לדלג לתוכן

קומראן

(הופנה מהדף מערות קומראן)
קומראן
היסטוריה
תקופות תקופת בית שני עריכת הנתון בוויקינתונים
נבנה 104 לפנה״ס עריכת הנתון בוויקינתונים
אתר ארכאולוגי
ארכאולוגים רולאן דה וו, חנן אשל עריכת הנתון בוויקינתונים
מצב אתר תיירות, גן לאומי ישראלי
גישה לציבור כניסה בתשלום
אתר אינטרנט פארק (גן לאומי) קומראן, באתר רשות הטבע והגנים
מיקום
מדינה ישראל
קואורדינטות 31°44′31″N 35°27′36″E / 31.741900825553°N 35.459944301849°E / 31.741900825553; 35.459944301849
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
האתר הארכאולוגי (ירוק), אזור המערות ונחל קומראן
נחל קומראן ומערה מס' 4 מימין
קומראן
הצעת שחזור של האתר
מראה מזרחה מהאתר לעבר ים המלח והרי מואב
אמת המים ובור מים באתר

קוּמְרָאןערבית: خربة قمران; תעתיק: חִ'רְבַּת קמְרָאן) הוא אתר ארכאולוגי הנמצא במישור הצפון-מערבי של ים המלח, סמוך לשפך נחל קומראן. בסמוך לאתר נמצאות מערות קומראן, בהן התגלו מגילות מדבר יהודה.

מערות קומראן התגלו בשנת 1946 על ידי נער בדואי שיצא לחפש עז תועה, וגילה מערה ובה כדי חרס שבתוכם מוסתרים כתבי יד. תגלית זו הובילה לגילוי 929 כתבי יד במקום כחלק מתגלית מגילות מדבר יהודה. לאחר גילוי המגילות נערכה חפירה ארכאולוגית באתר וממצאיה שרידי יישוב שנבנה על פי הערכות החוקרים בין השנים 150 ל-130 לפני הספירה.

מרבית החוקרים מקשרים את האתר עם המערות ורואים בו את מקום משכנה של כת יהודית, כת מדבר יהודה. ישנה סברה מקובלת שזו כת האיסיים הנזכרת פעמים רבות בכתבי יוסף בן מתתיהו, פילון ופליניוס הזקן, ולכן גם נקראת לעיתים "כת קומראן". מיעוט החוקרים חולקים על דעה זו וטוענים שהאתר שימש כביתה של משפחה רומאית עשירה או אף מבצר לחיילי לגיון רומאים. סברה נוספת טוענת כי המקום שימש כמצודת דרכים חשמונאית ובהמשך כבית אחוזה הרודייני. בשנים האחרונות עלתה ההשערה כי מדובר במקום מפלט של הכוהנים הצדוקים ששירתו בבית המקדש.[1]

מתחם קומראן

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעקבות מציאת מגילות מדבר יהודה, נערכו חפירות ארכאולוגיות נרחבות באתרים שבסביבתו, בהם מתחם הקומראן, בו נחשפו ממצאים רבים, המעידים על היישוב היהודי הפורח שהיה במקום בתקופת בית שני. החפירות נערכו בשנים 19521956 בהנהלתו של האב הדומיניקני רולאן דה-וו ובמהלכן נחשף מכלול מבנים גדול, שעל פי השערה המקובלת במחקר שימש את העדה שגרה במקום במסגרת ארגון דמוי-נזירי: חבורת גברים[2] שחייתה חיים שיתופיים. בני העדה גרו מסביב למכלול זה, בכ-30 מערות וכנראה גם באוהלים ובסוכות. מבני המכלול נשמרו במצב טוב גם בזכות האקלים הצחיח בבקעת ים המלח ושימשו לפעילויות הקהילתיות של העדה - לתפילה, ללימוד, לסעודות משותפות ולמלאכה.

בין היתר נמצאו גם בית קברות המכיל על פי הערכות מסוימות כ-1,200 קברים, מספר רב, יחסית לאתרים אחרים, מקוואות, אולמות שונים וחדר ששימש כסקריפטוריום.

הארכאולוג חנן אשל ניהל מספר עונות חפירה נוספות בקומראן. אתר קומראן הוא בימינו גן לאומי מוכרז, שאותו פוקדים עשרות אלפי תיירים בכל שנה.

באתר נמצאו 561 שקלי כסף וכן כלים רבים המעידים על עושרם של בני המקום.

בשנת 1993 נתגלו כ-100,000 גלעיני תמר בסמוך לגת, אשר שימשו לעשיית יין ודבש.[3]

יש המזהים את קומראן עם סככה המוזכרת בספר יהושע ובמגילת הנחושת.[4]

מערות קומראן

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מגילות מדבר יהודה

בסמוך לאתר נמצא אתר בן 11 מערות בהן נמצאו 929 כתבי יד, המהווים את עיקרם של מגילות מדבר יהודה. בקירות חלק מהמערות חצובים מעין מדפים, מה שמחזק את ההשערה שהן שימשו ספריות-קבע לחכמי הקהילה, והוסתרו שם בזמן המרד הגדול.

