ח'ליפה

מפת התרחבותה של הח'ליפה
הצבע האדום כהה מסמל את התרחבותה תחת מוחמד – 622–632
הצבע הכתום מסמל את התרחבותה תחת הראשידון – 632–661
הצבע הצהוב מסמל את התרחבותה תחת האומיה – 661–750

ח'ליפה (ערבית: خليفة, ‏האזנה^ⓘ‏^Ⓘ‏) הוא כינויו – או תוארו – של המנהיג האסלאמי של ה"אֻמָּה" (أمة), היא אומת האסלאם. פירושו בערבית "מחליף" או "יורש", כלומר ממלא המקום, או מחליפו של הנביא מוחמד. לעיתים קרובות הח'ליפה נקרא "אַמיר אל-מוּאְמינין" (أمير المؤمنين), "מנהיג המאמינים" או "שליט המאמינים". מאז התפרקות האימפריה העות'מאנית ב-1924, לא היה עוד אדם שכונה בתואר זה. הח'ליפה הוא בעל סמכות ההנהגה הרוחנית והחומרית על כל המוסלמים, כפי שהיה בזמנו של מוחמד, אך הוא אינו מתקרא נביא, מכיוון שמוחמד נחשב כנביא האחרון באסלאם. בעברית מקובל גם התעתיק (השגוי) "הח'ליף".

ישנן תובנות מודרניות רבות לגבי תפקידו של הח'ליפה. בזרמים מסוימים של הפילוסופיה המודרנית של האסלאם מודגש המימד ההגנתי של השלטון האסלאמי, כמו גם המדיניות החברתית שלו, הנובעים מההבנה כי תפקידו של הח'ליפה הוא להגן על המוסלמים. ישנם הרואים בעובדה שאין כיום ראש מדינה יחיד לכל המוסלמים – הפרה של החוק האסלאמי, השריעה; אחרים טוענים כי לאחר ארבעת הח'ליפים הצדיקים הראשונים התפקיד חדל מלהתקיים, מכאן שאלה שטענו מאוחר יותר לתואר ח'ליפה, משלו למעשה רק כמלכים. זרמים אחרים בפילוסופיית האסלאם טוענים כי יש צורך לחדש את המוסד של שליט יחיד המאחד בתוכו את הסמכויות הפוליטיות, הצבאיות והחוקיות הברורות, כיורשו של מוחמד וכשליט כל המוסלמים בעולם.

תנאים הנדרשים מאדם השואף להיות ח'ליפה

ראו גם – ראשידון

הן על פי ספרי ההלכה, והן על פי כתבים מודרניים כמו האל-מנאר, הח'ליפה חייב להיות שלם בגופו (ובנפשו), עליו להיות מלומד, וחובה עליו להיות צאצא משבטו של הנביא, היינו – שבט קורייש.

מקורות והיסטוריה

ערך מורחב – האימפריה המוסלמית

המוסלמים מאמינים כי הח'ליפות היא המשך שליחות הנביאים (אדם הראשון, נח, אברהם, משה, ישו ומוחמד), כמוסד שנועד להגן ולשלוט על המוסלמים לפי החוק של אללה (בקוראן ובעולם). זאת, כאשר מהות מוסד זה מקבילה לתבנית השמיים ("מולכייה" – ממשלה), והארץ ("אומה" – עם). ישנן הקבלות מסוימות בין מוסד הח'ליפות לבין מוסד האפיפיורות הנוצרית, תפקיד שבדומה לח'ליפה כלל סמכויות רוחניות, צבאיות ופוליטיות בתקופות שונות בהיסטוריה. כמו כן, היו מאבקים רבים על כס הנושא בתפקיד, וכן על מהותו של התפקיד, בשני המקרים. ברם, רבים מצביעים על כך שבאסלאם – חכמי ה"עולמא" הם שהיו אחראים על המורשת הרוחנית, בעוד שהח'ליפה היה אחראי רק לצד הפוליטי והצבאי, במיוחד אחרי ארבעת הח'ליפים הראשונים, הראשידון. ח'ליפה מונה לתפקיד על ידי מועצת השורא.

שתי העדות הגדולות באסלאם, הסונה והשיעה, חלוקות באופן יסודי בשאלה: "מי היה אמור להיות הח'ליפה הראשון של האסלאם"; מכאן גם חילוקי הדעות ביניהן לגבי הלגיטימציה של מי שנשאו בתפקיד אחר כך.

