Books by Giddon Ticotsky
Can literature be given a concrete home? The story of the establishment of the Gnazim Archive of ... more Can literature be given a concrete home? The story of the establishment of the Gnazim Archive of Modern Hebrew Literature recounts the attempt to institutionalize this body of literature in the context of the founding of the State of Israel—while simultaneously challenging its demands. This book reveals the persistent tension between the “Republic of Letters” and the nation-state, as well as the painful cost of realizing the ideal and embodiment of the metaphor of “a home for literature” within the “national home.” The Stitches of Hebrewness traces the history of the Gnazim Archive both in its own right and as a mirror of the formation of the canon of modern Hebrew literature. Like any mirror, the archive reflects reality as it is—and in reverse: The canon is thus revealed in a new light, with its erasures, rewritings, and repressions. Perhaps more than anything, the book unfolds the story of a culture and society grappling with a moment of crisis between three overlapping yet conflicting temporal frameworks: Jewish time, Hebrew time, and Israeli time.
תוכן העניינים - ראו בצרופה
יצירתה של דליה רביקוביץ (2005-1936) היא מעמודי התווך של הספרות העברית... more תוכן העניינים - ראו בצרופה
יצירתה של דליה רביקוביץ (2005-1936) היא מעמודי התווך של הספרות העברית החדשה. שיריה זכו לאהדת הקהל ולהערכת המבקרים, אך עדיין הנסתר בהם רב מן הנגלה. ספר זה מבקש להאיר את הצדדים המוּכּרים פחות בכתיבתה של רביקוביץ ובחייה, ולאורם לקרוא מחדש את לב יצירתה – הן
כשלעצמה הן על רקע הספרות העברית והעולמית בת הזמן.
זהו המחקר הראשון על אודות רביקוביץ המבוסס על עיזבונה הספרותי, שטרם נחשף. העיון בארכיון מוביל לגילויים מפתיעים ולתובנות חדשות, גם באשר לשיריה הידועים. אמנם הספר מתמקד בעולמה של יוצרת אחת, אך הוא חורג מתחומה של שירת רביקוביץ (שאינו צר כלל וכלל) ועשוי להיקרא גם כסיפורן של שירת "דור המדינה" ושל התרבות הישראלית הצעירה בשנותיהן הפוריות ופורצות הדרך ביותר,
שהשפעתן ניכרת עד היום.
בשנת 1943 פירסם הטייס והסופר הצרפתי אנטואן דה סנט-אקזופרי את יצירת המופת שלו 'הנסיך הקטן'. כעבור ... more בשנת 1943 פירסם הטייס והסופר הצרפתי אנטואן דה סנט-אקזופרי את יצירת המופת שלו 'הנסיך הקטן'. כעבור שנה נעלם עם מטוסו מעל הים התיכון במהלך טיסה מבצעית בשירות בעלות הברית. הספר '"הנסיך הקטן" - שבעה פרקי מסע' משרטט את הרקע ההיסטורי, הביוגרפי והאמנותי שבתוכו נכתב 'הנסיך הקטן'. חשיפת רבדיו של הספר לה שותף הקורא, מצביעה על מורכבותו וייחודו; כך מתגלה הספר, שבעבר נחשב ספר לילדים, כיצירה שבה הביע סנט-אקזופרי בבהירות יוצאת דופן את הפילוסופיה שלו כאדם וכיוצר.
לראשונה בעברית, נסקרת בהרחבה עבודתו הספרותית של סנט-אקזופרי - החל מ'דואר דרומי' ו'טיסת לילה', ספרי הביכורים שלו, וכלה ברשמות מעזבונו - במטרה להאיר את 'הנסיך הקטן' מכל צדדיו.
קורות חייו של סנט-אקזופרי, המובאים בפרק הפותח, מסייעים לקורא להבין באופן מקיף את מכלול יצירותיו של הסופר, ומובילים לא אחת לקריאה מפתיעה ובלתי שגרתית ב'הנסיך הקטן'.
'"הנסיך הקטן" - שבעה פרקי מסע' זכה בפרס המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות לשנת תשנ"ה. בנימוקיו למתן הפרס כתב חבר השופטים: "האבחנות הפרשניות דקות ומורכבות, הכתיבה המסאית מהנה ומפתיעה בארודיציה שבה, בשדה האסוציאציות הרחב, בהומור, בחן ההרצאה ובסקרנות האינטלקטואלית, המבצבצת מכל פינה".
Dissertation and Thesis by Giddon Ticotsky
שיריה של לאה גולדברג (1970-1911) העוסקים בנוף – בעיקר הארץ-ישראלי – שימשו בחיבור זה כ"נייר לקמוס"... more שיריה של לאה גולדברג (1970-1911) העוסקים בנוף – בעיקר הארץ-ישראלי – שימשו בחיבור זה כ"נייר לקמוס" לבחינת התמודדותה של המשוררת עם סבך של נורמות אידיאולוגיות ופואטיות בבואה לכתוב על נושא שהוא מצדו האחד אישי לגמרי, ומצדו האחר טעון מאליו במשמעויות חברתיות ופוליטיות: הזיקה אל המקום – הישן (באירופה) והחדש (בארץ-ישראל), ההתרשמות מן הנוף החדש או מן העמידה על "פער הנופים" (אלה של ארץ ההולדת ואלה של המולדת היעודה), ובכלל הפרויקציה של "בעיית הבית" (כבעיה פנימית) על המרחב החיצוני, ולהפך.
דומה שכל אמן – ככל פרט בחברה – נדרש להגדיר את מרחב הפעולה שלו כתלות באילוצים החברתיים, ובמקרה הזה, האידיאולוגיים והפואטיים. אצל לאה גולדברג, המפגש שבין היוצר לבין הספֵרה הציבורית והפוליטית שבתוכה הוא פועל טעון שבעתיים, משום שמדובר ביוצרת בעלת אופי הומניסטי-אוניברסלי בולט במיוחד, אשר נקלעה לחברה אידיאולוגית ו"מגויסת" מאוד, הנאבקת על קיומה ורואה בספרות כלי ראשון במעלה להבניית "הקהילה המדומיינת" שלה; משום היותה אשה-אמנית אינדיבידואליסטית בחברה גברית-קולקטיביסטית; וכן בשל מעמדה הייחודי בקאנון של הספרות העברית החדשה – כיוצרת הניצבת אמנם במרכז הקאנון, אך בשולי המרכז.
בחיבור שני פרקים. הפרק הראשון הוקדש לסקירה עקרונית של היסטוריית ייצוג הנוף והמקום בספרות העברית החדשה (סקירה שכזו לא הייתה עד אז בנמצא) – החל מהבעיה המתודולוגית שמעורר ייצוג המרחב בשפה טקסטואלית ליניארית וכלה במִשתנים העיקריים שהשפיעו על ייצוג הנוף בספרות העברית החדשה, ובהם: היחסים המורכבים שבין הממסד הפוליטי-ציוני לַ"רפובליקה הספרותית" שהתגבשה במרכז הארץ-ישראלי ולימים הישראלי של הספרות העברית; אופייה המשתנה של החברה היהודית בארץ-ישראל, בעיקר עד שנות השלושים של המאה העשרים בעקבות גלי ההגירה; והנורמות האמנותיות המתחלפות במערכת הספרותית.
