ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה
–
 | |
| לידה |
24 בפברואר 1463 מירנדולה, Duchy of Mirandola  |
|---|---|
| פטירה |
17 בנובמבר 1494 (בגיל 31) פירנצה, רפובליקת פירנצה |
| מקום קבורה |
Museum of San Marco |
| השקפה דתית |
הכנסייה הקתולית |
| מקום לימודים |
אוניברסיטת בולוניה, אוניברסיטת פדובה, אוניברסיטת פרארה, סורבון |
| זרם | הומניזם |
| תחומי עניין | תאולוגיה, אפיסטמולוגיה |
| עיסוק |
פילוסוף, סופר |
| הושפע מ | אפלטון ונאופלאטוניזם, אריסטו, אבן רושד, מרסיליו פיצ'ינו, רבי חסדאי קרשקש, אליהו דלמדיגו והקבלה, דנטה אליגיירי יוחנן אלימנו |
| השפיע על | מקיאוולי, ג'ורדנו ברונו, יוהאנס קפלר, ארסמוס מרוטרדם |
| מדינה |
Duchy of Mirandola |
| יצירות ידועות |
הנאום על כבוד האדם, Heptaplus, Disputationes adversus astrologiam divinatricem, בפסקה זו רשומה אחת נוספת שטרם תורגמה |
  | |
ג'ובאני פיקו דֶי קונטי דלה מירנדולה א דלה קונקורדיה (באיטלקית: Giovanni Pico dei conti della Mirandola e della Concordia) (מירנדולה (אנ'), נפת מודנה, 24 בפברואר 1463 - פירנצה, 17 בנובמבר 1494) היה הומניסט ופילוסוף איטלקי מפורסם בתקופת הרנסאנס.
חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]נולד במירנדולה כבן הזקונים של הרוזן ג'אן פרנצ'סקו הראשון ושל ג'וליה בויארדו. למד בבולוניה (1477–1478), בפרארה (1479) ובפדובה (1480–1482), שם למד עם אליהו דלמדיגו, שבין היתר לימד אותו עברית וערבית ותרגם לו מערבית את כתבי הפילוסוף אבן רושד. כמו כן סיפקו לו דלמדיגו ויהודי מומר בשם פלביוס מיתרידטס ספרי קבלה כגון ספר יצירה, ספר הזוהר וספריו של אברהם אבולעפיה.
בשנת 1484 עבר לפירנצה, שם התיידד עם לורנצו דה מדיצ'י, ועם אנשי הרוח אניולו פוליציאנו (אנ') (אמברוג'יני) ומרסיליו פיצ'ינו והתקבל על ידי מורו וחברו פיצ'ינו כחבר באקדמיה האפלטונית (אנ'). שם גם המשיך בלימודי קבלה, הפעם מפיו של הפילוסוף היהודי יוחנן אלימנו תושב פירנצה. ב-1486 פרסם ברומא את חיבורו "Conclusiones philosophicae, cabalisticae et theologicae". הוא זומן להעיד בפני ועדה שכינס האפיפיור אינוקנטיוס השמיני כדי לבחון האם הוא כופר, ובעקבות זאת נדון למאסר והאפיפיור הוציא בולה אפיפיורית המוקיעה אותו ואוסרת לפרסם את כתביו. פיקו דלה מירנדולה נמלט לצרפת וחזר לפירנצה רק לאחר שלורנצו דה מדיצ'י ערב לו. בפירנצה חי תחת עינו הפקוחה של ג'ירולמו סבונרולה ונפטר בשנת 1494, בגיל 31.
רעיונו ההגותי העיקרי היה כי כל האמיתות הפילוסופיות והתאולוגיות (היהדות, הנצרות והאסלאם, הפילוסופיה היוונית (הן זו של אריסטו והן זו של אפלטון), המדע הערבי, הכישוף והקבלה) נובעות למעשה מאותו מקור קדום ומבטאות אותה אמת עצמה. בנוסף, מייצג פיקו את תפיסת ההומניזם מן הרנסאנס ולאחר מכן, לפיה האדם ניצב במרכז העולם והוא בעל חופש רצון עצמאי. מאמרו המכונן הנאום על כבוד האדם מוכר כמניפסט של עידן הרנסאנס.
