תפיסה (משפט עברי)

במשפט העברי, תפיסה היא השתלטות של אחד מבעלי הדין על החפץ נשוא הדיון, במקרה שבית הדין אינו יכול להכריע בדין, בגלל העדר הכרעה הלכתית ברורה, העדר ראיות או חוסר סמכות. במקרים מסוימים מקנה תפיסה זו לתופס זכויות בחפץ, ובמקרים אחרים לא.

תפיסה כגבייה

במקרה שאדם מת והניח אחריו מעות או נכסי דלא ניידי, קיימת שאלה למי יינתנו המעות או המטלטלין, לבעל חוב התובע אותן בעד חובו, לאשת המת התובעת אתן עבור תשלום כתובתה או ליורשים.

נחלקו רבי טרפון ורבי עקיבא: לפי רבי טרפון, כאשר המעות נמצאים אצל שליש, יינתנו המעות לכושל שבהן (לפי דעה אחת בגמרא הכוונה לבעל החוב, שאינו יכול לגבות ממטלטלין ולפי דעה אחרת הכוונה לאשה שגובה את כתובתה), ואם הן נמצאים במקום ציבורי - כל הקודם בהן זכה - מי שתופס את המעות או המטלטלין בעבור חובו, יזכה בהן.

לעומת זאת סובר רבי עקיבא שלא מועלת תפיסה, מכיוון שכל עוד שבעל החוב לא נשבע שלא פרע לו המת את חובו, וכל עוד שהאשה לא נשבעה שלא קיבלה את כתובתה, אין לה זכות משפטית בחפץ ומכיוון שכך חלה רשות היורשים על הנכסי דלא ניידי, ומכיוון שכך תקף עליהן הכלל "מטלטלי דיתמי לא משתעבדי לבעל חוב" - נכסי דלא ניידי של יתומים אינם משועבדים משפטית לבעלי חובות, וניתן לתבוע אותן רק מנכסי דלא ניידי.

בתלמוד קיימת מחלוקת בשיטתו של רבי טרפון, לפי רב ושמואל גם לפי רבי טרפון מועלת תפיסה רק ברשות הרבים, אך ב"סימטא" - מקום בצידי רשות הרבים שבו אנשים רשאים על פי הכללים להסתלק ולעשות ענייניהם בצנעא ונחשב במידה מסוימת כרשות היחיד למי שמשתמש בו, לא מועלת תפיסה, שכן החפצים המונחים בו כמונחים ברשות בעליהם, היורשים. לעומת זאת, רבי יוחנן וריש לקיש חלוקים על כך וסבורים שגם בסימטא מועלת תפיסה. בין רבי יוחנן וריש לקיש עצמם קיימת מחלוקת, רבי יוחנן סבר שההלכה היא כרבי טרפון שמועלת תפיסה אך ריש לקיש חלק על כך וסבר שההלכה כרבי עקיבא, ורבי יוחנן הכניע את דעתו לדעת ריש לקיש, וכן נפסק להלכה.

בחיוב שבית הדין אינו מוסמך להוציא לפועל

דיני קנסות

התפיסה מועילה ומזכה את התופס כאשר על פי דין תורה הוא זכאי לקבל את הרכוש גם ללא התפיסה, אבל לבית הדין אין סמכות מספקת להוציא את הדין לפועל. דוגמה לכך היא דיני קנסות: במקרים מסוימים קבעה התורה קנס, כגון שהגנב ישלם כפל, אבל לשם כך נדרש בית דין שנסמך בארץ ישראל. בית דין בחוץ לארץ, שדייניו לא נסמכו בארץ ישראל, גובה מן הגנב רק את הקרן, ואם זה שרכושו נגנב יתפוס רכוש של הגנב בשווי הכפל - אין מוציאים את הרכוש מידו. בתלמוד שם הדבר נאמר לגבי בעל חיים שהזיק באופן בלתי שגרתי, שמשלם רק חצי נזק, ולהלכה נקבע שתשלום זה מוגדר כקנס, ואין גובין אותו בבבל, אלא שאם הניזק תפס - אין מוציאין מידו. פוסקי ההלכה למדו מכאן על קנסות בכלל, כלשון הרמב"ם:

מנהג הישיבות בחוצה לארץ, אף על פי שאין גובין שם קנס - מנדין אותו עד שיפייס לבעל דינו או יעלה עמו לדין לארץ ישראל... וכן אם תפש הניזק שיעור מה שראוי לו ליטול - אין מוציאין אותו מידו.