הפרק השני הוא לוז העבודה. על סמך הרקע ששורטט בפרק הראשון הוצגה התמודדותה של גולדברג בסבך הקודים הפואטיים והאידיאולוגיים של זמנה, כפי שהיא משתקפת בכתיבתה על הארץ, למן עלייתה (ב-1935). מן העיון המוצע ניתן ללמוד כי בתחילת דרכה נענתה גולדברג ביתר קלות מבבגרותה לדומיננטה של זמנה, וכתבה שירים על העמק ועל על הצער שבאי-מימוש הייעוד ה"נכון", החלוצי-חקלאי – הגם שכבר כאן נראים ניצני התרסה כנגד הדומיננטה; בהמשך דרכה יצרה מנגנון פואטי, שאותו כיניתי "הייצוג הדואלי של הנוף", והוא שאִפשר לה לכתוב על ה"שם" במסווה שהדברים נכתבו על ה"כאן", וכך להחזיק בחבל בשני קצותיו: גם להיות נאמנה לצו מצפונה השירי וגם לזכות בהכרת המערכת הספרותית; ולבסוף חל אצלה תהליך עצמאי ואידיוסינקרטי של היטמעות בנוף הארץ-ישראלי והשלמה עמו, כשהנוף הצחיח והשחון מוצג כמטונימי לדוברת שלה. בשלב זה – בסוף שנות ה-50' – גולדברג כבר התנצחה בריש גלי עם דרישת המערכת הספרותית מן היוצרים שישירו "משירי ציון" וביקשה לקעקעה.
מהלכו של החיבור הוא סינכרוני ודיאכרוני כאחד: סינכרוני – במובן זה, שהכרעותיה הפואטיות של גולדברג תוארו על רקע זמנה ולרוב ביחס לדרכי התמודדותם של עמיתיה עם אותם תכתיבים פוליטיים-ספרותיים שבהם היא נדרשה לפעול, ולפרקים גם באמצעות הצצה חטופה למתרחש במערכות תרבות מקבילות באותן שנים (באמנות הפלסטית או בזמר העממי) או בז'אנרי כתיבה אחרים של גולדברג עצמה; ודיאכרוני – במובן זה, ששורטט כאן תהליך רציף כמעט של התפתחות בכתיבתה של גולדברג, תהליך שכל שלב בו מוביל בטבעיות אל השלב הבא. תהליך הכתיבה ה"פנימי" נע חליפות בין היענות ברורה לדומיננטה בת הזמן לבין חתירה תחתיה, וכמו מקיים איתה יחסי אהבה-שנאה מתמידים.
העיון שנערך בחיבור זה ביצירותיה של גולדברג מאיר את מורכבותו של "מגרש המשחקים" של הספרות העברית בדורות האחרונים כשדה-כוח המחייב את היוצרים שפועלים בו להתמודד עם שלל השפעות ואילוצים אידיאולוגיים, אסתטיים, חברתיים ואחרים, ולנוע תמיד בתנועת המטוטלת של הספרות המכוננת את האתוס הלאומי – וחותרת תחתיו. הדוגמה של גולדברג מאירה מגוון של אסטרטגיות, חתרניות בחלקן, שיוצר קאנוני מאמץ על מנת להתמודד עם תביעות מנוגדות, פנימיות וחיצוניות, ובמילים אחרות: את "האומץ לחולין" הנדרש לחיים "בתוך" הקאנון של הספרות העברית החדשה.
Peer-reviewed Articles by Giddon Ticotsky
עיונים בספרות ילדים, 2023
מאמר זה מציע קריאה שונה בשירתה של לאה גולדברג לילדים על ידי התמקדות בזיקתה לזמן, הן הזמן ההיסטורי... more מאמר זה מציע קריאה שונה בשירתה של לאה גולדברג לילדים על ידי התמקדות בזיקתה לזמן, הן הזמן ההיסטורי והן זמנה האישי, הביוגרפי. בחירתה של גולדברג בסימבוליזם, הנוטה להתרחק מייצוג ישיר של הזמן, הובילה לכך שבדומה לשירתה למבוגרים, שירתה המכוונת לקוראים צעירים נתפסה כמנותקת מזמנה, אף שאינה כזו. זאת ועוד, קריאות מסורתיות נטו על פי רוב להפריד בין גוף יצירתה לילדים לבין כתיבתה למבוגרים, ואולם במאמר זה תתקיים קריאה סינופטית התופסת את הקורפורה הנפרדים־לכאורה כמקשה אחת.
למאמר שני חלקים: הראשון דן בייצוגים ישירים ועקיפים של הזמן ההיסטורי בשירתה לילדים, שבאמצעותם מוצגת תנועתה רצוא ושוב בין פשט לבין רמז. בחלק זה נידונים גם
שירים שיש בהם תנועה במרחב בזיקה לממד הזמן. חלקו השני של המאמר מבקש ליישב את הסתירה שבין עולם הילדוּת המואר שגולדברג בראה בכתיבתה לצעירים, לבין גישת ה"אנטי־ילדוּת" שניסחה ביצירותיה למבוגרים (בהשפעת חוויותיה במלחמת העולם הראשונה), על ידי הצעת שלושה הסברים.
Dibur Literary Journal, 2020
The modernist fascination with the Far East is a well-known phenomenon, driven among other thing... more The modernist fascination with the Far East is a well-known phenomenon, driven among other things by the "decline of the West" zeitgeist. When adopted by peripheral communities involved in nation building, it often served other needs and, in the process, became distorted or disproportioned. This article focuses on the representation of the Far East in the Hebrew and Yiddish literatures of the interwar years. Its main argument is that the longing for the Far East in these literatures has contributed to their self-fashioning precisely as occidental and modern. Accordingly, this is an intriguing test case that sheds light on how one peripheral culture gazes at another, how one Other gazes at another-as opposed to traditional postcolonial research that tends to examine Self-Other or majority-minority relations. The article proposes the term "second-order modernism" to describe the fertile changes and disruptions inherent to the displacement of any modernist model onto a peripheral culture.
מסכת: נשים בעולם היהודי, חוברת טו, 2019
הדימוי הרוֹוח של לאה גולדברג, כמי שרגלה האחת נטועה בתרבות הרוסית והאחרת בתרבות הגרמנית, נבחן כאן ... more הדימוי הרוֹוח של לאה גולדברג, כמי שרגלה האחת נטועה בתרבות הרוסית והאחרת בתרבות הגרמנית, נבחן כאן מחדש. במקומו מוצעת קריאה חלופית בכתביה, המדגישה דווקא את זיקתה לתרבות האנגלו-אמריקנית. זיקה זו אינה עומדת בחלל הריק אלא קשורה, לפי הנטען, בביוגרפיה של גולדברג ויותר מזה בתמורות ההיסטוריות שהייתה עדה להן. ראשית עניינה המעמיק בספרות האנגלו-סאקסית כרוכה לבלי הפרד בהיותה נתינה זרה בגרמניה, עם עליית הנאצים לשלטון: ה"יובש" האנגלי היה אז עבורה מעין חיסון בפני ה'סער ופרץ' הגרמניים. המשך זיקתה לתרבות זו מתואר על רקע תקופת המנדט ובייחוד על רקע מלחמת העולם השנייה, כאשר שירת וולט ויטמן ויוצרים אנגלים ואמריקניים עמדו עבורה כמגדלור של דמוקרטיה ושל חופש המחשבה בים הפשיזם. בשלהי המלחמה זיהתה גולדברג את המעתק שחל בתרבות המערב: את התחזקות התרבות האנגלו-אמריקנית על חשבון זו הרוסית, הצרפתית והאחרות. הודות לכך הייתה מן המעטים בדורה שאוזנם הייתה קשובה לַ"מוזיקה החדשה" שפיעמה את שירת היוצרים המודרניסטים האנגלים והאמריקניים. קשב זה הוא שמסביר את התמורה הפואטית שחלה בשירתה המאוחרת וכן כיצד נעשתה גולדברג גשר בין משוררי "דור המדינה" (בהם נתן זך, יהודה עמיחי ודליה רביקוביץ) לבין המשוררים העברים בני דורה. גם אז, בשנות החמישים והשישים, להזדהותה עם התרבות האנגלו-אמריקנית נלווה ממד פוליטי - של התנגדות ל"סוציאליזם הריאליסטי" הסובייטי.
