פמיניזם תרבותי

עיינו גם בפורטל פמיניזם היא אסופה של אידאולוגיות, תנועות פוליטיות, תנועות חברתיות ותאוריות אשר מטרתן שחרור נשים מדיכוי וקידום שוויון בין המינים, מבחינה משפטית, פוליטית, חברתית, כלכלית ואישית.

פמיניזם תרבותי הוא זרם מחשבתי לפיו יש "טבע נשי" או "מהות נשית", ואשר עוסק בהבדלים בין גברים ונשים, בעיקר על בסיס הבדלים ביולוגיים ביכולת הרבייה. על פי התאוריה, הבדלים אלו יוצרים תכונות מובחנות אצל נשים. מנקודת מבט זו, מה שמשותף לנשים מהווה בסיס לאחווה נשית, אחדות וסולידריות, וכן זהות משותפת. לפיכך, הפמיניזם התרבותי מעודד יצירת תרבות נשים שיתופית. השוני בין גברים ונשים, טוענות הפמיניסטיות התרבותיות, אינו מהווה בסיס מוצדק לאפליה אלא להפך – יש להכיר בו ולעצב על פיו גישות חינוכיות ומשפטיות. כל עוד הבדלים בין נשים לגברים לא יתורגמו למערכות החברתיות השונות, פתיחת מוסדות החברה בפני נשים לא תשנה את המציאות על פיהן נשים חלשות מגברים בתחומים רבים, שכן אותם מוסדות יישארו במתכונת מפלה.

הפמיניזם התרבותי אינו מהווה תנועה, ואין בו ארגונים. הוא מייצג אופן מחשבה, תאוריות, ופילוסופיות מגדריות. עם זאת, פמיניסטיות רבות מזרם מחשבתי זה הן פעילות חברתיות ופוליטיות במגוון מסגרות פמיניסטיות ואחרות.

היסטוריה

הפמיניזם התרבותי צמח מתוך הפמיניזם הרדיקלי של שנות ה-1970. לאחר ניסיונות לפתח בדלניות, חלק מהפמיניסטיות הרדיקליות הגיעו למסקנה ששינוי חברתי אינו אפשרי, ופנו לגישה אחרת למרכז נשים בתרבות. הזרם מקושר להתפתחות מודעות לזהות הלסבית, ואף שאב מהפמיניזם הלסבי מרעיונותיו המרכזיים, כמו חיבור בין נשים, מערכות יחסים שנשים במרכזן, ותרבות ממורכזת נשים. בה בעת, הפמיניסטיות התרבותיות גם שאלו מגישות הגל הראשון של הפמיניזם, בו פעילות השקיעו בסוגיות חברתיות-כלכליות מתוך אמונה שנשים הן במהות יותר חומלות, שוחרות שלום, מטפחות, ובלתי אלימות – סוגיות כמו זכויות ילדים, זכויות בעלי חיים, יתומים, עוני, זכויות עובדים, עבודה סוציאלית, וכן הלאה – ומתוך הפמיניזם התרבותי נולדו מרכזי סיוע לנפגעות אלימות מינית, תוכניות לימודי נשים וגישות ייחודיות לספרות נשים ואמנות נשים, וכן הלאה.

המונח "פמיניזם תרבותי" מוכר לפחות מאז 1975, אז השתמשה בו הפמיניסטית הרדיקלית ברוק ויליאמס מארגון הרדסטוקינגס, בכוונה להוקיע את הרעיון ולהבחין בין זרם זה לפמיניזם רדיקלי. פמיניסטיות רדיקליות אחרות הוקיעו את הזרם כבוגד בעקרונות מרכזיים של הפמיניזם, ביניהן אליס אקולס, שתיארה אותו כ"דה-פוליטיזציה" של הפמיניזם הרדיקלי.

בין הפמיניסטיות הרדיקליות שמזוהות עם המעבר לפמיניזם תרבותי היא מרי דיילי, במיוחד בספרה משנת 1979, Gyn/Ecology. בספר, היא מבקרת את הפמיניזם הליברלי שדוגל ב"שוויון זכויות", כשהיא טוענת שמסגרת זו מסיחה את דעתן של נשים מהמטרה של מיגור הפטריארכיה, בכך שהיא מרשה לעצמה להיות מנוכסת לתוך הממסד הזה. היא כותבת שכל עוד מסתפקות ברפורמות בתוך המוסד שנותר על כנו, מדובר בהישגים מוגבלים שאפשר לבטל בנקל, ושגישה זו מוציאה נשים ממרכז החשיבה הפמיניסטית, ושמה בו את הגברים ומוסדותיהם. היא דוגלת בספרה ביצירת שפה נשית, כתיבה נשית, אלוהות נשיות, ומיתולוגיה נשית.

אחריה, הפסיכולוגית הקלינית קרול גיליגן פרסמה את מחקרה על התפתחות מוסרית, שהראה כי נשים וגברים חושבים באופן שונה בכל הנוגע לצדק. כנגד טענה שהייתה קיימת בזמנו והושפעה מהגישה שהציג לורנס קולברג, כי נשים הן פחות מוסריות מגברים, גיליגן הראתה שנשים אינן פחות מוסריות אלא מחזיקות בחשיבה אחרת לגבי צדק ומוסר.

