ישיבת כנסת ישראל (מיסודו של רבי חיים בן עטר)
 | |
| בית הכנסת אור החיים, בעבר מקום משכנה של ישיבת כנסת ישראל | |
| ישיבה | |
|---|---|
| השתייכות | ספרדים, יהדות מרוקו |
| תקופת הפעילות | ה'תק"ב (1741) – המאה ה-19 |
| מייסדים | רבי חיים בן עטר |
| התמחות | תלמוד הלכה |
| בעלי תפקידים | |
| ראש הישיבה |
|
| תלמידים | |
| |
| שונות | |
| ספרים | ראשון לציון (קושטא ה'תק"י) - חידושים של רבי חיים בן עטר על התלמוד, פרי הלימודים בישיבה. |
| מיקום | |
| מיקום |
 האימפריה העות'מאנית - העיר העתיקה (ירושלים) |
| מדינה |
 האימפריה העות'מאנית |
| קואורדינטות | 31°46′31″N 35°13′49″E / 31.775159°N 35.230304°E |
|
(למפת ירושלים העתיקה רגילה)   ישיבת כנסת ישראל | |
  | |
ישיבת כנסת ישראל (נקראת גם: מדרש כנסת ישראל) (1741 – אמצע המאה ה-19), הייתה ישיבה שנוסדה על ידי רבי חיים בן עטר בירושלים, והתקיימה במאות ה-18 וה-19. רבים מתלמידיה שימשו רבנים חשובים בארץ ישראל ובתפוצות.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הרקע להקמת הישיבה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנת ה'תצ"ט (1739) יצא רבי חיים בן עטר מהעיר סלא שבמרוקו לאיטליה, מלווה בשתי נשותיו ושניים מתלמידיו, הרבנים: חיים דוד שמואל חסאן ושם טוב גבאי. מטרתו הייתה לעלות משם לארץ ישראל ולהקים בה ישיבה שתלמידיה ילמדו בהתמדה ובפרישות. מתוך אמונה שבכך יקרבו את הגאולה. בערב חג השבועות הגיעו לליבורנו, שם התקבלו באהבה על ידי בני הקהילה. מקום משכנם בליבורנו הפך מהרה לבית מדרש שרבים באו אליו, כדי לשמוע תורה מפיו של רבי חיים.[1] כבר אז ייסד רבי חיים את "ועד כנסת ישראל", ארגון שאיגד נדיבים שנרתמו לתמוך במימוש רעיון הישיבה בארץ. משם נסע לערים נוספות באיטליה, כדי לגייס את תמיכתם של נדיבים נוספים, וכך שהה בוונציה. בשלהי חשוון ה'תק"א (1740) ביקר במודינה, וגם בה הקים "ועד כנסת ישראל". בקיץ של אותה השנה שהה במנטובה, ואת סיום המסע באיטליה עשה בליבורנו וממנה שלח אגרות לקהילות נוספות עבור אותה המטרה, בהן הייתה קהילת קסאלי.
הישיבה בעכו ופקיעין
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשלהי שנת ה'תק"א (1741), הגיעו רבי חיים ותלמידיו אל העיר עכו. לפי התוכנית שעליה התחייבו לנדיבי איטליה היה עליהם לייסד את הישיבה בירושלים, אך הם נאלצו להשתהות בעכו בשל שמועות, שהגיעו אליהם עוד במהלך המסע, על מגפה שפרצה בירושלים. לבינתיים הם ערכו ביקורים בקברי קדושים בגליל התחתון והגיעו גם לטבריה. את תפילות יום הכיפורים ערכו במערת אליהו שעל צלע הר הכרמל, ולאחר מסע זה שבו לעכו, ולאחר חג הסוכות החליטו להקים את הישיבה באופן זמני בעיר. הלימודים נפתחו רשמית בראש חודש חשוון ה'תק"ב (חורף 1741), לפי תוכנית לימודים שנקבעה מראש.
