נעמי קליין

נעמי קליין
Naomi Klein
	קליין, 2014
לידה	8 במאי 1970 (בת 54); מונטריאול, קוויבק, קנדה
שם לידה	Naomi Klein
מדינה	קנדה
עיסוק	סופרת ועיתונאית
מקום לימודים	אוניברסיטת טורונטו, בית הספר לכלכלה של לונדון, St. George's School of Montreal
שפות היצירה	אנגלית קנדית
סוגה	מסה
זרם ספרותי	סביבתנות, אנטי-קפיטליזם, צדק אקלימי
יצירות בולטות	דוקטרינת ההלם, On Fire. The (Burning) Case for a Green New Deal, This Changes Everything, בלי לוגו
תקופת הפעילות	מ-2000
בן או בת זוג	אבי לויס
פרסים והוקרה	פרס המגזין הלאומי (2009); פרס הספר האמריקאי (2015); פרס השלום של סידני (2016); פרס איזי (2015); הפרס הלאומי לספר כלכלי (2001); James Aronson Award ;
	http://www.naomiklein.org

נעמי קליין (באנגלית: Naomi Klein; נולדה ב-8 במאי 1970) היא עיתונאית, סופרת וחוקרת תרבות ותקשורת יהודייה-קנדית.

קליין התפרסמה בזכות ספרה "בלי לוגו", העוסק במה שקליין רואה כהשתלטותם של תאגידים בינלאומיים על הכלכלה העולמית. בשנים האחרונות היא כותבת ספרים ומובילה מאבקים הקשורים לשינוי אקלים והתחממות עולמית.

קורות חיים

קליין נולדה במונטריאול בחבל קוויבק שבקנדה. הוריה היגרו בשנת 1967 מארצות הברית לקנדה עקב התנגדותם למעורבות האמריקאית במלחמת וייטנאם. אמה, בוני שר קליין (אנ'), היא מפיקה של סרטים דוקומנטריים ואביה, מיכאל קליין, הוא רופא. את קריירת הכתיבה שלה החלה בכתב העת "ורסיטי", עיתון הסטודנטים של אוניברסיטת טורונטו, שאותו אף ערכה. בעקבות הירצחן של סטודנטיות להנדסה במכון הפוליטכני בדצמבר 1989, פיתחה מודעות פמיניסטית.

בשנת 2000 פרסמה קליין את ספרה "בלי לוגו", שנחשב בעיני רבים כמניפסט של תנועת האנטי-גלובליזציה. בספר תקפה קליין את התרבות הצרכנית מוכוונת המותגים והאשימה מספר תאגידים בניצול עובדים במדינות עניות. בין היתר, ביקרה את חברת הנעליים "נייק" בחומרה, והחברה פרסמה תגובה המתייחסת לאי-דיוקים שהופיעו בספר.^[1]

קליין מפרסמת מאמרים במגזינים שונים בעולם. ב-2002 פרסמה קליין את "גדרות וחלונות", אוסף של מאמרים ונאומים שכתבה ברוח האנטי-גלובליזציה.

קליין נשואה לאבי לואיס (אנ'), ולשניים בן. בשנת 2004, הפיצה עם בעלה סרט תיעודי, בשם "The Take", אודות עובדים בארגנטינה שהשתלטו על מפעל סגור וחידשו את הייצור באמצעות פעולה כקולקטיב. ההקרנה הראשונה באפריקה הייתה בתוך מבנה בדרך קנדי בעיר דרבן שבדרום אפריקה, שם פעלה תנועת אבהלי בייסמונג'ונדלו.

דוקטרינת ההלם

ספרה השלישי של נעמי קליין "דוקטרינת ההלם: עלייתו של הקפיטליזם של האסון" (באנגלית: The Shock Doctrine: the rise of disaster capitalism), יצא לאור בספטמבר 2007 ומציג את התזה שלה שממשלות עושות שימוש באירועי אסון לאומיים על מנת לחולל שינויים ברוח הניאו ליברליזם בכלכלות הלאומיות. לשיטתה, הכלכלה הנאו-ליברלית מבית מדרשו של מילטון פרידמן ותלמידיו ב"אסכולת שיקגו", פוגעת במרבית האוכלוסייה. קליין טוענת כי הממשלות נוהגות לעשות שימוש במצבן הרגשי של אזרחיהן בעקבות משבר כלשהו, טבעי או יזום – אסון טבע, מלחמה, טרור או משבר כלכלי עמוק - על מנת לשכנע אותן לבצע שינויים כלכליים מרחיקי לכת שעתידים לפגוע בהם, ולהעמיק את הפערים הכלכליים.