The common perception regarding Israeli author-poet Leah Goldberg (1911–70), that her one foot was rooted in Russian culture while her other foot remained rooted in German culture, is
re-examined in this article. A new reading of her writings is suggested in its place, emphasizing instead her affinities for the Anglo-American culture. The argument is that her dialogue with that culture results partly from Goldberg’s biography, and even more so from the historical transformations which she witnessed.
The initial trigger that led her to delve into English literature is inextricably connected to its being a stark contrast to German writing, which was surely significant with the Nazis’ rise to power. The British 'dryness' served Goldberg as an inoculation against the 'storminess' of the German writing. She was drawn to this culture further owing to the British Mandatory period here in Palestine-Eretz Israel, especially when understood against the background of World War II, when Walt Whitman and other British and American authors served as polestars of democracy and freedom of expression for her in the sea of fascism.
With the conclusion of the war, Goldberg identified the transition that had taken place in Western culture, namely, the strengthening of Anglo-American culture in place of Russian, French and other cultures. Accordingly, she was among the few of her generation whose ear was attentive to the “new music” that beat in the works of the modern English and American authors and poets. This attentiveness can explain the transition to looser writing that is apparent in her later poetry, and how Goldberg became a mediator between the poets of the 'Statehood Generation' (including Nathan Zach, Yehuda Amichai and Dahlia Ravikovitch) and the Hebrew poets of her own generation. Even then, in the 1950s and sixties, her identification with the Anglo-American culture was accompanied by a political component – namely, opposition to the Soviet 'realistic socialism.'
עיונים בספרות ילדים, 2019
מאמר זה עוסק בקשריהם של נחום גוטמן ולאה גולדברג, שטרם ניתנה עליהם הדעת בהרחבה, ומבקש להאירם באור ... more מאמר זה עוסק בקשריהם של נחום גוטמן ולאה גולדברג, שטרם ניתנה עליהם הדעת בהרחבה, ומבקש להאירם באור חדש באמצעות ריאיון לא נודע שערכה חוקרת ספרות הילדים והמחנכת לאה חובָב עם גוטמן בשנת 1975 . ריאיון זה, שזה לו כאן פרסומו הראשון במלואו, מעמיד את גולדברג (ולא את יצחק יציב, עורך "דבר לילדים", כמקובל) בתפקיד מפתח בראשית כתיבתו של גוטמן. בתוך כך מתעוררות שאלות לגבי הנרטיב של גוטמן על אודות התחלת כתיבתו לילדים, ובמישור עמוק יותר — על מגבלות כתיבתו הזיכרונית, האוטוביוגרפית. באמצעות מה שנכתב, ואולי גם מה שלא הועלה על הכתב, מבקש המאמר להצביע על סייגים שיש לאמצם כאשר מבקשים לשחזר קשרים אישיים מתוך עדויות שהגיעו לידינו, בכתב או על פה.
in: Rachel Seelig and Amir Eshel (eds.), 'The German–Hebrew Dialogue: Studies of Encounter and Exchange', Berlin: De Gruyter, 2018, 105-20
Hebrew Studies, 2017
This article explores the attitude of Israeli poet Dahlia Ravikovitch (1936–2005) to the Other by... more This article explores the attitude of Israeli poet Dahlia Ravikovitch (1936–2005) to the Other by considering, side-by-side, one of her poems, " The Viking, " and a little known episode in her life, which though brief was, as it turns out, quite important for Ravikovitch: her voluntary work, in 1964, at the Chicago-based residential school for autistic children run by the famous psychologist, Bruno Bettelheim. The poem reflects on the self's relation to the Other from the complex perspective of simultaneous alienation and identification. This position reproduces Ravikovitch's attitude toward Bettelheim whom she adopted as an authoritative father figure yet also rebelled against. Published in 1967, the poem " The Viking " is revealed to be in praise of difference and the aristocratic nature of trauma, anticipating Ravikovitch's political poetry (which came to the fore after the first Lebanon War in 1982), by exposing the deep ethical commitment of her work. The "intended misidentification" (טעות בזיהוי) of the Other—as a Viking, in this case—is explored here as a unique poetic device used by Ravikovitch to challenge conventional categories and to protest against oppressive systems.
אות: כתב עת לספרות ולתיאוריה, 2016
Naharaim: Zeitschrift für deutsch-jüdische Literatur und Kulturgeschichte, 2016
This article focuses on the intellectual relationship between two leading Hebrew-European poets a... more This article focuses on the intellectual relationship between two leading Hebrew-European poets as revealed in their recently discovered extensive correspondence. Beyond the significant biographical revelations offered by their letters – among which is Tuvia Rübner’s transition from writing in German to Hebrew – their correspondence (mainly during the years 1949–1969) sheds light on the complexities of the two poets’ position as European artists in nascent Israeli culture. It raises questions of cultural homeland and exile, of the idealization of pre-war Central-Western European culture, and of the agency of the periphery in preserving the values of a declining cultural center. Lea Goldberg and Tuvia Rübner were migrants from the relatively close periphery of German culture who sought to reconstruct something of its intellectual center in the temporally and spatially distant periphery of postwar Israel. In their literary works, the two built bridges between the two cultures at a time when contacts between them were largely considered taboo. Among other aspects, Goldberg and Rübner’s correspondence reveals their nuanced attitudes toward German culture amid the complex multicultural milieu of the State of Israel’s formative years.
Prooftexts, 2014
The years spent in Berlin by Hebrew poet Lea Goldberg (1911–1970) on the eve of the Nazis’ rise t... more The years spent in Berlin by Hebrew poet Lea Goldberg (1911–1970) on the eve of the Nazis’ rise to power were a formative period in her creative and personal life. Nevertheless, she rarely mentions Berlin explicitly in her poetry. In this article, I argue that ekphrasis (in this case, poems on paintings) served Goldberg as she worked through her Berlin experience, as an act of transmutation, translation, interpretation, and identity-building. Poems written during her stay in Germany recently discovered in the poet’s archive shed new light on the role ekphrasis played in her poetry, on her affinity with woodcut artist Frans Masereel, and on her approach to primitivist and modernist visual arts. Ekphrasis is revealed here as a mechanism of encryption in poetry that turned Berlin in the Götterdämmerung of the Weimar Republic into the Berlin of European and Jewish enlightenment, modernism into classicism, and the male gaze into female expression.
דפים למחקר בספרות, 2012
The poems of Lea Goldberg (1911-1970) are usually considered as symbolis and therefore detached f... more The poems of Lea Goldberg (1911-1970) are usually considered as symbolis and therefore detached from their time. Goldberg's poem book 'Al ha-prikha' ('On Blossom', 1948) serves as a test-case to its references to history: the Second World War, the Holocaust and the poems - their Russian, German and Italian sources of influence - the reader can understand Goldberg's own representation of her time. For example, she tends to read WW2 through the impressions of the Russian poets Alexander Blok and Osip Mandelstam from WW1 and the Russian revolutions. The different layers of Goldberg's palimpsest also portray her inclination towards two opposite mentors: the Hebrew poet Avraham Ben-Yitzhak (Sonne), who represented to her the German symbolistic poetry ('art for art's sake'), and on the other hand, another Avraham - the Hebrew poet Avraham Shlonsky, who believed in a more engaged poetry and was an ardent follower of the dominant modernist Russian poets. The 'Palimpsestical effect' of 'On Blossom' poems is not only retrospective but also prospective: in their turn, the poems of this book were interwoven into Israeli culture and were integrated into some popular and literary works which correspond with them.
