נשיא אירלנד

נשיא אירלנד
Uachtarán na hÉireann
	נשיא אירלנד מאז 2011, מייקל היגינס
איוש נוכחי	מייקל היגינס
תאריך כניסה לתפקיד	11 בנובמבר 2011
דרכי מינוי	בחירה ישירה על ידי העם
תחום שיפוט	אירלנד
מעון	מעון הנשיא (Áras an Uachtaráin), פניקס פארק, דבלין.
מושב המשרה	דבלין
משך כהונה קצוב	שבע שנים (מוגבל לשתי תקופות כהונה)
ייסוד המשרה	25 ביוני 1938
איוש ראשון	דאגלס הייד
	president.ie/en

נשיא אירלנד (באנגלית: President of Ireland, באירית: Uachtarán na hÉireann) הוא ראש המדינה של אירלנד. להוציא מקרה בו הוא מתמודד לתפקיד ללא מועמד מתחרה, נבחר הנשיא בבחירות ישירות על ידי העם. משך כהונת הנשיא היא שבע שנים והוא יכול להיבחר לכל היותר לשתי תקופות כהונה.^[1] תפקיד הנשיא הוא סמלי בעיקרו, אך לנשיא יש סמכויות מוגבלות מסוימות. מעונו הרשמי של הנשיא הוא Áras an Uachtaráin שבדבלין. התפקיד הוגדר בחוקת אירלנד ב-1937 והוא הוכר באופן בין-לאומי כתפקיד ראש המדינה ב-1949, עם כניסתו לתוקף של חוק הרפובליקה האירית (Republic of Ireland Act 1948).

הנשיא הנוכחי הוא מייקל היגינס, שנבחר לתפקיד ב-29 באוקטובר 2011 והושבע ב-11 בנובמבר אותה שנה.

תפקידי הנשיא

על פי חוקת אירלנד, המשטר במדינה הוא דמוקרטיה פרלמנטרית, כשתפקיד ראש המדינה הוא טקסי בעיקרו. הדאל אירן, הבית התחתון של הפרלמנט (Dáil Éireann), הסנאט האירי, הבית העליון (Seanad Éireann) והנשיא מהווים את הרשות המחוקקת, האירכטס (Oireachtas) של אירלנד.

שלא כמו ברוב הדמוקרטיות הפרלמנטריות, נשיא אירלנד הוא לא ראש הרשות המבצעת, אף לא באופן סמלי. תחת זאת, הסמכות הביצועית נתונה בידי הממשלה. יחד עם זאת מחויבת הממשלה לעדכן באופן שוטף את הנשיא על מדיניות החוץ והפנים שלה. רוב סמכויותיו של הנשיא מתבצעות בקפדנות בכפוף להוראות החוקה, או על פי עצה מחייבת של הממשלה. יחד עם זאת הנשיא מחזיק בידיו סמכויות אישיות מסוימות שעשויות להיות מופעלות על פי שיקול דעתו.

תפקידים חוקתיים

תפקידיו העיקריים של הנשיא מוגדרים בחוקה:

מינוי הממשלה

באופן פורמלי ממנה הנשיא את הטישך (Taoiseach – ראש הממשלה) ואת שרי הממשלה ומקבל את התפטרותם. ראש הממשלה ממונה על פי מינוי של הדאל והנשיא מתבקש למנות לתפקיד זה את מי שהדאל מייעד לתפקיד מבלי לדחות את המועמד. שאר חברי הממשלה ממונים על ידי ראש הממשלה ובאישור הדאל. בסמכותו של ראש הממשלה לפטר שרים ולמעט מקרה של פיזור הדאל, חייב ראש הממשלה להתפטר אם הממשלה מאבדת את אמון הדאל.