פיקו זכה לכבוד רב כאשר נקרא על ידי מיכלאנג'לו "אדם כמעט אלוהי".[דרוש מקור] הוא השפיע על ניקולו מקיאוולי שבא לשמוע את הרצאותיו בפירנצה והייתה לו גם השפעה על האסטרונום יוהאנס קפלר, בעקבות דיוניו על האסטרולוגיה והאלכימיה.
הוא מוזכר גם בזכות הזיכרון המופלא שניחן בו: בני תקופתו העידו על כך שהכיר בעל-פה את כל "הקומדיה האלוהית" של דאנטה ושאף היה מסוגל לדקלמה מן הסוף להתחלה.[דרוש מקור]
תפיסת עולמו
[עריכת קוד מקור | עריכה]כאמור, מפעל חייו של פיקו היה האחדת כל האמיתות הדתיות, המדעיות והמיסטיות לאמת אחת כללית וחובקת כל. בגיל 23 חיבר 900 "תזות" (היגדים). הוא ביקש להתווכח עם המלומדים הקתוליים בוותיקן על 900 התזות שחיבר אך איש לא הסכים להתווכח עמו, עקב החשש שבוויכוח יובעו דברי כפירה, וראשי הכנסייה לא רצו להאשים אציל נכבד בכפירה אך גם לא לאפשר הבעת דברים כאלה בפומבי. לאחר שהוקע ככופר חיבר פיקו את "הנאום על כבוד האדם" על מנת לשכנע את ראשי הכנסייה להתווכח עמו, אך נפטר בגיל 31 מהרעלה, לפני שהספיק לשאת את הנאום, שהתפרסם רק לאחר מותו כמסה בפירנצה הסובלנית יחסית.
בנאום ניסח פיקו את המניפסט של ההומניזם, לפיו האדם ניצב מול הבריאה כשותף לאל ובידו הבחירה לעשות כל שביכולתו וברצונו, ללא גזרה מוקדמת או כבלים כלשהם. במסה זו היה פיקו מבשר ראשון של הפקת מסקנה מעשית מן התפיסה ההומניסטית האוניברסלית של כבוד האדם: מסקנה פוליטית בדבר "זכויות האדם". פירותיו הפוליטיים של מהלך זה יבשילו וינוסחו כ-300 שנה מאוחר יותר, במגילות זכויות האדם של המהפכה הצרפתית או הצהרת העצמאות האמריקאית.
במסגרת 900 התזות שחיבר, קיימות 47 תזות על אודות הקבלה ("הוכחת הדת הנוצרית על סמך יסודות החכמה העברית"), שבהן הניח פיקו - שלמד את הקבלה היהודית מהיהודים דלמדיגו, מיתרידטס ואלימנו - את המסד לתחום הדעת של הקבלה הנוצרית. הוא מנסה למצוא בקבלה ביסוס ליסודות תאולוגיים נוצריים ובמיוחד לשילוש הקדוש.
פיקו הוא דמות חשובה בהיסטוריה של התקבלות המאגיה בזרם המרכזי של הפילוסופיה המערבית יחד עם מורו וחברו פיצ'ינו. לפי חלק מהתזות ולפי "הנאום", גם תורותיו של "הרמס טריסמגיסטוס" (הכישוף, האסטרולוגיה, האלכימיה וכדומה) מקורן הוא אותה אמת קדומה העומדת בבסיס כל הדתות והפילוסופיות ולכן הן כשרות והעוסק בהן דומה לעוסק בכתבי הקודש.
בתרבות
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דמותו של פיקו נמצאת במרכזו של הרומן הבדיוני "השומר האחרון" (L'ultimo Custode, 2009) שכתב קרלו א. מרטילי (Martili).
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- חיים וירשובסקי, מקובל נוצרי קורא בתורה, הוצאת מוסד ביאליק
- חיים וירשובסקי, שלשה פרקים בתולדות הקבלה הנוצרית, הוצאת מוסד ביאליק
- Fransis Yates, Giordano Bruno and the Hermetic Tradition chap. 5 – Pico Della Mirandolla and the Cabbalistic Magic
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
ג'ובני פיקו דלה מירנדולה (1463-1494), דף שער בספרייה הלאומית
ג'ובאני פיקו דלה מירנדולה, באתר Discogs (באנגלית)