בתקופת שהותו בעכו, הוצע לרבי חיים להשתקע בטבריה ולהקים בה את הישיבה המתוכננת. המציע, רבי חיים אבולעפיה, שהיה ממחדשי היישוב היהודי בטבריה, רצה לחזק את ההשפעה התורנית ביישוב בהגדלת מצבת תלמידי החכמים בעיר. בעת ביקורו של רבי חיים בן עטר ב-כ"א באדר ב' ה'תק"ב (מרץ 1742) בטבריה, אירח אותו רבי חיים אבולעפיה וניסה לשכנע אותו בעדיפותה של טבריה על פני ירושלים. הוא הציע שבן עטר ייסע בעצמו לירושלים כדי להתרשם מהתנאים הכלכליים הקשים ששררו בה לטעמו, ואחר כך ישוב לטבריה, בה שררה רווחה מסוימת לקהילה היהודית בשל קשריו ההדוקים של אבולעפיה עם דאהר אל-עומר שליט הגליל. רבי חיים בן עטר שקל להיענות בחיוב להצעה אך התנה את ההסכמה באישור של חברי ועד "כנסת ישראל" בליבורנו. הוא שלח מכתב ברוח זו בתוספת המלצתו האישית, בו רמז כי הוא תומך בהקמת הישיבה בטבריה, מאחר שלדעתו נרמז במקורות שהגאולה אמורה להתחיל ב”התנערותה של טבריה מן העפר”[2]. בהמשך קיץ ה'תק"ב (1742), לאחר שבני החבורה שבו לעכו, נפטר תלמידו רבי שמואל נחמני (אחיו של הרב שמשון חיים) בהותירו אחריו אישה וילד. זמן קצר אחר כך נפטר אחד מן הבחורים האיטלקים שהצטרפו לישיבה. החבורה עזבה את עכו ובחודשים סיוון ותמוז התגוררו בפקיעין.
הישיבה בירושלים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בסוף חודש תמוז ה'תק"ב (1742), נודע לבני החבורה שהמגפה בירושלים חדלה ולכן החליטו לעלות לירושלים למטרת בדיקת היתכנות הקמת הישיבה בה. כאמור, בהתאם להצעתו של רבי חיים אבולעפיה ובתיאום עם אנשי "כנסת ישראל" בליבורנו (למעשה, ר' חיים בן עטר דרש מהם במכתב אחר להותיר בידיו את ההכרעה אם להקים את המוסד בירושלים או בטבריה). לקראת תחילת חודש אלול הגיעה החבורה לירושלים והקימו את "ישיבת כנסת ישראל" בחצר רבי עמנואל חי ריקי[3]. בירושלים התקבלו בכבוד רב. תרמה לקבלת פנים זו העובדה שהיה להם מימון עצמאי שהתקבל מליבורנו, כך שלא נפלו לנטל על שאר התושבים ולא התחלקו עמם בכספי "החלוקה". ישיבת כנסת ישראל כללה למעשה שתי ישיבות, אחת לתורת הנגלה ואחרת לתורת הנסתר. בעוד שהקהילה הגרעינית של העולים עם רבי חיים בן עטר מנתה רק שלושים נפשות, כאשר מתוכם רק מעט יותר מעשרה "חכמים", התגבשה סביבו קהילה למדנית רחבה יותר מבני המקום. הוא שאב מכך סיפוק רב, וכפי שהתבטא במכתב שכתב מאותם ימים: ”המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום יותר ממה שאני ראוי. ה' ישלם להם”.
הנהגות וסדרי לימוד
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהכוונתו של רבי חיים נחלקו תלמידי הישיבה לשתי קבוצות: "מעיינים" (למדנים) ותלמידים מתחילים. בשעות היום ישבו סביב רבי חיים, שהיה מעוטר בתפילין ועטוף בטלית, כעשרה "מעיינים" ועיינו בתלמוד הבבלי. מטרתם העיקרית הייתה לפענח את פרשנותו של הרמב"ם לסוגיותיו, על פי הפסקים שכתב בספרו משנה תורה. את פרי לימוד זה העלו על הספר "ראשון לציון", המבאר בדרך זו את המסכתות: ברכות, סוכה, ביצה, תענית, מועד קטן, מגילה וחגיגה.[4] מי שהעלה את החידושים על הכתב והגיה אותם היה תלמידו הוותיק של רבי חיים, רבי דוד חיים שמואל חסאן.[5] רבי חיים העריך היטב את עיונם של תלמידיו, ובהקדמה לספרו "פרי תאר", על שולחן ערוך יורה דעה, הוא דורש ממי שמשיג על דבריו להציע את ההשגות לפני חכמי ישיבתו שיעיינו בדברים.[6].
