לדלג לתוכן

נאום 18 ביוני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נאום 18 ביוני
Appel du 18 Juin
נאומו של דה גול מ-18 ביוני מופיע על לוח זיכרון בלה רושל
נאומו של דה גול מ-18 ביוני מופיע על לוח זיכרון בלה רושל
נאומו של דה גול מ-18 ביוני מופיע על לוח זיכרון בלה רושל
תאריך 18 ביוני 1940 עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה צרפתית
נואם שארל דה גול, סגן שר ההגנה
חשיבות היווה השראה ללוחמי הרזיסטאנס בצרפת הכבושה, וללוחמי צרפת החופשית מחוץ לצרפת
מקום רשת ה-BBC מלונדון
קהל אזרחי צרפת
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נאום 18 ביוניצרפתית - "L'Appel du 18 Juin") הוא נאום שנשא שארל דה גול ברשת ה-BBC מלונדון ביום 18 ביוני 1940. בנאומו הכריז דה גול כי על אף תבוסת צרפת במערכה על צרפת במלחמת העולם השנייה, אין בכוונתו להיכנע, ובכוונתו להמשיך את המאבק עד לניצחון הסופי על הנאצים. נאום זה היווה השראה ללוחמי הרזיסטאנס בצרפת הכבושה, וללוחמי צרפת החופשית מחוץ לצרפת.

רקע היסטורי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתחילת יוני 1940, לאחר התבוסה הצרפתית במערכה על צרפת, ונפילת פריז בידי הנאצים, עקרה ממשלת צרפת מפריז לבורדו. על הפרק עמדו הצעות להמשך המאבק. חברי הממשלה התקיפים, בהם ז'ורז' מנדל, הציעו כי הממשלה תעקור למושבות צפון אפריקה ותמשיך משם את הלחימה. אחרים העדיפו להיכנע. ראש הממשלה הצרפתי, פול ריינו, לא עמד בלחץ של חברי ממשלתו, וב-16 ביוני 1940 נשבר ריינו והכריז על התפטרותו, מול רוב בממשלתו אשר תמך ב"שלום נפרד", ביטוי שפירושו היה למעשה כניעה.

עוד באותו הלילה קרא נשיא צרפת אלבר לברן למרשל פטן, והודיע לו כי הוא מטיל עליו את תפקיד ראש הממשלה. אנשי הקו התקיף בממשלה החלו להימלט משהסתבר כי הממשלה החדשה אינה מוכנה לסבול התנגדות. שארל דה גול, שהיה סגן שר ההגנה, נמלט בעזרת ידידו, הגנרל הבריטי אדוארד ספירס, אשר העלה אותו, ב-17 ביוני, באופן חשאי על מטוס שהטיס אותו ללונדון. דה גול עוד תלה תקוות בחברי הממשלה כמאנדל, והמושלים הקולוניאלים במושבות כשארל נוגס, שימשיכו את המערכה מחוץ לגבולות צרפת, אך כאשר נמלט, היה ברור לו כי עליו, באופן אישי, לשאת קול רם וברור למען המשך הלחימה וכנגד מגמת הכניעה של הממשל החדש המתגבש, שנודע לאחר מכן בכינוי "צרפת של וישי".

נשיאת הנאום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיד לאחר הימלטותו, ב-18 ביוני 1940, נשא דה גול נאום ברדיו הבריטי, אשר נקלט היטב אף בצרפת. צ'רצ'יל העמיד לרשות דה גול את ה-BBC, וסיכם עמו כי נאומו יושמע כאשר תבקש ממשלת צרפת שביתת נשק מן הגרמנים, דבר שקרה עוד באותו יום, וחייב את דה גול להבהיר כי למרות התפתחות זו, יש צרפתים שבכוונתם להמשיך את המאבק.[1]

תוכן הנאום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בנאומו פנה דה גול אל העם הצרפתי במילים אלו:

