מוריס ראוול

מוריס ראוול
**Maurice Ravel**
לידה	7 במרץ 1875; סיבור, צרפת
פטירה	28 בדצמבר 1937 (בגיל 62); פריז, צרפת
שם לידה	Joseph Maurice Ravel
מקום קבורה	Levallois-Perret Cemetery
מוקד פעילות	צרפת
תקופת הפעילות	מ-1888
זרם	מוזיקה אימפרסיוניסטית
סוגה	אופרה, מוזיקה קלאסית, מוזיקה אימפרסיוניסטית
שפה מועדפת	צרפתית, בסקית
כלי נגינה	פסנתר
פרסים והוקרה	היכל התהילה של גראמי (1991); פרס רומא; אביר בלגיון הכבוד; Honorary Member of the International Society for Contemporary Music ;
	פרופיל ב-IMDb
חתימה

מוריס ז'וזף ראוול (בצרפתית: Maurice Joseph Ravel‏; 7 במרץ 1875 – 28 בדצמבר 1937^[1]) היה מלחין צרפתי, נחשב לאחד משני המלחינים המרכזיים בזרם האימפרסיוניסטי של המוזיקה הצרפתית (ביחד עם קלוד דביסי).

ביוגרפיה

מוריס ראוול נולד בסיבור (Ciboure), באזור ביאריץ (Biarritz) שבחלק הצרפתי של חבל הבסקים, על גבול ספרד. אימו הייתה עקרת בית ממוצא בסקי, ואביו היה ממציא ותעשיין ממוצא שווייצרי, אשר כמה מהמצאותיו זכו להוקרה בינלאומית^[2]. כאשר מלאו לראוול שבע שנים, עברה המשפחה לפאריס ושם התחיל ראוול את לימודי הפסנתר שלו. לאחר חמש או שש שנות לימוד, התחיל ראוול להלחין יצירות, שחשפו את כישרונו המוזיקלי יוצא הדופן. הוריו, אשר התגאו בבנם המוכשר, עודדו אותו לפתח את כישרונו ושלחו אותו ללמוד בקונסרבטואר של פריז, שם למד ארבע עשרה שנים תחת הוראתו של גבריאל פורה.

במהלך לימודיו בפריז הצטרף ראוול לקבוצה של אמנים צעירים ומרדניים, אשר כינו את עצמם "חוליגנים" ובילו את מיטב שעותיהם בשתיית אלכוהול ובבתי הזונות של פריז.

במהלך לימודיו המאוחרים, ניסה ראוול פעמים רבות לזכות בפרס רומא (פרס הניתן מדי שנה לתלמידים מצטיינים בתחומי האמנות, וכדי לקבלו יש לעבור סדרה של מבחנים קשים), אך ללא הצלחה. לאחר שהפסיד את הפרס לויקטור גלואה ב-1905, אף על פי שזכה בתואר "חביב הקהל", הקים ראוול סקנדל גדול והחליט לעזוב את הקונסרבטוריון.

ראוול היה פסנתרן מחונן, ויצירותיו הרבות לפסנתר ידועות בווירטואוזיות בלתי רגילה. הסונטינה שלו, הפאוואן לנסיכה שהלכה לעולמה ובייחוד "גספאר של הלילה", אחת היצירות הקשות ביותר ברפרטואר לפסנתר, ממחישות זאת. בנוסף, הוא היה בדומה לדביסי מתזמר מחונן (הוא תזמר את היצירה הידועה "תמונות בתערוכה" של המלחין הרוסי מוסורגסקי, שידועה היום בעיקר בזכות התזמור יוצא הדופן), והשתמש בצורה יצירתית מאוד בכלי העץ ובמיתרים כדי ליצור את הגוונים הצליליים שהפיק בפסנתר. בנוסף, הוא הרבה להשתמש בנבל ובכלי הקשה. דביסי הביקורתי, שקטל בביקורותיו מלחינים גדולים ונערצים כמו צ'ייקובסקי וברהמס, אף הרחיק לכת וכתב עליו שיש לו את "האוזן הטובה ביותר בנמצא", מחמאה אדירה ממלחין ומתזמר דגול כמו דביסי, שבעצמו היה חדשן מאוד.

יצירתו הגדולה ביותר היא הבלט "דפניס וכלואה" שכתב לכוריאוגרף הנודע סרגיי דיאגילב. יצירה זו, המורכבת ממערכה אחת בשלוש תמונות ומשכה הכולל כשעה, מציגה באופן הטוב ביותר את ההרמוניות הנועזות של ראוול, שאף התעלו על "אבי תנועת האימפרסיוניסטים", דביסי, וגם את תזמורו הנועז, תוך כתיבת תפקיד וירטואוזי ביותר לחליל.

בשנת 1920 לאחר שעבד עם סרגיי דיאגילב, העניקה הממשלה הצרפתית לראוול את אות לגיון הכבוד, אך הוא סירב לקבלו בעקבות סכסוכו עמם.