קבוצת התלמידים המתחילים היו לומדים בדרך ה"בקיאות", כלומר, לימוד מהיר יחסית שמטרתו לרכוש ידע נרחב, ובכך יכלו להתרגל לדרכי החשיבה של הלימוד התלמודי. בדרך זו שיננו סדרים מן המשנה, מסכתות מן התלמוד וספרי הלכה. באגרותיו ל"ועד כנסת ישראל" מציין רבי חיים בסיפוק רב את ההישגים הכבירים שרכשו תלמידיו בתחום הבקיאות.
בלילות למדו התלמידים בקבוצות, כשכל קבוצה עסקה במגוון נושאים: משנה תורה, הלכות רב אלפס, תלמוד בבלי, ושולחן ערוך. קבוצה קטנה עסקה בששה סדרי משנה. במוצאי שבת היו לומדים בסדר ייחודי עד לתפילת שחרית עם הנץ החמה. הלימוד בליל זה כלל מזמורי תהילים, פרקי משנה, ספר הזוהר על פרשת השבוע, שלושה או ארבעה דפים מהתלמוד הבבלי, ומספר סימנים משולחן ערוך. בחצות הלילה היו עורכים תיקון חצות. רבי חיים ייסד לימוד זה על בסיס רעיונות קבליים. בלילות שבת היה כל אחד מן התלמידים מציע את חידושיו לפני שאר חכמי הישיבה.
גם בירושלים, מקום משכנם הקבוע, קיימו חכמי הישיבה השתטחות ותפילות על "קברי הצדיקים", אותן כינו זיאראס. את הזיארס ערכו מדי חודש, בה הרבו תפילות ותחנונים על עם ישראל ועל תומכי הישיבה. באחת מן הזיארס נכח החיד"א שהיה צעיר לימים, אך כנראה נמנה אז על תלמידי הישיבה.
לאחר פטירתו של רבי חיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בט"ו בתמוז ה'תק"ג (1743), בשיא פריחתה של הישיבה, נפטר רבי חיים. לאחר פטירתו נפגעה הייחודיות של הישיבה והפכה להיות כשאר הישיבות בירושלים - ללא סדרי הלימוד שייסד רבי חיים. לממלא מקומו מינה רבי חיים את רבי יוסף אמזלג, מתלמידיו המובהקים. מכתבי חברי "ועד כנסת ישראל" עולה כי רבי יוסף סירב לקבל את התפקיד כמשרה של קבע אלא רק זמנית, עד שהוועד ימצא את האישיות שתחליף אותו.
הוועד, שאכן חיפש אחר אישיות שתבטיח כי הנהגת הישיבה וסדרי הלימוד יתנהלו באותה המתכונת שהתקיימה בחייו של רבי חיים, פנה לרבנים שונים, מהם רבי שלמה אלגאזי, רבה של קהיר, שסרב. כמו כן פנה לרבי יעקב שאול, רבה של איזמיר, ואף הוא סרב. לבסוף, בשנת ה'תק"ו (1746), מונה רבי יונה נבון לעמוד בראשות הישיבה. בשנת ה'תק"ט (1749) חתם בראש, בשלהי ההקדמה שכתבו חכמי הישיבה לספר "ראשון לציון" של רבם. באותה השנה מונה לעמוד בראשות ישיבת "גדולת מרדכי" שנוסדה זה עתה על ידי רבי מרדכי טאלוק ממרוקו, יחד עם חברו מ"כנסת ישראל", רבי שם טוב גבאי. לא ידוע אם הוא פרש בשל כך מראשות כנסת ישראל. בשנת ה'תקי"ח (1758) הוא נזכר כראש ישיבת "גדולת מרדכי" וכחבר בישיבת "יפאר ענוים בישועה" (הישיבה שנוסדה עבור תלמידו המובהק של רבי חיים – רבי דוד חיים שמואל חסאן). באותה העת עזב את "כנסת ישראל" ובמקומו הועמד בראשות הישיבה רבי חיים מונדובי.