מלאכת החיים, עורכים: חיים וייס וחנה סוקר-שווגר, 2014
וייס וחיים סוקר-שווגר חנה 7 פתיחה דברי הולצמן אבנר 21 לכיסוי גילוי בין באר... more וייס וחיים סוקר-שווגר חנה 7 פתיחה דברי הולצמן אבנר 21 לכיסוי גילוי בין באר חיים המקום: לפני עד זהב" של מ"עיר גוברין נורית 37 באר חיים של ביצירתו לעצמו ההקשבה מתח הקלע: בכף שוורץ יגאל 54 שחרזדה של הקריפט באר: חיים סוקר-שווגר חנה 83 העברית הספרות תהום פי על באר יצירת החסרה: הליבה טיקוצקי גדעון והאפיפניה הפגימה קרון עֶ המיתוס, אמנותי: תיקון 116 באר חיים ביצירת גולצ'ין משה הזמיר מנוצות באר חיים אדם": שהוא מה לפי ֹל "הכּ 144 הולך הרוח שאליו המקום אל היום-יום ושעשועי זהר זערור שלומית 186 הזמן וכישוף כישלון שכול, נוצות: הרומן הררי יצחק באר חיים של הדיאלוג האלוהים": "שה של בכיו 197 החדשה הברית עם בן-דב ניצה בין קשרים וקשרי קשרים מושך: שהלב מקום אל 234 עגנון של שלשום תמול ובין באר של הולך שהרוח מקום אל וייס חיים 245 הזמיר עת ברומן ושוליות קנוניות ונחזי": ספר "נייתי שטיין דינה 262 המקום בלפני ואלוזיות סמכות אמת, י": ובמעותַ "במקלי בר חֶ חנן בחבלים וחניכה טראומה משולשת: אצבע לעצמו ה מראֶ 278 באר חיים מאת אסף דוד 304 הולך שהרוח מקום באל וספרות היסטוריה ההר: אל שבא הצדיק גריס זאב 324 ספרים תולעת של מזיכרונותיה אוחנה דוד 346 השלמה ישראל בארץ אז והכנעני באר חיים בר-לבב אבריאל 377 באר חיים עם שיחה טיקוצקי גדעון 401 באר חיים של פרסומיו רשימת
אות: כתב עת לספרות ולתיאוריה, 2010
Book Chapters by Giddon Ticotsky
Burkhard Hose, Daniel Osthoff and Yona-Dvir Shalem (eds.), “Auf meinem Tisch liegt ein Stein...” – Festschrift zum 100. Geburtstag von Yehuda Amichai / “On my desk there is a stone...” – Commemorative Publication for the 100th birthday of Yehuda Amichai, 2024
חרגול הוצאה לאור, עמ' 198-192, 2023
Uploads
Books by Giddon Ticotsky
יצירתה של דליה רביקוביץ (2005-1936) היא מעמודי התווך של הספרות העברית החדשה. שיריה זכו לאהדת הקהל ולהערכת המבקרים, אך עדיין הנסתר בהם רב מן הנגלה. ספר זה מבקש להאיר את הצדדים המוּכּרים פחות בכתיבתה של רביקוביץ ובחייה, ולאורם לקרוא מחדש את לב יצירתה – הן
כשלעצמה הן על רקע הספרות העברית והעולמית בת הזמן.
זהו המחקר הראשון על אודות רביקוביץ המבוסס על עיזבונה הספרותי, שטרם נחשף. העיון בארכיון מוביל לגילויים מפתיעים ולתובנות חדשות, גם באשר לשיריה הידועים. אמנם הספר מתמקד בעולמה של יוצרת אחת, אך הוא חורג מתחומה של שירת רביקוביץ (שאינו צר כלל וכלל) ועשוי להיקרא גם כסיפורן של שירת "דור המדינה" ושל התרבות הישראלית הצעירה בשנותיהן הפוריות ופורצות הדרך ביותר,
שהשפעתן ניכרת עד היום.
לראשונה בעברית, נסקרת בהרחבה עבודתו הספרותית של סנט-אקזופרי - החל מ'דואר דרומי' ו'טיסת לילה', ספרי הביכורים שלו, וכלה ברשמות מעזבונו - במטרה להאיר את 'הנסיך הקטן' מכל צדדיו.
קורות חייו של סנט-אקזופרי, המובאים בפרק הפותח, מסייעים לקורא להבין באופן מקיף את מכלול יצירותיו של הסופר, ומובילים לא אחת לקריאה מפתיעה ובלתי שגרתית ב'הנסיך הקטן'.
'"הנסיך הקטן" - שבעה פרקי מסע' זכה בפרס המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות לשנת תשנ"ה. בנימוקיו למתן הפרס כתב חבר השופטים: "האבחנות הפרשניות דקות ומורכבות, הכתיבה המסאית מהנה ומפתיעה בארודיציה שבה, בשדה האסוציאציות הרחב, בהומור, בחן ההרצאה ובסקרנות האינטלקטואלית, המבצבצת מכל פינה".
Dissertation and Thesis by Giddon Ticotsky
דומה שכל אמן – ככל פרט בחברה – נדרש להגדיר את מרחב הפעולה שלו כתלות באילוצים החברתיים, ובמקרה הזה, האידיאולוגיים והפואטיים. אצל לאה גולדברג, המפגש שבין היוצר לבין הספֵרה הציבורית והפוליטית שבתוכה הוא פועל טעון שבעתיים, משום שמדובר ביוצרת בעלת אופי הומניסטי-אוניברסלי בולט במיוחד, אשר נקלעה לחברה אידיאולוגית ו"מגויסת" מאוד, הנאבקת על קיומה ורואה בספרות כלי ראשון במעלה להבניית "הקהילה המדומיינת" שלה; משום היותה אשה-אמנית אינדיבידואליסטית בחברה גברית-קולקטיביסטית; וכן בשל מעמדה הייחודי בקאנון של הספרות העברית החדשה – כיוצרת הניצבת אמנם במרכז הקאנון, אך בשולי המרכז.
בחיבור שני פרקים. הפרק הראשון הוקדש לסקירה עקרונית של היסטוריית ייצוג הנוף והמקום בספרות העברית החדשה (סקירה שכזו לא הייתה עד אז בנמצא) – החל מהבעיה המתודולוגית שמעורר ייצוג המרחב בשפה טקסטואלית ליניארית וכלה במִשתנים העיקריים שהשפיעו על ייצוג הנוף בספרות העברית החדשה, ובהם: היחסים המורכבים שבין הממסד הפוליטי-ציוני לַ"רפובליקה הספרותית" שהתגבשה במרכז הארץ-ישראלי ולימים הישראלי של הספרות העברית; אופייה המשתנה של החברה היהודית בארץ-ישראל, בעיקר עד שנות השלושים של המאה העשרים בעקבות גלי ההגירה; והנורמות האמנותיות המתחלפות במערכת הספרותית.
הפרק השני הוא לוז העבודה. על סמך הרקע ששורטט בפרק הראשון הוצגה התמודדותה של גולדברג בסבך הקודים הפואטיים והאידיאולוגיים של זמנה, כפי שהיא משתקפת בכתיבתה על הארץ, למן עלייתה (ב-1935). מן העיון המוצע ניתן ללמוד כי בתחילת דרכה נענתה גולדברג ביתר קלות מבבגרותה לדומיננטה של זמנה, וכתבה שירים על העמק ועל על הצער שבאי-מימוש הייעוד ה"נכון", החלוצי-חקלאי – הגם שכבר כאן נראים ניצני התרסה כנגד הדומיננטה; בהמשך דרכה יצרה מנגנון פואטי, שאותו כיניתי "הייצוג הדואלי של הנוף", והוא שאִפשר לה לכתוב על ה"שם" במסווה שהדברים נכתבו על ה"כאן", וכך להחזיק בחבל בשני קצותיו: גם להיות נאמנה לצו מצפונה השירי וגם לזכות בהכרת המערכת הספרותית; ולבסוף חל אצלה תהליך עצמאי ואידיוסינקרטי של היטמעות בנוף הארץ-ישראלי והשלמה עמו, כשהנוף הצחיח והשחון מוצג כמטונימי לדוברת שלה. בשלב זה – בסוף שנות ה-50' – גולדברג כבר התנצחה בריש גלי עם דרישת המערכת הספרותית מן היוצרים שישירו "משירי ציון" וביקשה לקעקעה.
