שביתת הנשק של אלוהים
שביתת הנשק של אלוהים או ההפוגה של אלוהים (בלטינית: Treuga Dei) הייתה פעילות שאורגנה על ידי הכנסייה הקתולית בימי הביניים במטרה להפחית את האלימות ולהגביר את הביטחון האישי.
אחרי שהוכח שהרעיון של פאקס דאי הצליח והאלימות כלפי חסרי הישע אכן נבלמה, שאפו אנשי הכנסייה לצמצם עוד יותר את האלימות ולקבוע ימים בהם יהיו כל בני האדם פטורים מאלימות ויוכלו להקדיש עצמם לפעילות דתית, רעיון שזכה לכינוי "שביתת הנשק של אלוהים". ב-1027 התכנס הקונסוליום של אלנה (Elna) שקבע אי-לוחמה בסופי השבוע, כלומר הימים שבין שבת לשני וכן בחג הפסחא, חג המולד וחגיהם של קדושים מסוימים. בשנים 1030–1040 ערכה הכנסייה מסע שכנוע במטרה להגביל את הלחימה לימות החול ולהשיג הפוגה בלחימה מיום חמישי ועד יום שני וכן בחגים כולל כל ימי החג של הקדושים השונים.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]ההתחלה כנראה הייתה עממית. תנועת מחאה של הכמרים הכפריים שניסו לארגן את קהילותיהם למנוע מלחמות פרטיות. כשהתנועה התחזקה הם הצליחו להשביע אבירים לא לפגוע באנשי כנסייה הנעים בדרכים ולא לפגוע בעבודת האיכרים.
הבישופים הצטרפו מהר כי הבינו שהתנועה מסייעת למעמדם הדתי ושהיא מאפשרת להם להטיל קנסות על מפרי השלום, קנסות שיכנסו לכיסם.
כאשר התמסדה התנועה היא הפכה לתנועת שלום בשם האלוהים ובאמצעות השליטים והבישופים. מלכי צרפת הבטיחו בהכתרתם הבטחה להשכנת השלום. אולם לא היה שלום מלא כפי שרצו העם והכמורה, כלומר ביטחון אישי וביטחון רכוש מלאים, ובמקום זאת הושגה פשרה של שביתת נשק בשם האלוהים, treuga dei, שהוציאה ימים מסוימים ותקופות שנה מסוימות מחוץ לזכות המלחמה של האצולה, במקביל להכרזה על חסינות מתמדת לנזירים ועולי רגל. הסדרי השלום היו תלויים בשליט ובכוחו ובאיזון שאר הכוחות הפוליטיים בטריטוריה ומומשו במערכת המשפט של השלטון המרכזי במקום בקרבות ובנקמת דם או מלחמה על כבוד.
תיעוד התופעה
[עריכת קוד מקור | עריכה]רדולפוס גלאבר (המוכר גם כראול גלאבר, 985–1046) שהיה נזיר במנזר קלוני, כתב בכרוניקה Historiarum libri quinque ab anno incarnationis DCCCC usque ad annum MXLIV כי:
בשנת האלף לסבלות האדון (ישו, כלומר שנת 1033 שהיא בדיוק אלף שנים אחרי צליבתו של ישו בשנת 33)[1], אחרי מכת הרעב עליו סיפרתי ... הפירות גדלו בשפע והמחסור נסתלק. אז החלו הבישופים ואבות המנזר, בהתחלה באקוויטן, לכנס אסיפות קונצילים. אליהם הביאו שרידי קדושים (רליקוויות) משם התפשט המנהג דרך ארל וליון, לכל בורגונדיה ומשם התפשט בכל רחבי ארץ הפרנקים. הבישופים קבעו שצריך לקיים במקומות מסוימים קונצילים בהשתתפות גדולי הכנסייה והמגנאטים לשם דיון בהסדר השלום ובתיקון הדת. העם, כולל כל שכבותיו, התכנס בשמחה והיה מוכן להקשיב לדברי אנשי הכנסייה. בין היתר בגלל החשש שהאסונות שהתרחשו לא מזמן יחזרו וששפע המזון יעלם.
הייתה שם רשימה, מסודרת לפי פרקים, שבה הוטלו איסורים על עשיית דברים מסוימים והוטלה חובה לעשות דברים אחרים. הנושא המרכזי היה החובה לקיים שלום שלא יופר, כך שאלו שאינם נושאי נשק (אנשי העם ואנשי הדת) יוכלו ללכת בבטחה. שודדים ייענשו בלי רחמים. מקומות קדושים של כנסיות יזכו למעמד "עיר מקלט" כך שאדם שימלט לשם, בלי חשיבות מהי אשמתו, לא ייפגע. החסינות היא לכולם חוץ ממי שהפר הסכם שלום זה, שאותו אפשר לקחת גם מאצל המזבח ולהענישו.
השלכות ההסכמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]גם אחרי הסכמות שביתת הנשק של אלוהים נותרו לאבירים כ-90 ימי לחימה בשנה. אבל לוחמים מקצועיים לא מצאו לעצמם תעסוקה בכל הזמן שבו אסור להילחם. אחת הדרכים שהוצעו על ידי שליטים ואנשי כנסייה היא המאבק בכופרים. הצורה המקובלת של מאבק בכופרים באותן שנים היו מסעי הצלב ועל פי היסטוריונים רבים, אחת הסיבות להתעוררות מסעי הצלב ולקריאתו של האפיפיור אורבנוס השני בוועידת קלרמון לגאולת המקומות הקדושים מידי הכופרים היא ההסכמות של אי לוחמה שהושגו והצורך לפרוק את האלימות.
החל בסוף המאה ה-11 המושגים פאקס דאי ושביתת הנשק של אלוהים התמזגו למושג אחד והגבולות בין שתי התנועות נעלמו.
תופעת לוואי חשובה של הסדרי השלום הייתה נטילת העצמאות הצבאית מהדרג הנמוך של הפיאודלים וכתוצאה מכך נטילת העצמאות הפוליטית מהם ופגיעה כלכלית מאבדן היכולת לנצל את הכנסיות.
תופעה נוספת הייתה יציאת הכנסיות והמנזרים מחסות הסניורות המקומיות והכפפתם לשלטון המרכזי. מכאן גם ירידה בהכנסות של אדוני הסניורות ומעורבות השליט במינויים כנסייתיים. הכנסייה הצליחה לגרום לכך שלמשרות שהתפנו ימונו רק אנשים משכילים והשליט הרוויח מזה אנשי מנגנון ראויים.
אריסטוקרטים שאיבדו מכוחם והכנסתם פנו לשליט בבקשה להסתפח למנגנון השלטון וקיבלו פיאודום בתמורה.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- יצחק חן, סוף האלף הראשון, דת חברה ותרבות במאה העשירית, האוניברסיטה המשודרת, ת"א, תשמ"ו, 1985
- שלמה נאמן, לידתה של ציוויליזציה: אלף שנות אירופה לאטינית. תל אביב: ספרית פועלים, תשל"ה, עמ' 238-242
- Rodulfi Glabri Historiarum Libri Quinque; Rodulfus Glaber, The Five Books of the Histories (cover title: Rodulfus Glaber, Opera) ed. J. France ,Oxford, 1989
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- שביתת הנשק של אלוהים, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ היסטוריונים שמשווים את הטקסט הזה לטקסטים קיימים אחרים טוענים שגלאבר נטל לעצמו חרות בשינוי שנת הכינוס כך שתתאים למלאת 1000 שנה לצליבת ישו, ולדעתם הכינוס התקיים כנראה ב-1027