וסיירה לאון ודרום מזרח ומערב גינאה. סביר להניח שהוא נמצא גם בדרום בנין בהתחשב בכך שהוא נמצא הן בניגריה והן בטוגו, אך אין תצפיות מאושרות במדינה זאת.[4] הנוכחות שלו לא מאומתת בבורקינה פאסו.
בית הגידול של הצביון השחור הוא בעיקר יערות גשם טרופיים של גוש "יער גינאה" בשפלה של מערב אפריקה, כולל יערות ראשוניים ושוליהם, יערות דלילים, יערות-סבך, אגני ניקוז של נהרות כוולטה והניז'ר, וכתמי יערות נשירים בתוך סוואנות.[2][3] מבחינה אקולוגית צביון שחור דומה למדי לצביון מקסוול החופף איתו בכל טווח התפוצה, והוא ממלא נישה אקולוגית בדומה לצביון פיטרס במרכז אפריקה. הצביון השחור הסתגל היטב למגוון בתי גידול שונים על פני הטווח שלו, ובכלל זה יערות משניים, יערות עם הפרעה אנושית גבוהה, אזורי שיח נמוכים, והוא נמנה עם האנטילופות הנפוצות ביותר בפסיפס של שיחים ואדמות חקלאיות, יערות שנכרתו והתחדשו, ואפילו במטעים.[2][4] הוא מצוי בעיקר בשפלות, אך באזורים הצפוניים הוא מצוי גם ברמות והרים בגבהים של 1,900-1,000 מטר מעל פני הים כהר נימבה או הרי לומה. הטמפרטורות בתחומי מחייתו כ-30 מעלות לאורך השנה, וכמות המשקעים הממוצעת גבוהה מאוד ובסביבות 4,300-500 מילימטר לשנה.
אקולוגיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]התנהגות וטורפים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הצביון השחור נראה בטבע רק לעיתים רחוקות, וכמה מחקרים שנערכו בעבר על ההתנהגות שלו, מדווחים כי צביונים אלו הם בעלי חיים ליליים; בניגוד לכך סופר המדע ג'ונתן קינגדון טען שהמין הוא בעיקר יומי.[2] בתצפיות על 5 פרטים בגן החיות של מונרוביה בליבריה, נמצא כי הצביונים פעילים 64% מהיום, ורק ב-24% מהשעות הלילה. לאחר התבוננות מעמיקה יותר בטבע, הוצע כי המין פעיל בעיקר בשעות הדמדומים ובכמה שעות סביב הזריחה והשקיעה, כשבמשך היום והלילה הם שוכבים בסבך צפוף או בין שורשי עצים.[2] הצביונים השחורים הם בדרך כלל פעילים בבדידות בטבע. עם זאת, בלפחות 14% מהתצפיות נרשמו זוגות. בדרך כלל הם הורכבו מזכר ונקבה בוגרים או נקבה והצאצא שלה. מדי פעם ניתן גם לראות משפחה קטנה של זכר נקבה ועופר.[2] מהדיווחים עולה כי מין זה טריטוריאלי בטבע, והוא תופס לעצמו שטחי פעילות קטנים יחסית אותם הוא מסמן עם בלוטות הריח שבמפשעה וסמוך לעיניים. צפיפות האוכלוסייה הממוצעת היא 2.0 פרטים לקמ"ר.[2]
הטורפים העיקריים של צביון שחור בוגר הם בעיקר נמרים אפריקנים ופיתוני סלעים,[2] אך גם סרוואלים, חתולים זהובים אפריקנים, חתולי בר, זבדים אפריקנים, עיטי כתר, לטאות כוח, וינשופים גדולים;[3] האחרונים טורפים בעיקר את העופרים.