הספר מציע שורה של דוגמאות לשימוש בטקטיקה זו, כעליית החונטה הצבאית של הגנרל אוגוסטו פינושה בצ'ילה בשנות ה-70, שהושפע עמוקות מרעיונותיו של מילטון פרידמן. דוגמאות נוספות שהיא מציגה הן היציאה למלחמת פוקלנד על ידי ממשלת בריטניה בהנהגת מרגרט תאצ'ר, מלחמת עיראק והשפעתה על החברה האמריקאית, ודוגמאות נוספות מפולין, רוסיה ודרום אפריקה.

הספר הוא רב מכר בינלאומי, ובעקבותיו יצא גם סרט תיעודי שבוים על ידי הבמאי מיכאל וינטרבוטום בשנת 2009.

לרגל יציאתו לאור של הספר בעברית ובערבית, ביקרה קליין בישראל^[2] ונשאה דברים בתיאטרון אל-מידאן בחיפה.^[3] במהלך הביקור, ביקרה גם ברשות הפלסטינית וברצועת עזה.

שינוי אקלים

בספטמבר 2014 קליין פרסמה את הספר "This Changes Everything: Capitalism vs. the Climate" (בתרגום חופשי: "זה משנה הכל: קפיטליזם נגד האקלים") שיצא גם כסרט תיעודי באותו שם בשנת 2015. התזה העיקרית בספר היא שהשיטה הכלכלית השלטת בעולם המערבי, כלכלת השוק, חוסמת את האפשרות לרפורמות ההכרחיות כדי למנוע המשך שינוי אקלים הרסני. בשנת 2015, קליין הייתה ממנסחי "מניפסט הקפיצה" (The Leap Manifesto) שהציג הצעה לרפורמה כלכלית-חברתית מקיפה בקנדה, על בסיס הפסקת השימוש במקורות אנרגיה בלתי מתחדשים.

קליין חברה בדירקטוריון של הארגון הסביבתי 350.org ותמכה בחיבור כוחות בין תנועת המחאה החברתית, אוקיופיי, לתנועת המאבק בשינוי האקלים. קליין היא ממובילות המחאה נגד המשך הכרייה בחולות הזפת של אלברטה וכנגד בניית צינור הנפט מקנדה לארצות הברית, Keystone XL.

בשנת 2019, קליין פרסמה את הספר On Fire: The (Burning) Case for a Green New Deal (בתרגום חופשי: "בוער באש: הצורך (הבוער) לניו-דיל ירוק חדש"). הספר מבוסס על מאמרים של קליין מהעשור האחרון העוסקים במאבק כנגד שינוי אקלים בהקשרים פוליטיים-חברתיים רחבים.

לגבי ישראל

קליין התבטאה מספר פעמים בעד תנועת החרם על ישראל, ה-BDS. קליין ביקרה בישראל בשנת 2009, סביב פרסום תרגום בעברית לספרה "דוקטרינת ההלם". הספר יצא בהוצאת אנדלוס, המתמחה בספרות ערבית, וקליין תרמה להוצאה את תמלוגיה. בריאיון לעיתון "הארץ" היא אמרה: "חשוב לי לא להחרים את ישראל אלא להחרים את הנורמליזציה של ישראל ושל הסכסוך". ^[4]

במהלך מלחמת חרבות ברזל, נשאה נעמי קליין דברים לטובת הפלסטינים והאשימה את ישראל ברצח עם. לרגל סדר פסח 2024 השוותה את הציונות לעגל הזהב לו סוגדים רבים "מעבר לים".^[5]

