הארון א-רשיד
 | |||||
| לידה |
17 במרץ 766 ריי, איראן  | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
24 במרץ 809 (בגיל 43) טוס, איראן | ||||
| מקום קבורה |
Harun ِal-Rashid Mausoleum | ||||
| בן או בת זוג |
זובאידה בת ג'עפר Abbasa bint Sulayman Umm Muhammad bint Salih | ||||
| |||||
  | |||||
הַאר֫וּן א-רַּשִׁ֫יד (בערבית: هَارُون الرَّشِيد, 17 במרץ 766 – 24 במרץ 809) היה הח'ליפה העבאסי החמישי (לפניו שלט אחיו אל-האדי, ואחריו שלט בנו אל-אמין). תקופת שלטונו (786–809) נחשבת לעידן של שגשוג בשדות התרבות, המדע והדת באימפריה המוסלמית. מוזיקה, ספרות ואמנות פרחו תחתיו, וכל זה זיכה את תקופתו בכינוי 'תור הזהב העבאסי'.
חייו וחיי החצר שלו נתנו השראה לסיפורים, חלקם בדיוניים. הרבה מסיפורי אלף לילה ולילה מגוללים את מעשיו. על פי אחד הסיפורים המפורסמים, היה הח'ליפה יוצא מארמונו בבגדים פשוטים בבקשו לשמוע את הנעשה ברחוב ולהקשיב לרחשי העם – סיפור הנותן השראה לשליטים מוסלמים רבים עד עצם היום הזה.
את רוב כוחו כינס א-רשיד סביב הברמכים, אשר ריכזו את כוחם בבגדאד. הם היו משרתי הארמון, ותפקידם המקורי היה לגייס מיסים והכנסות למדינה. החלטותיו של א-רשיד הושפעו ממשפחתו ובעיקר מאימו. לאחר מותה, הושפע מזוביידה (אנ') – אחת מנשותיו, מהמשפחה העבאסית. הוא בחר בבנהּ, אל-אמין, ליורשו.
תקופת שלטונו נחשבת בדרך כלל לשיא בשושלת בית עבאס, אם כי כבר בזמנו החלו הסימנים הראשונים לשקיעתה. במערב, צפון אפריקה וספרד, נעשו כמעט עצמאיות תחת שלטון אמירים משלהן, שהכירו בסמכות העבאסים הכרה סמלית בלבד. במזרח התפורר שלטונו של א-רשיד על האיראנים[1]. המחקר המודרני גורס כי תפיסת תקופת שלטונו של א-רשיד כתור הזהב נובעת בחלקה מן המאורעות הקשים שאירעו בעשורים שלאחר מותו, והובילו להיצרבו בתודעה כח'ליף האחרון שהחזיק בשליטה בפועל על כלל ארצות האסלאם.
שש שנים לפני שנפטר, בעלותו לרגל למכה, ביקש להסדיר את שאלת הירושה שלו והכריז על בנו הבכור כעל יורשו. עוד קבע שבנו הצעיר ישלוט על מחוז מרו, בירת ח'וראסאן, וכי תהיה לו שם אוטונומיה. ואולם לאחר מותו הדבר לא יצא לפועל, מה שהביא למלחמת האחים (פתנה) בין בנו הבכור אל-אמין והצעיר אל-מאמון, ובסופו של דבר להתפוררות השלטון המרכזי של האימפריה העבאסית.
בשנת 807 גזר על כל היהודים במעמד ד'ימי לחבוש כובע מיוחד שנועד להבדילם מהאוכלוסייה המוסלמית.
על שמו נקראו רחובות בירושלים, חיפה, עזה וערים נוספות. בהיותו גיבור תרבות, הוא מופיע ביצירות רבות ובהן "סיפורי ערביה", "סיפורי אלף לילה ולילה" והפואמה האוטוביוגרפית שחיבר המשורר האירי ויליאם בטלר ייטס, The Gift of Harun Al-Raschid, משנת 1923.
לארון א-ראשיד מיוחסת בניית בריכת הקשתות ברמלה, בשנת 789 לספירה, על פי כתובת המוצבת במקום.