מינוי השופטים

על פי עצת הממשלה ממנה הנשיא את כל השופטים של בתי המשפט של אירלנד.^[2]

כינוס ופיזור הדאל

סמכות זו מופעלת בעצת ראש הממשלה. אישור הממשלה או הדאל לא נדרשים. הנשיא יכול לסרב לפזר את הדאל רק כאשר איבד ראש הממשלה את אמון הבית.^[2]

חתימה על חוקים

לנשיא אירלנד אין סמכות וטו על חוקים שאושרו על ידי שני בתי הפרלמנט. יחד עם זאת, הוא יכול להפנות את החוקים לבדיקה של בית המשפט העליון כדי שיבדוק את התאמתם לחוקה. אם בית המשפט העליון מאשר את החוקים, חייב הנשיא לחתום עליהם. במקרה שבית המשפט העליון מוצא את החוק כלא עומד בתנאי החוקה, רשאי הנשיא לסרב לחתום עליו.

ייצוג המדינה כלפי חוץ

תפקיד זה מבוצע רק על פי עצת הממשלה. הנשיא חותם על כתבי ההאמנה של שגרירי אירלנד ברחבי העולם ומקבל את כתבי ההאמנה של שגרירי מדינות המיוצגות באירלנד. שרי הממשלה חותמים על הסכמים בין-לאומיים בשמו של הנשיא. תפקיד זה לא בוצע על ידי הנשיא לפני שנכנס לתוקף חוק הרפובליקה האירית ב-1948.^[2]

המפקד העליון של כוחות ההגנה

הנשיא משמש כמפקד העליון של כוחות ההגנה של אירלנד. כל כתב מינוי לקצין בכוחות ההגנה נחתם בחתימת ידו ובחותמו של הנשיא. זהו תפקיד סמלי וסמכויותיו מיושמות על פי עצת הממשלה.

סמכות חנינה

הנשיא, על פי עצת הממשלה, מוסמך להעניק חנינות ולהמתיק או להקל עונשים.^[3]

תפקידים נוספים

נשיא הצלב האדום האירי, מתוקף תפקידו.^[4] ממנה, בעצת הממשלה, בעלי תפקידים בגופים ציבוריים וממשלתיים שונים וקרנות ציבוריות שונות.

מגבלות

הנשיא לא רשאי לעזוב את תחומי אירלנד ללא הסכמת הממשלה.^[5] כל נאום שהנשיא נושא לאומה או לאחד או לשני בתי הפרלמנט, חייב לעבור אישור מוקדם של הממשלה.^[6] להוציא שני מקרים אלו, שהם נדירים בדרך כלל, אין כל מגבלה על חופש הביטוי של הנשיא. בעוד שהנשיאים הראשונים של אירלנד היו זהירים במיוחד בנוגע לנאומים שנשאו, וכמעט בכל הזדמנות הגישו אותם לבדיקה, עשו הנשיאות מרי רובינסון ומארי מקאליס שימוש נרחב יותר בחופש הביטוי שלהן מבלי לקבל את אישור הממשלה, כשמקאליס התראיינה בהזדמנויות רבות בשידור חי ברדיו ובטלוויזיה. יחד עם זאת, מקובל שאין הנשיאים מותחים ביקורת ישירה על הממשלה.

סמכויות על פי שיקול דעת הנשיא

על פי הנוסח האנגלי של החוקה קיימות כמה סמכויות שהנשיא רשאי להפעיל על פי שיקול דעתו (in his absolute discretion). על פי הנוסח האירי של החוקה סמכויות אלה מופעלות על ידי הנשיא על פי התייעצות (chomhairle féin). בכל מקרה החוקה מגדירה שהנוסח האירי הוא הקובע וסמכויות אלה נוגעות בעיקר לסמכותו של הנשיא לפזר את הפרלמנט ולהעביר את ההחלטה על חוקים בעלי חשיבות מסוימת למשאל עם.