על פי ההגות הסונית, אבו בכר אל-סידיק, חברו הקרוב ביותר של מוחמד ואבי אשתו, שהיה המומר הראשון או השני לאסלאם, היה יורשו הלגיטימי של מוחמד, לפיכך הוא נבחר לתפקיד הח'ליפות ב-632. השיעים, לעומת זאת, חושבים כי יורשו של מוחמד היה צריך להיות בן דודו וחתנו, עלי בן אבי טאלב, גם מכיוון שהיה בעל קרבת דם לנביא עצמו, וגם משום אמונתם כי הוא נבחר על ידי מוחמד עצמו ליורש. הגם שעלי היה, מבחינה היסטורית, הח'ליפה הרביעי, השיעים מחשיבים אותו לח'ליפה הלגיטימי הראשון, ואולי היחיד. הסונים רואים בארבעת הח'ליפים הראשונים, כולם חבריו הקרובים של מוחמד, ח'ליפים "המודרכים נכונה", על פי הסדר הבא: אבו בכר, עומר בן אל-ח'טאב, עות'מאן בן עפאן, ועלי. לדעת הסונים, אלה הח'ליפים היחידים שלא סטו מן העקרונות שהציב מוחמד, אך הם מכירים, באופן כללי, גם בלגיטימיות של שושלות הח'ליפים שלאחר מכן, הן של מועאויה אבן סופיאן והן של בית אומיה.^{[דרושה הבהרה]}

תחת בית אומאייה האימפריה המוסלמית גדלה מאוד; השלטון המוסלמי התפשט מערבה, דרך צפון אפריקה ועד לספרד. הוא גם התפשט מזרחה, דרך איראן ועד הודו. ואולם, לשושלת האומאיית לא היה בסיס תמיכה בתוך האסלאם עצמו. שלא כמו הסונים, השיעים לא קיבלו את הלגיטימיות של השושלת האומיית. המיעוט השיעי קיבל את השושלת העבאסית, שטענה לח'ליפות כצאצאית של עבאס אבן עבד אל-מוטאליב. אולם, לאחר שהעבאסים ירשו את הח'ליפות מהאומאיים ב-750, הם אימצו את האסלאם הסוני וכפרו בעקרונות השיעה. העבאסים העמידו שושלת ארוכה של ח'ליפים במשך שלוש מאות שנה, תוך איחוד השלטון האסלאמי, וקידום המזרח התיכון להישגים אינטלקטואליים ותרבותיים חשובים בחסותם. ואולם, מ-940 כוח הח'ליפים נחלש בזמן העבאסים, כשלא-ערבים, בעיקר הטורקים ואחריהם הממלוכים במצרים (במחצית השנייה של המאה ה-13), עלו לעמדות משפיעות. בהדרגה, הסולטאנים והאמירים, שליטי המחוזות האסלאמיים השונים, התחזקו ונעשו עצמאיים יותר ויותר. לימים, הח'ליפות נותרה כתפקיד סמלי וכישות מאחדת לעולם האסלאמי.

בתקופת השושלת העבאסית, היו שהתנגדו ללגיטימיות שלהם. השיעי סעיד אבן חוסיין מהשושלת הפאטימית (שהתפארה בקשר למוחמד דרך בתו פאטימה), טען לתואר הח'ליפה ב-909, וייסד שושלת חדשה של ח'ליפים בצפון אפריקה. הח'ליפים הפאטימיים שלטו תחילה במרוקו, אלג'יר, תוניס ולוב, ובמשך 150 השנים הבאות הרחיבו את שלטונם, והצליחו לשלוט גם בארץ ישראל ובמצרים, עד שהעבאסים הצליחו להשיב את הגלגל, והגבילו את הפאטימים לתחומי מצרים. השושלת הפאטימית נפלה ב-1171. השושלת האומאיית, ששרדה ושלטה על המחוזות האסלאמיים בספרד, טענה מחדש לתואר הח'ליפה ב-929, ושרדה עד שהופלה ב-1031.

ב-1258 כוחות מונגוליים תחת הולגו חאן כבשו את בגדאד. הם הרסו את העיר והוציאו להורג את הח'ליפה העבאסי אל-מסתעצם הראשון. נצר למשפחה, אל-מסתנצר השני נמלט לקהיר והוכתר שם כח'ליפה ב-1261, ובכך ייסד שושלת ח'ליפים ששרדה עד שהסולטאן העות'מאני נטל לעצמו את תואר הח'ליפה בנוסף לשאר תאריו, זאת חרף ההגדרה הפורמלית המחייבת את הח'ליפה להיות בן שבט קורייש, שבטו של הנביא; הסולטנים העות'מאנים לא היו כאלה. שליטים מוסלמיים נוספים טענו לכתר החליפות ואחדות האימפריה המוסלמית התערערה, עד שלבסוף הח'ליפות העות'מאנית זכתה להכרה.

