צנרור קנה

תרגול של ביצוע אינטובציה בבובת הדמיה, תוך שימוש בלרינגוסקופ

צִנְרוּר או צנרור הקנה (באנגלית: Intubation; בלעז: אינטובציה) היא פעולה פולשנית שמבצע רופא או פרמדיק, במטרה להבטיח מעבר אוויר חופשי אל הריאות ומהן. במהלך הפעולה מוחדר צינור פלסטי (ידוע בשם "טובוס" או "צינור תוך-קני") דרך אפו או פיו של החולה, אל תוך קנה הנשימה - בין מיתרי הקול, ובכך מבטיח את מעבר האוויר. גודל הצינור המוחדר משתנה מאדם לאדם, וקיימים כללים להתאמת גודלו לגיל ולמין המטופל.

מטרה

אינטובציה היא פעולה נפוצה בקרב נפגעי טראומה גופנית, וגם בחדרי ניתוח ובחולים בהרדמה מלאה. במצב חירום נדרש טיפול זה כאשר חולה אינו מסוגל לקיים נשימה תקינה בעקבות טראומה גופנית, מחלות ריאה, לב או איבוד הכרה פתאומי. לעיתים מבוצעת אינטובציה פרופילקטית - מניעתית - במצבים שבהם אין בעיה בנשימתו של החולה, אולם צפויה להתפתח, למשל כמו בעקבות כוויות בחלל הפה או אנפילקסיס.

ביצוע הפעולה

הרדמה או טשטוש

האינטובציה מבוצעת בחולה שהוא מחוסר הכרה (למעט במקרים חריגים) מכיוון שמנגנוני ההגנה של הגוף, כגון שיעול והקאה, מונעים את כניסת הצינור לעומק הקנה. כשנדרשת אינטובציה בחולה הנמצא בהכרה, מטשטשים את הכרתו בתרופות כגון בנזודיאזפינים, קטמין או פרופופול. שימוש במרפי שרירים כגון סוקסיניל כולין מתבצע באופן שגרתי בחדרי ניתוח בשגרה ובחירום, מכיוון שהם יעילים מאוד בביטול התנגדות החולה. היות שתרופות אלה משתקות גם את שרירי הנשימה, ניתן לתת אותן רק כאשר החולה מורדם על ידי תרופות אחרות. במקרים חריגים, שבהם קשה במיוחד לבצע את האינטובציה לפני ניתוח, מבצעים אינטובציה בזמן עירות (Awake Intubation): מרדימים את הלוע ואת הקנה על ידי ריסוס חומר הרדמה מקומי (דוגמת לידוקאין) במשך כחצי שעה.

במתאר שטח, מבצעים הרדמה על ידי הזרקת קטמין תוך-שרירית או תוך-ורידית, עם עדיפות דרך הוריד (אם החולה בהלם תת-נפחי, התרופה תיספג לאט מהשריר). קטמין היא תרופת ההרדמה היחידה שאינה מדכאת את מרכזי הנשימה במוח ולכן מאושרת לשימוש בשטח. לתרופה זו מספר תופעות לוואי, אחת מהן היא עלייה בלחץ הדם, כתוצאה מעלייה בלחץ התוך-גולגולתי שגורמת התרופה. אפקט זה לא רצוי בחולים המצויים בהלם תת-נפחי. כמו כן, תרופה זו עלולה להעלות את הלחץ התוך-גולגולתי במקצת, ולכן מעדיפים שלא להשתמש בה בפגועי ראש.

החדרת הצינור

כדי להחדיר את הצינור אל תוך הקנה - מעט לפני הקרינה (נקודת הפיצול לברונכוסים), נעשה שימוש בלרינגוסקופ, מכשיר מעוקל בעל פנס בקצהו, המאפשר להרים את בסיס הלשון והאפיגלוטיס, ובכך לחשוף את מיתרי הקול ולהחדיר את הצינור. פיתוח חדשני העושה שימוש בסיב אופטי, מכונה גליידוסקופ, מאפשר לראות את המסלול שהטובוס עובר דרכו מבעד למסך, ומייתר את הצורך להסתכל אל תוך גרון החולה.

לצינור התוך-קני יש בלונית המקיפה אותו לקראת קצהו, שלאחר שהצינור בתוך קנה הנשימה, מנפחים אותה בעזרת מזרק 10cc והיא מקבעת את הצינור בקנה, ומונעת דליפת אוויר ומעבר הפרשות שיוצאות מהוושט אל הקנה. בילדים, בגלל עדינות הרקמות, יש חשש שהבלונית תגרום לפצע לחץ על הקנה, ולכן נמנעים משימוש בבלונית ומשתדלים לבחור צינור רחב דיו כדי שתיווצר דליפת אוויר מינימלית.

על מנת לוודא שהטובוס אכן חדר לתוך הקנה ולא לתוך הוושט, נעשית האזנה לריאות בעזרת מסכת. במידה ונשמעים קולות גרגור והתנפחות באזור הקיבה, סימן שהצינור אינו ממוקם נכון. הגעת אוויר לריאה אחת בלבד מעידה על כך שהצינור הוכנס עמוק מדי, וחדר לאחד הברונכוסים הראשיים. למרות זאת, לא ניתן תמיד לקבוע בוודאות את מיקום הטובוס, בשל מגוון סיבות הקשורות באופי הפגיעה, בסביבה ובמיומנות המטפל נוכח הסיטואציה. הדרכים הוודאיות היחידות לדעת שהטובוס במקום הן בעזרת קפנוגרפיה (חיבור של חיישן פחמן דו-חמצני לטובוס), או בעזרת צילום חזה. רמת פחמן דו-חמצני קבועה לאורך כדקה מבטיחה כמעט בוודאות שהטובוס יושב בקנה הנשימה ולא בוושט.

ראו גם

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא צנרור קנה בוויקישיתוף

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.