החייב בדיני שמיים

דוגמה אחרת, השנויה במחלוקת, היא במקרים שעליהם נאמר: "פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים". מי שהתחייב תשלום לחברו תוך כדי עשיית מעשה איסור שעונשו חמור יותר - פטור מלשלם, כי בית הדין מעניש רק את העונש החמור יותר ("קם ליה בדרבה מיניה"). במקרה זה סובר רש"י שאם הניזק תפס את רכוש המזיק - אין מוציאים מידו.

יש אומרים שכך הדין בכל מקרה של חיוב בדיני שמיים, כגון בגרמא בנזיקין. אך הדעה המקובלת אינה כן: רק במקרה של "קם ליה בדרבה מיניה" תפיסה מועילה, מפני שנעשה מעשה שבדרך כלל מחייב תשלום גם בדיני בני אדם, אלא שבמקרה זה בית הדין לא מוציא את החיוב לפועל, מפני שיש לצידו עונש חמור יותר. אבל בדברים שבהם קבעה התורה שבית הדין אינו מוציא ממון כלל - תפיסה אינה מועילה.

בספקות

ספק בדין יכול להיות מחמת ספק כללי בהלכה, כגון בבעיות הלכתיות שנדונו בתלמוד ונשארו בלא הכרעה ("תיקו") ובהן אין לבית דין שאחרי התלמוד סמכות להכריע. כמו כן ייתכן ספק במקרה ספציפי מחמת העדר ראיות. בדרך כלל כאשר הדין מסופק משאירים את הרכוש בידי מי שמוחזק בו, על פי הכלל: המוציא מחברו עליו הראיה, ואפילו אם הצד השני השתלט על החפץ - בית הדין מוציא אותו מידו ומשיב את המצב לקדמותו ("חזקת מרא קמא" - חזקת הבעלים הראשונים). אך לעיתים כאשר הצד השני השתלט על החפץ - הוא נחשב מעתה לבעל החזקה בו, והצד הראשון הופך ל"מוציא מחברו".

המקור המרכזי בתלמוד ומחלוקת הראשונים

בנושא זה עוסקת סוגיה בתלמוד המפורסמת בשם "תקפו כהן". הנושא הנדון בסוגיה הוא בהמה שיש ספק האם היא בכור, השייך לכהן. מחמת הספק ההלכה היא "המוציא מחברו עליו הראיה", והבהמה תישאר ביד בעליה, ואינו חייב לתתו לכהן. הסוגיה מתחבטת בשאלה האם כשהכהן "תקף" ולקח את הבהמה לעצמו הוא זוכה בה, מאחר שכעת הוא המוחזק בה, ובעליה הראשונים הם עכשיו "המוציא מחברו". האמורא רב המנונא הוכיח שכאשר הכהן לקח את הבכור המסופק - בית הדין אינו מוציא אותו מידו. רבה דחה את ראייתו, ורב חנניה חיזק את דברי רבה, ואף הביא ראיה שמוציאים מיד הכהן.

להלכה נחלקו הראשונים: הרמב"ם פסק כרב המנונא, שכאשר הכהן לקח את הספק - אין מוציאים אותו מידו, וכך פסק במקומות רבים נוספים, שבכל ספק, כגון בשאלות הלכתיות שהגמרא דנה בהן ולא הכריעה ("תיקו") - תפיסה מועילה. אולם תוספות פסקו כרבה ורב חנניה, שמוציאים מידו, וזוהי שיטת רוב הראשונים.

בסתירה בין עדויות

בסוגיה אחרת בתלמוד נדון מקרה של מחלוקת על כשרותו של שטר חוב: חתימת עדי השטר אושררה בבית הדין ("מקוימת"), ומאידך הנתבע הביא עדים הטוענים שעדי השטר פסולים. בברייתא נאמר שהעדים הפוסלים את עדי השטר אינם נאמנים, כלומר, שיש תוקף הלכתי לשטר, ומאידך קבע רב נחמן שמחמת הסתירה בין העדויות הממון עומד בחזקת בעליו. מהו, אם כן, התוקף ההלכתי שיש לשטר? רש"י מסביר, שלשטר יש תוקף במובן זה שאם התובע יתפוס את ממונו של הנתבע - אין מוציאים מידו. הראשונים הסוברים שבסוגיית "תקפו כהן" הוכרע שתפיסה איננה מועילה התחבטו בהסברת דין זה, והעלו כמה חילוקים בין מצבים שונים.

