לדלג לתוכן

נורית גרץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נורית גרץ
גרץ ב-2010
גרץ ב-2010
לידה 9 באוקטובר 1940 (בת 84)
ירושלים, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
ענף מדעי ספרות, קולנוע
מקום לימודים
מוסדות האוניברסיטה הפתוחה עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה פרס ברנר (2009) עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג עמוס קינן עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים רונה קינן עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נורית גֶרְץ (נולדה ב-9 באוקטובר 1940) היא סופרת וחוקרת ספרות ישראלית, פרופסור אמריטה לספרות וקולנוע באוניברסיטה הפתוחה. שימשה בעבר כראש המגמה העיונית בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב ובהמשך כיהנה כראש החוג לתרבות, הפקה ויצירה במכללת ספיר. זוכת פרס ברנר (2009) ופרס לנדאו (2024).

גרץ נולדה לד"ר דבורה, מורה לביולוגיה, ולאהרון גרץ בירושלים. היא נכדתו של הסופר צבי זבולון ויינברג. למדה בגימנסיה העברית רחביה ובבית הספר החקלאי כַּנות.

גרץ סיימה את התואר הראשון בספרות ומדעי המדינה ב-1969 באוניברסיטה העברית בירושלים. המשיכה ללימודי תואר שני בספרות באוניברסיטת תל אביב בשנת 1973 במסגרתם כתבה תזה שעסקה ביצירתו של עמוס עוז, וב-1979 הוענק לה תואר דוקטור מאוניברסיטת תל אביב, על דוקטורט שכותרתו "התחלפות דורות בהיסטוריה של הספרות: דור שנות השישים בפרוזה העברית", בהנחייתו של פרופ' בנימין הרשב.

הייתה מבקרת ספרות, קולנוע ותיאטרון בשבועון "העולם הזה" ובעיתון "ידיעות אחרונות".

בתחילת שנות ה-80 הצטרפה גרץ כחברת סגל לאוניברסיטה הפתוחה. בשנות ה-90 הפנתה את מוקד מחקרה מספרות לקולנוע. ב-1993 מונתה לפרופסור חבר באוניברסיטה הפתוחה, וב-2001 מונתה לפרופסור מן המניין. באותה תקופה לימדה גם בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, ובין השנים 2003–2009 כיהנה כראש המגמה העיונית בחוג זה. החל משנת 2008 מלמדת גרץ במחלקה לתרבות, יצירה והפקה במכללת ספיר, בין השנים 2008–2016 כיהנה כראש מחלקה זו.

ב-1984 שימשה כמרצה אורחת באוניברסיטת קליפורניה בברקלי, בשנים 1989–1990 וב-2001 שימשה כפרופסור אורח באוניברסיטת ייל במחלקות לימודי יהדות, לימודי קולנוע וספרות השוואתית. ב-1996 ו-2004 שימשה פרופסור אורח במרכז ללימודי יהדות באוניברסיטת פנסילבניה, ובשנת 2006 העבירה קורס בנושא היסטוריה של הקולנוע הפלסטיני באוניברסיטת פריז VIII של הסורבון בפריז.

בשנים 2007, 2008 ו-2010 השתתפה בהוראת לימודי הקיץ של המחלקה ללימודי ישראל באוניברסיטת ברנדייס.

מענקים ופרסים בהם זכתה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

גרץ זכתה במענקים ופרסים שונים על מחקריה וספריה, בהם:

חיים אישיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1963 פגשה בפריז את עמוס קינן. לזוג נולדו שתי בנות: שלומציון קינן והזמרת רונה קינן.

ב-2001 החליטו עמוס קינן וגרץ למסד את יחסיהם ונישאו.

תחומי המחקר המרכזיים של גרץ הם ספרות עברית, קולנוע ישראלי ופלסטיני, חברה ותרבות ישראלית, טראומה וזיכרון פרטי וקולקטיבי.

