קרב המל
 | ||||||||||||||||||
| חיילים אמריקאים וטנקי סימן 5 בריטים בצרפת, 1918 | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם הראשונה | ||||||||||||||||||
| תאריכים | 4 ביולי 1918 – הווה (106 שנים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | צפון צרפת | |||||||||||||||||
| קואורדינטות |
49°53′56″N 2°34′14″E / 49.89888889°N 2.57055556°E | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון למדינות ההסכמה | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
 | ||||||||||||||||||
קרב המל התרחש ב-4 ביולי 1918 בעיירה לה המל בצפון צרפת, במסגרת החזית המערבית במלחמת העולם הראשונה. במסגרת הקרב תקפו כוחות חי"ר אוסטרלים ואמריקאים יחד עם טנקים בריטים את העמדות הגרמניות בעיירה ובסביבתה. המתקפה תוכננה ונוהלה על ידי לוטננט גנרל ג'ון מונש, מפקד הקורפוס האוסטרלי, ונחשבת למוצלחת מאוד. יעדי המתקפה הושגו תוך 93 דקות, 3 דקות יותר מהזמן שהקציב לכך מונש בתכנונו.
רקע
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתחילת 1918, כתוצאה מחוזה ברסט-ליטובסק, יצאה רוסיה מן המלחמה. כתוצאה מכך העבירה גרמניה קרוב ל-50 דיוויזיות לחזית המערבית, וב-21 במרץ 1918 יצאה למתקפת האביב, במהלכה ניסו הגרמנים לנצל את יתרון הכוחות שהיה להם, בטרם יצטרף למערכה חיל המשלוח האמריקאי, שהיה בדרכו לאירופה. לאחר מספר הצלחות ראשוניות, בעיקר באזור הסום, נבלמה התנופה הגרמנית, ועד יוני הסתיימה מתקפת האביב עם הישגים מועטים לגרמנים.
העיירה לה המל והגבעות מסביבה היו אזור בעל חשיבות אסטרטגית לשני הצדדים. השטח נשלט על ידי הגרמנים, שניצלו את הגבעות לשליטה על האזור ולמתקפה אפשרית בכיוון אמיין, הנמצאת כ-17 קילומטרים ממזרח. כוחות מדינות ההסכמה נמצאו כ-2.5 קילומטרים ממערב להמל, וראו חשיבות בתפיסת האזור השולט כהכנה לקראת המתקפה הגדולה שתוכננה (מתקפת מאה הימים).
הכנות למתקפה
[עריכת קוד מקור | עריכה]תכנון הקרב הוטל על ג'ון מונש, אשר תכנן אותו בקפדנות. היה זה הקרב הראשון שלו כמפקד הכוחות האוסטרלים. מונש תכנן מתקפה משולבת הכוללת כוחות רגלים, טנקים וארטילריה. מונש האמין כי יש להגן על חיילי הרגלים ותכנן את המתקפה כך שינועו מוגנים ככל הניתן עד לעמדות הגרמנים.
למתקפה הוקצו 60 טנקי סימן 5 בריטים. מונש ראה בטנקים כלי עיקרי לפריצת העמדות הגרמניות ותכנן את המתקפה כך שהטנקים ינועו ראשונים ויפצחו את עמדות הגרמנים, וחיילי הרגלים ינועו מוגנים בעקבותיהם, מוכנים להשתלט על עמדות נטושות ולטהר את השטח. כדי להבטיח שיתוף פעולה מוצלח, התאמנו הרגלים האוסטרלים יחד עם כוחות השריון בחודשים שלפני הקרב.
ארבעה טנקים נוספים שימשו כטנקי אספקה להעברת ציוד לכוחות המתקדמים. כמות האספקה שיכל טנק בודד להעביר לחזית הייתה שקולה לזו של 1,200 חיילים. אספקה נוספת הועברה לכוחות בהצנחה על ידי מטוסים.
הארטילריה תוכננה כמסך ארטילרי מתגלגל לפני כוחות הקרקע, שינועו מוגנים מאחוריו. מעל 600 תותחים בריטים וצרפתים רוכזו באזור כהכנה למתקפה. בימים שלפני המתקפה ירו התותחים באופן קבוע כדי להסוות את יום המתקפה. בשבועיים שלפני הקרב נורו פגזי עשן וגז על עמדות הגרמנים מדי יום לפנות בוקר, במטרה לגרום להם לחבוש את מסיכות הגז ביום הקרב.
כוחות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
כוחות מדינות ההסכמה כללו בעיקר כוחות מהקורפוס האוסטרלי. בתחילה הוצע לצרף לכל גדוד רגלים אוסטרלי פלוגת חיילים אמריקאים כדי שאלה יצברו ניסיון קרבי וכדי לחזק את היחידות האוסטרליות השחוקות. ביום שלפני המתקפה החליט מפקד הכוחות האמריקאים, גנרל פרשינג כי חלק מכוחותיו לא ישתתפו בקרב והדבר דרש ארגון מחדש של חלק מהיחידות האוסטרליות. בסופו של דבר השתתפו בקרב ארבע פלוגות אמריקאיות. סך הכוחות התוקפים היה כ-7,000 חיילים.