הגנרלים, שעמדו במשך שנים רבות בראש צבאות צרפת הרכיבו עתה ממשלה, ובטענם כי הצבא שלנו נוצח, פתחו במו"מ עם האויב כדי לשים קץ לקרבות. ודאי שטפונו גלי הכוחות המיכניים הגרמניים ביבשה ובאוויר. אבל האמנם בכך נאמרה כבר המילה האחרונה? האמנם פסה כל תקווה והתבוסה היא מוחלטת? אני מדבר מתוך ידיעת העניין ואני אומר, כי לא אבדה צרפת. אין היא עומדת לבדה, ואימפריה עצומה עומדת מאחוריה. והיא יכולה להתאחד עם האימפריה הבריטית ולהמשיך בהאבקות.

דה גול סיים את נאומו בקריאה לכל צרפתי נושא נשק המסוגל להמשיך בלחימה, לחבור אליו ולהגיע אליו ללונדון לשם המשך המאבק. את הנאום סיים בהבטחה כי גם למחרת ישא דברים ברדיו מלונדון.

לאחר נשיאת הנאום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם סיום הנאום חש דה גול כי הוא מבודד, ובמילותיו "בגיל ארבעים ותשע שנה נכנסתי להרפתקה, משל לאדם שהגורל הטילו אל מחוץ לכל גדר."[2] מעטים הם ששמעו את הנאום כשנישא ברדיו, אך בימים שלאחר מכן הודפס תכנו של הנאום בכמה עיתונים צרפתים מקומיים, והשמועה אודותיו נישאה מפה לאוזן.[3] נוסחו של הנאום מותן על ידי דה גול בכוונה, על מנת שלא להכעיס את הממשלה הבריטית שעדיין לא ניתקה את יחסיה עם ממשל וישי,[4] אך דה גול הצליח להביך את מארחיו הבריטים בכך שהכריז במסגרת הנאום כי ימשיך וישא דברים ב-BBC גם למחרת, ובכך שהנאום כלל, למרות הכל, התקפה חריפה על ממשלת בורדו, שהבריטים טרם גיבשו יחסם אליה.[5] בימים שלאחר מכן נשא דה-גול עוד שני נאומים ב-BBC, האחד ב-19 ביוני, והשני ב-22 ביוני. הנאום שימש כתמריץ להתגייסות לתנועת צרפת החופשית ולרזיסטאנס, ובעקבותיו נדון דה גול על ידי בית דין צבאי בווישי לגזר דין מוות שלא בפניו.

הערכה היסטורית של הנאום

[עריכת קוד מקור | עריכה]

רבים מעריכים כי נאום זה הוא בין הנאומים החשובים שנישאו במלחמת העולם השנייה, וכי שימש בסיס חשוב לפעילותה של צרפת החופשית.[6][7] ההיסטוריון אנטוני ביוור מכנה את הנאום "נאום מהפנט", ואומר כי על אף שהוא נישא במועד הלא נוח של יום השנה לקרב ווטרלו בו ניצחו הבריטים את נפוליון, הרי שהוא שימש כקריאת התעוררות לצרפת המובסת.[8]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ שארל דה גול, מאבק לחרות, כרך ראשון, "אל הדגל" הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 82
  2. ^ שארל דה גול, המאבק לחרות, כרך ראשון, "אל הדגל", הוצאת עם הספר, 1958, עמ' 83
  3. ^ אנטוני ביוור,A mesmerizing speech הגרדיאן, 29.4.2007
  4. ^ מרק פרו, שבעה גברים במלחמה, הוצאת דביר, 2010, עמ' 80
  5. ^ אנטוני ביוור,A mesmerizing speech הגרדיאן, 29.4.2007
  6. ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת דביר, 2011, עמ' 110
  7. ^ מרק פרו, שבעה גברים במלחמה, הוצאת דביר, 2010, עמ' 80
  8. ^ אנטוני ביוור,A mesmerizing speech הגרדיאן, 29.4.2007