מאיה אנג'לו

מאיה אנג'לו
Maya Angelou
לידה	4 באפריל 1928; סנט לואיס, ארצות הברית
פטירה	28 במאי 2014 (בגיל 86); וינסטון סיילם, ארצות הברית
שם לידה	Marguerite Annie Johnson
מדינה	ארצות הברית
לאום	אפרו-אמריקאים
מקום לימודים	תיכון ג'ורג' וושינגטון, California Labor School
שפות היצירה	אנגלית
יצירות בולטות	ידעתי למה הציפור הכלואה שרה, And Still I Rise, על פעימת הבוקר, Even the Stars Look Lonesome
תקופת הפעילות	מ-1969
הושפעה מ	צ'ארלס דיקנס, ויליאם שייקספיר, ג'יימס ולדון ג'ונסון, אדגר אלן פו, זורה ניל הרסטון
בן או בת זוג	Paul du Feu (1974–1983)
פרסים והוקרה	היכל התהילה הלאומי לנשים (1998); פרס פול רובסון (1990); היכל התהילה השחור של ארקנסו (1993); פרס הורשיו אלג'ר (1992); פרס קאנדס (1990); פרס קריסטל (1992); דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת דרום קרולינה (1989); המדליה הלאומית לאומנויות (2000); אזרחות כבוד של בולטימור (22 במרץ 1990); פרס קרוליינה הצפונית לספרות (1987); פרס הספרות לשירות קהילת הספרות האמריקאית (2013); פרס פרס NAACP Image לעבודה ספרותית, ספר עיון (2009); מדליית ספינגארן (1994); פרס גרמי לאלבום ספוקן וורד (1993); מדליית לנגסטון יוז (1991); מדליית החירות הנשיאותית (2010); פרס גרמי לאלבום ספוקן וורד (1995); פרס פרס NAACP Image לעבודה ספרותית, ספר עיון (2005); פרס גרמי לאלבום ספוקן וורד (2002); פרס מריאן אנדרסון (2008); honorary degree from Spelman College (1983) ;
	mayaangelou.com
חתימה

מאיה אנג'לו (באנגלית: Maya Angelou; ‏4 באפריל 1928 – 28 במאי 2014) הייתה משוררת וסופרת אפרו-אמריקאית, שחקנית ופילוסופית ואחת הדמויות החשובות בתנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית ובספרות האפרו-אמריקאית.

התפרסמה בסדרה של שש אוטוביוגרפיות שפרסמה החל משנת 1969, שהראשונה שבהן ("ידעתי למה הציפור הכלואה שרה") מספרת את סיפור חייה עד גיל 17.

בשנת 1993, בטקס ההשבעה של נשיא ארצות הברית ביל קלינטון, הקריאה את שירה "על פעימת הבוקר" (On the Pulse of Morning), ובכך הייתה למשוררת השנייה בתולדות ארצות הברית שקראה משירתה בטקס השבעת נשיא^[1].

קורות חיים

מאיה אנג'לו נולדה בשם מרגריט אן ג'ונסון בסנט לואיס שבמיזורי ב-4 באפריל 1928. אביה עבד כשוער ומאוחר יותר כתזונאי בצי האמריקאי, ואמהּ עבדה כסוכנת נדל"ן, אחות חדר ניתוח, ומאוחר יותר בצי הסוחר. אחיה הבוגר העניק לה את הכינוי "מאיה". בשש ביוגרפיות שהתפרסמו על חייה ובריאיונות שנתנה קיימים תיאורים רבים (וסותרים) על ימי ילדותה ונערותה של אנג'לו.

בספרה האוטוביוגרפי הראשון, "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה"^[2], המתאר את 17 שנותיה הראשונות, היא מספרת שכאשר הייתה כבת שלוש ואחיה כבן ארבע, הסתיימו נישואי הוריה, ואביה שלח אותם לחיות עם אמו בארקנסו. ארבע שנים אחר כך הופיע לפתע אביה ולקח אותם בחזרה לסנט לואיס כדי לחיות עם אמם. כשמלאו לאנג'לו 8 שנים, נאנסה על ידי החבר של אמהּ, ולאחר שסיפרה על כך לאחיה, נודע המקרה במשפחה והחבר הועמד לדין, אולם נאסר ליום אחד בלבד. ארבעה ימים לאחר שחרורו הוכה האנס למוות (וכנראה נרצח על ידי משפחתה של אנג'לו). מותו הכה את אנג'לו בהלם ובמחשבה שהיא בקולה יכולה לגרום למותו של אדם. היא נתקפה באילמות, איבדה את קולה והפסיקה לדבר במשך חמש שנים. זמן קצר אחר כך נשלחו אנג'לו ואחיה בחזרה לבית סבתם. אנג'לו זוקפת לזכות אחת ממורותיה, ברתה פלאורס, את חשיפתה ליצירותיהם של סופרים בולטים כגון דיקנס, שייקספיר, אדגר אלן פו ואחרים. בגיל 13 שבו אנג'לו ואחיה לחיות עם אמה בסן פרנסיסקו, שם למדה בבית ספר תיכון ואחר כך זכתה במלגה ללימודי ריקוד ודרמה. שלושה שבועות לאחר סיום לימודיה ילדה את בנה הבכור קלייד, שאף הוא היה למשורר בבגרותו.