אחריו כיהן לתקופה קצרה רבי יהודה עייאש, שנפטר בראש השנה ה'תקכ"א (1760). אחריו כיהן בראשות הישיבה רבי משה יוסף מרדכי מיוחס, מי שלימים יכהן במשרת הראשון לציון. לאחר פטירת הרב מיוחס, בתשרי ה'תקס"ו (1805), כיהן בראשות הישיבה אחד מתלמידיה הוותיקים - רבי יעקב משה עייאש, ה"ראשון לציון". בשנת ה'תקס"ח (1808), בעקבות מצבה הכלכלי הירוד של הישיבה, נשלח רבי חיים יהודה עייאש, בנו של רבי יעקב משה עייאש, לערי אירופה המערבית, כדי לאסוף תרומות עבור הישיבה. בשנת ה'תקע"ו בא ללמוד בישיבה רבי מנחם מנדל משקלוב. באגרת מכסליו ה'תקפ"ד (1823), אנו מוצאים בראשות הישיבה את רבי יוסף דוד מיוחס, הוא חתם כתלמיד הישיבה בשנת ה'תקס"ז באגרת השליחות לרבי חיים יהודה עייאש.
במחצית הראשונה של המאה ה-19 אנו מוצאים בראשות הישיבה גם את רבי יצחק קובו, ששימש במקביל בראשות ישיבת בית יעקב (פירירא).
ברשימה שהוגשה למשה מונטיפיורי בשנת ה'תרכ"ו (1866) נזכרו פרטים על הישיבה: לומדים בה תלמוד ומפרשיו, מספר תלמידיה 18, ובראשה עומד רבי ידידיה סוזין.
החוקר מאיר בניהו משער כי בין השנים 1866 ל-1877 חדלה הישיבה מלהתקיים יותר.
מתלמידי הישיבה וראשיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חיים יוסף דוד אזולאי - למד שם בצעירותו מפיו של רבי חיים בן עטר. בספריו הוא מזכיר שמועות רבות ששמע מרבו, ואת העובדה שהצטרף ל"זייראס" (עליה לקברי צדיקים) שביצע רבי חיים עם תלמידיו.
- חיים יהודה אמזלג - נזכר בתואר "החכם השלם" על ידי רבי חיים. למד בישיבה לפחות עד לשנת ה'תק"ט.
- יוסף אמזלג - מונה על ידי רבי חיים לעמוד בראשות הישיבה לאחר מותו, ואף שימש בתפקיד זה באופן זמני, עד לשנת ה'תק"ו.
- יעקב אצבאן – מהתלמידים בשנת ה'תקי"ח.
- שלמה ארגואיטי – מהתלמידים בשנת ה'תקי"ח.
- יוסף שלמה אריה – חתם על כתב שליחות עבור הישיבה בשנת ה'תקי"ח.
- שם טוב גבאי – נמנה עם תלמידי רבי חיים כבר במרוקו. הוא חתם כחבר הישיבה בשנת ה'תק"ט בשלהי ההקדמה לספר "ראשון לציון". בשנת ה'תקי"ח נשאר חבר בשיבה ובמקביל עמד בראשות ישיבת "גדולת מרדכי".
- יהודה די אבילה – נחשב לתלמידו של רבי חיים עוד ממרוקו. הוא חתם כחבר הישיבה בשנת ה'תק"ט בשלהי הקדמה לספר "ראשון לציון".
- דוד חיים שמואל חסאן - תלמידו המובהק של רבי חיים עוד ממרוקו, כתב והגיה את תורתו של חיים. הוא נותר חבר בישיבה עד לשנת ה'תקי"ח.
- אברהם ברוך טורטוש – חבר הישיבה בשנת ה'תקס"ז.
- יהודה הכהן – מהתלמידים שהצטרפו לרבי חיים באיטליה, נפטר בסיון ה'תק"ב, כתלמיד הישיבה בהיותה בעכו.
- עזריה לארוניס – חבר בשנת ה'תקי"ח.
- בכור לוי – כנ"ל.
- משה יצחק הלוי – חבר בשנת ה'תקס"ז.
- צבי הלוי – חבר בשנת ה'תקי"ח.
- חיים מונדובי – כיהן כראש הישיבה אחר רבי יונה נבון חתנו.
- חיים רחמים מיוחס – נזכר באגרת משנת ה'תקס"ז.