המתחם נתגלה לראשונה על ידי מוחמד א-דיב, רועה צאן בדואי, שזרק אבן לתוך מערה בניסיון להוציא ממנה עז שהתחבאה בה. האבן פגעה בכד חרס בו היו שלוש מגילות, אותן מכר א-דיב לחליל אסקנדר שאהין, אשר ביקש לבקר במערות וגילה מגילה נוספת.

בעקבות גילוי המערה הראשונה, החלו בדואים שהתגוררו באזור לחקור מערות נוספות. במערה השנייה התגלו 300 מקטעי מגילות ובהם ספר היובלים וספר בן סירא; במערה השלישית התגלתה במרץ 1952 "מגילת הנחושת" על ידי משלחת משותפת של מוזיאון רוקפלר, בית הספר האמריקאי לחקר המזרח ובית הספר הצרפתי למקרא ולארכאולוגיה[דרוש מקור]; במערה הרביעית התגלו כ-90% מהמגילות הידועות - המערה הכילה 15,000 קטעי מגילות מ-500 ספרים שונים. במערות 5–10 התגלו מקטעים מועטים שחלקם בשפה היוונית; במערה ה-11 התגלו מגילת המקדש, מגילת התהילים הגדולה וקטעים נוספים.

מרבית המגילות מוצגות כיום בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל בירושלים.

אנשי 'כת קומראן' או "בני אור"

[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי ההשקפה המקובלת, המגילות הגנוזות מגלות על אורח חייהם ואמונתם של אנשי כת, שמנתה ככל הנראה כ-200 גברים, שחיו על פי סדר יומי קבוע. יש המכנים את אנשי הכת גם בשם "חבורת יחד" בשל חיי השותפות שניהלו. אנשי הכת הקפידו ביותר על חוקי טומאה וטהרה. הם עסקו בחקלאות רק למחייתם וחיו בצניעות רבה. תוכן המגילות חושף את אורח חייהם ומנהגיהם.

מאז ראשית המחקר היה מקובל להניח כי תושבי האתר היו האיסיים כדעת האב רולאן דה וו, חופר האתר.[5] אולם כבר בשנת 1951 פרסם החוקר משה גושן-גוטשטיין את דעתו כי אין שום הוכחה לקשר בין האיסיים לבין מגילות מדבר יהודה, ולפיכך אין להם גם קשר לאתר קומראן. גוטשטיין הראה ראשון כי למגילות זיקה הדוקה לכהנים בני צדוק, ומכאן שהם המועמדים העיקריים להיות תושבי קומראן.[6]

דעתם של גוטשטיין, ושל חוקרים אחרים שהלכו בעקבותיו, פותחה בהרחבה בידי רחל אליאור בספרה זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה,[6] וכן במאמרים שונים כגון מאמרה על "חג שבועות הנעלם".[7] חלק מרכזי מהמגילות הגנוזות, כולל כאלה שפוענחו ופורסמו רק עשרות שנים אחרי גילוין (ולפיכך אחרי מאמרו של גוטשטיין), מתארות את אורחות חייהם של "בני צדק" ו"תמימי דרך" ככתוב בסרך היחד ומתארות בהרחבה את "הכוהנים בני צדוק ואנשי בריתם", הקוראים לעצמם "זרע אהרון קודש קדשים". המגילות נכתבו על פי עדות כותביהן בידי הכוהנים לבית צדוק ובידי נביאים, כוהנים ומשוררים לאורך האלף הראשון לפני הספירה. כותבי המגילות, שכולן ספרי קודש, מתייחסים לבני ישראל התומכים בהנהגה הכוהנית המקראית כ"אנשי בריתם" כ"עוברים בברית" או כ"כול הנדבים לעשות חוקי אל ברית חסד", כאלה המקבלים על עצמם "לדרוש אל [בכול לב ובכול נפש] לעשות הטוב והישר לפניו כאשר צוה אל ביד משה וביד כל עבדיו הנביאים", וכאל "תמימי דרך", "עדת קודש" "סוד קודש קודשים לאהרון" ו"בית קודש לישראל". המגילות עוסקות בהרחבה ב"ירושלים מחנה הקודש", "העיר אשר בחרתה בה מכול הארץ להיות שמך שם לעולם כי אהבתה את ישראל מכול העמים", ודנות בפירוט במקדש ובביכורים, בעליה לרגל ובמשמרות הכהונה, בכוהנים ובמלאכים השומרים לוח שבתות מקודש בן 364 ימים ו-52 שבתות הקשורות בפולחן המקדש כמתואר בחתימת מגילת התהילים הגדולה שנמצאה בקומראן וב"מגילת מקצת מעשי התורה" שמביאה בראשיתה לוח שבתות שתאריכיו קבועים ומחושבים מראש.