בחירת הנשיא

הנשיא נבחר בבחירות ישירות, חשאיות המנוהלות בשיטת הקול היחיד הנייד. על פי חוק הבחירות לנשיאות משנת 1993 (Presidential Elections Act, 1993) נערכות הבחירות במועד שיאפשר לנשיא הנבחר להיכנס לתפקידו יום לאחר סיום הכהונה בת שבע השנים של הנשיא היוצא. במקרה של סיום תקופת הכהונה בטרם עת, על הבחירות להיערך תוך שישים יום.^[1]

רק אזרחים אירים מעל גיל 18 רשאים להצביע בבחירות לנשיאות. על המועמד לנשיאות להיות אזרח אירי מעל גיל 35.^[7] הנשיא יכול לכהן בשתי תקופות כהונה, רצופות או לא רצופות.^[2] המועמדים לתפקיד יכולים להגיש את מועמדותם באחת מהאפשרויות הבאות:^[2]^[7]

המלצת לפחות 20 חברים מתוך 226 חברי שני בתי הפרלמנט.
המלצת לפחות 4 מתוך 34 מועצות הערים או המחוזות.
במקרה של נשיא מכהן או נשיא לשעבר שרץ לכהונה שנייה, רשאי המועמד להציג את מועמדותו בעצמו.

במקרה שקיים רק מועמד אחד לתפקיד הנשיא, הוא נבחר למעשה באופן אוטומטי מבלי צורך לקיים בחירות.^[7] מסיבה זו, כאשר קיים קונצנזוס בין המפלגות באירלנד בנוגע לצורך שלא לקיים מערכת בחירות, מעמידים מועמד בודד ללא צורך בבחירות. מאז קיום משרת הנשיא, אירעו שישה מקרים בהם הופעל סעיף זה.

הבחירות האחרונות לנשיאות נערכו ב-26 באוקטובר 2018.

נבצרות

תפקיד סגן נשיא לא קיים באירלנד. במקרה שנבצר מהנשיא למלא את תפקידו לפני תום כהונתו, על נשיא חדש להיבחר תוך 60 ימים. בהיעדרו של הנשיא, תפקידיו וסמכויותיו מועברים למועצה נשיאותית, שבה חברים נשיא בית המשפט העליון, יושב ראש הבית התחתון של הפרלמנט ויושב ראש הבית העליון. משימות שגרתיות, כמו חתימה על חוקים שאינם שנויים במחלוקת, ממולאות על ידי הוועדה הנשיאותית כאשר הנשיא שוהה מחוץ לאירלנד. סמכותה של הממשלה לאשר לנשיא לצאת מחוץ למדינה מופעלת בהתאם ללוח הזמנים של אירועים הקשורים לחקיקה או לקבלת כתבי אמנה מאת שגרירים זרים. מבחינה טכנית, מסתיימת כהונתו של כל נשיא בחצות הלילה שלפני יום ההשבעה של הנשיא הבא. לפיכך, בזמן שבין חצות הלילה לבין מועד ההשבעה, ממלאת המועצה הנשיאותית את תפקידיו של הנשיא.

עד היום אירעו שלושה מקרים בהם הסתיימה כהונת הנשיא לפני זמנה: מותו של ארסקין המילטון צ'ילדרס ב-1974 והתפטרותם של קרול או'דלה ב-1976 ושל מרי רובינסון ב-1997.

מגורים וכיבודים

מעונו הרשמי של נשיא אירלנד הוא מעון הנשיא (Áras an Uachtaráin) שבפניקס פארק שבדבלין. הבניין בן 92 החדרים שימש בעבר כמעון קיץ ללורד לוטננט של אירלנד ולשניים מבין שלושת המושלים הכללים של אירלנד. אל הנשיא פונים בכינוי "הנשיא" (באנגלית: President, באירית: Uachtarán, ולא בכינוי אדוני הנשיא או דומיו. לעיתים נעשה שימוש בפנייה "הוד מעלתך" (באנגלית: Your Excellency, באירית: A Shoilse). תרועת הכבוד של הנשיא לקוחה מהמנון אירלנד וכוללת את ארבע התיבות הראשונות וחמש האחרונות שלו, ללא המילים.