ספרה עמוס עוז: מונוגרפיה ראה אור ב-1980 והוא מושתת על עבודת התזה שלה. הספר מתאר את יצירתו של עוז עד לאותה תקופה, וכולל דיון נרחב בשינויים שחלו בתרבות הישראלית ובמפת הספרות העברית.

חירבת חיזעה והבוקר שלמחרת ראה אור ב-1983 והוא מושתת על הדוקטורט שלה ועוסק בשינויי נורמות כתיבה בשנות ה-60.

שבויה בחלומה: מיתוסים בתרבות הישראלית ראה אור ב-1995 ובתרגום לאנגלית ב-2000. הספר, שהתקבל בהערכה רבה, מנתח באופן רחב תחומי יצירות ספרות, נאומי מנהיגים, רצנזיות בעיתונות היומית ובסרטי קולנוע, וחושף את שורשי המיתוסים שעליהם נבנתה והתכוננה התרבות הישראלית. בספר מראה גרץ כי ניתן לראות בסוגי המדיה השונים מאפיינים משותפים: עלילות ונרטיבים דומים שחוזרים ומשכפלים את עצמם מתקופה לתקופה ומכילים מיתוסים שמתנגשים האחד בשני ומעומתים זה בזה.

מקהלה אחרת: ניצולי שואה, זרים ואחרים בקולנוע ובספרות הישראליים ראה אור בשנת 2004. הספר עוסק במפגש הטעון שבין ניצולי השואה ותושבי ישראל, ובשינוי ההדרגתי שחל ביחסם של הוותיקים אל העולים הללו. בספר חקרה גרץ באמצעות מקורות היסטוריים, קולנועיים וספרותיים את האופנים שבהם החברה הישראלית עיצבה את זהותה באמצעות ה'אחרים' – הזרים, שהוצאו והורחקו מתוכה, ולחלופין אלו שבתהליך כואב וארוך התקבלו לבסוף. מלבד הדיון בניצולי השואה הספר מציג את המפגש עם ותיקי הארץ כמקרה מבחן של החברה הישראלית, שבמהלכו למדה החברה הישראלית להכיר בזיכרונות זרים ובמרחבים זרים ולאמצם כחלק מההוויה והתרבות בישראל.

נוף בערפל: המרחב והזיכרון ההיסטורי בקולנוע הפלסטיני נכתב יחד עם ג'ורג' ח'לייפי ויצא לאור ב-2006. הספר בוחן את גלגוליו של הקולנוע הפלסטיני ומתרכז בארבעה אבות יוצרים מרכזיים: מישל חלייפי, רשיד משהארווי, עלי נסאר ואליה סולימאן ובודק את הקשרים שבין היצירה הקולנועית ובין טראומה, זיכרון מודחק והתפתחויות פוליטיות וחברתיות. אחת הנקודות המרכזיות בספר דנה בשאלת הרציפות שמנסה לגלות הקולנוע הפלסטיני: בין הזמן האבוד לכאורה לבין מצוקת ההווה. לטענת גרץ וח'לייפי הסתירה של ההתכחשות לעבר בעקבות הטראומה לעומת השאיפה למקום אוטופי שנמצא אי שם בעבר, מייצרת קולנוע שמבקש ליצור היסטוריה פלסטינית.

ספרה אל מה שנמוג נכתב במשותף עם אמה, דבורה גרץ וראה אור ב-1997. זהו ספר תיעודי-בדיוני המתחקה אחר קורותיה ואהבותיה של דבורה גרץ, אמהּ של נורית גרץ, דרך ורשה, לימודים באיטליה והעלייה לקיבוץ עין החורש שם הכירה את אהרון גרץ. לאורך הספר עולות שאלות על התרבות היהודית האירופית, על התרבות היהודית-חלוצית של תחילת המאה ועל התרבות הישראלית לפני תום המילניום. המהלך ההיסטורי הרחב שכולל את שקרה ואת אשר נחלם, יוסיף וישתכלל בספרה התיעודי-בדיוני השני על דעת עצמו.

