National Review
 | |
 | |
| שער המגזין 30 באוגוסט 2010 | |
| סוג | מגזין |
|---|---|
| מו"ל |
E. Garrett Bewkes IV  |
| מייסד | ויליאם פרנק באקלי |
| תאריכי הופעה | 1955–הווה (כ־69 שנים) |
| שפה |
אנגלית |
| מערכת | ניו יורק |
| תפוצה |
75,000 (נכון ל־2022) |
| מדינה | ארצות הברית |
| ISSN | 0028-0038 |
|
www | |
  | |
National Review (תעתיק: נשיונל ריוויו, מילולית: סקירה לאומית) הוא מגזין שמרני-ליברטריאני-אמריקאי,המתמקד בחדשות ובמאמרי פרשנות בנושאים פוליטיים, חברתיים ותרבותיים. המגזין נוסד על ידי הסופר ויליאם פרנק באקלי בשנת 1955.[1] עורך המגזין הראשי הוא ריץ' לורי, ועורך המגזין הוא ראמש פונורו.
מאז הקמתו, מילא המגזין תפקיד משמעותי בהתפתחות השמרנות בארצות הברית, סייע בהגדרת גבולותיו, וביסס את עצמו כקול מוביל בימין האמריקאי .[1]
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לפני הקמת נשיונל ריוויו ב-1955, הימין האמריקני היה אוסף לא מאורגן ברובו של אנשים שחלקו פילוסופיות שזורות זו בזו, אך היו להם מעט הזדמנויות לקול ציבורי מאוחד. הם רצו לדחוק לשוליים את הדעות האנטי-מלחמתיות, הלא-התערבותיות, של הימין הישן . [2]
ב-1953 פרסם ראסל קירק את "המוח השמרני", בו התחקה אחר קשר דם אינטלקטואלי מאדמונד ברק ועד לימין הישן של תחילת שנות ה-50. הספר ערער את התפיסה בקרב אינטלקטואלים כי לא קיימת מסורת שמרנית קוהרנטית בארצות הברית.[3]
ויליאם פרנק באקלי ג'וניור הושפע מאוד מהמושגים של קירק. לבקלי היה כסף; אביו התעשר משדות נפט במקסיקו. הוא ניסה בתחילה לרכוש את המגזין הימני אירועים אנושיים (אנ'), אך נדחה. לאחר מכן פגש את ווילי שלאם, העורך המנוסה של הפרימן; הם יקדישו את השנתיים הבאות בגיוס שלוש מאות אלף דולר כדי להקים מגזין שבועי משלהם, שנקרא במקור National Weekly (נשיונל שבועי). [4]
ב-19 בנובמבר 1955, המגזין של באקלי החל להתגבש. באקלי הרכיב קבוצה אקלקטית של סופרים: מסורתיים, אינטלקטואלים קתולים, ליברטריאנים וקומוניסטים לשעבר.
כעורכים וכתורמים, באקלי חיפש אינטלקטואלים שהיו קומוניסטים לשעבר או שעבדו פעם בשמאל הקיצוני, כולל ויטקר צ'יימברס, ויליאם שלאם, ג'ון דוס פסוס, פרנק מאייר וג'יימס ברנהאם. [5]
עידן גולדווטר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה-National Review תמך בבארי גולדווטר בתחילת שנות ה-60. באקלי ואחרים המעורבים במגזין לקחו תפקיד מרכזי בתנועת "דראפט גולדווטר" ב-1960 ובקמפיין הנשיאותי שלו בבחירות לנשיאות ארצות הברית ב-1964.
