קטלס

קטלס (אנגלית: cutlass) הוא סוג חרב צבאית בעל להב קצר ורחב עם שפה חדה יחידה, ושמורות ניצב מפותחות או חיפוי רחב להגנה על כף היד. צורות שונות של חרב כזו היו נפוצות באירופה ובמדינות המערב מן המאה ה-16 ועד המאה ה-20 כנשק תקני לחימוש חיילים רגלים ומלחים. בתרבות הפופולרית המודרנית מוכרת הקטלס בעיקר כנשק אייקוני של פיראטים בעידן אוניות המפרש.

אטימולוגיה

המילה האנגלית cutlass קרוב לוודאי זכתה לפופולריות עקב צירוף המילים cut ("חיתוך") עם סיומת החיבה lass (נערה או אישה צעירה בגאלית סקוטית ובעגה אנגלית), ואולם אין זה מקורה האטימולוגי של המילה. במאות ה-17 וה-18 תכופות אויתה המילה cuttoe, והיא התפתחה במאה ה-17 כווריאציה על המילה הצרפתית coutelas, שבאותה תקופה תיארה חרב קצרה דמוית מצ'טה, ובצרפתית מדוברת כיום משמעה "סכין". המילה הצרפתית היא בעצמה שיבוש של המילה האיטלקית coltellaccio שמשמעה המילולי "סכין גדולה", ובמאה ה-16 ציינה חרב דמויי סיף פרשים עם להב קצר. כיום נקראת הקטלס בצרפתית Sabre d'abordage (מילולית: סיף להסתערות על סיפון), בגרמנית Entermesser (מילולית: סכין להסתערות על סיפון) ובספרדית Alfanje.

בצבאות היבשה הבריטיים, הקטלס תכופות כונתה האנגר (hanger), שפירושו "נתלה", שכן הלהב הקצר איפשר לחרב להיתלות בנדן מחגורתו של חיל רגלי בלי להיתקע בקרקע או להסתבך ברגליו בעת הצעידה והלחימה.

בעברית, אוריאל אופק תרגם קטלס כ"חרב מלחים", בתרגומו לספר אי המטמון של רוברט לואיס סטיבנסון, אך השימוש במונח העברי נדיר.

היסטוריה

אדמירל בריטי מחזיק קטלס בציור דיוקן משנת 1701. תצורה זו עם מגן פרקים צנוע הייתה נפוצה בתקופת שודדי הים הקאריביים יותר מחיפוי המתכת הרחב האופייני למאה ה-19.

סוגים שונים של חרבות קצרות בעלות להב רחב עם שפה חדה יחידה היו נפוצים באירופה לפחות מאז ראשית ימי הביניים, למשל הסאקס (seax), המסר (אנ') והפלשיון (falchion). לעיתים הן נראו כסכינים גדולים, נקראו בשמות שפירושם "סכין" (כגון messer בגרמנית ו-coltellaccio באיטלקית), יוצרו על ידי יצרני סכינים, ובדומה למצ'טה שימשו גם למלאכות שונות כגון כריתת ענפים וסבך. חרבות כאלו שימשו בעיקר חיילים רגלים ואנשים פשוטי-עם, כנשק צד לגיבוי ולהגנה עצמית, שכן הלהב הקצר היה זול ופשוט יותר לייצור מלהב ארוך, קל יותר לשימוש בייחוד על ידי אנשים שלא קיבלו הדרכה ואימון מקיפים בסיוף או אמנות לחימה, ונוח יותר לנשיאה בנדן תלוי מן החגורה בעת שהמשתמש עסק במלאכות היומיום או נלחם בנשק עיקרי כמו נשק מוט, קשת או מוסקט. חרבות קצרות גם היו מסורבלות פחות ללחימה במקומות צפופים, כגון בתוך בניינים וחדרים נמוכי תקרה ובייחוד על ספינות, ולכן היו נשק צד מועדף על מלחים, ובכלל זה שודדי ים.

מסוף המאה ה-15, בתקופת הרנסאנס באירופה, החלו לצייד חרבות כאלו בצורות שונות של שמורות ניצב משוכללות להגנה על כף היד, בנוסף או במקום שמורות הניצב המוצלבות הפשוטות מימי הביניים. שמורות הניצב היו מצורות רבות ומגוונות: טבעות שונות, קשת או פרסה מצד הניצב להגנה על פרקי האצבעות, "סלסלה" מחושלת מפיסות שתי וערב של מתכת, קשווה או קשוות מתכת הדומות לקשוות צדפה, חיפוי מתכת בצורת ספל או פעמון, ולעיתים קרובות שילוב של מספר מרכיבים כאלו. הדוסאק (dusack) היה שם כללי לחרב קצרה בעלת שמורות ניצב מפותחות, וכן למדמה חרב עשוי מעץ או מעור לבטיחות, אשר שימש באימונים ובתחרויות סיוף והיה בנוי להגנה על כף היד. פגיעות חרב בכף היד ובאמת היד הן בין הנפוצות ביותר בסיוף, ולכן הפכו שמורות ניצב משוכללות את האימון ואת הלחימה לבטוחים יותר, בייחוד לסייף המתחיל, והשפיעו על סגנון הסיוף האירופי. בספרי הדרכה לסיוף החל מסוף המאה ה-15 מופיעות יותר ויותר עמידות מוצא שבהן כף היד המוגנת מושטת קדימה ומשמשת להגנה מהתקפות היריב, בדומה לשימוש במגן בימי הביניים.