ספרה על דעת עצמו: ארבעה פרקי חיים של עמוס קינן ראה אור ב-2008 והוא ספרה השני התיעודי-בדיוני של גרץ. גם כאן, בדומה לספרה "אל מה שנמוג", שילבה גרץ בין תיעוד ריאליסטי של אירועים היסטוריים ובין רומן אינטימי החודר לתודעת הגיבורים, לזיכרונותיהם ולחלומותיהם. הספר מתאר ארבעה פרקים בחייו של הסופר, העיתונאי, הפסל, המשורר ומי שהיה בעלה של גרץ, עמוס קינן. הספר פותח בילדותו של קינן עם מהלך הידרדרותו הנפשית של אביו, יעקב לוין, איש גדוד העבודה שחי לאור החלום הציוני וחלום המהפכה הסוציאליסטית, והפך קרבנם של חלומות אלו. לאחר מכן עובר הספר לימי הצטרפותו של קינן כפעיל לח"י וכמפקד במלחמת תש"ח, ומתאר את הרגעים שבהם הופכים החלומות והכמיהות שירש מאביו, לאוטופיה שבורה המתנגשת עם טראומות המלחמה, שהודחקו והושתקו אך לא נשכחו גם לאורך השנים שחלפו מאז. הספר ממשיך ועוקב אחר השורשים החבויים בחייו של עמוס קינן, בחיפושיו אחר בית, אדמה וחלום ארצישראלי שלא מומש, המובילים אותו משוטטויות בברים הבוהמיינים של תל אביב אל אולמות בתי המשפט באשמה של ניסיון התנקשות בשר הפנים דוד צבי פנקס, ומשם, שנוא ומנודה, אל פריז ואל סיפור האהבה המופלא, אך ההרסני והטרגי שניהל עם הסופרת כריסטיאן רושפור. הספר זכה להצלחה גדולה, התקבל בהתלהבות הן מצד הביקורות והן מצד הקהל, ושבועיים לאחר שראה אור הפך לרב-מכר.

ספרה, ים ביני לבינך, היה עם צאתו בראש רשימת רבי המכר וזכה לביקורות נלהבות: שירה סתיו[4] וחיים גורי בעיתון "הארץ",[5] תלמה אדמון ב"מעריב",[6] יאיר גרבוז ב"ידיעות אחרונות".[7] הוא נמצא ברשימת הספרים הטובים לשנת 2015 של "הארץ"[8] ו-"Mako",[9] ונבחר בסקר ספריות על ידי תושבי תל אביב-יפו כאחד מספרי המקור הטובים לשנת 2015.

ייחודם של ספריה אלו של נורית גרץ, בכך שהם משלבים בין תיעוד ובדיון ויוצרים סגנון חדשני בספרות העברית. לטענת חוקר הספרות דן מירון, על דעת עצמו יוצר ז'אנר חדש, רובד של דמיון ושל היסטוריה שלא היה מקובל אצלנו. המבקר אבנר שץ רואה גם הוא את עירוב הז'אנרים כדבר המייחד את כתיבתה של גרץ, וטוען כי בספרה הבדיוני הראשון אל מה שנמוג, הטכניקה שבה נקטה נורית גרץ, של סיפור אודות כתיבת הסיפור, של תיעוד-התיעוד, היא זו שמעניקה את הממד הייחודי והמרשים לספר.[10][11]

ספריה של נורית גרץ תורגמו לאנגלית[דרושה הבהרה].

ספרים פרי עטה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים ואוספים שערכה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • נקודות תצפית: תרבות וחברה בארץ-ישראל, 1987. האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב.
  • מבטים פיקטיביים – על קולנוע ישראלי (עם ג'אד נאמן ואורלי לובין), 1998. האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב.
  • גליונות אסף לקולנוע.