השחזור ההיסטורי של רחל אליאור הוא כי תושביה הצדוקים של קומראן / סככה עזבו את ירושלים לאחר שהודחו מהכהונה הגדולה בידי אנטיוכוס אפיפאנס, וכאשר לאחר ניצחון המכבים הם לא הוחזרו אליה, אלא מונה כהן גדול מבית חשמונאי. חמורה מזאת, מבחינתם, הייתה העובדה שלוח השנה השמשי בן 364 ימים שלהם הוחלף בידי הלוח הירחי הסלווקי, ולפיכך החגים והפולחן במקדש נחוגו במועדים הבלתי נכונים, לרבות התנגשות החגים עם השבתות, דבר שלוח 364 הימים מנע. את מגילת מקצת מעשי תורה, שפוענחה ופורסמה בשלב מאוחר יחסית של חקר המגילות, נהוג לפרש כהעתק מכתב ששלח מנהיג הצדוקים בקומראן אל הכהן הגדול החשמונאי, ובו הוא מפרט את הבדלי הפולחן בין נוהגי הצדוקים במקדש עת כיהנו בו, לבין המנהגים החדשים (בעיקר לוח השנה, אך לא רק), ומבקש לשנותם חזרה לקדמותם. כיוון שבקשתו לא התקבלה, נותרו הצדוקים בקומראן עד אשר חרבה בזמן המרד הגדול.[6][7]

מגילות מדבר יהודה נמצאו במערות מוסתרות בקרבת שרידי היישוב. בקירות המערות חצובים מעין מדפים, דבר שמחזק את ההשערה שהן שימשו כספריות-קבע ששימשו את חכמי הקהילה, והוסתרו שם בזמן המרד הגדול. בין היתר נמצאו גם כתבי יד הרומזים על חייהם והגותם של בני המקום, והתאולוגיה המשיחית והסגפנית שפותחה על ידם.

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • לאה מזור, על מגילת ספר-מאמרים על מגילות מדבר יהודה, הוצאת מאגנס 1997
  • דוד פלוסר, יהדות בית שני, קומראן ואפוקליפטיקה, הוצאת מאגנס, 2002
  • חנן אשל, מגילות קומראן והמדינה החשמונאית, יד בן-צבי, תשס"ד
  • חנן אשל, קומראן- מגילות, מערות, היסטוריה, הוצאת כרטא, תשס"ט- 2009
  • מנחם קיסטר (עורך), מגילות קומראן: מבואות ומחקרים, יד בן-צבי 2009
  • רחל אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, תל אביב הוצאת הקיבוץ המאוחד וירושלים: מכון ון ליר 2009
  • Reymond, E., Qumran Hebrew - An Overview of Orthography, Phonology, and Morphology, Society of Biblical Literature, 2014
  • ליאורה גולדמן, המחזיקים במצוות אל עדת קומראן ופירושיה למקרא בראי הפשרים במגילת ברית דמשק, מוסד ביאליק, ירושלים, 2019

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא קומראן בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ פרופ' רחל אליאור - מי כתב את המגילות הגנוזות
  2. ^ ככלל הייתה זו חבורה גברית, אך בחפירות מאוחרות בשולי בית הקברות נמצאו גם שלדי נשים וילדים. אולם החוקר מגן ברושי סבור שקברי הנשים והילדים הם קברי בדווים בני הדורות האחרונים (מגן ברושי, ‏קומראן ומגילותיה – ספירת מצאי, קתדרה 100, אוגוסט 2001, עמ' 165–182), ראו גם את מאמרו של Joseph Z. Zias
  3. ^ התמר בארץ ישראל בעבר, "דף יומי", עמ' 334
  4. ^ אנציקלופדיה מקראית - אוצר הידיעות על המקרא ותקופתו, הוצאת מוסד ביאליק, כרך ה', 182–183
  5. ^ רולאן דה וו, 1973: Roland de Vaux 1973, p. 56.
  6. ^ 1 2 3 רחל אליאור, זיכרון ונשייה: סודן של מגילות מדבר יהודה, תל אביב הוצאת הקיבוץ המאוחד וירושלים: מכון ון ליר 2009
  7. ^ 1 2 רחל אליאור, חג שבועות הנעלם, בתוך מארן ר' ניהוף, רונית מרוז ויהונתן גארב עורכים, בתוך וזאת ליהודה, קובץ מאמרים המוקדש לחברנו, פרופ' יהודה ליבס, לרגל יום הולדתו השישים וחמישה, ירושלים, מוסד ביאליק תשע"ב (2012): עמודים 70–92.