פעילותו
[עריכת קוד מקור | עריכה]א-רשיד עסק בשני נושאים עיקריים: האחד, ניסיונות כיבוש נרחבים נגד ביזנטיון; השני, ניסיונות לפתור את בעיות השליטה בח'וראסאן.
מלחמות הקודש
[עריכת קוד מקור | עריכה]בניגוד לבית אומיה, א-רשיד הדגיש את חשיבות מלחמות הקודש (ג'יהאד) שכמעט ולא היו חשובות בימי האומיים. עוד בהיותו נער, בשנת 779, שלח אותו אביו החליף אל-מהדי בראש חיל שחדר ללב הקיסרות הביזנטית. בעקבות הצלחתו מונה א-רשיד לשליט החלקים המערביים של הקיסרות העבאסית. לאחר מכן, בשנת 781, יצא א-רשיד שוב לביזנץ, והתקדם לבירתה אגב נחילת ניצחונות רבים. אלה הובילו את הביזנטים לבקש שביתת נשק תמורת פיצוי כספי גדול[2]. כשמונה א-רשיד לח'ליף גילה עניין גדול במלחמת הקודש יותר מכל הח'ליפים בני משפחתו שקדמו לו. עקב כך ישב תקופות ארוכות בעיר א-רקה, מה שאפשר לו להיות קרוב לאזורי הספר.
א-רשיד כונן מחוז בעורף הספר שנקרא עואצם או ת'ע'ור, וההכנסות ממנו יוחדו להוצאות המלחמה נגד הביזנטים. בשנים 806–807, יצא א-רשיד במסעות הגדולים ביותר שנערכו אי-פעם על ידי העבאסים נגד הביזנטים. תוצאות המסעות לא היו מזהירות, ושום שטח לא נכבש באופן קבוע[3]. ייתכן שמטרות מלחמות הקודש היו להראות את חשיבות הח'ליפה כמנהיג צבאי.
בעיית הממשל בח'ורסאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]עוד מימי המהפכה העבאסית הייתה נתונה השליטה באזור זה בידיהם של האבנא (אנ') (אנשי הצבא הח'ורסאניים). במקור היו האבנא תושבי ח'וראסאן, אבל בזמן שלטונו של א-רשיד הם ישבו ברובם בבגדאד ובא-רקה. ייתכן כי המתיחות באזור נבעה בין היתר גם מהמישור החברתי, כיוון שבני המחוז, ובעיקר בעלי הקרקעות והנסיכים העצמאיים למחצה, חשבו את האבנא לנחותים. ואולם ככל הנראה הגורם המרכזי למתיחות היה ויכוח באשר לאופן הוצאת הכספים שנגבו ממס הקרקע של האזור. עוד בימיו של הח'ליף עות'מאן ניטשה מחלוקת כיצד להוציא את ההכנסות מהמיסים: קבוצה אחת סברה שהח'ליף הוא שצריך להחליט, וקבוצה אחרת טענה שיש להשאיר את מרבית הכסף לשימוש המוסלמים במחוז שממנו נגבה המס.
האבנא, שהשתמשו בכספי המס של ח'ורסאן למימון משכורותיהם וקצבאותיהם, התנגדו לבקשתם של רבים מנכבדי המחוז כי מרבית הכסף יישאר במחוז וישמש להוצאותיו. בין השנים 793–794 התחולל שינוי: את השליטה על האזור קיבל אל-פד֗ל אבן יחיא אל-ברמכי (אנ'). לאור שייכותו המשפחתית למשפחת הברמכים, שנחשבה למשפחה חשובה במזרח איראן, היה שלטונו אהוד בקרב נכבדי ח'ורסאן. עוד הוא הוציא כספים על מפעלי בנייה ועל פשיטות צבאיות בגבול המזרחי של ח'ורסאן.