ערב מלחמת העולם הראשונה, הח'ליפות העות'מאנית ייצגה את הישות האסלאמית העצמאית הגדולה והחזקה ביותר.

שליטי המדינה העות'מאנית כמעט ולא השתמשו בתואר זה, מסיבות פוליטיות. אחרי המלחמה העות'מאנית-רוסית נחתם הסכם קוצ'וק קאינרג'ה, שבו איבדה האימפריה העות'מאנית שטחים המיושבים במוסלמים; הסולטאן אבדילהמיט הראשון הדגיש את תואר הח'ליפה ובכך ביטא את היותו אחראי על כל המוסלמים, גם מי שכבר אינם תחת שלטונו הישיר. ידוע כי הן מהמט השני והן נכדו סלים הראשון השתמשו בתואר הח'ליפה להצדקת כיבוש ארצות מוסלמיות על ידם. מאוחר יותר, אחד הסולטאנים העות'מאנים האחרונים, עבדול חמיד השני, השתמש בתואר כנשק נגד הקולוניאליזם האירופי, נגד כיבוש ארצות עם אוכלוסייה מוסלמית גדולה, כמו גם נגד התמרמרות או התקוממות אפשרית הנובעת מהתנזימאת.

סופה של הח'ליפות

אבדילמג'יט השני, הח'ליפה האחרון

ב-3 במרץ 1924, הנשיא של הרפובליקה הטורקית, מוסטפא כמאל, ביטל חוקתית את מוסד הח'ליפות, כחלק מן הרפורמות שערך. הסמכויות של הח'ליפה הועברו לפרלמנט של מדינת הלאום הטורקית החדשה, והתואר לא היה בשימוש מאז. ניסיונות לחדש את הח'ליפות במקומות אחרים בעולם המוסלמי בשנים מיד לאחר ביטולה על ידי טורקיה נכשלו.

היו מספר אישים ששאפו להיות ח'ליפה:

• חוסיין בן עלי, מושל עות'מאני לשעבר של החג'אז שהיה בקשר עם בריטניה בזמן מלחמת העולם הראשונה ומרד באיסטנבול, צאצא לשבט הקורייש, הכריז על עצמו כח'ליפה במכה יומיים לאחר שטורקיה נטשה את התואר. אך אף אחד לא התייחס אליו ברצינות, והוא גורש מערב על ידי הסעודים, שבט יריב שלא היה לו עניין בח'ליפות.
• הסולטאן העות'מאני האחרון, מחמד השישי, עשה ניסיון דומה להכתיר את עצמו כח'ליפה החיג'אז לאחר שעזב את טורקיה, אך גם הוא לא הצליח בזאת.
• האימאם יחיא הכריז על עצמו ככזה, אולם הוא היה שיעי וממילא לא היה מתקבל על ידי הסונים.
• פואד הראשון שהיה מנהיג מצרים וסודאן הגדולות והחזקות, לא היה בן שבט קורייש ולא זכה לתמיכה.
• אבו בכר אל בגדאדי, שליט של הישות שנקראה "המדינה האיסלאמית" בשטחי עיראק וסוריה, הכריז על עצמו כח'ליפה ביוני 2014. לא הוכר רשמית ככזה על ידי אף אחד שלא מהישות המדינית שהקים.

דיונים בנושא חידוש הח'ליפות

במחצית שנות ה-20 תנועת הח'ליפאת, ששאפה להשיב ליושנה את הח'ליפות הטורקית, התפשטה בקרב הטריטוריות הבריטיות באסיה. היא הייתה חזקה במיוחד בהודו, שם היא היוותה נקודה מלכדת עבור הקהילות המוסלמיות. פסגה כונסה בקהיר ב-1926 על מנת לדון בחידוש הח'ליפות, אך רוב הארצות המוסלמיות לא השתתפו ולא נעשה דבר ליישם את החלטות הפסגה.