אחד ההסברים הוא שסתירה בין שתי קבוצות עדים ("תרי ותרי" - שניים כנגד שניים) יוצרת ספק מוחלט, המבטל כל חזקה קודמת. לכן מי שהחפץ בידו כעת רשאי להשתמש בו מכח הספק, ואין חשיבות לעובדה שבעבר החפץ המוטל בספק היה ברשותו של השני.

תפיסה בטענת ברי

יש אומרים, שכאשר התופס טוען שהוא בטוח בצדקתו (כמו בוויכוח על כשרות השטר) - תפיסתו מועילה. הדין שתפיסה אינה מועילה נאמר דווקא על ספק בכור, שגם הכהן אינו יודע בוודאות שזהו בכור.

תפיסה לפני שנולד הספק

הבחנה אחרת המופיעה בראשונים: כאשר הספק התעורר לפני התפיסה (כמו בספק בכור, שהספק לגביו התעורר כבר משעת לידתו) - התפיסה איננה מועילה. כאשר הוא התעורר לאחריה - התפיסה מועילה. לדעה זו, הסוגיה האומרת שתפיסה מועילה במחלוקת בין עדים על השטר עוסקת דווקא בתפיסה קודם שנולד הספק, כאשר עדיין השטר נחשב לכשר וטרם באו העדים הסותרים את העדות הכתובה בו.

תפיסה ברשות

הבחנה הדומה לקודמת: תפיסה מועילה כאשר הרכוש השנוי במחלוקת הגיע לידי התופס בהסכמת בעליו הקודמים. הדוגמה לכך בתלמוד היא מי ששכר ספינה ושילם את דמי השכירות מראש, ולאחר מכן התעורר ספק האם המשכיר עמד בהתחייבותו, ועל כך נאמרה ההלכה שאין מוציאים את דמי השכירות ששולמו.

במקרה דומה נחלקו אמוראים, במי ששכר דירה ולאחר מכן התעורר ספק בפירוש הסכם השכירות, מה משך הזמן הכלול בו: לדעת שמואל אם המשכיר בא לתבוע את חלקו רק לאחר שהדייר כבר גר בבית בזמן השנוי במחלוקת - הדין עם הדייר. יש מסבירים זאת בכך שמגורי הדייר בזמן המסופק דומים לתפיסה בהסכמה. לעומת זאת רב נחמן סובר שגם אם המשכיר בא לתבוע את חלקו בסוף התקופה - הדין עמו, כי הקרקע עומדת בחזקת בעליה. מכאן שתפיסה איננה מועילה בקרקע, אפילו כאשר הייתה בהסכמה.

פרטי דין התפיסה

קיים הבדל מהותי בין תפיסה כאשר הדין ברור אבל בית הדין משולל סמכות לבצע אותו (כאמור, בדיני קנסות) לבין מקרה שבו הדין מסופק:

במקרה הראשון רשאי הניזק לתפוס לכתחילה כל חפץ שהוא מרכושו של המזיק, ואחרי תפיסתו אסור לצד השני לחזור ולתפוס ממנו. עם זאת, אסור לתפוס באמצעות פניה לערכאות של גויים. לעומת זאת במקרה השני, גם במקומות בהם תפיסה מועילה - לכתחילה אסור לתפוס, והדין שתפיסתו מועילה נאמר רק בדיעבד. כמו כן, התפיסה מועילה רק אם תפס את החפץ השנוי במחלוקת, אבל לא חפץ אחר באותו ערך.

תפיסה מועילה על ידי בעל הדין עצמו, ולא על ידי שלוחו.

בספרות האחרונים

באחרונים נדון נושא זה בהרחבה רבה, בספרים: "תקפו כהן" מאת הרב שבתי כהן, בעל 'שפתי כהן' על השולחן ערוך. "קונטרס הספקות" מאת הרב יהודה הלר, אחיו של בעל קצות החושן. "כללי תפיסה" מאת בעל 'נתיבות המשפט', חושן משפט סוף סימן כה, ועוד.

ראו גם

• חזקת ממון
• המוציא מחבירו עליו הראיה
• חזקה כל מה שתחת יד אדם הרי הוא שלו

קישורים חיצוניים

• "תְּפִיסָה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק י, עמודים 285–286, באתר היברובוקס
• הערך "תפיסה", באתר ויקישיבה (מתוך ספרו של אחיקם קשת קובץ יסודות וחקירות השלם)
• מאמרים בנושא תפיסה, באתר ספריית אסיף