- יוסף דוד מיוחס – כנ"ל, וראש הישיבה בשנת ה'תקפ"ד.
- רפאל אברהם בכר מיוחס – חבר בשנת ה'תקס"ז.
- רפאל יעקב ישראל מיוחס – כנ"ל.
- מרדכי מערבי – חבר הישיבה בשנת ה'תקי"ח.[7]
- יונה נבון – כיהן ראש הישיבה משנת ה'תק"ו, לאחר כהונתו של רבי יוסף אמזלג. הוא היה בתפקיד לפחות עד לשנת ה'תק"ט.
- שמואל נחמני – אחיו של רבי שמשון חיים נחמני אחד החכמים שהצטרפו לרבי חיים ולתמידיו באיטליה. נפטר בשנת ה'תק"ב, בתקופה שהישיבה התקיימה עכו.
- ידידיה סוזין – ראש הישיבה בשנת ה'תרכ"ו.
- מרדכי סוזין – חבר בשנת ה'תקס"ז.
- משה סוזין – כנ"ל.
- אברהם ישמעאל סנגויטי – הצטרף לרבי חיים באיטליה.
- חיים יהודה עייאש – שד"ר הישיבה בשנים ה'תקס"ח (1808) – ה'תק"ע (1810).
- יהודה עייאש – רבה של אלג'יר. כיהן כראש הישיבה משנת ה'תקי"ז (1757) ועד למותו בראש השנה ה'תקכ"א (1760).
- יעקב משה עייאש – ה"ראשון לציון", היה ראש הישיבה בשלהי המאה ה-18.
- רבי דוד עמאר - מחבר הספר "תפלה לדוד" על הלכות ברכות (שלוניקי תקל"ז)[8].
- רבי יצחק קובו – כיהן כראש הישיבה בראשית המאה ה-19.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מאיר בניהו, ירושלים - רבעון לחקר ירושלים ותולדותיה, שנה שנייה, עמודים קג – קלא, מוסד הרב קוק, ה'תש"ט.
- חיים בן עטר, אגרות ותשובות רבינו חיים בן עטר, עמודים קכה - קצח, ה'תשע"ב.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ באותה תקופה ישב לפניו רבי משה פרנקו ורשם מפיו חידושים על חמשה חומשי התורה, נדפסו תחת השם מאור חיים, לונדון, תש"ף.
- ^ השוו: תלמוד בבלי, מסכת ראש השנה, דף ל"א, עמוד ב': ”וטבריא עמוקה מכולן... אמר רבי יוחנן: ומשם עתידין ליגאל, שנאמר: התנערי מעפר קומי שבי”.
- ^ כיום "בית כנסת אור החיים". לתיאור והערכה למקום מזווית אדריכלית ראו: יעקב פינקרפלד, בתי הכנסיות בארץ ישראל, עמודים כג - כז, ירושלים, ה'תש"ו.
- ^ רבי חיים בן עטר, ראשון לציון, קושטא, תק"י, באתר היברובוקס. ארבע מסכתות הם פירשו תוך תקופה קצרה של כמה חודשים. שכן בתקופה ששהו בפקיעין (בסיון ותמוז ה'תק"ב) כתב רבי חיים בן עטר לוועד כנסת ישראל: ”שבמעט זמן למדנו קרוב לד' מסכתות של גמרא, ופירושנו כל המסכתות על פי שיטת הרמב"ם ז"ל, ועשינו חיבור נכבד, ובקרוב יהיה נדפס בקוסטאנדינא, ויראו עיניהם פירות מדרש כנסת ישראל וישמח לבם.”.
- ^ ראו בהקדמת בנו רבי שלמה חסאן לספרו מכתם לדוד (ליבורנו, תקנ"ב): ”יצק מים על ידיו [=של רבי חיים בן עטר], אשר כתב לו רובי תורותיו, כותבה ומגיהה ודורשה”.
- ^ רבי חיים בן עטר, פרי תאר, הקדמה, באתר היברובוקס.
- ^ ייתכן והוא רבי מרדכי שטרית שחתם בשנת ה'תקכ"ו על אגרת השליחות עבור ישיבת כנסת ישראל באתר: ווינרס.
- ^ ראו הקדמת ספרו.
| ראשי ישיבת כנסת ישראל | ||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