השבעה

על פי חוקת אירלנד, עם כניסתו לתפקיד, על הנשיא להישבע אמונים באופן פומבי בנוכחות חברי שני בתי הפרלמנט, שופטי בית המשפט העליון ואישי ציבור אחרים. טקס ההשבעה מתקיים באולם סט' פטריק שבטירת דבלין. נוסח ההצהרה מופיע בחוקה:^[8]

בנוכחות האל הכול יכול, אני נשבע בזאת באופן חגיגי ובכנות שאשמור על חוקתה של אירלנד ואשמור על חוקיה, שאמלא את תפקידי בנאמנות וברציפות בהתאם לחוקה ועל פי החוק ושאקדיש את כל יכולותיי למען רווחתו של העם האירי. כה יעזור לי האל.

עד היום נשאו כל נשיאי אירלנד את שבועתם בשפה האירית. ב-1993 הביעה ועדת האו"ם לזכויות אדם את דאגתה מההתניה הדתית של השבועה. ועדה של הפרלמנט המליצה ב-1998 שהמרכיבים הדתיים של נוסח השבועה יהיו אופציונאליים.

הדחה

את הנשיא ניתן להדיח מתפקידו באחת משתי אפשרויות, שעד היום אף אחת מהן לא התקיימה במציאות. בית המשפט העליון בהרכב של לפחות חמישה שופטים, יכול להחליט שהנשיא לא יכול למלא את תפקידו מסיבה רפואית באופן קבוע.^[1] כל אחד משני בתי הפרלמנט יכול להדיח את הנשיא מתפקידו בשל התנהגות בלתי ראויה כאשר את ההצעה להדחה צריכים להגיש לפחות 30 חברי פרלמנט ועליה לעבור ברוב מיוחס של שני שלישים לפחות. לאחר החלטה כזאת מועברת החקירה בעניין לבית השני וגם פה שני שלישים מחברי הבית צריכים להצביע בעד ההדחה כדי שהיא תאושר.

ביטחון ותחבורה

כראש מדינה זוכה נשיא אירלנד לרמת האבטחה הגבוהה ביותר במדינה. מעונו הרשמי של הנשיא נשמר בכל עת על ידי הגארדה שיכנה (משטרת אירלנד) ועל ידי כוחות ההגנה והוא מוקף בגדר ובמערכות אבטחה אלקטרוניות. בכל עת הנשיא מלווה בנסיעותיו באירלנד ומחוצה לה על ידי חוליית אבטחה מטעם יחידת הבילוש המיוחדת של משטרת אירלנד. רמת האבטחה על הנשיא גוברת במצבים בהם ידוע על איום פוטנציאלי. רכב השרד של הנשיא היא לימוזינה מסוג מרצדס-בנץ S-קלאס – LWB. הרכב הנשיאותי צבוע תמיד בצבע כחול נייבי ונושא את נס נשיא אירלנד על הכנף השמאלית הקדמית שלו ואת דגל אירלנד על הכנף הימנית הקדמית שלו. רכב המדינה הרשמי של הנשיא הוא רולס-רויס סילבר ריית המשמש רק בטקסים. הנשיא עושה גם שימוש בכלי טיס של חיל האוויר האירי.

היסטוריה

משרת נשיא אירלנד הונהגה ב-1937 כתחליף חלקי לתפקיד המושל הכללי שהיה קיים בין השנים 1922–1937, בהם הייתה קיימת מדינת אירלנד החופשית. הרעיון של תקופת כהונה בת שבע שנים הגיע מזו של נשיא רפובליקת ויימאר. באותה תקופה הושמעו ביקורות שהתפקיד עלול להוביל לעלייתה של דיקטטורה. עם זאת, חששות אלה לא התממשו עקב העובדה שנשיאי אירלנד לקחו חלק מוגבל, בלתי פוליטי ברובו, בחיי המדינה.

