ממון המוטל בספק חולקים
ממון המוטל בספק חולקים הוא פסק הלכתי הקובע כי במצבי ספק שנוצר מוויכוח עובדתי אודות בעלות על חפץ יש לחלוק את החפץ בין הצדדים.
לפי דעת רוב החכמים השימוש בפסק זה הוא נדיר והוא מתקיים רק במקרה מסוים (שיובא בהמשך), אך התנא סומכוס, בדעת יחיד שלא נפסקה להלכה, סבור כי בכל מצב המכונה "דררא דממונא" לא משתמשים בכלל המוציא מחברו עליו הראיה, ובמקומו חולקים את החפץ בין שני הצדדים בדין, אך ישנם מצבים בהם יוסכם כי יש להשתמש בכלל זה.
דעת סומכוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]בכמה מקומות בתלמוד מוזכר כי סומכוס אמר ש'ממון המוטל בספק - חולקין.' דוגמה ידועה לכך היא המשנה "שור שנגח את הפרה":
שור שנגח את הפרה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במסכת בבא קמא (פרק ה' משנה א') נכתב במשנה:
שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצידה ואין ידוע אם עד שלא נְגחה ילדה אם משנגחה ילדה, משלם חצי נזק לפרה ורביע נזק לוולד.
הסבר למשנה-
- המקרה: שור תם נגח למוות פרה שהייתה בהיריון ובזירת הנגיחה נמצאה גם גופת הולד של הפרה.
- הבעיה: לא ידוע אם השור נגח את הפרה כשהולד היה עוד ברחמה והוא הגורם להפלה, והבעלים של השור הנוגח חייב לשלם על הריגתו, או שהפרה הפילה עוד לפני הנגיחה ובעלי השור פטור מתשלום על הולד.
- הדין: על הבעלים של השור לשלם חצי משווי הפרה ורבע משווי הולד.
- הסבר לדין: על פי התורה אם שור תם נגח והזיק על הבעלים לשלם רק חצי מערך הנזק שהשור גרם, כי בעלי השור לא צריך לצפות שהשור יינגח ויזיק. כעת, כיוון שהשור במקרה המופיע במשנה היה שור תם עליו לשלם חצי משווי הפרה, וכיוון שיש ספק אם עליו לשלם גם על הולד, ואף אחד מהצדדים לא יכול להוכיח מה קרה, התשלום מוטל בספק ולכן חולקים את התשלום. כעת, כיוון שממילא השור היה תם וחייב רק בחצי הנזק חולקים את חצי הנזק ומשלם רק רבע על הולד.
בגמרא (מסכת בבא קמא דף מו עמוד א') נכתב על משנה זו:
אמר רב יהודה אמר שמואל: זו דברי סומכוס דאמר: ממון המוטל בספק חולקין, אבל חכמים אומרים: זה כלל גדול בדין - המוציא מחברו עליו הראיה
כלומר: על פי חכמים במקרה זה בעלי השור הנוגח ישלם על הפרה בלבד ולא ישלם על הולד המוטל בספק, וכדי לדרוש פיצוי על מות הוולד על בעלי הפרה להביא ראיה לכך שהשור אכן נגח את הפרה בעודה בהריון.
דררא דממונא
[עריכת קוד מקור | עריכה]בגמרא במסכת בבא מציעא[1] נכתב:
כי אמר סומכוס היכא דאיכא דררא דממונא, אבל היכא דליכא דררא דממונא לא.
זאת אומרת: כאשר אמר סומכוס (שממון המוטל בספק חולקים בלא שבועה) אמר זאת רק במקום שבו יש "דררא דממונא", כלומר, "שייכות ממון", אבל במקום בו אין "דררא דממונא" דבריו אינם תקפים וחולקים בשבועה (לסומכוס שבועה מדרבנן).
הראשונים דנו מהו אותו מצב הנקרא "דררא דממונא" שרק בו דברי סומכוס תקפים.
על פי רש"י[2] פירוש המושג הוא 'חסרון ממון'. משמעות הדבר היא שלשיטת סומכוס רק כאשר נתינת החפץ לאחד הצדדים תגרור הפסד לשני (ולא רק תמנע ממנו להרוויח) על בית-הדין לחלק את שווי החפץ בין הצדדים בלא שבועה.
תוספות לעומתו[3], אומרים כי משמעותו היא מצב שבו יש 'ספק לבית-הדין בלא טענותיהם'. כלומר שהספק לא נגרם מתביעות החולקים, ולבית הדין יש ספק למי שייך החפץ גם בלי טענותיהם. על פי תוספות לשיטת סומכוס חולקים בלא שבועה רק כאשר לבית דין יש ספק "חזק", אבל אם הדיון החל בגלל טענות הצדדים הדיינים דורשים מהם להוכיח אותן. תוספות מבינים שהמילים "דררא דממונא" (שייכות ממון) מתייחסות למתדיינים ופירושן שברור שלשני הצדדים יש קשר לחפץ.