ב-1925, עלי עבד א-ראזק (ﻋﻠﻲ ﻋﺒﺪ ﺍﻟﺮﺍﺯﻕ), שהיה מבכירי המורים באל-אזהר הוציא ספר בשם "האסלאם ויסודות השלטון" (الإسلام وأصول الحكم) ובו ניתח את יחסי הגומלין בין הדת לבין השלטון המדיני באסלאם. לדעתו, כפי שבאה לידי ביטוי בספר, הקשר שהיה בתקופת מוחמד והראשידון בין הדת לבין המנגנון המדיני היה כורח המציאות בזמנו אולם היה מקרה חד פעמי. קשר זה אינו מחויב המציאות, המדינה צריכה להיות מודרנית ואילו האסלאם הוא דתי. לכן אין צורך לחדש את מוסד הח'ליפות, כפי שמוסד הח'ליפות לא היה קיים בימי מוחמד עצמו.

לעומתו, רשיד רידא, במספר מאמרים שפרסם ב"אל-מנאר" הביא ציטוטים מהחדית', הסתמך על האיג'מאע, הביא מקורות ספרותיים על הח'ליפות ואמר שעל פיהם חייבת להיות ח'ליפות.

התואר "אמיר אל-מומינין" אומץ על ידי מלך מרוקו והמולא מוחמד עומאר, הנשיא לשעבר של משטר הטליבאן באפגניסטן, הם לא טענו לסמכות חוקית על מוסלמים מחוץ לגבולות הארצות שלהם. הדבר הקרוב ביותר לח'ליפות הקיים כיום הוא הארגון של המועצה האסלאמית, ארגון בין-לאומי שנוסד ב-1969 ומורכב מהממשלות של רוב המדינות עם רוב אסלאמי. אך לארגון זה יש השפעה מוגבלת; מוסלמים רבים כלל אינם מודעים לכך שהוא קיים, ואפילו המדינות החברות בו מתעלמות מהחלטותיו.

היחס כיום של המוסלמים כלפי הח'ליפות

הח'ליפות, שפעם הייתה נושא למאבק ויריבות קשה בין השליטים המוסלמים, אינה קיימת מאז 1924. הסיבות למהפך זה מגוונות ומורכבות. לאחר מלחמת העולם הראשונה, רוב הארצות המוסלמיות נפלו בידיים זרות. לאחר מכן, העולם המוסלמי נוצר מחדש כיחידות לאומיות, והושפע רבות מפילוסופיות מערביות או סוציאליסטיות. חשיבות המסגדים והממסד הדתי ירדה בהרבה ברוב הארצות המוסלמיות, ולשלטון עלו אליטות פוליטיות וצבאיות שראו את האסלאם כעניין אישי ולא כבסיס לאחדות פוליטית או למדינה מודרנית. יתר על כן, יריבויות ישנות (בעיקר בעולם הערבי) מנעו שיתוף פעולה בין המדינות המוסלמיות.

אם כי האסלאם עדיין כוח משפיע ביותר ברוב החברות המוסלמיות, ומוסלמים רבים עדיין תומכים בח'ליפות, הגבלות קשות על פעילות פוליטית בארצות מוסלמיות יחד עם המכשולים המעשיים העצומים לאיחוד של יותר מחמישים מדינות תחת מוסד אחד, מנעו ניסיונות לחדש את הח'ליפות, אפילו אצל מוסלמים אדוקים. תנועות אסלאמיות א-פוליטיות פופולריות כמו התבליגי ג'מאט אומרות כי חיסרון ברוחניות וירידה בהקפדה על קיום המצוות כסיבה השורשית לבעיות העולם המוסלמי, וטוענות כי לא ניתן לחיות מחדש את הח'ליפות כל עוד בעיות אלה קיימות. כל הניסיונות לבנות מדינה בהתבסס על האסלאם נכשלו עד למהפכה האיראנית ב-1979, שהתבססה על עקרונות השיעה ולא עסקה כלל בעניין הח'ליפות העולמית.

תנועות סוניות ווהאביות הקוראות לחידוש הח'ליפות נעשו פופולריות יותר בשנים האחרונות. אך תנועות אלה לא הצליחו להסכים על דרך משותפת או על מודל ברור של ממשל אסלאמי, והדיאלוג בנושא זה בין אינטלקטואלים מוסלמים אופיין במבוכה לנוכח נקודות המבט הרבות על כיצד אמורה להראות המדינה האסלאמית. מוסדות אסלאמיים רבים במדינות מוסלמיות כיום לא מציבים את חידוש הח'ליפות בעדיפות הראשונה, ובמקום זה מתמקדים בנושאים אחרים. רוב המשטרים התנגדו למעשה לרעיון.

