חיידרי (מחנה ריכוז)
 | |
| בלוק 15 הנודע במחנה הריכוז חיידרי | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה מעבר, מחנה ריכוז |
| מדינה | יוון |
| מחוז |
עיריית חיידרי  |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | 2 בספטמבר 1943 |
| תאריך סגירה | 20 בספטמבר 1944 |
| תאריך שחרור |
27 בספטמבר 1944 |
| אוכלוסייה | |
| מפקדי המחנה | פאול רדומסקי, קרל פישר |
| צבא משחרר | הצבא הבריטי במסגרת כוחות בעלות הברית |
| השתייכות האסירים | יהודים, יוונים |
| נתונים | |
| מספר הנספים | כ-2,000 |
| קואורדינטות | 38°1′N 23°39′E / 38.017°N 23.650°E |
|
(למפת אתונה רגילה)   חיידרי | |
  | |
מחנה הריכוז חיידרי (מיוונית: Στρατόπεδο συγκέντρωσης Χαϊδαρίου), היה מחנה ריכוז גרמני אשר פעל ביוון בין ה-2 בספטמבר 1943 עד ה-20 בספטמבר 1944 ושכן בתוך בסיס צבאי שהוקם עוד בשנת 1936 בעיירה חיידרי הסמוכה לעיר אתונה.
המחנה הופעל על ידי האס אס ובתקופת פעילותו היו עצורים בו 23,000 בני אדם, חלקם יהודים וחלקם שבויי מלחמה וחברי המחתרת היוונית. כ-2,000 בני אדם נרצחו במחנה עצמו ועוד 21,000 גורשו למחנות ההשמדה אושוויץ וברגן-בלזן. בממוצע שהו במחנה בין 2,000 ל-3,000 עצורים ברגע נתון[1]. העינויים הקשים שעברו האסירים וההוצאות להורג זיכו את המחנה בתואר "הבסטיליה של יוון"[2].
ייסוד המחנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר כיבוש הממלכה היוונית בידי הגרמנים, חולקה המדינה לשלושה אזורי שליטה: גרמני, בולגרי ואיטלקי. אזור העיר אתונה נכלל בשטח האיטלקי ובכלל זה מספר מחנות מעצר בהם נכלאו אסירים פוליטיים. באביב 1943, כאשר החזית החלה לנטות לרעת מדינות הציר, החלו האיטלקים להעביר את העצורים מהמחנות השונים ולרכזם באזורים שעדיין נשלטו בבטחה על ידם. ב-29 באוגוסט 1943 הגיע למחנה חיידרי משלוח ראשון של 600 אסירים ובכללם 243 קומוניסטים. הם הגיעו למחנה ב-2 בספטמבר והושמו במעצר בקסרקטינים השונים[3]. האיטלקים לא הכבידו את ידם על עצורי המחנה, אך ב-10 בספטמבר 1943 לאחר כניעת איטליה לבעלות הברית, השתלט הצבא הגרמני על המחנה.
מבנה המחנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בנייתו של המתקן מעולם לא הושלמה, והמבנים נבזזו עוד בשלהי שנת 1941, כך שעם הגעת האסירים למקום היה המתקן במצב תחזוקתי ירוד. למחנה היה מבנה מלבני והוא הוקף בגדרות תיל ומגדלי שמירה שמוקמו במרחק של 200 מטרים האחד מהשני. שער המחנה מוקם בצידה המערבי של הגדר ומבני העצורים 1–4 בחלקו הצפוני של האתר. המבנים בני שתי קומות כל אחד, חולקו לשני אגפים, מזרחי ומערבי עם כניסה נפרדת לכל אגף.
מבנה (בלוק) 16 יועד לכליאת נשים בבידוד ובצינוק ומבנה 20 שימש את מפקדת המחנה. מבנה (בלוק) 15 מוקם מזרחית למפקדת המחנה, שימש לכליאת אסירים בבידוד ובצינוק והכיל את מגורי השומרים וחדר האוכל הצבאי. מבנה זה נודע לשמצה בקרב ניצולי המחנה בשל העינויים ומעשי הרצח שבוצעו בין כתליו. מבנה מספר 6 מוקם בקצה הדרום מזרחי המבודד של המחנה ושימש כאגף הנשים, כאשר הקומה הראשונה יועדה ליהודיות והשנייה לנוצריות. ההערכה היא שכ-2,500 נשים יהודיות ולמעלה מ-300 נוצריות בעיקר חברות המחתרת היוונית היו עצורות במחנה.