מהלכו של החיבור הוא סינכרוני ודיאכרוני כאחד: סינכרוני – במובן זה, שהכרעותיה הפואטיות של גולדברג תוארו על רקע זמנה ולרוב ביחס לדרכי התמודדותם של עמיתיה עם אותם תכתיבים פוליטיים-ספרותיים שבהם היא נדרשה לפעול, ולפרקים גם באמצעות הצצה חטופה למתרחש במערכות תרבות מקבילות באותן שנים (באמנות הפלסטית או בזמר העממי) או בז'אנרי כתיבה אחרים של גולדברג עצמה; ודיאכרוני – במובן זה, ששורטט כאן תהליך רציף כמעט של התפתחות בכתיבתה של גולדברג, תהליך שכל שלב בו מוביל בטבעיות אל השלב הבא. תהליך הכתיבה ה"פנימי" נע חליפות בין היענות ברורה לדומיננטה בת הזמן לבין חתירה תחתיה, וכמו מקיים איתה יחסי אהבה-שנאה מתמידים.
העיון שנערך בחיבור זה ביצירותיה של גולדברג מאיר את מורכבותו של "מגרש המשחקים" של הספרות העברית בדורות האחרונים כשדה-כוח המחייב את היוצרים שפועלים בו להתמודד עם שלל השפעות ואילוצים אידיאולוגיים, אסתטיים, חברתיים ואחרים, ולנוע תמיד בתנועת המטוטלת של הספרות המכוננת את האתוס הלאומי – וחותרת תחתיו. הדוגמה של גולדברג מאירה מגוון של אסטרטגיות, חתרניות בחלקן, שיוצר קאנוני מאמץ על מנת להתמודד עם תביעות מנוגדות, פנימיות וחיצוניות, ובמילים אחרות: את "האומץ לחולין" הנדרש לחיים "בתוך" הקאנון של הספרות העברית החדשה.
Peer-reviewed Articles by Giddon Ticotsky
למאמר שני חלקים: הראשון דן בייצוגים ישירים ועקיפים של הזמן ההיסטורי בשירתה לילדים, שבאמצעותם מוצגת תנועתה רצוא ושוב בין פשט לבין רמז. בחלק זה נידונים גם
שירים שיש בהם תנועה במרחב בזיקה לממד הזמן. חלקו השני של המאמר מבקש ליישב את הסתירה שבין עולם הילדוּת המואר שגולדברג בראה בכתיבתה לצעירים, לבין גישת ה"אנטי־ילדוּת" שניסחה ביצירותיה למבוגרים (בהשפעת חוויותיה במלחמת העולם הראשונה), על ידי הצעת שלושה הסברים.
The common perception regarding Israeli author-poet Leah Goldberg (1911–70), that her one foot was rooted in Russian culture while her other foot remained rooted in German culture, is
re-examined in this article. A new reading of her writings is suggested in its place, emphasizing instead her affinities for the Anglo-American culture. The argument is that her dialogue with that culture results partly from Goldberg’s biography, and even more so from the historical transformations which she witnessed.
The initial trigger that led her to delve into English literature is inextricably connected to its being a stark contrast to German writing, which was surely significant with the Nazis’ rise to power. The British 'dryness' served Goldberg as an inoculation against the 'storminess' of the German writing. She was drawn to this culture further owing to the British Mandatory period here in Palestine-Eretz Israel, especially when understood against the background of World War II, when Walt Whitman and other British and American authors served as polestars of democracy and freedom of expression for her in the sea of fascism.
With the conclusion of the war, Goldberg identified the transition that had taken place in Western culture, namely, the strengthening of Anglo-American culture in place of Russian, French and other cultures. Accordingly, she was among the few of her generation whose ear was attentive to the “new music” that beat in the works of the modern English and American authors and poets. This attentiveness can explain the transition to looser writing that is apparent in her later poetry, and how Goldberg became a mediator between the poets of the 'Statehood Generation' (including Nathan Zach, Yehuda Amichai and Dahlia Ravikovitch) and the Hebrew poets of her own generation. Even then, in the 1950s and sixties, her identification with the Anglo-American culture was accompanied by a political component – namely, opposition to the Soviet 'realistic socialism.'
Book Chapters by Giddon Ticotsky
יצירתה של דליה רביקוביץ (2005-1936) היא מעמודי התווך של הספרות העברית החדשה. שיריה זכו לאהדת הקהל ולהערכת המבקרים, אך עדיין הנסתר בהם רב מן הנגלה. ספר זה מבקש להאיר את הצדדים המוּכּרים פחות בכתיבתה של רביקוביץ ובחייה, ולאורם לקרוא מחדש את לב יצירתה – הן
כשלעצמה הן על רקע הספרות העברית והעולמית בת הזמן.
זהו המחקר הראשון על אודות רביקוביץ המבוסס על עיזבונה הספרותי, שטרם נחשף. העיון בארכיון מוביל לגילויים מפתיעים ולתובנות חדשות, גם באשר לשיריה הידועים. אמנם הספר מתמקד בעולמה של יוצרת אחת, אך הוא חורג מתחומה של שירת רביקוביץ (שאינו צר כלל וכלל) ועשוי להיקרא גם כסיפורן של שירת "דור המדינה" ושל התרבות הישראלית הצעירה בשנותיהן הפוריות ופורצות הדרך ביותר,
שהשפעתן ניכרת עד היום.
לראשונה בעברית, נסקרת בהרחבה עבודתו הספרותית של סנט-אקזופרי - החל מ'דואר דרומי' ו'טיסת לילה', ספרי הביכורים שלו, וכלה ברשמות מעזבונו - במטרה להאיר את 'הנסיך הקטן' מכל צדדיו.
קורות חייו של סנט-אקזופרי, המובאים בפרק הפותח, מסייעים לקורא להבין באופן מקיף את מכלול יצירותיו של הסופר, ומובילים לא אחת לקריאה מפתיעה ובלתי שגרתית ב'הנסיך הקטן'.
'"הנסיך הקטן" - שבעה פרקי מסע' זכה בפרס המועצה הציבורית לתרבות ולאמנות לשנת תשנ"ה. בנימוקיו למתן הפרס כתב חבר השופטים: "האבחנות הפרשניות דקות ומורכבות, הכתיבה המסאית מהנה ומפתיעה בארודיציה שבה, בשדה האסוציאציות הרחב, בהומור, בחן ההרצאה ובסקרנות האינטלקטואלית, המבצבצת מכל פינה".
דומה שכל אמן – ככל פרט בחברה – נדרש להגדיר את מרחב הפעולה שלו כתלות באילוצים החברתיים, ובמקרה הזה, האידיאולוגיים והפואטיים. אצל לאה גולדברג, המפגש שבין היוצר לבין הספֵרה הציבורית והפוליטית שבתוכה הוא פועל טעון שבעתיים, משום שמדובר ביוצרת בעלת אופי הומניסטי-אוניברסלי בולט במיוחד, אשר נקלעה לחברה אידיאולוגית ו"מגויסת" מאוד, הנאבקת על קיומה ורואה בספרות כלי ראשון במעלה להבניית "הקהילה המדומיינת" שלה; משום היותה אשה-אמנית אינדיבידואליסטית בחברה גברית-קולקטיביסטית; וכן בשל מעמדה הייחודי בקאנון של הספרות העברית החדשה – כיוצרת הניצבת אמנם במרכז הקאנון, אך בשולי המרכז.