באקלי ומאיר קידמו את הרעיון של הרחבת גבולות השמרנות, לפיו אסכולות שונות של שמרנים, כולל ליברטריאנים, יפעלו יחד כדי להילחם ביריביהם המשותפים.[1]
באקלי ועורכיו השתמשו במגזין שלו כדי להגדיר את גבולות השמרנות - וכן להדיר אנשים או רעיונות או קבוצות שלדעתם לא היו ראויים לתואר שמרני. הם תקפו את אגודת ג'ון ברץ', ג'ורג' וולאס ואנטישמים.[1]
בשנת 1957, התפרסם בנשיונל ריוויו מאמר מערכת לטובת מנהיגות לבנה במדינות הדרום, בטענה ש"השאלה המרכזית שעולה... היא האם הקהילה הלבנה בדרום זכאית לנקוט באמצעים הדרושים כדי לנצח, פוליטית ותרבותית, באזורים שבהם הוא לא שולט מבחינה מספרית? התשובה המפוכחת היא כן – הקהילה הלבנה זכאית כל כך, כי לעת עתה זהו הגזע המתקדם." [6] [7] בשנות השבעים של המאה ה-20 , הנשיונל ריוויו תמך בחברה עיוורת צבעים ובסוף אף הביע תמיכה בהעדפה המתקנת . [8]
בסוף שנות ה-60, המגזין גינה את תומך ההפרדה הגזעית ג'ורג' וואלאס, שהתמודד בפריימריז הדמוקרטיים ב-1964 וב-1972 והתמודד עצמאית לנשיאות ב-1968. במהלך שנות ה-50, באקלי פעל להסרת האנטישמיות מהתנועה השמרנית ואסר על בעלי דעות אלו לעבוד עבור National Review . [9] ב-1962 גינה באקלי את אגודת ג'ון בירץ' כ"רחוקים מהשכל הישר" ודחק במפלגה הרפובליקנית להרחיק את עצמה מהשפעתו של וולץ'. [10]
תמיכה ברייגן
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר שגולדווטר הובס על ידי לינדון ג'ונסון ב-1964, באקלי ונשיונל ריוויו המשיכו לדגול ברעיון של תנועה שמרנית, שהתגלמה יותר ויותר ברונלד רייגן, שהפך לדמות פוליטית בולטת במהלך הקמפיין של גולדווטר. הנשיונל ריוויו תמך בו כשאתגר את הנשיא ג'רלד פורד בבחירות המקדימות במפלגה הרפובליקנית ב-1976 ובקמפיין המוצלח שלו ב-1980.
במהלך שנות ה-80, הנשיונל ריוויו קרא לקיצוצי מיסים, כלכלת צד-היצע, יוזמת ההגנה האסטרטגית ותמיכה במדיניות החוץ של הנשיא רונלד רייגן נגד ברית המועצות.
שנות התשעים
[עריכת קוד מקור | עריכה]המגזין מתח ביקורת על מדינת הרווחה ותמך בהצעות הרפורמה במערכת הרווחה של ארצות הברית שהועלו בשנות ה-90. המגזין מתח ביקורת קבועה על הנשיא ביל קלינטון. מאמר מערכת ארוך משנת 1996 קרא לתנועה לקראת לגליזציה של סמים. [11]
עידן טראמפ
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2015, פרסם המגזין מאמר מערכת בתחת הכותרת "Against Trump" (נגד טראמפ), שכינה אותו "אופורטוניסט פוליטי לא מעוגן מבחינה פילוסופית" והכריז על התנגדותו הנחרצת לדונלד טראמפ ולאפשרות שיבחר למועמד המפלגה הרפובליקנית לנשיאות. [12] מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות, מערכת הנשיונל ריוויו המשיכה למתוח עליו ביקורת. [13] [14] [15]
עם זאת, בעקבות ניצחונו של טראמפ בבחירות ב-2016, כמה כותבים של נשיונל ריוויו נקטו עמדות מגוונות יותר לגבי טראמפ. הנסון, למשל, תומך בו, [16] בעוד שהעורך ראמש פונורו והכותב ג'ונה גולדברג נשארו ביקורתיים כלפי טראמפ. [17]
National Review Online
[עריכת קוד מקור | עריכה]גרסת אינטרנט פופולרית של המגזין, National Review Online ("NRO"), כוללת גרסה דיגיטלית של המגזין, עם מאמרים המתעדכנים מדי יום על ידי כותבי המגזין, ובלוגים המזוהים עמו.