מלחים מתרגלים שימוש בקטלס על סיפון קורבטה של הצי המלכותי בשנת 1882.

החל מסוף המאה ה-18, הפופולריות של סיף הפרשים באירופה גרמה לכך שחרבות מטיפוס הקטלס עוצבו ונתפסו בעיקר כגרסאות קצרות להב וקלות יותר של סיף פרשים. בתקופה זו החלו לייצר דגמים תקניים של חרבות בייצור המוני, שסופקו במספרים גדולים לצבאות ולציים, ושימשו לציוד החיילים והמלחים. בצבאו של נפוליאון למשל, לא רק קצינים ומש"קים אלא גם מרבית החיילים הפשוטים חגרו חרב כנשק צד לגיבוי, שכן האקדחים, המוסקטים והתותחים של אותה תקופה היו בעלי קצב אש איטי ומועדים לתקלות. חיילים פשוטים בדרך כלל צוידו בחרבות קצרות-להב מטיפוס הקטלס, על מנת שלא לסרבל את תנועתם כשהם עסוקים בתפעול נשקם העיקרי, בדרך-כלל מוסקט מכודן בחיל הרגלים או תותח בחיל הארטילריה.

מלחים היו מפורסמים במיוחד בשימוש בקטלס, והמילה עצמה אולי הופיעה בצי המלכותי הבריטי. תחת שמות ומונחים שונים היה הקטלס נשק תקני במרבית ציי המלחמה של אירופה, ושימש בעיקר להסתערות פנים-מול-פנים על סיפון אוניית האויב (boarding) שעדיין התרחשה מדי פעם בתקופת המלחמות הנפוליאוניות, אף כי מרבית הקרבות הימיים כבר הוכרעו באש תותחים. אקדחים וכלי נשק קל אחרים אמנם שימשו לפתיחת ההסתערות, אך התרוקנו מיד והיו איטיים לטעינה מחדש. הלהב הקצר של הקטלס היה פחות מסורבל בלחימה על סיפון צפוף ועמוס בחיבל, או בסיפונים התחתונים נמוכי התקרה. בניגוד לאנשי חילות היבשה, מלחים לא נדרשו לחגור את החרבות שלהם: בחיי היומיום הן ננעלו בנשקייה של הספינה כדי שהמלחים לא יתפתו להשתמש בהן למרד, ולפני הקרב הן הוצבו במערומים במקומות שונים בספינה למקרה שיהיה צורך להסתער על סיפון האויב, או להגן על הספינה מהסתערות האויב. בשנות ה-60 של המאה ה-19 עדיין כלל חימושה התקני של הווריור, אוניית הראשה המתקדמת ביותר של הצי המלכותי, חרבות קטלס רבות, אף כי בתקופה זו גדל הטווח היעיל של התותחים למספר קילומטרים, והסיכוי של אונייה מחופת שריון ומונעת בקיטור להיות מעורבת בהסתערות פנים-מול-פנים היה קטן מאוד.

פיראט מחזיק קטלס עם חיפוי יד בצורת פעמון בציור על כריכת הספר אי המטמון ממהדורת 1911.

באופן רשמי פסק השימוש בקטלס כנשק מבצעי בציים רבים רק במאה ה-20. הצי המלכותי הודיע בשנת 1936 שחרבות קטלס ישמשו רק לטקסים, אף כי השימוש המבצעי האחרון בהם היה ככל הנראה בפשיטה על חופי סין בשנת 1900. צי ארצות הברית ניפק עוד בשנת 1917 מודל חדש של קטלס ליחידותיו, ובשנת 1941 ניפק מודל אחרון שהיה גרסה משופרת קלות של מודל 1917. חרבות אלו אוחסנו כמבצעיות רשמית עד שנת 1949, אף כי לא נעשה בהן שימוש מעשי. בשנת 1950, בקרב אינצ'ון במלחמת קוריאה, דווח כי מש"ק הנדסה בחיל הנחתים של ארצות הברית השתמש בקטלס ממודל 1941 להרוג חייל אויב. גם בצי האמריקאי משתמשים עדיין בחרבות קטלס בטקסים ובמצעדים.

בתרבות הפופולרית

במאה ה-19 ובמאה ה-20 צוידו דגמי הקטלס התקניים בצי המלכותי בשמורות ניצב שעוצבו כחיפוי מתכתי בצורת "פעמון" (bell guard) שהקיף את מרבית כף ידו של המשתמש. צורתם של דגמים אלו הפכה לאיקונית בתרבות הפופולרית, וכיום מקושרת ברומנים היסטוריים, בתיאטרון, בקולנוע ובמשחקי מחשב בעיקר עם פיראטים מ"תקופת הזוהר של שוד הים" במאה ה-18. קישור זה הוא אנכרוניסטי במידת מה. בפועל, פיראטים במאה ה-18 השתמשו בחרבות הקטלס הנפוצות באותה תקופה, שכללו צורות רבות ושונות של שמורות ניצב ובעיקר כאלו המצוידות במגן פרקים פשוט בצורת קשת או פרסה, וכן הם השתמשו בחרבות מסוגים אחרים שהיו נפוצים באותה תקופה.

דגי משפחת הרצועניים מכונים באנגלית cutlessfish ("דגי קטלס") עקב דמיון צורת גופם המוארכת וחדת הזנב ללהב של קטלס.