תחת השלטון הגרמני
[עריכת קוד מקור | עריכה]הגרמנים מינו בתחילה מש"ק לפיקוד על המחנה, והלה החיל בהדרגה את המדיניות הגרמנית הנוקשה כלפי אסירים פוליטיים. אוכלוסיית עצירי המחנה גדלה בהדרגה כאשר עד תחילת נובמבר 1943 הועברו למחנה 700 עצירים נוספים. מסיבות שאינן ידועות הודח מפקד המחנה רודי טרפטה ונעצר על ידי הגסטפו, וב-28 בנובמבר מונה למפקד המתקן שטורמבאנפיהרר (רב-סרן באס אס) פאול רדומסקי, לאחר שהמחנה הועבר מידי הוורמאכט לידי האס אס[4]. רדומסקי היה חבר ותיק במפלגה הנאצית הגרמנית (בגרמנית: Alter Kämpfer), ושירת תחת ריינהרד היידריך עוד בטרם הוקם המשרד הראשי לביטחון הרייך. רדומסקי, שנחשב אלים ואכזרי במיוחד אפילו בעיני חבריו לשורות האס אס, כיהן קודם לכן כמפקד מחנה הריכוז סִירֶץ שליד באבי יאר באוקראינה, ונודע גם שם באכזריותו כלפי עצירים: הוא נהג להכותם ואף להוציאם להורג ביריה מאקדחו האישי[5]. תחת פיקודו חולקו האסירים לקבוצות של 100 וביצעו במשמרות עבודות כפייה במחנה, ללא תכלית מסוימת מלבד שבירת רוחם. על העצירים הוטל, למשל, לחפור בורות במחנה ולכסותם, או להעביר סלעים ושקי חול בתוך המחנה וחוזר חלילה[6].
ב-7 בדצמבר בוצעה ההוצאה להורג הראשונה במחנה, כאשר רדומסקי עצמו ירה למוות ביהודי ששם משפחתו לוי, בתואנה שניסה להימלט במהלך מעצר. במהלך שנת פעילותו של המחנה הוצאו להורג 1,800 עצירים ועוד 300 מתו במהלך עינויים שעברו, מתוכם 30 נשים, 104 נכי מלחמה ו-230 סטודנטים[7].
בפברואר 1944 הודח רדומסקי מתפקידו לאחר שהשתכר ואיים לירות בשלישו, ובמקומו מונה סגן קרל פישר[8]. פישר שינה את מדיניותו הברוטאלית של קודמו, הסתמך על מידע מודיעיני שנמסר על ידי משתפי פעולה מקרב העצורים, ונמנע מעינויים בקרב עצירי המחתרת היוונית. עם זאת, שיא פעילותו של המחנה בכל הנוגע ליהודי יוון היה בתקופת פיקודו של פישר. משנוכחו הגרמנים שהכף נוטה לרעתם בחזית והם עשויים לאבד את אחיזתם ביוון, רוכז מאמץ מיוחד במאסרם ושילוחם להשמדה של כל היהודים שטרם נאסרו בממלכה, והגירושים נמשכו עד לימיו האחרונים של הכיבוש הגרמני.
החל מחודש מרץ 1944 החל השלטון הגרמני במאסר המוני של פוליטיקאים יוונים בכירים וכליאתם במחנה חיידרי, בחשד לשיתוף פעולה עם הבריטים. ב-1 במאי 1944 הוצאו להורג 200 אסירים יוונים חברי המפלגה הקומוניסטית שהיו עצורים במחנה, הצעיר שבהם בן 14, כפעולת נקמה על חיסולו של הגנרל הגרמני פרנץ קרך בידי המחתרת. אסירי המחנה נרצחו ביחד עם עוד 400 עצורים יוונים אחרים באירוע שכונה מאוחר יותר "הטבח בקסריאני"(גר'). 200 העצורים מחיידרי ידעו שהם הולכים אל מותם, ובדרך לא דרך הצליחו להשאיר מזכרות ומכתבי פרידה ליקיריהם, אותם השליכו מהמשאיות שהובילו אותם לאתר ההוצאה להורג בקסריאני. המכתבים נאספו מאוחר יותר והפכו חלק מנרטיב ההנצחה היווני.
ב-20 בספטמבר 1944, לאחר שחרורה של יוון מעול הנאצים, שוחררו גם כ-2,000 עצורים שהיו כלואים עדיין במחנה[9].
גירוש היהודים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יהדות יוון
ראשוני העצורים היהודים הגיעו למחנה חיידרי בדצמבר 1943 והם הושמו בבידוד במרתפו של בלוק מספר 3. בהדרגה יהודים נוספים הגיעו למחנה מרחבי האזור שנתון היה לשליטת האיטלקים וכן מרודוס וכרתים. עיקר היהודים הובאו למחנה בראשית שנת 1944 והוא שימש כמחנה מעבר לקראת גרושם למחנה ההשמדה אושוויץ. ב-23 במרץ 1944 נעצרו חלק מיהודי אתונה. לפי גרסה אחת מדובר ב-300 יהודים ולפי אחרת בין 700 ל-1,000 מבני הקהילה[10].