National Review Institute
[עריכת קוד מקור | עריכה]ה-National Review Institute, המכון הלאומי לביקורת, פועל בקידום מדיניות ומסייע בהקמת תומכים חדשים בתנועה השמרנית. המכון הלאומי לביקורת נוסד על ידי ויליאם פרנק באקלי ב-1991 כדי לעסוק בפיתוח מדיניות, חינוך ציבורי והסברה שיקדמו את העקרונות השמרניים שבהם דגל. [18]
מאזן כספים
[עריכת קוד מקור | עריכה]כמו ברוב מגזיני הדעות הפוליטיות בארצות הברית, נשיונל ריוויו מקבל מספר מועט של פרסומות. המגזין ממומן מדמי מנוי, תרומות וגיוסי תרומות.
באקלי אמר ב-2005 כי המגזין הפסיד כ-25 מיליון דולר במשך 50 שנותיו.[19]
עורכים וכותבים
[עריכת קוד מקור | עריכה]העורך הראשי של המגזין הוא ריץ' לורי. רבים מהפרשנים של המגזין קשורים למכוני מחקר כמו The Heritage Foundation ו-American Enterprise Institute. כותבים אורחים בולטים כללו את ניוט גינגריץ', מיט רומני, פיטר טיל וטד קרוז.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של National Review
National Review, ברשת החברתית פייסבוק
National Review, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
National Review, ברשת החברתית אינסטגרם
National Review, סרטונים בערוץ היוטיובNational Review, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)- מאמרים מתורגמים לעברית, באתר מידה
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 Perlstein, Rick (11 באפריל 2017). "I thought I understood the American Right". The New York Times. נבדק ב-7 ביוני 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Nash, George H. (1976, 2006).
- ^ Frohnen, Bruce, Jeremy Beer, and Jeffrey O. Nelson (2006) American Conservatism: An Encyclopedia.
- ^ Carl T. Bogus, Buckley: William F. Buckley Jr. and the Rise of American Conservatism, 2011, ISBN 9781608193554
- ^ John P. Diggins, "Buckley's Comrades: The Ex-Communist as Conservative," Dissent July 1975, Vol. 22 Issue 4, pp. 370–386
- ^ Buckley, William F. (24 באוגוסט 1957). "Why the South Must Prevail" (PDF). National Review. Vol. 4. pp. 148–149. נבדק ב-16 בספטמבר 2017.
{{cite news}}: (עזרה) - ^ Quoted in John B. Judis, William F. Buckley, Jr.: Patron Saint of the Conservatives (2001) p. 138
- ^ Laura Kalman, Right Star Rising: A New Politics, 1974–1980 (2010) p. 23
- ^ Judis, William F. Buckley, Jr.: Patron Saint of the Conservatives pp. 283–287
- ^ William F. Buckley Jr. "Goldwater, the John Birch Society, and Me". Commentary. אורכב מ-המקור ב-8 במרץ 2008. נבדק ב-9 במרץ 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The War on Drugs is Lost". National Review. 12 בפברואר 1996. אורכב מ-המקור ב-25 באוקטובר 2000. נבדק ב-29 בנובמבר 2020.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Against Trump". National Review. 21 בינואר 2016.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "The Mouth That Toured". National Review. 17 ביולי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Against the Trump Trade Bill". National Review. 3 ביולי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "Keep the Pressure on Kim". National Review. 2 במאי 2018.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Beinart, Peter (13 ביולי 2018). "The 'To Be Sure' Conservatives". The Atlantic.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Robinsonw, Emerald (29 ביוני 2018). "The Collapse of the Never-Trump Conservatives". The American Spectator. נבדק ב-6 בדצמבר 2022.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "National Review". National Review Institute. אורכב מ-המקור ב-10 בינואר 2016. נבדק ב-18 ביוני 2010.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Shapiro, Gary.