בחיבור שני פרקים. הפרק הראשון הוקדש לסקירה עקרונית של היסטוריית ייצוג הנוף והמקום בספרות העברית החדשה (סקירה שכזו לא הייתה עד אז בנמצא) – החל מהבעיה המתודולוגית שמעורר ייצוג המרחב בשפה טקסטואלית ליניארית וכלה במִשתנים העיקריים שהשפיעו על ייצוג הנוף בספרות העברית החדשה, ובהם: היחסים המורכבים שבין הממסד הפוליטי-ציוני לַ"רפובליקה הספרותית" שהתגבשה במרכז הארץ-ישראלי ולימים הישראלי של הספרות העברית; אופייה המשתנה של החברה היהודית בארץ-ישראל, בעיקר עד שנות השלושים של המאה העשרים בעקבות גלי ההגירה; והנורמות האמנותיות המתחלפות במערכת הספרותית.
הפרק השני הוא לוז העבודה. על סמך הרקע ששורטט בפרק הראשון הוצגה התמודדותה של גולדברג בסבך הקודים הפואטיים והאידיאולוגיים של זמנה, כפי שהיא משתקפת בכתיבתה על הארץ, למן עלייתה (ב-1935). מן העיון המוצע ניתן ללמוד כי בתחילת דרכה נענתה גולדברג ביתר קלות מבבגרותה לדומיננטה של זמנה, וכתבה שירים על העמק ועל על הצער שבאי-מימוש הייעוד ה"נכון", החלוצי-חקלאי – הגם שכבר כאן נראים ניצני התרסה כנגד הדומיננטה; בהמשך דרכה יצרה מנגנון פואטי, שאותו כיניתי "הייצוג הדואלי של הנוף", והוא שאִפשר לה לכתוב על ה"שם" במסווה שהדברים נכתבו על ה"כאן", וכך להחזיק בחבל בשני קצותיו: גם להיות נאמנה לצו מצפונה השירי וגם לזכות בהכרת המערכת הספרותית; ולבסוף חל אצלה תהליך עצמאי ואידיוסינקרטי של היטמעות בנוף הארץ-ישראלי והשלמה עמו, כשהנוף הצחיח והשחון מוצג כמטונימי לדוברת שלה. בשלב זה – בסוף שנות ה-50' – גולדברג כבר התנצחה בריש גלי עם דרישת המערכת הספרותית מן היוצרים שישירו "משירי ציון" וביקשה לקעקעה.
מהלכו של החיבור הוא סינכרוני ודיאכרוני כאחד: סינכרוני – במובן זה, שהכרעותיה הפואטיות של גולדברג תוארו על רקע זמנה ולרוב ביחס לדרכי התמודדותם של עמיתיה עם אותם תכתיבים פוליטיים-ספרותיים שבהם היא נדרשה לפעול, ולפרקים גם באמצעות הצצה חטופה למתרחש במערכות תרבות מקבילות באותן שנים (באמנות הפלסטית או בזמר העממי) או בז'אנרי כתיבה אחרים של גולדברג עצמה; ודיאכרוני – במובן זה, ששורטט כאן תהליך רציף כמעט של התפתחות בכתיבתה של גולדברג, תהליך שכל שלב בו מוביל בטבעיות אל השלב הבא. תהליך הכתיבה ה"פנימי" נע חליפות בין היענות ברורה לדומיננטה בת הזמן לבין חתירה תחתיה, וכמו מקיים איתה יחסי אהבה-שנאה מתמידים.
העיון שנערך בחיבור זה ביצירותיה של גולדברג מאיר את מורכבותו של "מגרש המשחקים" של הספרות העברית בדורות האחרונים כשדה-כוח המחייב את היוצרים שפועלים בו להתמודד עם שלל השפעות ואילוצים אידיאולוגיים, אסתטיים, חברתיים ואחרים, ולנוע תמיד בתנועת המטוטלת של הספרות המכוננת את האתוס הלאומי – וחותרת תחתיו. הדוגמה של גולדברג מאירה מגוון של אסטרטגיות, חתרניות בחלקן, שיוצר קאנוני מאמץ על מנת להתמודד עם תביעות מנוגדות, פנימיות וחיצוניות, ובמילים אחרות: את "האומץ לחולין" הנדרש לחיים "בתוך" הקאנון של הספרות העברית החדשה.
למאמר שני חלקים: הראשון דן בייצוגים ישירים ועקיפים של הזמן ההיסטורי בשירתה לילדים, שבאמצעותם מוצגת תנועתה רצוא ושוב בין פשט לבין רמז. בחלק זה נידונים גם
שירים שיש בהם תנועה במרחב בזיקה לממד הזמן. חלקו השני של המאמר מבקש ליישב את הסתירה שבין עולם הילדוּת המואר שגולדברג בראה בכתיבתה לצעירים, לבין גישת ה"אנטי־ילדוּת" שניסחה ביצירותיה למבוגרים (בהשפעת חוויותיה במלחמת העולם הראשונה), על ידי הצעת שלושה הסברים.
The common perception regarding Israeli author-poet Leah Goldberg (1911–70), that her one foot was rooted in Russian culture while her other foot remained rooted in German culture, is
re-examined in this article. A new reading of her writings is suggested in its place, emphasizing instead her affinities for the Anglo-American culture. The argument is that her dialogue with that culture results partly from Goldberg’s biography, and even more so from the historical transformations which she witnessed.
The initial trigger that led her to delve into English literature is inextricably connected to its being a stark contrast to German writing, which was surely significant with the Nazis’ rise to power. The British 'dryness' served Goldberg as an inoculation against the 'storminess' of the German writing. She was drawn to this culture further owing to the British Mandatory period here in Palestine-Eretz Israel, especially when understood against the background of World War II, when Walt Whitman and other British and American authors served as polestars of democracy and freedom of expression for her in the sea of fascism.
With the conclusion of the war, Goldberg identified the transition that had taken place in Western culture, namely, the strengthening of Anglo-American culture in place of Russian, French and other cultures. Accordingly, she was among the few of her generation whose ear was attentive to the “new music” that beat in the works of the modern English and American authors and poets. This attentiveness can explain the transition to looser writing that is apparent in her later poetry, and how Goldberg became a mediator between the poets of the 'Statehood Generation' (including Nathan Zach, Yehuda Amichai and Dahlia Ravikovitch) and the Hebrew poets of her own generation. Even then, in the 1950s and sixties, her identification with the Anglo-American culture was accompanied by a political component – namely, opposition to the Soviet 'realistic socialism.'
'טיסת לילה' (1931) הוא רומן בדיוני שעלילתו מתרחשת באחת מחברות דואר האוויר הראשונות, בסוף שנות העשרים. במרכזו טיסת לילה שגרתית בדרום אמריקה, ההופכת לטיסה שבה תלוי עתיד טיסות הדואר בכלל. שתי דרמות מתחוללות בלילה ההוא: האחת בתא הטייס, והאחרת על הקרקע, במשרדו של מנהל קווי דואר האוויר, הנוהג בקשיחות עם אנשיו דווקא מתוך חיבתו אליהם. הספר עוּבד לסרט קולנוע מצליח בכיכובו של קלרק גייבל בשנת 1933.