אנג'לו התחתנה במהלך חייה שלוש פעמים לפחות (איש אינו יודע בדיוק) ומיאנה לפרט את מלוא תולדות נישואיה השונים, לדבריה: "מחשש שאשמע קלת דעת."^[3] בספרה האוטוביוגרפי השני, "Gather Together In My Name", מתארת אנג'לו קשיי פרנסה גוברים שהובילוה לעבודה כטבחית, ולעסוק בזנות ובניהול זונות אחרות, במשך כשנתיים. בסוף שנות ה-40 הופיעה במופע ריקודי קליפסו במועדון לילה בסן פרנסיסקו.

בשנת 1952 זכתה במלגת לימודי ריקוד אפריקני עם הכוריאוגרף, בן טרינידד, פרל פרימוס. מאוחר יותר למדה ריקוד מודרני עם מרתה גרהם. בקבוצת הריקוד "אל וריטה", בה הופיעה לצד הרקדן אלווין איילי, שילבה אלמנטים של ריקוד מודרני, בלט וריקוד מערב אפריקני. בשנים 1954 ו-1955 קיימה מסע הופעות באירופה במסגרת האופרה "פורגי ובס". באותה עת סיגלה לה מנהג לנסות וללמוד את שפת המקום בכל מקום שבו הופיעה, ובתוך שנים ספורות למדה מספר שפות. בשנת 1957, על רקע הפופולריות הגואה של מוזיקת הקליפסו, הקליטה אלבום סולו ראשון בשם Miss Calypso. היא הופיעה ברוויו באוף ברודוויי בניו יורק שאף שימש השראה לסרט Calypso Heat Wave, בו ביצעה את שיריה.

בסוף שנות ה-50, לאחר שעקרה לניו יורק, החלה להתרכז בקריירה של כתיבה. היא הצטרפה לאגודת הסופרים של הארלם ופגשה בפעילותה זו כמה מהסופרים האמריקאים הבולטים באותה עת. אז גם פרסמה את ספרה הראשון. בשנת 1960, לאחר שנכחה בנאום של מרטין לותר קינג, ארגנה מופע קברט שנועד לאיסוף תרומות לקידום זכויות האזרח. בשנת 1961 פגשה את פעיל זכויות האזרח הדרום אפריקאי ווסומזי מאקה (Vusumzi Make) שהזמין אותה ואת בן זוגה לגור עמו בקהיר, שם החלה לעבוד כעורכת משנה בשבועון The Arab Observer.

בשנת 1962, לאחר שיחסיה עם מאקה הסתיימו, עקרה לגאנה, שם שימשה כעוזרת מינהל ומורה בבית הספר למוזיקה ודרמה באוניברסיטת גאנה, וכן כעורכת בירחון The African Review. כמו כן שיחקה וכתבה מחזות. בשנת 1964, לאחר שהתהדקו יחסיה עם מלקולם X, שבה לארצות הברית כדי לסייע לו בהקמת ארגון חדש לזכויות אזרח, "ארגון האחדות האפרו-אמריקאי". מלקולם X נרצח זמן קצר אחר כך. בשנת 1968, בהשפעת אבלה על הרצחו של מרטין לותר קינג, כתבה את האוטוביוגרפיה הראשונה שלה, "ידעתי למה הציפור הכלואה שרה", אשר פורסמה בשנת 1969 והביאה לה לראשונה הכרה בינלאומית.