בהגיעם למחנה הופרדו הנשים מהגברים ונכלאו. למחרת צורפו אליהם בני משפחותיהם. מספר ימים מאוחר יותר הגיעו למחנה 614 יהודים שנעצרו בערים ארטא, פרבזה, אגריניון, יואנינה ופטרס, חלקם בעלי נתינויות זרות. מספר היהודים הכלואים במחנה הגיע לכדי 3,000 נפשות. ב-2 באפריל גורשו 1,300 יהודים מחיידרי למחנה ההשמדה אושוויץ. יהודים בעלי אזרחות טורקית ושווייצרית שוחררו. המגורשים הגיעו לאושוויץ ב-11 באפריל ונרצחו תוך ימים אחדים. בראשית יוני הועברו למחנה כ-1,850 יהודים מהאיים היוניים, בעיקר מקורפו. ב-23 ביולי 1944 נעצרו 1,673 מיהודי רודוס, הובלו לנמל העיר רודוס והועלו על מעבורות משא שהפליגו לכוון נמל פיראוס ממנו הובלו היהודים לחיידרי. בדרך אספו עימן כ-100 מבני קהילת קוס.7 יהודים מתו במהלך המסע מרודוס לנמל פיראוס. ב-1 באוגוסט הגיעו יהודי רודוס וקוס למחנה חיידרי ולאחר מספר שבועות שולחו למחנה ההשמדה אושוויץ, שם נרצחו בני הקהילה להוציא כ-150 מיהודי רודוס שניצלו[11]. ב-1980 נמצא באקראי במחנה ההשמדה אושוויץ, באתר קרמטוריום מספר 3, חלק ממכתב פרידה ביוונית, שהותיר יהודי אלמוני בן העיר אתונה אשר הוצב לתפקיד בזונדרקומנדו ונרצח במחנה:
”לקרוביי, ידידיי ומולדתי האהובה יוון לה הייתי אזרח נאמן כל חיי. גורשתי מאתונה לאושוויץ ב-2 באפריל 1944, לאחר שבמשך חודשים הייתי כלוא במחנה חיידרי ועברתי עינויים קשים, אך גם זכיתי לחבילות מזון מאישה טובת לב בשם ספארו אשר את חסדה אני נוצר גם ברגעים קשים אלו”[12].
הנצחת האתר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
החל מסוף שנות ה-40 שימש המחנה כבית ספר צבאי למקצועות חיל הרגלים, הארטילריה והקשר. בראשית שנות ה-50 שוב שימש מבנה (בלוק) 15 כמתקן מעצר לאחר מלחמת האזרחים ביוון. להבדיל ממחנות הריכוז הגרמנים סיפורו של מחנה חיידרי נותר מוצנע במשך שנים רבות. עד ראשית שנות ה-80 לא ניתן היה כלל לבקר במקום. בשנת 1986 הוכלל ציור בלוק 15 ומסביבו גדר תיל בסמל העיירה חיידרי ושמו של הרחוב הראשי אשר דרכו הובלו העצורים אל הוצאתם להורג שונה ללוחמי מחנה חיידרי. בפאתי המחנה הוקצה על ידי משרד ההגנה היווני שטח ובו הוקם פארק הנצחה היסטורי, המשלב תיעוד לימודי של האירוע, אנדרטאות ופסלים שונים שעוצבו על ידי אמני יוון[13]. מבנה 15 הוכרז כאתר הנצחה לאומי יווני, ואחת לשנה נערכים במקום טקסי זיכרון. בראשית המאה ה-21 עדיין מהווה מרביתו של האתר שטח צבאי והגישה אליו מוגבלת. ההקשר לשואת יהודי יוון כמעט ואינו מוזכר באתר וגם לא בנרטיב ההיסטורי היווני[14].
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גדעון רפאל, "יהדות יוון בשואה", באתר המכון ללימודי השואה ע"ש ח. אייבשיץ .
- דרזי אריה, "המסע למחנה הריכוז חיידרי", באתר מסעות יוון, בעקבות הקהילות היהודיות.
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Mazower, Mark, Inside Hitler's Greece: The Experience of Occupation, 1941-44, Yale University Press, United States, 1995, pages 226-228.
- ^ Mazower, Mark, page 377.
- ^ מחנה הריכוז חיידרי, "הקמת מחנה הריכוז", באתר הרשות המקומית חיידרי (ביוונית).
- ^ .Mazower, Mark, page 229
- ^ Mazower, Mark, page 227.
- ^ ריאיון עם נינו ברזילי ניצול שואה, "תקופת המעצר במחנה הריכוז חיידרי", באתר "קולות מן השואה" (באנגלית).
- ^ מחנה הריכוז חיידרי, "ההוצאה להורג הראשונה במחנה", באתר הרשות המקומית חיידרי (ביוונית).
- ^ Mazower, Mark, page 229-230.
- ^ מחנה הריכוז חיידרי, "היהודים בחיידרי", באתר הרשות המקומית חיידרי (ביוונית).
- ^ יהדות יוון במלחמת העולם השנייה, "גירוש יהודי אתונה", באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
- ^ קהילת יהודי רודוס, "תקופת השואה", באתר המוזיאון היהודי ברודוס (באנגלית).
- ^ קליינמן יהודית וראובן דפני, "מכתבי פרידה של קורבנות השואה", באתר יד ושם (באנגלית).
- ^ מחנה הריכוז חיידרי, "מחנה חיידרי בזיכרון ההיסטורי", באתר הרשות המקומית חיידרי (באנגלית).
- ^ דרזי, אריה, "המסע למחנה הריכוז חיידרי".