זמן קצר לאחר מכן, ב-796, כנראה עקב לחצים מצד האבנא בבגדאד, החליף א-רשיד את אל-פד֗ל בעלי אבן-עיסא אבן-מאהאן (אנ') אחד מהאישים הבולטים באבנא. ככל הנראה ניסה עלי לנצל בצורה קשוחה וחסרת התחשבות את משאבי ח'ורסאן. הדבר עורר התנגדות, נתרבו התלונות ופרצו מרידות בסדר גודל שכמותו לא היה. במשך זמן מה א-רשיד העלים עין, וייתכן שהתעלמות זו נבעה מהעובדה שעלי העביר לו חלק נכבד מהכנסותיו. אבל בין שנת 805 לשנת 806 פרץ בסמרקנד מרד בהנהגתו של ראפע אבן לית', נכדו של נצר אבן סיאר (אנ') שהיה הנציב האחרון במחוז מטעם בני אומיה. עלי לא הצליח להשתלט על המצב. א-רשיד פיטר את עלי מתפקידו כנציב, ולמרות זאת נמשכו המהומות. לכן בשנת 808 החליט א-רשיד לצאת לעבר ח'ורסאן בעצמו. במסע זה נפטר א-רשיד בעיר טוס (אנ') שבח'ורסאן בשנת 809[4].
הירושה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תחת שלטונו של אל-מהדי התקיימו שתי קבוצות כוח עיקריות. האחת – קבוצה של ראשי הצבא, ובראשם חוגי האבנא (אנ'). השנייה – משפחת הברמכים, שהייתה הקבוצה השולטת בחוגי המנהל הציבורי. מוסא, בנו בכורו של אל-מהדי, פעל כנציג של אביו בבגדאד בהזדמנויות שונות, קשר קשרים קרובים עם ראשי הצבא והיה מזוהה עם חוגי האבנא[5]. אחיו הצעיר של א-רשיד – הודות לניצחונו על הביזנטים ב-781, מונה על ידי אל-מהדי כיורש שני לאחר אחיו מוסא[6]. הוא התחנך אצל יחיא אבן ח'אלד אל-ברמכי (אנ'), וקשר קשרים בעיקר עם חוגי החצר ובראשם משפחת הברמכים. לפיכך היה עניין ירושתו של אל-מהדי למאבק בין שתי קבוצות כוח אלו[5].
ההסכם המקורי היה שמוסא יירש את אל-מהדי, ולאחר מותו יירש אותו א-רשיד. בשנת 785 נהרג אל-מהדי, כנראה בתאונת ציד, ומוסא תפס את מקומו כח'ליפה. ראשי האבנא חששו מעלייתו המצופה של א-רשיד לח'ליפה לאחר אל-האדי, כיוון שזו בהכרח תגרור עמה פגיעה במעמדם וחיזוק של הברמכים. כמו כן, לא נדרש מאמץ רב מצידם כדי לשכנע את אל-האדי לשנות את ההסכם ולהחליט על ג'עפר בנו כיורשו. אבל בינתיים התדרדרו מאוד היחסים בין אימם של א-רשיד ואל-האדי, ח'יזוראן, לבין אל-האדי. ח'יזוראן הייתה בעלת השפעה גדולה על מהלכי המדיניות, ואל-האדי הכריז פומבית שלא יסבול התערבות בהחלטותיו. דבר זה אינו ודאי, אך ייתכן שהייתה זו היא שארגנה את מותו של אל-האדי.
כך או אחרת, אחרי שלושה-עשר חודשים בשלטון, נפטר אל-האדי בנסיבות מסתוריות. תומכיו של א-רשיד פעלו במהירות: ג'עפר נֶאֱסַר וא-רשיד תפס את השלטון במהפכה מהירה ויעילה[7].