הבנה שלישית שנמצאת בראשונים[4] היא שמשמעות המושג 'דררא דממונא' היא שלכל אחד מהצדדים המשתתפים בדיון הייתה (או ישנה) חזקה המוסכמת על שני הצדדים. החזקה הזו מראה שטענותיהם רציניות וכך בית הדין יכול להתחשב בהן.
למרות שסומכוס סובר שממון המוטל בספק חולקים במקרה של דררא דממונא בניגוד לחכמים שפוסקים המוציא מחבירו עליו הראיה, קיימת דעה בתלמוד[5] שבמקרה שהטענות הם בברי מול ברי, מודה גם סומכוס שהדין הוא המוציא מחבירו עליו הראיה, ולא יחלוקו.
שיטתו ההלכתית של סומכוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתוספות בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף צ"ז, עמוד ב' ניתן להבין כי שיטתו של תוספות היא, שבמצב של דררא דממונא האומר שהדבר בספק בין שניהם, נחשבים שניהם למוחזקים, בתוספות הרא"ש מבאר זאת מכיוון שהספק עצמו מטיל את הממון שיהיה בחזקת שניהם, ולפי רבי שמואל רוזובסקי[6] דהחזקת שניהם מתהווה לאחר ועל ידי הדין יחלוקו. אך בתוס' הרא"ש מבואר שלא כדבריו.
אם כי, לא ניתן לומר שזה הוא חידושו של סומכוס, שכן בתוספות אחר, בתלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף קט"ז, עמוד ב' מבואר כי גם לפי שיטת חכמים בדררא דממונא כאילו שניהם מוחזקים בו. ומכך מסיקים מפרשי הגמרא, כי נקודת המחלוקת בין סומכוס לחכמים היא אם מוטב ללכת אחרי מוחזקות פיזית שהיא חזקת מרא קמא ותפיסה או אחר מוחזקות רוחנית שנוצרת על ידי הספק המעמיד את הממון לצד שניהם.
דעת חכמים
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי חכמים גם במצב של "דררא דממונא" לא חולקים אלא פוסקים שעל התובע להוכיח את טענתו. אבל במצב של "דררא דממונא" בו החלוקה יכולה להיות אמת (ייתכן שהחפץ שייך לשני הצדדים וממילא החלוקה אינה פשרה אלא האמת) גם לפי חכמים יחלקו.
הלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי רוב הראשונים[דרושה הבהרה] ההלכה כחכמים, על פי הכלל יחיד ורבים הלכה כרבים, אך לפי הרשב"ם[7] ההלכה היא כסומכוס.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- הערך "חולקין", באתר ויקישיבה
- אסופת מאמרים בנושא ממון המוטל בספק, באתר ספריית אסיף
- יובל בלנקובסקי, מאמר על פרשנות התלמוד, סוגיית 'שור שנגח את הפרה', עמ' 56-47.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב', עמוד ב'.
- ^ בבא מציעא ב: רש"י ד"ה "דררא דממונא".
- ^ בבא מציעא ב: תוספות בד"ה "היכא".
- ^ חידושי הרמב"ן על בבא מציעא דף ב' עמוד ב', דיבור המתחיל 'דררא דממונא', חידושי הרשב"א על בבא מציעא דף ב' עמוד ב', דיבור המתחיל 'דררא דממונא'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ב', עמוד ב'.
- ^ ב"שיעורי רבי שמואל" שם.
- ^ בפירושו למסכת בבא בתרא צב. ד"ה לשחיטה מכרתיו לך
| המשפט העברי | ||
|---|---|---|
| בית דין והדיינים | סמיכת זקנים • ערכאות של גויים • איגרות בית דין • איסור הטיית משפט • איסור שוחד • כבוד הבריות במשפט העברי | |
| סדר הדין | לא תגורו מפני איש • בצדק תשפוט עמיתך • דרישה וחקירה • דין מרומה • אנן סהדי | |
| תובע ונתבע | כתב סירוב • הודאת בעל דין | |
| דיני ראיות | עדות • כיוון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד • עדים זוממים • פסולי עדות • לא תישא שמע שווא • אין עד נעשה דיין • נמצא אחד קרוב או פסול • שטר • סימנים • קול | |
| דיני טענות | טענת ברי • ברי ושמא • ספק וודאי • קים לי • מרא קמא • כופר הכל • מודה במקצת • מיגו • טענו חיטין והודה לו בשעורין • טוען וחוזר וטוען • הוחזק כפרן | |
| פסק בית דין | הכרעת רוב בדיינים • המוציא מחברו עליו הראיה • יחלוקו • יהא מונח עד שיבוא אליהו • כל דאלים גבר • שודא דדייני • פשרה • עביד איניש דינא לנפשיה • הפקר בית דין הפקר • חזקת ממון • תפיסה • גוד או איגוד | |
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.