תזונה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
|
|
|
|
| פריטי מזון שונים הנאכלים על ידי הצביון השחור. | |
התזונה של הצביון השחור מורכבת מפירות שנפלו מהעצים (חלק גדול מהם על ידי קופים), מעלים, מעשבי תיבול, וכן מפרחים, עשבים ירוקים טריים, שורשים ופטריות.[2] בתקופות מסוימות של השנה התזונה שלו תלויה מאוד בפירות הבשלים של אותו זמן. עלים נצרכים על ידו במהלך עונת הגשמים יותר מאשר בעונה היבשה.[2] לפחות 33 מינים של פירות נרשמו בתזונה הצביון השחור כפי שעולה מניתוח תוכן הקיבה שלו. מיני הפירות המועדפים עליו כוללים את:[2] פירות תאנת הכף ופיקוס העמקים (מהתותיים), האלצ'ורנה (מהחלבלוביים), דקל השמן האפריקאי (מהדקליים), אבוקדו וקקאו. הם ניזונים באופן נרחב גם מעלים של מניהוט מצוי, ולעיתים קרובות הם נצפו כשהם חופרים בפרסותיהם על מנת להגיע לפקעות הצמח. השפע של זני הפירות שנמצאו בקיבתו של הצביון השחור ואינם נמצאים בטבע במערב אפריקה (לפחות ב-62% מהקיבות שנבדקו), מוכיחים כי הצביון השחור אוכל באופן קבוע גידולים חקלאיים.[2] בדומה לרבים מהצביונים גם הצביון השחור הוא במידה חלקית אוכל-כול, והוא אוכל לפרקים קרובים טרמיטים, נמלים, רכיכות, חלזונות וביצי ציפורים;[3] ייתכן שהם אף צדים עופות קטנים.
רבייה ומחזור חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הרבייה של הצביון השחור מתרחשת לאורך כל השנה ללא עונה מוגדרת, אם כי נצפה שיא לידות בגנאה בין נובמבר לינואר.[2] עופר צעיר שנצפה בניגריה בחודש מאי, מצביע על כך שלפחות חלק מהלידות מתרחשות בתקופה מאוחרת של העונה היבשה, או בתקופה המוקדמת של עונת הגשמים. מרבית נתוני הרבייה של הצביון השחור מגיעים מתצפיות בשבי. בגן החיות של גלדיס תקופת ההריון נרשמה בסביבות 126 ימים - די נמוך לעומת הריונות של מינים אחרים.[2] המרווח הממוצע בין הלידות היה 7.5 חודשים בגן החיות של לוס אנג'לס, מה שמראה על כך שנקבת הצביון השחור יכולה להרות שוב זמן קצר לאחר הלידה, ורוב הנקבות שנצפות בטבע נתונות למעשה בשלבים מוקדמים או מאוחרים של הריון. ברוב ההמלטות נולד עופר יחידי בדרך כלל, והוא בעל צבע זהה כמעט לגמרי לבוגרים.
משקלי העופרים בגאנה בעת הלידה היו 1.94 ק"ג, ובדומה לכך גם בגן החיות של לוס אנג'לס משקלם של העופרים הנולדים נע בין 1.42 ל-2.18 ק"ג.[2] הן בטבע והן בשבי לא דווח על הפרשי משקל בעת הלידה בין הזכרים לנקבות. בתוך 10-8 ימים מהלידה משקל העופר בסביבות 3.20-1.65, ובתוך חודש משקלו מוכפל ל-4.0-2.75 ק"ג (תלוי במשקל בעת הלידה); בשלב זה הזכרים בדרך כלל גדולים יותר מהנקבות. זכר שמשקלו בעת הלידה היה 1.85 הגיע ל-5.9 ק"ג לאחר 46 ימים. נקבה אחת ששקלה בעת הלידה 1.70 ק"ג הגיעה לאחר 5.5 חודשים למשקל של 15.40, ונקבה אחרת ששקלה בלידה 1.80 ק"ג, הגיעה למשקל של 17.25 ק"ג לאחר 6 חודשים.[2] המשקל המקסימלי של צביון בוגר הוא כאמור עד 26 ק"ג, ובדרך כלל הנקבות שגדולות יותר במידות גוף הן אלו שמגיעות למשקל כזה.