כן השתתפו בקרב כ-60 טנקים מחטיבת הטנקים החמישית הבריטית, ארטילריה ומטוסים.
הכוחות הגרמנים באזור כללו שתי דיוויזיות (הדיוויזיה ה-13 והמילואים ה-43) מהארמייה השנייה בפיקודו של גאורג פון דר מרוויץ, ובסך הכל כ-5,600 חיילים.
הקרב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בליל 3 ביולי נעו הטנקים הבריטים לאזורי ההיערכות שלהם, כ-800 מטרים מאחורי הקווים הקדמיים. בשעה 03:02 לפנות בוקר ב-4 ביולי החלה הרעשה ארטילרית על קווי הגרמנים, כמדי יום. הגרמנים, שהורגלו לפגזי גז בהפגזות הקודמות, חבשו את מסיכות הגז שהגבילו את תנועותיהם. מטוסים בריטים הפציצו גם כן את קווי הגרמנים. בחסות ההפגזה התקדמו הטנקים הבריטים אל החזית.
בשעה 03:10 החלה ההפגזה העיקרית שכללה גם פגזי עשן שסיפקו מסתור לכוחות המתקדמים. חיילי הרגלים האוסטרלים יצאו משוחותיהם והחלו להתקדם, כשמסך הארטילריה המתגלגל נמצא במרחק של עד 200 מטרים לפניהם. במספר מקרים פגעו פגזי ארטילריה בחיילים אוסטרלים ואמריקאים והביאו לנפגעים בקרב הכוחות המתקדמים.
הכוחות האוסטרלים המשיכו להתקדם בחסות הטנקים. במספר גזרות התעכבו הטנקים וחיילי הרגלים נאלצו להתקדם בלעדיהם. כוחות מדינות ההסכמה ניהלו קרבות קשים בלה המל עצמה וביערות שמסביב.
בתוך 93 דקות השלימו כוחות ההסכמה את משימותיהם. בשעה 4:45 לפנות בוקר הגיעו לכוחות בחזית הטנקים שהוקצו להעברת אספקה. עד השעה 7:00 בבוקר השלימו האוסטרלים באופן סופי את כיבוש לה המל והאזור.
מיד לאחר תפיסת העיירה החלו הכוחות האוסטרלים בבניית הגנות מפני התקפת נגד גרמנית. הטנקים הבריטים נשארו להגנה ולקראת הערב הוסגו לאחור. בלילה הבא החלו הגרמנים להטריד את החיילים בחזית בירי צלפים ובהפגזות ארטילריה.
ב-5 ביולי בשעה 22:00 ניסו הגרמנים לבצע התקפת נגד, שכללה פגזי גז והסתערות של חיילי סער ורגלים. למרות הצלחות מועטות, נהדפה ההתקפה בעזרת תגבורות שהוזרמו לאזור המתקפה.
אחרית דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקרב כוחות מדינות ההסכמה היו כ-1,400 הרוגים ופצועים, מתוכם כ-1,000 נפגעים אוסטרלים, כ-300 אמריקאים, ו-13 חיילים בריטים מצוותי הטנקים. אבדות הגרמנים כללו כ-2,000 הרוגים וכ-1,600 חיילים שנפלו בשבי, בנוסף לציוד רב.
שני חיילים אוסטרלים עוטרו בצלב ויקטוריה, העיטור הצבאי הבריטי הגבוה ביותר. בנוסף, העניקו הבריטים עיטורים צבאיים ל-14 חיילים אמריקאים. אחד מהחיילים האמריקאים, תומאס פופ, עוטר על פעולותיו בקרב גם במדליית הכבוד של הצבא האמריקאי.
פרט לשלושה טנקים, הגיעו כל הטנקים הבריטים ליעדיהם במהלך הקרב. לפחות חמישה טנקים נפגעו בקרב, אולם הם תוקנו מאוחר יותר.
קרב המל הושלם בתוך 93 דקות, רק 3 דקות מעבר לזמן שהקצה מונש בתכנונו המדוקדק. מונש זכה לשבחים רבים על ניהול הקרב. האבדות בקרב כוחות ההסכמה נחשבות נמוכות ביחס למלחמת העולם הראשונה.
ארבעת הפלוגות האמריקאיות שהשתתפו בקרב צברו ניסיון רב, וחזרו ליחידותיהן המקוריות מיד עם תומו. מונש שיבח את תפקוד החיילים האמריקאים. למרות ההצלחה, פרשינג, מפקד חיל המשלוח האמריקאי, הודיע כי יחידותיו לא יפעלו שוב תחת פיקוד כוחות ממדינות אחרות.
אף שהיה קרב בקנה מידה קטן יחסית למלחמה, הקרב הותיר חותם בכך שהיווה הדגמה מוצלחת להתקפה משולבת שכללה רגלים וטנקים, בדומה לקרב קמברה. טקטיקות שנוסו בקרב המל נחלו הצלחה גם בקרבות בקנה מידה גדול יותר, כדוגמת קרב אמיין, והיה להם חלק גדול בהצלחת מדינות ההסכמה בהמשך המלחמה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
יובל מלחי, מתקפת 100 הימים וכלי הנשק שניצח את המלחמה, באתר "קטעים בהיסטוריה", 13 באוקטובר 2013