ראש המדינה (1937–1949)

במהלך התקופה שבין השנים 1937–1949 לא היה ברור אם ראש המדינה של אירלנד היה הנשיא או ג'ורג' השישי שמלך גם כמלך אירלנד. תקופה זו של מבוכה הסתיימה ב-1949, כאשר אירלנד הוכרזה כרפובליקה. ב-1937 לא הזכירה החוקה את המלך, גם לא את העובדה שהנשיא הוא ראש המדינה, באומרה שהנשיא "הוא בעל סדר קדימות לפני כל האישים במדינה". בידי הנשיא נתנו סמכויות מסוימות שבדרך כלל מחזיק בהם ראש מדינה, אך גם היו בידיהם של המושלים או המושלים הכלליים, כמו מינוי ממשלה או פרסום חוקים.

עם זאת, ב-1936 הוכרז ג'ורג' השישי כ"מלך אירלנד" ועל פי חוק היחסים הבין-לאומיים (External Relations Act 1936), היה זה המלך שייצג את המדינה ביחסיה הבין-לאומיים. הסכמים בין-לאומיים נחתמו בשמו של מלך אירלנד, שגם קיבל את כתבי ההאמנה של שגרירים זרים. מבחינה זו הוכר ג'ורג' השישי על ידי מדינות העולם כראש המדינה של אירלנד. חוק הרפובליקה האירית (Republic of Ireland Act 1948), שנכנס לתוקף באפריל 1949, הכריז על אירלנד כעל רפובליקה והעביר את תפקידי הייצוג של המלך אל הנשיא. בחוקה עצמה לא נעשו שינויים.

התפתחות התפקיד

לאחר תקופת נשיאותו של דאגלס הייד, שהיה מועמד מוסכם על כל המפלגות, זכו כל המועמדים שהוצגו על ידי מפלגת פיאנה פול בכל מערכות הבחירות לנשיאות עד לשנת 1990. המפלגה השתמשה באופן מסורתי במועמדות לנשיאות כדי לגמול לחבריה הבכירים והבולטים, כמו מייסד המפלגה וראש הממשלה במשך שנים רבות, איימון דה ואלירה והנציב האירופי הראשון של אירלנד, פטריק הילרי. רוב הנשיאים עד היום הלכו בעקבות התפיסה התקדימית של הייד, שראה את הנשיאות כמוסד שמרני פחות-חשיבות ועשה שימוש מועט בסמכויותיו הטקסיות. למעשה, תפקיד הנשיא היה כה שלו, עד כי הפוליטיקאים האירים שאפו להימנע ככל האפשר מקיום מערכות בחירות לנשיאות שנויות במחלוקת, מתוך הרגשה שמערכות בחירות כאלה ימשכו תשומת לב מיותרת לתפקיד הנשיא ושפוליטיקאים השואפים לקיצוץ בהוצאה הציבורית, עלולים להוביל מערכה לביטול המשרה מסיבות כלכליות.

למרות אופיו הצנוע של תפקיד הנשיא, הוא עמד במרכזן של מחלוקות רבות. היה זה בעיקר הנשיא החמישי, קרול או'דלה, שהתמודד עם חילוקי דעות מתמשכים עם הממשלה ב-1976 על סוגיית ההכרזה על מצב חירום לאומי, ויכוח שהסתיים בהתפטרותו של הנשיא. יורשו בתפקיד, פטריק הילרי, היה מעורב גם הוא בחילוקי דעות ב-1982 כאשר ראש הממשלה גארט פיצ'ג'רלד, ביקש שהבית התחתון יפוזר. הילרי הוצף בשיחות טלפון מחברי האופוזיציה שהאיצו בו לסרב להצעה, תופעה שהילרי ראה בה התערבות בלתי ראויה בתפקידו החוקתי של הנשיא ועמד בלחצים.