ראוול ידוע בעיקר בזכות יצירתו המפורסמת "בולרו". למרות שזוהי יצירה שכלל לא מאפיינת את סגנון כתיבתו. זוהי ראשית ראשיתה של תנועת המינימליזם, אך בצורה קליטה ויפהפייה שבזכותה היצירה ידועה עד היום. היצירה מורכבת משתי נעימות נושא, שעוברות בין הכלים השונים, שבכל פעם הליווי לנושא הולך וגדל. בתחילה, הנושא עובר בין הכלים השקטים, כמו חליל, אבוב וטרומבון, ולאחר מכן עובר לכלים היותר חזקים, כמו הקלרינט והחצוצרה, וגם לכלים לא שגרתיים לתזמורת, כמו צ'לסטה. לבסוף, כל התזמורת מנגנת ביחד את נעימות הנושא, ובמעבר נועז (מסולם דו מז'ור לסולם מי מז'ור) ובמטח כלי הקשה וכלי נשיפה ממתכת, מסתיימת היצירה בעוצמה. היצירה שובצה וצוטטה בפעמים רבות מאז נכתבה, למשל בסרטים רשומון ו-"10".

בשנת 1928 פתח ראוול בסיבוב ההופעות הראשון שלו בארצות הברית. בניו יורק, כך סיפר, הוא זכה לתשואות ולהערצה גדולה יותר מבכל מקום בו הופיע בצרפת. באותה שנה, זכה לתואר כבוד מטעם אוניברסיטת אוקספורד.

ראוול מעולם לא נישא, ולא ידוע כי היה אי פעם במערכת יחסים אינטימית עם מישהי או מישהו. בשנת 1932 נקלע ראוול לתאונת דרכים שבעקבותיה סבל מאפזיה, שמנעה ממנו לדבר ולהלחין. הוא נפטר בשנת 1937, בעקבות ניתוח כושל לתיקון הנזק למוחו. סטרווינסקי אמר על מותו: "דיאגילב מת בצרחות, גוגול מת בקול צחוק, אך ראוול מת לאט, וזהו המוות הקשה מכול".

השפעות מוזיקליות

ראוול היה ביסודו מלחין קלאסיציסט, בכך שהשתמש בצורות המוזיקליות הקלאסיות (דוגמת הקונצ'רטו) כדי להציג את חידושיו ההרמוניים. ראוול ידוע במיוחד במוזיקה האימפרסיוניסטית שחיבר, שבה שילב מרכיבים של ג'אז אמריקני, שירי עם בסקיים ומוזיקה ממזרח אסיה. עם זאת, ראוול המשיך גם את המסורת הפסנתרנית הווירטואוזית של ליסט אל תוך המאה ה-20.

יש אומרים כי ראוול הושפע רבות מן המלחין קלוד דביסי, בעוד ראוול בחר לציין דווקא את השפעתם של מוצארט וקופרן מהתקופה הקלאסית ומתקופת הבארוק, על יצירתו, השפעה שבא לידי ביטוי, בין היתר, בבחירת הנושא ליצירה "קברו של קופרן".

בזמנו עלו טענות כאילו גם ראוול וגם דביסי פיתחו את סגנונם התזמורתי בהשראת המלחין המבריק והשכוח ארנסט פנלי, אך הללו הכחישו את הדבר בתוקף.

יצירות מפורסמות

משחקי מים (פסנתר, Jeux D'eau) (1901)
גספאר של הלילה (שלוש פואמות לפסנתר על פי אלואיזיוס ברטראן, 1908) (Gaspard de la Nuit)
דפניס וכלואה (בלט, 1909) (Daphnis et Chloé), ראוול עיבד מהבלט שתי סוויטות לתזמורת
אמא אווזה, ראוול (פסנתר בארבע ידיים, 1908–1910, בלט 1911) (Ma Mère l'Oye)
קברו של קופרן (פסנתר, 1914–1917, תזמורת 1919) (Le Tombeau de Couperin)
לה וולס ("פואמה כוראוגרפית" לתזמורת, 1919–1920) (La Valse)
ציגאן (כינור ופסנתר, 1924) (Tzigane)-ראוול עיבד זאת לתזמורת וכינור
בולרו (בלט, 1928) (Boléro)
קונצ'רטו לפסנתר ליד שמאל ברה מז'ור (1929–1930)
קונצ'רטו לפסנתר בסול מז'ור (1929–1931)
רפסודיה ספרדית (1907-Rapsodie espagnol)
אלבוראדה דל גראציוסו לפסנתר (1904, עובד לתזמורת ב-1918)
פתיחה ואלגרו, לנבל, כלי נשיפה וכלי מיתר (1906). חובר קודם כשביעייה לנבל, קלרינט, חליל ורביעיית מיתרים ואחר כך עובד על ידי ראוול לתזמורת גדולה
מוזיקה קאמרית: רביעיית מיתרים, טריו לפסנתר כינור וצ'לו, סונטה לכינור וצ'לו, סונטה לכינור
הילד והקסמים, אופרה במערכה אחת לפי טקסט של קולט.
פאוואן לנסיכה שמתה, לפסנתר (1899) (Pavane Pour Une Infante Défunte)
מאירקה מיין זון, השיר במקור בשפת יידיש, ומנגינתו ומילותיו חוברו על ידי רבי לוי יצחק מברדיצ'ב.^[3]^[4]

לקריאה נוספת

Deborah Mawer, The Cambridge Companion to Ravel, Cambridge University Press, 2000.
Roger Nichols, Ravel, Yale University Press, 2011.
Stephen Zank, Maurice Ravel: A Guide to Research, Routledge, 2005.