מאמרים נבחרים פרי עטה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • "ה'אחרים' בסרטים הישראליים בשנות הארבעים והחמישים: ניצולי שואה, ערבים, נשים", מבטים פיקטיביים - על קולנוע ישראלי, 2008, 402-381.
  • "מקום אחר: מרחב גברי ונשי בקולנוע של מישל ח’לייפי", תיאוריה וביקורת 18, 2001, 171-155.
  • "הן עם אחד ושפה אחת לכולם" : מיבנה ורטוריקה של רפורטאז’ות עיתונאיות ממלחמת-לבנון", סימן קריאה 20, 1990, 132-122.
  • "מעטים מול רבים: רטוריקה ומבנה בנאומי הבחירות של מנחם בגין", סימן קריאה 17/16, 1983, 114-106.
  • “The Israeli War of Independence: A Struggle Between Narratives in Journalism and Literature” S European Journal for Semiotic Studies, 5(44), 1993, 627-656.
  • “Text and Subtext: Newspaper Coverage of the War in Lebanon,” Discours Social /Social Discourse, 7, 1-2, 1995, 121-134
  • "A World Without Boundaries, Israeli National Identity in the Eighties as Expressed in Cinema & Literature," Discourse Social/Social Discourse, 4, 3&4,(Summer-Autumn 1992),155-171.
  • “Historical Memory: Israeli Cinema and Literature in the 1980s and 1990s,” in Kevin Avruch & Walter P. Zenner, eds. Critical Essays on Israeli Society, Religion, and Government: Books on Israel, 4 (New York: State University of New York Press, 1997), 200-226.
  • "The Stone at the Top of the Mountain: The Films of Rashid Masharawi," Journal of Palestine Studies 34, 1 (Autumn 2004), 24-36.
  • "From Bleeding Memories to Fertile Memories: Palestinian Cinema" (with George Khleifi), Third Text 20, 3-4, May-July 2006.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכּתביה:

על יצירתה:

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מיה סלע, הזוכים בפרס ברנר לספרות לשנת 2009: פרופ' נורית גרץ והסופר דן בניה סרי, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2009
  2. ^ משרד התרבות והספורט הכריז על הזוכות והזוכים בפרסי היצירה לסופרים עבריים ע"ש לוי אשכול לשנת 2021
  3. ^ קובי אוז ושמעון אדף הם בין הזוכים בפרס לנדאו 2024, באתר ynet, 30 ביוני 2024
  4. ^ אתר למנויים בלבד שירה סתיו, "ים ביני לבינך": הבחירה המבריקה של נורית גרץ, באתר הארץ, 26 בנובמבר 2015
  5. ^ אתר למנויים בלבד חיים גורי, המלצת קריאה: חיים גורי על "ים ביני לבינך", באתר הארץ, 9 בפברואר 2016
  6. ^ תלמה אדמון, ‏מה שלא היה: האהבה של רחל המשוררת שלא התממשה, באתר מעריב אונליין, 30 באוקטובר 2015
  7. ^ אתר למנויים בלבד יאיר גרבוז, אשת קשר, באתר "ידיעות אחרונות", 10 בנובמבר 2015
  8. ^ אתר למנויים בלבד הספרים הטובים של 2015, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2015
  9. ^ צליל אברהם, ‏קריאה לפעולה: הספרים הכי טובים של 2015, באתר ‏מאקו‏, 16 בדצמבר 2015
  10. ^ דליה קרפל, פרופ' דן מירון קורא בספרות ימינו ומתגעגע לשלום עליכם, באתר הארץ, 30 ביולי 2010
  11. ^ אבנר שץ, על "אל מה שנמוג" מאת נורית גרץ, shats.com
  12. ^ אתר למנויים בלבד אבי גרפינקל, להתכונן לאובדנים הגדולים של החיים, באתר הארץ, 27 בפברואר 2024