ב'אדמת אנוש' (1939) מסַפר סַנְט־אֶקְזוּפֶּרִי בגוף ראשון על הרפתקאותיו המרתקות כחלוץ התעופה האזרחית בשנות העשרים, כאשר השתתף במאבק ההרואי לביסוס הקשר האווירי הסדיר של אירופה עם צפון אפריקה ועם דרום אמריקה. חוויותיו המרתקות מספרד, מחופי מערב הסהרה, מהרי האנדים ומפטגוניה, ועוד, הן עדוּת יוצאת דופן למאבק של האדם והמכוֹנה נגד איתני הטבע – מאבק החושף את היפה שבטבע, במכונה ובאדם. אחד מפרקי אדמת אנוש מתאר בהרחבה את נחיתת האונס של סנט־אקזופרי בלב מדבר סהרה בשלהי שנת 1935 , אשר עומדת ככל הנראה בבסיס 'הנסיך הקטן'. למקרא 'אדמת אנוש' נקל להבין את שורשיהם של רעיונות ונושאים המופיעים ב'הנסיך הקטן', דוגמת הדגשת חשיבותו של הקשר האנושי, הקריאה לאחריות של כל אדם כלפי זולתו, ועוד.
הרומן 'טייס קרב' מתעד את המשימה חסרת הסיכוי שאליה נשלח במערכה להגנת צרפת בקיץ 1940. פרקי הספר הם כרוניקה של צבא ומדינה בהתמוטטות, של חיי היומיום בארץ שסדריה השתבשו כליל, ולצד זאת – זכרונות ילדות וחשבון נפש אישי וכללי. עם פרסומו, הכתיר ה"ניו יורק טיימס" את הספר כ"תשובת העולם החופשי ל'מַיין קַמְפְּף' של היטלר".
'מכתב לבן ערובה' מופנה אל לאון וֵרת, חברו היהודי של המחבר, ודרכו אל ארבעים מיליון הצרפתים שהיו לבני ערובה תחת עול הכיבוש הגרמני. זמן קצר לאחר פרסום ספרון זה, בחר סנט-אקזופרי להקדיש את ספרו האחרון, 'הנסיך הקטן' (1943) לוֵרְת – "החבר הכי טוב שיש לי בעולם, שיושב בצרפת והוא רעב ללחם וקר לו". שנה אחר כך, ביולי 1944, נעלם סנט-אקזופרי עם מטוסו במהלך טיסת סיור בשירות בעלות הברית.
בתוך שְעון-העתים הסואן של ההיסטוריה פועם בשירים כל העת המקצב המנחם של עונות השנה, החגים וחיי אדם הנושקים לטבע ולחיות.
את השירים מלַווים האיורים המקוריים מהופעתם הראשונה בעיתונות, פרי יצירתם של מיטב אמני התקופה, בראשם נחום גוטמן ואריה נבון. בנוסף ניתנו כאן בהדפסת צבע למעלה מעשרה ספרוני ילדים נשכחים ונדירים מאת לאה גולדברג.
עורך הספר, פרופ' גדעון טיקוצקי, הוא חוקר יצירתהּ. את הספר עיצבה מיכל מגן, עורכת גרפית של כתב עת לילדים ושל ספרי ילדים.
בתוך שְעון-העתים הסואן של ההיסטוריה פועם בשירים כל העת המקצב המנחם של עונות השנה, החגים וחיי אדם הנושקים לטבע ולחיות.
את השירים מלַווים האיורים המקוריים מהופעתם הראשונה בעיתונות, פרי יצירתם של מיטב אמני התקופה, בראשם נחום גוטמן ואריה נבון. בנוסף ניתנו כאן בהדפסת צבע למעלה מעשרה ספרוני ילדים נשכחים ונדירים מאת לאה גולדברג.
עורך הספר, פרופ' גדעון טיקוצקי, הוא חוקר יצירתהּ. את הספר עיצבה מיכל מגן, עורכת גרפית של כתב עת לילדים ושל ספרי ילדים.
פרקי הספר נעים בטבעיות מדיון בצמיחתה של שירת ההשכלה העברית מתוך הספרות הגרמנית של המאה השמונה-עשרה, אל הארת שיר של נתן זך על רקע המודרניזם האנגלו-אמריקני של המחצית הראשונה במאה העשרים; מִבּחינה של השפעת התרבות היידית על שיר ערשׂ עברי מאת שאול טשרניחובסקי, אל הצגת שירתו של נתן אלתרמן בזיקה למהלכים המכריעים במלחמת העולם השנייה ובמאבק לעצמאות ישראל - ועוד.
באחרית הדבר המקיפה של היוצרת וחוקרת הספרות ד"ר יערה שחורי, החותמת את הספר, היא בוחנת את שבע המסות הללו כיצירה מניפסטית, מעין גלגול מאוחר ל'חדר משלך' מאת וירג'יניה וולף. וולף הצביעה על המכשולים שמציבה התרבות הכללית לכתיבתן של נשים ואילו כאן, טוענת שחורי, כהנא-כרמון עומדת על חסמים נוספים ויסודיים הנובעים גם מן ההקשר היהודי והציוני; וכמו 'חדר משלך', גם מסות אלו מאת כהנא-כרמון שוברות בעצם העלאתן על הכתב קשר שתיקה גדול.
כל כמה ש'להיות אישה סופרת' קרוב אל הספרות העברית, כך בדרכו הוא מתאר את דרך החתחתים של כל אישה יוצרת – ובהכרח של נשים רבּות בכלל.
במישור נוסף זהו ספר על הסמוי מן העין ועל מה שנדמה שולי, שבמבטו של הסופר מתגלה דווקא כעקרוני וכרב-חשיבות.
מסע הדילוגים של באר איננו כמסעות הדילוגים של ראשי מדינות בין בירות בשליחויות גורליות, אלא כפשוטו: תנועה קולחת מעניין לעניין, אל אחורי הקלעים – המשקפים את החיים עצמם טוב הרבה יותר מקַדמת הבמה.
זוהי הזדמנות יוצאת דופן לגלות לאה גולדברג אחרת ומוכּרת בו-בזמן. השירים החדשים-הישנים כאן, המרשימים באיכותם, נכתבו מילדותה של היוצרת ועד סמוך למותה, בשנת 1970, ולא פעם הם עשויים להאיר באור חדש את יצירותיה הנודעות.
הרשימות שניתנו בספר זה מביאות קול מרתק שלה, המפתיע בידענותו, בסמכותיותו ובגילוי לבו.
מֵעֵבֶר לַהיכרות המחודשת עם המשוררת הנודעת, מזמנות הרשימות שנאספו כאן גם מסע בתרבות העברית והישראלית מבעד לעיניה של יוצרת דעתנית ומעורבת.
לצד זאת הוא חושף פרקים פחות מוּכּרים בחיי אישים ידועים, שגורלם נקשר בגורל העיר, בהם אליעזר בן יהודה, י״ח ברנר ובני חבורת ״האחדוּת״ (רחל ינאית בן צבי, יצחק בן צבי, דוד בן גוריון ואחרים).
כך נוצרת תמונה ייחודית ומפתיעה של ירושלים, מתקופת ״היישוב הישן״ ועד זמננו, בדרך המשלבת את כישרון הסיפור של בן העיר עם יכולת מחקרית מרשימה המובילה לתגליות מעוררות השתאות ולבחינה מעמיקה של מהות העיר, על שלל ניגודיה, בגשמיותה וברוחניותה.
בַּספר כונסו לראשונה רשימות ומאמרים שחיים באר פרסם במשך למעלה מיובל שנים, לצד רשימות חדשות. הספר משיב אל קדַמת הבמה פן אחר בכתיבתו של באר, מחבר הרומנים 'נוצות', 'עת הזמיר', 'חבלים', 'לפני המקום', 'אל מקום שהרוח הולך' ו'חלומותיהם החדשים', וספרי העיון 'גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר עגנון - מערכות יחסים', 'מזיכרונותיה של תולעת ספרים: מסעות בעקבות סופרים וספרים' ו'חדרים מלאים ספרים'.