הארגון הפעיל המוכר ביותר כיום אשר קורא להשבת מוסד הח'ליפה הוא ארגון המדינה האסלאמית בהנהגת אבו בכר אל-בגדאדי שכונה בידי תומכיו "הח'ליפה אבראהים". ב-5 ביולי 2014 פורסם סרטון וידאו, שבו כביכול נראה לראשונה אל-בגדאדי, כשהוא מנהיג את תפילת יום שישי במסגד א-נורי במוסול, ונושא נאום בו הוא קורא לכלל המוסלמים לציית לו. באותה שנה הוא הכריז על עצמו כח'ליפה, ועל האזורים שבשליטתו כח'ליפות בשם "המדינה האסלאמית". לאחר שאל-בגדאדי נהרג במבצע קיילה מולר, הכריז הארגון על אבו אבראהים אל-האשמי כח'ליפה. הארגון שואף ליצור ח'ליפות רחבת ידיים תחת שלטונו אשר תכלול את כל העולם המוסלמי, לרבות מדינות שהיו בעבר תת-שלטון מוסלמי, כמו שטחי ספרד ומדינת ישראל.

ח'ליפים מפורסמים

• אבו בכר – הח'ליפה המודרך-נכונה הראשון של הסונים. הכניע שבטי מורדים במלחמות הרדה.
• עומר בן אל-ח'טאב – הח'ליפה השני. בתקופת משטרו, האימפריה המוסלמית הוגדלה לכלול את מצרים, ירושלים והאימפריה הסאסאנית.
• עות'מאן בן עפאן – הח'ליפה השלישי. הקוראן נערך ונוסח תחת חסותו. נהרג על ידי המורדים.
• עלי בן אבי טאלב – הח'ליפה המודרך-נכונה הרביעי והאחרון, והאימאם הראשון לדעת השיעים. תקופת ממשלו הייתה רוויה במאבקים פנימיים.
• מועאויה אבן סופיאן – הח'ליפה האומיי הראשון. מועאויה ייסד את השלטון השושלתי בכך שמינה את בנו יזיד כיורשו, מגמה שתמשך אצל הח'ליפים הבאים.
• עומר אבן עבד אל-עזיז – ח'ליפה אומיי שיש שרואים בו (בעיקר בקרב הסונים) ח'ליפה מודרך-נכונה חמישי.
• הארון א-רשיד – ח'ליפה עבאסי. בתקופת ממשלו בגדאד נעשתה למרכז הגדול ביותר בעולם למסחר, לימוד ותרבות. הארון הוא הנושא של סיפורים רבים בקובץ הנודע "אלף לילה ולילה".
• סולימאן המפואר – סולטאן עות'מאני מוקדם, בתקופתו האימפריה העות'מאנית הגיעה לשיאה. בנה את חומות ירושלים.
• אבדילמג'יט השני – הח'ליפה האחרון.

שושלות

השושלות החשובות יותר הן:

• בית אומיה בדמשק (661–750), לאחריה:
• השושלת העבאסית בבגדאד (750–1258), ולאחר מכן בקהיר (תחת שליטה ממלוכית) (1260–1517).
• השושלת הפאטימית בצפון אפריקה ומצרים (909–1171). לא מקובלת אוניברסלית.
• האמירים האומאיים בקורדובה, ספרד, הכריזו על עצמם כח'ליפים (ידועים כח'ליפים של קורדובה; לא היו מקובלים אוניברסלית; 929–1031).
• שושלת אל-מוואחידון בצפון אפריקה וספרד (לא מקובלת אוניברסלית; 1145–1269).
• העות'מאנים (1517–1924; השתמשו בתואר בין זמנו של סולימאן המפואר במאה ה-16 ועד לעבדול חמיד השני בסוף המאה ה-19).

הערה על החפיפה בין הח'ליפות האומאיית והעבאסית: לאחר הטבח של בני המשפחה האומאיית בידי העבאסים לאחר הצלחת המהפכה העבאסית, נסיך אומיי אחד הצליח להימלט וברח לצפון אפריקה, שנותרה נאמנה לאומאיים. שמו היה עבד א-רחמן הראשון. משם, הוא המשיך לספרד, שם הוא איחד את המחוזות שנכבשו בידי ח'ליפים אומאיים קודמים (ב-712). מ-756 ועד 929, השלטון האומאיי בספרד היה אמירות עצמאית, עד שעבד-ארחמן השלישי טען מחדש לתואר הח'ליפות לשושלתו.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ח'ליפה בוויקישיתוף

• ח'ליפה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• ח'ליפים, דף שער בספרייה הלאומית