הגמילה התרחשה בגן החיות של לוס אנג'לס לאחר 95 ימים, ובדומה לכך גם בגני החיות של גאנה הגמילה התרחשה בסביבות 101-81 ימים (סביבות 3 חודשים).[2] גיל הגמילה המקסימלי הוא לאחר 5 חודשים. הנקבות מגיעות לבגרות לאחר 12-9 חודשים, והזכרים לאחר 18-12 חודשים.[2][3]
תוחלת החיים המרבית של צביון שחור בטבע היא 12-10 שנים, ואילו בשבי היא עד 14.8 שנים.[3]
איומים ושימור
[עריכת קוד מקור | עריכה]
צביון שחור מסווג על ידי IUCN במצב השימור "ללא חשש" (LC), מכיוון שהוא עדיין נפוץ לאורך הטווח ההיסטורי שלו באופן סביר, יש לו התאמה לבתי גידול שונים, ועמידות יחסית ללחץ ציד.[4] ההישרדות העתידית שלו תלויה בהגנה רצינית או קביעת מכסות ציד על אוכלוסיות גדולות בפארקים ושמורות טבע. אם המגמות הנוכחיות ימשכו יחד עם חוסר הגנה ברוב הטווח שלו, המין בסופו של דבר יירד לקטגוריה מאוימת.
ההסתגלות של הצביון השחור ליערות משניים, יערות עם פעילות אנושית גבוהה ומטעים, מאפשרת לו לשרוד בצורה טובה יותר ממיני צביונים בינוניים אחרים במערב אפריקה, וזו גם הסיבה שהוא עדיין נפוץ לאורך הטווח שלו בניגוד למשל לצביון צהוב-גב, צביון זברה או צביון אוגילבי.[4] למרות שהוא אחד מהיונקים הנפוצים בשוקי הבשר במערב אפריקה, הוא עמיד יחסית לציד, ולאור זאת סביר להניח שהוא עדיין קיים במספרים משמעותיים מאוד. אף על פי כן הוא כבר נעלם באזורים עם צפיפות אנושית גבוהה, והוא הופך בהדרגה לנדיר יותר בטווח המערבי והמזרחי של תפוצתו.[4]
הצביון השחור מצוי במספר אזורים מוגנים. להלן חלק מהם:[4] הפארק הלאומי סאפו והפארק הלאומי לופה-מאנו (ליבריה), הפארק הלאומי טאי, הפארק הלאומי מאראהוו, הפארק הלאומי הר פאקו, הפארק הלאומי הר סאנגבה, הפארק הלאומי באנקו, הפארק הלאומי אסאנגבי והפארק הלאומי קומואה (חוף השנהב), שמורת הטבע הר נימבה (חוף השנהב וגינאה), הפארק הלאומי קיאבובו, הפארק הלאומי ניני-סוואין, הפארק הלאומי ביאה, הפאק הלאומי בואי, הפארק הלאומי דיג'יה, הפארק הלאומי קאקום (גאנה), הפארק הלאומי אוטאמבה-קילימי (סיירה לאון), הפארק הלאומי אוקומו, שמורת היער אולומה ושמורת היער אקורה-אופוסו (ניגריה).
אומדן האוכלוסייה העולמי לצביון השחור הוא כ-100,000 פרטים.[4]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- צביון שחור, באתר ITIS (באנגלית)
- צביון שחור, באתר NCBI (באנגלית)
- צביון שחור, באתר Animal Diversity Web (באנגלית)
- צביון שחור, באתר האנציקלופדיה של החיים (באנגלית)
- צביון שחור, באתר GBIF (באנגלית)
- Black duiker - מידע ותמונות על צביון שחור באתר Ultimate Ungulate.
- תמונות של צביון שחור
- מידע ותמונות ל צביון שחור באתר הציד Scirecordbook.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