מוסד הנשיאות עבר שינויים בשנות התשעים. המחלוקת על פיזור הפרלמנט ב-1982, שנחשפה ב-1990, השרתה על מוסד הנשיאות אווירת כבוד ויציבות. עם זאת, הייתה זו יורשתו של הילרי, הנשיאה השביעית, מרי רובינסון, שחוללה מהפכה במוסד הנשיאות. כמנצחת במערכת בחירות שנויה במחלוקת, הייתה רובינסון מועמדת של מפלגת הליבור, הראשונה שהביסה את מפלגת פיאנה פול והאישה הראשונה בתפקיד. עם בחירתה, נקטה רובינסון בצעדים לדה-פוליטיזציה של התפקיד. היא גם שאפה להרחיב את היקף התפקיד, לפתח קשרים כלכליים, פוליטיים ותרבותיים חדשים בין אירלנד לבין מדינות ותרבויות אחרות, במיוחד עם הפזורה האירית ברחבי העולם. רובינסון עשתה שימוש במוניטין של תפקיד הנשיאות כדי לשים דגש בתקופת נשיאותה על הצרכים של מדינות מתפתחות, לקשור את הזיקה ההיסטורית של רעב תפוחי האדמה הגדול באירלנד לנושאים תזונתיים, חברתיים ופוליטיים של היום, מתוך ניסיון ליצור גשר של שותפות בין מדינות מפותחות לבין מדינות מתפתחות.

מחלוקות

תפקיד הנשיא ביחס לצפון אירלנד

נוסח החוקה של אירלנד, כפי שנכתב ב-1937 התייחס בסעיפים 2 ו-3 השנויים במחלוקת שלו, לשתי ישויות גאופוליטיות: "הטריטוריה הלאומית" הכוללת את 32 המחוזות, קרי – האי אירלנד בשלמותו וה"מדינה", שכללה את 26 המחוזות ובעבר נקראה מדינת אירלנד החופשית. באופן מרומז התייחס התואר "נשיא אירלנד" לכך שהנשיא הוא ראש המדינה של כל אירלנד. עם זאת, רמיזה זו אותגרה על ידי היוניוניסטים של אלסטר ועל ידי הממלכה המאוחדת, שהובילו הכרה בין-לאומית בשליטה של בריטניה על צפון אירלנד. בסופו של דבר תוקנו סעיפים 2 ו-3 כתוצאה מהסכם יום שישי הטוב שנחתם ב-1998.

אירלנד, בתורה, העמידה באתגר את ההכרזה על אליזבת השנייה כ"מלכת הממלכה המאוחדת וצפון אירלנד". ממשלת אירלנד סירבה לפיכך להשתתף באירועים מלכותיים. לדוגמה, פטריק הילרי, בעצת הממשלה, דחה את ההזמנה להשתתף בטקס הנישואין של צ'ארלס, נסיך ויילס ושל הנסיכה דיאנה ב-1981, שאליה הוזמן על ידי המלכה. באופן דומה, דחה הנשיא השני, שון או'קלי, בעצת הממשלה, את ההזמנה להשתתף במסיבת הגן בשגרירות הבריטית בדבלין לרגל הכתרתה של המלכה אליזבת השנייה ב-1953. בריטניה, בתורה, התעקשה לכנות את הנשיא בתואר "נשיא הרפובליקה של אירלנד". כל כתבי האמנה של שגרירי בריטניה באירלנד לא מוענו ל"נשיא אירלנד", אלא לנשיא באופן אישי, לדוגמה, "הנשיא הילרי".