הארון א-רשיד וקרל הגדול
[עריכת קוד מקור | עריכה]על האופן שבו נתפס א-רשיד בעיני המערב ניתן ללמוד מחיבורו של איינהרד "חיי קרל הגדול". איינהרד היה מזכירו ויועצו הקרוב של קרל הגדול. כדי לפאר את זכרו, מתאר איינהרד את הקשרים שהיו לקרל עם מלכים גדולים בתקופתו, ולגבי קשריו עם א-רשיד, כתב: "עם הארון, מלך הפרסים, ששלט כמעט בכל המזרח, חוץ מהודו, הייתה לו ידידות כה עמוקה"[8]. בשנת 797 שלח קרל הגדול משלחת של שלושה אנשים לחצרו של הארון א-רשיד בבגדאד, בהם יצחק היהודי. בשנת 801 הגיעה לנמל פיזה משלחת מהמזרח שהביאה עמה ברכות ומתנות מהארון א-רשיד. קרל שהה באותה עת באיטליה ושמע מאנשי המשלחת כי מאנשי משלחתו שלו נותר בחיים רק יצחק היהודי, שמתעכב לשוב מכיוון שהוא מלווה את "אבו אל-עבאס", פיל ששלח לו הארון א-רשיד במתנה. יצחק הגיע לחצר באאכן עם הפיל רק ביולי 802. משלחות נוספות יצאו בשנים 803, 807 ואולי גם בשנת 808, ונראה כי מטרתן הייתה חיזוק הקשרים אך ללא מצע מדיני[9].
במחקר כיום קיימת מחלוקת לגבי טיב היחסים שהתקיימו בין קרל לא-רשיד. יש הסבורים שהתקיימו ביניהם קשרים חזקים שהיו מבוססים על יריבות משותפת לביזנטים ולשליטי בית אומיה בספרד. הם החליפו ביניהם מתנות ונציגויות דיפלומטיות וקבעו הסכם בו קיבל קרל מא-רשיד זכויות עלייה לרגל למקומות בארץ ישראל הקדושים לנצרות, וא-רשיד קיבל זכויות לסחור בנמלים בים התיכון[10].
אומנם קיימות במחקר גם גישות המייחסות לקשרים בין קרל לא-רשיד חשיבות קטנה בהרבה, בעיקר בגלל היעדר מוחלט של תיעוד לקשר כזה במקורות הערביים. אולם נראה שהערבים באותה תקופה ייחסו חשיבות מועטה מאוד למערב-אירופה, אזור שנתפס בעיניהם כמפגר וחסר תרבות. יחס זה יכול להסביר את היעדר התיעוד[11].
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חוה לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, רשפים, תשכ"ז, תל אביב.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- הארון א-רשיד, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ לואיס, ברנרד, "המזרח התיכון: אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו" (רעננה: עם עובד, 1955), עמ' 72.
- ^ משה מעוז, "בית עבס", בתוך: "פרקים בתולדות הערבים והאסלאם", בעריכת: חוה לצרוס-יפה. (בן שמן: מודן 1982), עמ' 206.
- ^ היו קנדי, "מחמד והח'ליפות", (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998), עמ' 132.
- ^ היו קנדי, "מחמד והח'ליפות", (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998), עמ' 133-134.
- ^ 1 2 היו קנדי, "מחמד והח'ליפות", (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998), עמ' 128.
- ^ משה מעוז, "בית עבס", בתוך: "פרקים בתולדות הערבים והאסלאם", בעריכת: חוה לצרוס-יפה. (בן שמן: מודן 1982), עמ' 206.
- ^ היו קנדי, "מחמד והח'ליפות", (ירושלים: מוסד ביאליק אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, 1998), עמ' 128-130.
- ^ איינהרד, "חיי קרל הגדול", תרגם: יצחק חן, (רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, 2005), עמ' 52-53.
- ^ איינהרד, חיי קרל הגדול, תרגום יצחק חן (מהדורת 2021), נספח א: קרל הגדול והמזרח, עמ' 109–110.
- ^ משה מעוז, "בית עבס", בתוך: "פרקים בתולדות הערבים והאסלאם", בעריכת: חוה לצרוס-יפה. (בן שמן: מודן 1982), עמ' 207.
- ^ יהושע פראוור, "ההיסטוריה של ארץ-ישראל - שלטון המוסלמים והצלבנים (634 - 1291)", (ירושלים: יד יצחק בן-צבי וכתר הוצאה לאור: 1998) עמ' 87; כמו כן ברנארד לואיס, "האסלאם בהיסטוריה - רעיונות, אנשים ומאורעות במזרח-התיכון", (תל אביב: זמורה, ביתן: 1984), עמ' 88.
