התנועה העממית לשחרור אנגולה
 |
ערך ללא מקורות
| |
| ערך ללא מקורות | |
 | |
| מדינה |
אנגולה  |
|---|---|
| מייסד |
אגושטיניו נטו, מריו פינטו דה אנדרדה, Viriato Clemente da Cruz |
| מנהיגים |
ז'וזה אדוארדו דוש סנטוש |
| תקופת הפעילות |
10 בדצמבר 1956 – הווה (67 שנים) |
| אידאולוגיות |
לאומיות סוציאליזם |
| מטה |
לואנדה |
| מיקום במפה הפוליטית | שמאל |
| ארגונים בינלאומיים |
האינטרנציונל הסוציאליסטי, הברית הפרוגרסיבית |
|
mpla | |
  | |
MPLA ("התנועה העממית לשחרור אנגולה - מפלגת העבודה", בפורטוגזית: Movimento Popular de Libertação de Angola - Partido do Trabalho) היא המפלגה השולטת באנגולה מאז עצמאותה ב-1975. עד העצמאות הייתה המפלגה ארגון שנאבק בשלטון הפורטוגלי, ובמלחמת האזרחים נלחם בתנועות ה-UNITA וב-FNLA.
בסיס הכוח של ה-MPLA הוא בני המְבּוּנְדוּ והאליטה של לואנדה.
בעבר, ניהלה המפלגה קשרים ענפים עם המפלגות הקומוניסטיות של הגוש המזרחי. כיום היא חברה באינטרנציונל הסוציאליסטי.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כתנועת חירות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה-MPLA הוקמה כתנועה פוליטית ב-1956, עם איחודן של המפלגה הקומוניסטית של אנגולה (PCA) ושל מפלגת המאבק המאוחד של האפריקאים באנגולה (PLUA). מנהיג ה-PCA, ויריאטו דה קרוש היה למזכ"ל. בהמשך, הצטרפו ל-MPLA תנועות נוספות, כמו התנועה לעצמאות לאומית של אנגולה (MINA) והחזית הדמוקרטית לשחרור אנגולה (FDLA).
ב-1960 יצרה התנועה קשרים עם התנועה המקבילה לה בגינאה ביסאו ובאיי כף ורדה (בראשותו של אמילקר קברל, שסייע גם בהקמת התנועה באנגולה), על מנת לשתף פעולה במאבק בכוחות האימפריה הפורטוגזית באפריקה. ב-18 באפריל 1961 נפגשו נציגי התנועות עם נציגי תנועות מרקסיסטיות מהמושבות הפורטוגליות מוזמביק וסאו טומה ופרינסיפה, והקימו ארגון גג בשם CONCP - ועידת הארגונים הלאומניים במושבות הפורטוגליות.
היריבות בין התנועות השונות שלחמו בשלטון הפורטוגלי (הגדולות שבהן היו ה-MPLA, ה-UNITA וה-FNLA) מנעה שיתוף פעולה ביניהן.
כמפלגת שלטון
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר מהפכת הציפורנים בפורטוגל ב-1974, החליטו מנהיגיה החדשים להעניק עצמאות למושבות הפורטוגליות באפריקה. השלטון באנגולה הועבר בהדרגה לקואליציה שכללה את ה-MPLA, ה-UNITA וה-FNLA. הקואליציה לא החזיקה מעמד, והמדינה הצעירה נקלעה למלחמת אזרחים.
דרום אפריקה שלחה כוחות לטובת ה-FNLA וה-UNITA השמרניות, וזאיר וארצות הברית אף הן העניקו להן סיוע צבאי. בתגובה, שלחה קובה אלפי חיילים לטובת ה-MPLA, בגיבוי סובייטי. ה-MPLA הצליחה להכות ב-UNITA, צבא דרום אפריקה החל לסגת, והקונגרס האמריקאי החליט להפסיק את הסיוע ל-UNITA, מחשש שתתפתח באנגולה מלחמת וייטנאם שנייה.
ב-11 בנובמבר 1975 עזבו אחרוני הפורטוגלים את אנגולה. כשהבירה לואנדה ושדות הנפט של המדינה בשליטתם, הכריזו ראשי ה-MPLA על עצמאותה של אנגולה. יושב ראש ה-MPLA והמשורר אגושטיניו נטו היה לנשיא הראשון.
ב-1976 נטשה ה-MPLA באופן רשמי את האידאולוגיה המרקסיסטית, אך שמרה על קשרים הדוקים עם הגוש המזרחי. היא כוננה משטר סוציאליסטי חד-מפלגתי, והמשיכה להסתייע בחיילים הקובנים במאבקה ב-UNITA. ב-1979 הלך הנשיא נטו לעולמו, והוחלף בז'וסה אדוארדו דוש סנטוש, שמכהן מאז בתפקיד.
מאז 1989 נעשו מספר ניסיונות להשכין שלום באנגולה, וב-1992 נערכו הבחירות הדמוקרטיות הראשונות בתולדותיה, בהן זכתה המפלגה ב-129 מתוך 227 מושבים בפרלמנט. מנהיגה של UNITA, ז'ונאס סאווימבי, סירב להכיר בתוצאות הבחירות, ומלחמת האזרחים התלקחה מחדש. במהלך שנות ה-90 נעשו מספר ניסיונות לשלב את UNITA בשלטון, אך הם נכשלו. מלחמת האזרחים הגיעה לקיצה רק עם חיסולו של סאווימבי, ב-2002.
בבחירות שנערכו בשנת 2008, זכתה ב-MPLA בניצחון סוחף - 191 מתוך 220 מושבי הפרלמנט.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של התנועה העממית לשחרור אנגולה (באנגלית)- אתר MPLA (בפורטוגזית)
- התנועה העממית לשחרור אנגולה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