בגל השלישי של הפמיניזם גם התעוררה ביקורת חריפה כלפי הפמיניזם התרבותי, לפיה הניסיון לייצר מוסר או חשיבה שהיא ייחודית לנשים באשר הן, בעצם מתעלמת מההבדלים בגישה למשאבים ולמוקדי כוח בין קבוצות, במיוחד על בסיס גזעי/אתני וגאוגרפי, ושככזה, הפמיניזם הזה, שהשתרש באופן מיוחד בארגוני סיוע בינלאומיים, הוא לבן/מערבי, קפיטליסטי ואימפריאליסטי תרבותית, ותומך בנאו-ליברליזם אשר בהרבה מקרים אחראי מלכתחילה לפערים שנשים לא-לבנות ולא-מערביות חוות מבחינה כלכלית ופוליטית.

עקרונות הפמיניזם התרבותי

פמיניסטיות תרבותיות טוענות שמה שהן מתארות כהתנהגויות מסורתיות של גברים, כמו אגרסיביות, תחרותיות, ושליטה, גורמות נזק לחברה, ולתחומים ספציפיים שבתוכה, כמו פוליטיקה ועולם העסקים. על פי הפמיניזם התרבותי, אכפתיות, שיתוף פעולה ושוויונות הן המאפיינים הרצויים כדי לייצר עולם טוב יותר. בין הפמיניסטיות התרבותיות יש הסבורות שהבדלים בין המגדרים הם מולדים ומהותיים, ויש הטוענות שהם נלמדים ומחוברתים על ידי הסביבה. אך גם אלה סבורות שהגורמים לחיברות זה הם כה מוטמעים בחברה, שהם מאפיינים עיקשים ולא ניתנים לשינוי. הגישה לפיה נשים יותר חומלות, נדיבות, ובלתי אלימות מובילה לדרישה של הפמיניזם התרבותי להכללה גדולה יותר של נשים במוקדי קבלת החלטות, כדי שהשפעתן תוכל לגבור על האנוכיות, חוסר שליטה עצמית בהתנהלותם המינית, ואלימות של הגברים.. מאידך, הפמיניסטיות התרבותיות מכירות גם באיכויות גבריות, ולשיטתן הנשים אינן מתחרות בהן, אלא מציגות איכויות משלהן. לכל מגדר איכויות משלו שיש למצות אותן בנפרד וביחד, על מנת להגיע לחברה בריאה יותר.

פמיניסטיות תרבותיות מקדמות:

• הכרה שווה לעיסוקים "נשיים", כולל אמהוּת.
• הכרה וכיבוד של טיפול בילדים בבית.
• שכר שמאפשר לנשים להישאר בבית ולטפל בילדים, מתוך הכרה בערך האִמהוּת.
• כיבוד המאפיינים הנשיים כמו טוב לב, רגישות, טיפוח, ועדינות, וקידום תרבות מאוזנת יותר, שתחליף תרבות שבה מאפיינים גבריים כמו תחרותיות וכוחניות, מוערכים יתר על המידה.
• קידום תרבות שווה
• הקמת מקלטים ומרכזי סיוע לנפגעות אלימות במשפחה ואלימות מינית
• השמת דגש על הערכים המשותפים לנשים מכל מעמד, גזע, או תרבות, במקום על ההבדלים שביניהן
• מיניות נשית המבוססת על שוויון ביחסי הכוחות, למרות השונות המינית, והדדיות במקום על שליטה, ללא היררכיות מיניות.

דוגמאות לכשלים הנובעים מאי הכרה בהבדלים בין גברים לנשים, על פי ביקורת הפמיניזם התרבותי (ביקורות אלו נשמעו גם מפי הזרם הרדיקלי):

• שוק העבודה בנוי בצורה שמתאימה לגברים: אין הכרה בזכותה של אישה להיכנס להריון ולגדל ילדים מבלי שהדבר יפגע בזכותה לעבוד, ותרומה למקום העבודה נמדדת בשעות עבודה ארוכות ולא בהכרח באיכות או בשעות גמישות יותר. מקומות העבודה גם לא מאפשרים מעונות יום לילדים או אפשרויות אחרות לטפל בילדיהן מבלי לפגוע בעבודתן. במקום לאפשר חופשת לידה גם לגברים, יש להכיר באִמהוּת כערך נשי, ולאפשר שעות עבודה נוחות יותר לנשים.
• תרבות האופנה המוכתבת על ידי גברים: תחרויות יופי נשי, אופנות הלבשה המחפיצות נשים, על ידי הדגשת המיניות והגוף הנשי.
• הפרדה באירועים ובספורט: הכרה באיכויות השונות של נשים הן פיזית והן נפשית, ויצירת קטגוריות מתאימות לנשים שאינן מקבילות לקטגוריות הגבריות (שחיה אומנותית למשל). פעילויות תרבות הפונות לאיכויות הנשיות בחברה.
• הגדרת ההגנה העצמית דורשת שאקט ההגנה יהיה תגובה מיידית לתקיפה. אבל זוהי חשיבה על סיטואציות בהן המתגונן הוא גבר, ולא אישה. אישה מוכה, למשל, עשויה לתקוף את התוקף שלה רק לאחר המעשה המאיים.