המחלוקת על תוארו של הנשיא והעדר הקשר בין ראשי שתי המדינות, החלו להפשיר מאז 1990. הנשיאה רובינסון בחרה לשבור באופן חד-צדדי את הטאבו על ידי קיום כמה ביקורים מדיניים בבריטניה, כולל ביקור בקהילת המהגרים האירים בממלכה. בהזדמנות אחרת היא קיבלה הזמנה מאת המלכה לבקר בארמון בקינגהאם. בפרסומים לעיתונות שהפיץ הארמון, הוגדר האירוע כ"ביקור נשיאת אירלנד". בין השנים 1990–2010 הן רובינסון והן יורשתה מארי מקאליס, ביקרו בארמון בקינגהאם מספר פעמים ובמקביל ביקרו חברים בכירים במשפחת המלוכה, הנסיך מוויילס, הנסיך אנדרו, דוכס יורק, הנסיך אדוארד, דוכס אדינבורו והנסיך פיליפ, דוכס אדינבורו את נשיאי אירלנד במעון הנשיאותי בדבלין. הנשיאים השתתפו גם באירועים יחד עם אן, הנסיכה המלכותית. הנשיאה רובינסון אירחה במשותף עם המלכה בארמון סנט ג'יימס בלונדון ב-1995, אירוע לציון 150 שנה להקמת הקולג'ים של המלכה (כיום, אוניברסיטת המלכה בבלפסט, הקולג' של אוניברסיטת קורק והאוניברסיטה הלאומית של אירלנד בגולוויי) בשנת 1845. אירועים אלו הובילו בסופו של דבר לביקור מלכותי של המלכה באירלנד ב-2011.

אף על פי שתוארו של הנשיא מרמז במובלע על סמכותו בצפון אירלנד, בפועל, חייב הנשיא לקבל את הסכמת הממשלה לבקר שם. אישור כזה לא ניתן לאף אחד מהנשיאים עד לכהונתה של רובינסון. עם זאת, מאז שנות התשעים, ובמיוחד מאז חתימתו של הסכם יום שישי הטוב ב-1998, ביקרו נשיאי אירלנד באופן קבוע בצפון אירלנד. הנשיאה מקאליס, שהיא הראשונה מבין נשיאי אירלנד שנולדה בצפון אירלנד, המשיכה בשגרה זו. עם חתימת ההסכם התקבלה מקאליס בחמימות אפילו על ידי רוב המנהיגים היוניוניסטים. בהלווייתו של ילד שנרצח על ידי "הצבא האירי הרפובליקני האמיתי" (RIRA) בפיגוע באומה, היא צעדה באופן סמלי יד ביד עם דייוויד טרימבל, השר הראשון של צפון אירלנד ומנהיג המפלגה היוניוניסטית של אלסטר, לאורך המעבר המרכזי של הכנסייה. בהזדמנויות אחרות, לעומת זאת, ספגה מקאליס ביקורת על התבטאויות מסוימות שלה, כמו הדברים שאמרה לאחר טקס לציון 60 שנה לשחרור מחנה ההשמדה אושוויץ שבו השתתפה והתקיים ב-27 בינואר 2005. מקאליס אמרה כי הילדים הפרוטסטנטים בצפון אירלנד חונכו לשנוא את הקתולים באותו אופן בו חונכו הילדים הגרמנים לשנוא את היהודים.^[9] דברים אלה גרמו לזעם מצדם של פוליטיקאים יוניוניסטים בצפון אירלנד ומאוחר יותר התנצלה מקאליס על דבריה.^[10] למרות השינויים בסעיפים 2 ו-3 לחוקה, כחלק מהסכם יום שישי הטוב, נותר התואר "נשיא אירלנד" על כנו, באותו אופן בו נקראת המדינה בחוקה בשם "אירלנד" והקידומת "הרפובליקה של" היא אך ורק תיאור המשטר, למרות שיש כיום ויכוח על כך שהנשיא שולט רק על הרפובליקה של אירלנד. עם זאת, רבים מהלאומניים בצפון רואים בנשיא כנשיאם והושמעו דעות על הרחבת זכות ההצבעה בבחירות לנשיאות על כל האי.