בארץ ובחו"ל, מחשבות כלליות על מוסר, פסיכולוגיה וספרות, תגובות על אירועים אקטואליים ועוד. בתקופת מגוריה בתל־ אביב (1954-1935) התפרנסה מכתיבת רשימות (לעתים פעמיים-שלוש בשבוע) בעיקר ב'דבר' ו'על המשמר'. לחלקן קראה "יומן ספרותי" – רגשות והרהורים שעלו בה כתגובה על אירועי ספרות ותרבות שוטפים או על ענייני דיומא.
ספר זה מציג לראשונה בפני הקוראים מבחר מקיף מרשימותיה של לאה גולדברג, החל בראשית דרכה ועד תחילת מלחמת העולם השנייה. רשימות אלה חושפות את השקפותיה המוצקות והמקוריות במגוון נושאים, ומשתפות את הקוראים בטעמה הדק ובידע העצום שלה.
את הספר ערכו חמוטל בר-יוסף - משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות, וגדעון טיקוצקי, חוקר ספרות ועורך.
ספר זה, השני בסדרת כרכי "יומן ספרותי", מציג בפני הקוראים מבחר מקיף מרשימותיה של לאה גולדברג בשנים 1946-1942 (כרך א' הציג מבחר מהשנים 1941-1928). שנים אלו הן שנות מעבָר: מעיצומה של מלחמת העולם והשואה אל השלמת הלחימה על אדמת אירופה; מכינון האו״ם וההסדרים העולמיים החדשים ועד הסתמנות המאבק הבין-גושי, אך עוד טרם החרפת מאבק היישוב לעצמאות. הרשימות שניתנו כאן חושפות את השקפותיה המוצקות והמקוריות של המשוררת במגוון נושאים, בהם המתרחש בארץ ובעולם, ומשתפות את הקוראים בטעמה הדק ובידע העצום שלה.
את הספר ערכו חמוטל בר-יוסף - משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות, וגדעון טיקוצקי, חוקר ספרות ועורך.
כרך זה משלים אפוא את מהדורת שיריה שהתפרסמה בשנת 2010 ומביא את הקוראים בסוד "המעבדה השירית" של דליה רביקוביץ.
טוביה ריבּנר, חתן פרס ישראל לשירה (2008), הכיר את לאה גולדברג שנים אחדות לאחר שעלה ארצה בשנת 1941. בעידודה החל ליצור בעברית, לאחר שנים של כתיבה בגרמנית. עד מהרה הפכו השניים לידידים ולעמיתים וליוו זה את זה בדרכי הספרות והחיים, וגם משפחותיהם התקרבו.
בספר נחשפים לראשונה כל מכתביהם, במשך כחצי יוֹבל, עד פטירתה של לאה גולדברג בשנת 1970. בתוך כך נחשפים שירים של ריבנר שלא נודעו עד כה, לבטי היצירה של השניים, מחשבותיהם בענייני ספרות ואמנות ומעורבותם הערה בהתרחשויות בענייני השעה – בארץ ובעולם.
טוביה ריבנר חיבר פתח דבר לַספר וצירף רשימה אישית שכּתב לזכר לאה גולדברג, זמן קצר לאחר פטירתה. את הספר ערך גדעון טיקוצקי, חוקר יצירתם של השניים, שגם הוסיף הקדמה מקיפה המאירה את הדיאלוג העשיר ביניהם – הממשי והספרותי.
חנה סנש עלתה לארץ כשהייתה בת שמונה-עשרה, בשנת 1939, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה. העלייה לבדה הייתה כרוכה מצדה במחיר אישי כבד – פרידה מאמהּ קטרינה, שנותרה בהונגריה, ומאחיה היחיד גֶ'רג' (גיורא), שנסע ללמוד בצרפת. האמצעי היחיד שעמד לרשותה לשמירת הקשר איתם ועם מכרים נוספים שלא בחרו כמוה בייעוד החלוצי היו המכתבים. היא שיתפה דרכם את בני משפחתה ואת מכריה ברשמיה הראשונים מן הארץ, במאמציה להיקלט כאן ולהכשיר עצמה כחקלאית, בחיי היומיום שלה ואף בחיי הרוח והרגש שלה. המכתבים החותמים את הספר הם אותות החיים האחרונים ששלחה ערב יציאתה לשליחוּת שממנה לא שבה.
לצד המכתבים שָזְרָה עורכת הספר אנה סלאי עשרות מובאות ממכתבי התשובה שקיבלה חנה סנש, מיומנה ומעדויות נוספות, ההופכות את המונולוג המרתק שבמכתביה לדיאלוג עשיר, ושופכות אור על חייה ועל עולמה של יהדות הונגריה בשנים אלה. בנוסף מתפרסמים כאן לראשונה עשרות צילומים שצילמה חנה סנש, אשר נבחרו מאוסף המשפחה בסיוע אחיינה איתן סנש. הצילומים, כַּמכתבים עצמם, מאפשרים להתוודע מחדש אל הנערה והאישה הצעירה שהייתה למיתוס.
בספר זה כונסו לראשונה כל שיריה: הקבצים שפרסמה בחייה לצד שירים שפרסמה בצעירותה בברית המועצות לאחר מהפכת אוקטובר בכתבי העת המרכזיים של התקופה, ושירים שפורסמו בעיתונות בארץ ולא קובצו.
הכרך מלוּוה בשלושה מדורים השופכים אור על יצירתה ועל חייה: רשימות שיריות פרי-עטה; שירי מחווה ושירי מכתב אליה ועליה שכתבו רחל, נתן אלתרמן, אבות ישורון, אבא קובנר, תרצה אתר ואחרים; ומסה מקיפה מאת פרופ' רות קרטוּן-בלום.
יוצרים אלה ואחרים קמים לתחייה ביד האמן של חיים באר, הקרוב אל הספרות העברית, ומאפשרים לקוראים להתוודע מקרוב אל זמנם ואל תחנות חייהם.
בספר כונסו לראשונה מיטב רשימותיו ומסותיו שפורסמו בעבר בעיתונים ובכתבי עת ושקנו להם חוג קוראים נאמן. הספר משיב אל קדמת הבמה פן אחר בכתיבתו של באר, מחבר הרומנים 'נוצות', 'עת הזמיר', 'חבלים', 'לפני המקום' ו'אל מקום שהרוח הולך' וספר העיון 'גם אהבתם גם שנאתם: ביאליק, ברנר, עגנון – מערכת יחסים'.
עלילת הרומן מתרחשת בברלין בשנים הגורליות 1933-1932. גיבור 'אבדות' הוא אלחנן קְרוֹן, משורר עברי ואזרח פלשתינה (א"י), שהגיע למטרופולין לשם השלמת מחקר מדעי. מפגש מפתיע עם סטודנטית גרמנייה צעירה ואובדן כתב היד של הטובה ביצירותיו משנים את תוכניותיו בברלין – "עיר מוצקה זו התלויה על בלי-מה, עיר השלום והחופש על פי תהום הדם".
לאה גולדברג חיברה את 'אבדות' במחצית השנייה של שנות ה-30', כנראה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. באותה עת פרסמה אחדים מפרקי הרומן בעיתונות, אך לבסוף בחרה שלא להוציאו לאור. הקריאה כיום ב'אבדות' מגלה בו, לצד איכויותיו הספרותיות, גם תיעוד בזמן אמת של רוח התקופה ומבט מרחיק-ראות על המתרחש. זהו ניסיונה המקיף ביותר של לאה גולדברג בתחום הפרוזה, ויש בו גם הדים רבים לחייה. אחרית הדבר המצורפת לספר עומדת על כך ועל הֶקשריה הרחבים של יצירה לא-נודעת זאת.
https://ha-pinkas.co.il/%D7%97%D7%95%D7%A7-%D7%94%D7%90%D7%9D-%D7%90%D7%AA%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%A2%D7%9C-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D-%D7%A9%D7%9C-%D7%9C%D7%90%D7%94-%D7%92%D7%95%D7%9C/
שיבושה באותיות מתות.