המחלוקת סביב עמדותיה

יש מחלוקת סביב עמדותיה.^[6] במאמר בשבועון האקונומיסט נמתחה ביקורת על קליין. בין השאר נטען כי היא מתעלמת מהשפעתו החיובית של הקפיטליזם, וכי היא מחזיקה בתפיסות תמימות ומעורפלות כחלופה לקפיטליזם, כן נטען כי כתיבתה מצביעה על ליקויים ללא העלאת הצעות ישימות לשיפור.^[7] הסופר וההיסטוריון הליברטריאני יוהאן נורברג העלה מספר טענות נגד ספרה "דוקטרינת ההלם", בהן: ניסוח כושל של הדוקטרינה, סילוף ההיסטוריה (נורברג מביא לכך דוגמאות) והצגה מסלפת של תורתו של מילטון פרידמן.^[8] קליין הגיבה לחלק מהביקורות כלפיה באתר האינטרנט שלה. היא טענה בתגובתה כי ביקורותיהם מכילות כשלים לוגיים והם אינם מבקרים למעשה את טענותיה. עוד טענה כי הביקורת שנמתחה עליה היא אישית ולא מקצועית. "פעם אחר פעם, קוראי הניו ריפבליק מקבלים את הרושם כי "דוקטרינת ההלם" היא גישה המבוססת על דעה עיתונאית ולא תזה הבנויה על מחקר."^[9] תגובה זו עוררה את נורברג לכתוב תגובה נוספת לדבריה של קליין.^[10] ביקורת הוטחה בקליין גם משמאל. בביקורת של עורך הניו ריפבליק נטען כי קליין מעלה תאוריית קשר פשטנית, שאינה נתמכת בעובדות, וכי היא אף אינה מתוחכמת דיה להבין את הסתירות הפנימיות בתאוריה שלה.^[11] מבקר אחר משמאל גרס כי בסרט התיעודי שיצרה קליין, תיארה את פרון כסוציאל-דמוקרט.^[12] על מאמרה "להביא את נג'ף לניו-יורק" מ-2004 נמתחה ביקורת שהוא מייצג דעות שמצדיקות מהלכים ימניים מובהקים למרות שנכתב מהצד השמאלי של המפה הפוליטית. ביקורת זו נמתחה עליה בעיקר בנוגע לדעותיה בנושא מלחמת עיראק.

יצירתה

ספריה שתורגמו לעברית

בלי לוגו: המטרה: בריוני המותגים, תרגמה עידית פז, תל אביב: הוצאת בבל, תשס"ב, 2002.
גדרות וחלונות, תרגמה והוסיפה הערות עידית שורר, תל אביב: בבל, תשס"ג, 2003.
דוקטרינת ההלם - עלייתו של הקפיטליזם של האסון, תרגמה דבי איילון, תל אביב: הוצאת אנדלוס, 2009.^[13]
לא זה לא מספיק, תרגם מאנגלית: ברוך גפן, ספרי נובמבר, 2018.

ספרים ופרקים באנגלית

(December 1999). No Logo. Knopf Canada and Picador. ISBN 0-312-42143-5.
(October 2002). Fences and Windows: Dispatches from the Front Lines of the Globalization Debate. Vintage Canada and Picador. ISBN 0-312-42143-5. OCLC 50681860.
(2007). The Shock Doctrine: The Rise of Disaster Capitalism. Knopf Canada. ISBN 978-0676978001. OCLC 74556458.
(September 2014). This Changes Everything: Capitalism vs. The Climate. Simon & Schuster. ISBN 1-451-69738-4.
(June 2017). No Is Not Enough: Resisting Trump's Shock Politics and Winning the World We Need. Haymarket Books.^[14]
(July 2018). The Battle for Paradise: Puerto Rico Takes on the Disaster Capitalists. Haymarket Books. ISBN 978-1608463572.
(September 2019). On Fire: The (Burning) Case for a Green New Deal. Simon & Schuster. ISBN 978-1982129910.
(September 2023). Doppelganger: a Trip into the Mirror World. Allen Lane. ISBN 978-0241621301.

פרקים

(October 2003). "Rescuing Private Lynch, Forgetting Rachel Corrie". In Kushner, Tony; Solomon, Alisa. Wrestling with Zion: Progressive Jewish-American Responses to the Israeli-Palestinian Conflict. New York City: Grove Press. pp. 69–71. ISBN 978-0-8021-4015-9.

(November 17, 2009). "Capitalism, Sarah Palin–Style". In Kim, Richard; Reed, Betsy. Going Rouge: Sarah Palin, An American Nightmare. OR Books. ISBN 978-0-9842950-0-5.[62]

מאמרים

Klein, Naomi, July 10, 2015. "A radical Vatican?". The New Yorker (New York City).
(September 2004, "Baghdad year zero: Pillaging Iraq in pursuit of a neocon utopia". Harper's Magazine (New York City): 43–53. ISSN 0017-789X.
November 28, 2011, "Capitalism vs. the Climate: What the right gets — and the left doesn't — about the revolutionary power of climate change". The Nation (New York City). ISSN 0027-8378
October 29, 2013, "How science is telling us all to revolt". New Statesman

סרטים

(The Corporation (2003) (interviewee
(The Take (2004) (writer
(The Shock Doctrine (2009) (writer
(Catastroika (2012) (appearance

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נעמי קליין בוויקישיתוף

נעמי קליין, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
נעמי קליין (1970-), דף שער בספרייה הלאומית
אתר האינטרנט הרשמי של נעמי קליין
נעמי קליין, ברשת החברתית פייסבוק
נעמי קליין, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
נעמי קליין, ברשת החברתית Goodreads
נעמי קליין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
Naomi Klein: Jews Must Raise Voices for Palestine, Oppose "False Idol of Zionism", סרטון בערוץ "Democracy Now!", באתר יוטיוב (אורך: 13:28)