הצעות לשינויים

במשך השנים הועלו הצעות רבות לשינוי במשרת הנשיא. ב-1996 המליץ צוות לבחינה מחדש של החוקה שלא לבצע שינויים מהותיים בתפקיד הנשיא. יחד עם זאת, הוצע שיוכנסו שינויים בחוקה שעל פיהם יוגדר במפורש שהנשיא הוא ראש המדינה (כיום מונח זה לא קיים בחוקה) ושתישקל הנהגתה של הצבעת אי-אמון קונסטרוקטיבית (הצבעת אי-אמון שתיכנס לתוקף רק אם קיים רוב לראש ממשלה חלופי). הצעה כזאת, אם הייתה מתקבלת, הייתה הופכת את סמכות הנשיא לסרב לפזר את הפרלמנט, למיותרת מעיקרה ועלולה הייתה להתבטל כלל. ועדה כלל מפלגתית של הפרלמנט, שדנה בשנת 1998 על הצעות על שינויים בחוקה, הגיעה למסקנות דומות.

בסקר מאוקטובר 2009 בנוגע לתמיכה של הציבור במועמדים לקראת מערכת הבחירות לנשיאות של שנת 2011, שיעור ניכר של הנשאלים הביעו את דעתם כי מוסד הנשיאות מהווה בזבוז של כספים וכי יש לבטלו.^[11]

רשימת נשיאי אירלנד

מספר	שם הנשיא (שנות חייו)	תחילת כהונה	סיום כהונה	מפלגה פוליטית ושנת הבחירה
1	דאגלס הייד (1860–1949)	25 ביוני 1938	25 ביוני 1945	מועמד כלל-מפלגתי (1938)
2	שון או'קלי (1882–1966)	25 ביוני 1945	24 ביוני 1959	פיאנה פול (1945) עצמאי (1952)
3	איימון דה ואלירה (1882–1975)	25 ביוני 1959	24 ביוני 1973	פיאנה פול (1959) פיאנה פול (1966)
4	ארסקין המילטון צ'ילדרס (1905–1974)	25 ביוני 1973	17 בנובמבר 1974	פיאנה פול (1973)
5	קרול או'דלה (1911–1978)	19 בדצמבר 1974	22 באוקטובר 1976	מועמד כלל-מפלגתי (1976)
6	פטריק הילרי (1923–2008)	3 בדצמבר 1976	2 בדצמבר 1990	פיאנה פול (1976) פיאנה פול (1983)
7	מארי רובינסון (נולדה ב-1944)	3 בדצמבר 1990	12 בספטמבר 1997	מפלגת הלייבור, מפלגת העובדים, עצמאיים (1990)
8	מארי מקאליס (נולדה ב-1951)	11 בנובמבר 1997	10 בנובמבר 2011	פיאנה פול (1997) עצמאית (2004)
9	מייקל היגינס (נולד ב-1941)	11 בנובמבר 2011	נוכחי	מפלגת הלייבור (2011) עצמאי (2018)

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נשיא אירלנד בוויקישיתוף

אתר האינטרנט הרשמי של נשיא אירלנד

הערות שוליים

[כהונה-1] ¹ ² ³ חוקת אירלנד, פרק 12, סעיף 3 (עמוד 16)

[תפקידים-2] ¹ ² ³ ⁴ ⁵ "Office of the President". www.president.ie. 2005. Retrieved 11 August 2007.

[3] חוקת אירלנד, פרק 13 סעיף 6 (עמוד 28)

[4] Red Cross Act, 1944 Irish Statute Book

[5] חוקת אירלנד, פרק 12, סעיף 9 (עמוד 22)

[6] חוקת אירלנד, פרק 13, סעיף 7 (עמוד 28)

[בחירות-7] ¹ ² ³ חוקת אירלנד, פרק 12, סעיף 4 (עמוד 16)

[8] חוקת אירלנד, פרק 12, סעיף 8 (עמוד 20)

[9] "McAleese row over Nazi comments". BBC News. 28 January 2005.

[10] "McAleese 'sorry' over Nazi remark". BBC News. 29 January 2005.

[11] Reilly, Jerome (11 October 2009). "Woman's place is still in the Aras -- poll". Sunday Independent.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]