בשנת 1973 התחתנה עם פאול דו פו, מעצב פנים ממוצא בריטי, ועקרה לעיר סונומה בקליפורניה. שנות ה-70 היו מן השנים הפוריות ביותר בכתיבתה, כמשוררת וסופרת. היא אף עבדה כמלחינה עם הזמרת רוברטה פלאק, והלחינה פסקולים לסרטים. היא כתבה מאמרים לעיתונים, סיפורים קצרים ותסריטים לטלוויזיה, והופיעה כמרצה באוניברסיטאות שונות. בשנת 1977 שיחקה בתפקיד משנה בסדרת הטלוויזיה "שורשים". בשלהי שנות ה-70 פגשה את מגישת הטלוויזיה אופרה וינפרי בבולטימור. ברבות הימים הפכה אנג'לו לידידתה הקרובה של וינפרי. בשנת 1981 התגרשה אנג'לו וחזרה להתגורר בדרום ארצות הברית. היא קיבלה משרת פרופסור באוניברסיטת וייק פורסט (Wake Forest University) בקרוליינה הצפונית.

בשנת 1993 קראה משירהּ "על פעימת הבוקר" בטקס השבעתו של הנשיא ביל קלינטון, והייתה למשורר השני שהוזמן לעשות כך בטקס השבעת נשיא, מאז רוברט פרוסט בשנת 1961. בשנת 2008 תמכה במועמדותה של הילרי קלינטון לנשיאות ארצות הברית, בעת הבחירות הפנימיות במפלגה הדמוקרטית. לאחר שברק אובמה היה למועמד המפלגה, הביעה את תמיכתה בו^[4]. בשנת 2009 פעלה לקידום חוק המכיר בנישואים חד-מיניים במדינת ניו יורק.

בשנת 2006 שיחקה בקומדיה של טיילר פרי "איחוד המשפחה של מדיאה", לצד בלייר אנדרווד.

מאיה אנג'לו נפטרה ב-28 במאי 2014^[5].

הוקרה

בשנת 2011 קיבלה את מדליית החירות הנשיאותית מנשיא ארצות הברית ברק אובמה.

בנובמבר 2014 יצא לאור האלבום, "Caged Bird Songs", המציג את שירתה בקולה על רקע מוזיקת היפ־הופ^[6].

ב-4 באפריל 2018, במלאת 90 שנים להולדתה, הוקדש לה שרבוט גוגל, אשר כלל קריאתה את שירה "And Still I Rise", יחד עם אופרה וינפרי, הזמרת אלישיה קיז, השחקנית אמריקה פררה ועוד^[7].

בינואר 2022 החלה מחלקת האוצר להפיץ מטבעות קוורטר עם דמותה של אנג'לו כחלק מסדרה של הנצחת נשים בולטות מההיסטוריה האמריקאית.

רשימת ספרים ופרסומים

אוטוביוגרפיות

1970 "I Know Why the Caged Bird Sings"
Gather Together in My Name” 1974"
Singin' and Swingin' and Gettin' Merry Like Christmas” 1976"
The Heart of a Woman” 1981"
All God's Children Need Traveling Shoes” 1986"
A Song Flung Up to Heaven” 2002"
Hallelujah! The Welcome Table: A Lifetime of Memories with Recipes” 2004"

שירה

Just Give Me a Cool Drink of Water 'Fore I Diiie” 1971"
Oh Pray My Wings Are Gonna Fit Me Well” 1975"
And Still I Rise” 1978
Shaker, Why Don't You Sing” 1983"
Now Sheba Sings the Song” 1987"
I Shall Not Be Moved” 1990"
On the Pulse of the Morning” 1993"
The Complete Collected Poems of Maya Angelou” 1994"
Phenomenal Woman: Four Poems for Women” 1995"
A Brave And Stratling Truth” 1995"
From a Black Woman to a Black Man" 1995"
Extravagant Spirits" 1997"

פרוזה

Wouldn't Take Nothing For My Journey Now” 1993"
Even the Stars Look Lonesome” 1997"

מחזות

Cabaret For Freedom” 1960"
The Least of These” 1966"
Gettin' Up Stayed on My Mind” 1967"
Ajax” 1974"
And Still I Rise” 1976"
Moon on a Rainbow Shawl” 1988"

תסריטים

Georgia, Georgia” 1972"
All Day Long” 1974"

ספרי ילדים

“Life Doesn't Frighten Me” 1993"
My Painted House, My Friendly Chicken And Me” 1994"
Kofi and His Magic” 1996"

בתרגום לעברית

ידעתי למה הציפור הכלואה שרה - אוטוביוגרפיה - תרגום: דפנה לוי, כנרת זמורה-ביתן דביר, 2000
כשמשיות קיץ בסופת הוריקן - מבחר שירים, תרגום: מכבית מלכין ויואב ורדי, הוצאת כרמל, 2005^[8]