הערות שוליים

^ תגובת נייק ל"בלי לוגו", 8 במרץ 2000.
^ יותם פלדמן, נעמי קליין ומלחמתה בחזירי הקפיטליזם, באתר הארץ, 26 ביוני 2009.
^ נעמי קליין בחיפה – ההרצאה המלאה, באתר הוצאת אנדלוס, ‏18 ביולי 2009.
^ יותם פלדמן, טורונטו, נעמי קליין ומלחמתה בחזירי הקפיטליזם, באתר הארץ, 26 ביוני 2009
^ https://www.theguardian.com/commentisfree/2024/apr/24/zionism-seder-protest-new-york-gaza-israel
^ https://www.youtube.com/watch?v=U75KcMUjMyI
^ Why Naomi Klein needs to grow up - The Economist, 7.11.2002
^ Johan Norberg (14 במאי 2008). "The Klein Doctrine: The Rise of Disaster Polemics". Cato Institute. נבדק ב-2009-02-17. {{cite web}}: (עזרה)
^ Naomi Klein (2 בספטמבר 2008). "One Year After the Publication of The Shock Doctrine, A Response to the Attacks". NaomiKlein.org. אורכב מ-המקור ב-2008-11-10. נבדק ב-2009-02-17. {{cite web}}: (עזרה)
^ Johan Norberg (4 בספטמבר 2008). "Three Days After Klein's Response, Another Attack". Cato Institute. נבדק ב-2009-02-17. {{cite web}}: (עזרה)
^ Jonathan Chait (30 ביולי 2008). "Dead Left". The New Republic. נבדק ב-2009-02-17. {{cite web}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל)
^ Daniel Morduchowicz (20 בספטמבר 2004). "The Take". Z Space. אורכב מ-המקור ב-2009-03-19. נבדק ב-2009-02-17. {{cite web}}: (עזרה)
^ יוסי דהאן, דוקטרינת ההלם שוב איתנו, באתר "העוקץ", 7 באוגוסט 2014
^ שאול סתר, איך לצאת מההלם שתקף אותנו בעקבות הניצחון של טראמפ, באתר הארץ, 19 ביולי 2017

[1] תגובת נייק ל"בלי לוגו", 8 במרץ 2000.

[2] יותם פלדמן, נעמי קליין ומלחמתה בחזירי הקפיטליזם, באתר הארץ, 26 ביוני 2009.

[3] נעמי קליין בחיפה – ההרצאה המלאה, באתר הוצאת אנדלוס, ‏18 ביולי 2009.

[4] יותם פלדמן, טורונטו, נעמי קליין ומלחמתה בחזירי הקפיטליזם, באתר הארץ, 26 ביוני 2009

[5] ttps://www.theguardian.com/commentisfree/2024/apr/24/zionism-seder-protest-new-york-gaza-israel

[6] ttps://www.youtube.com/watch?v=U75KcMUjMyI

[7] Why Naomi Klein needs to grow up - The Economist, 7.11.2002

[8] Johan Norberg (14 במאי 2008). "The Klein Doctrine: The Rise of Disaster Polemics". Cato Institute. נבדק ב-2009-02-17. {{cite web}}: (עזרה)

[NaomiKlein.org-9] Naomi Klein (2 בספטמבר 2008). "One Year After the Publication of The Shock Doctrine, A Response to the Attacks". NaomiKlein.org. אורכב מ-המקור ב-2008-11-10. נבדק ב-2009-02-17. {{cite web}}: (עזרה)

[10] Johan Norberg (4 בספטמבר 2008). "Three Days After Klein's Response, Another Attack". Cato Institute. נבדק ב-2009-02-17. {{cite web}}: (עזרה)

[11] Jonathan Chait (30 ביולי 2008). "Dead Left". The New Republic. נבדק ב-2009-02-17. {{cite web}}: (עזרה)(הקישור אינו פעיל)

[12] Daniel Morduchowicz (20 בספטמבר 2004). "The Take". Z Space. אורכב מ-המקור ב-2009-03-19. נבדק ב-2009-02-17. {{cite web}}: (עזרה)

[13] יוסי דהאן, דוקטרינת ההלם שוב איתנו, באתר "העוקץ", 7 באוגוסט 2014

[14] שאול סתר, איך לצאת מההלם שתקף אותנו בעקבות הניצחון של טראמפ, באתר הארץ, 19 ביולי 2017

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]