יוסף ואשת פוטיפר

יוֹסֵף מואשם על ידי אשת פּוֹטִיפַר, רמברנדט, 1655

מעשה יוֹסֵף ואשת פּוֹטִיפַר הוא סיפור מקראי שמובא בפרשת וישב בספר בראשית, פרק ל"ט, המהווה חלק מפרשת יוֹסֵף ואחיו. לאחר שנמכר יוֹסֵף כעבד לפּוֹטִיפַר המצרי ועשה שם חיל, ניסתה אשת אדוניו לפתותו למשכב. משלא נענה לחיזוריה, העלילה עליו כי הוא ניסה לשכב עמה. בעקבות זאת הושלך יוֹסֵף אל בית הסוהר. הסיפור המקראי, שבעצמו מדגים מוטיב פולקלורי אוניברסלי רווח מאוד, זכה במהלך הדורות לפופולריות יוצאת דופן בעולם היהודי ומחוצה לו, כשהוא פושט ולובש שלל צורות.

הסיפור המקראי בהקשרו

הסיפור בא לאחר מעשה יְהוּדָה ותָּמָר ומגלה זיקה ספרותית אליו, אך מבחינה עלילתית הוא ממשיך את סיפור מכירת יוֹסֵף לעבדות, שהסתיים בקנייתו על ידי פּוֹטִיפַר, סריס פַּרְעֹה ושר הטבחים. המספר ממשיך את הסיפור מהנקודה בה נפסק בטכניקה של חזרה מקשרת, ומתאר את קורותיו של יוֹסֵף בבית פּוֹטִיפַר. בפתיח הסיפור (פרק ל"ט, פסוקים א'–ו') מתואר יוֹסֵף כמי שה' עמו והוא עושה חיל בבית פּוֹטִיפַר אדוניו, הנותן בו אמון מלא ומפקידו על כל משק ביתו, בזמן שהיה נהוג באותם ימים שהאדון עצמו אחראי על משק ביתו. בסוף הפתיח מצוין יפי מראהו של יוֹסֵף, פרט שחשיבותו לעלילה מתבארת מיד בגוף המעשה (פרק ל"ט, פסוקים ז'–כ').

על פי הכתוב, אשת פּוֹטִיפַר ניסתה לפתות את יוֹסֵף לשכב עמה, לאחר שהוקסמה מיופיו. יוֹסֵף סירב להצעותיה, בנימוק שהדבר נחשב לבגידה באמון פּוֹטִיפַר ומהווה חטא. באחד הימים, בהגיע שעת כושר, תפסה אשת פּוֹטִיפַר את יוֹסֵף בבגדו כדי לשדל אותו לשכב עימה. יוֹסֵף הסיר את הבגד שאחזה בו, וזה נשאר בידה, ונמלט אל מחוץ לבית. בראותה זאת, קראה אשת פּוֹטִיפַר לבני ביתה, שלא היו בבית באותה שעה. כשהגיעו, היא שיקרה להם שיוֹסֵף ניסה לאנוס אותה, ובעודו פושט את בגדיו זעקה בקול שיבואו לעזרתה, ומשראה כך - נמלט. את אותו הסיפור סיפרה גם לבעלה כששב מעבודתו. פּוֹטִיפַר כעס על יוֹסֵף, הביא לתפיסתו, וכלא אותו בבית הסוהר.

הסיפור נחתם (פסוקים כא-כג) בתיאור עלייתו והצלחתו של יוסף בבית הסוהר, המקביל להצלחתו בבית אדוניו בראשית הסיפור. חתימה זו מקשרת את סיפור יוֹסֵף ואשת פּוֹטִיפַר לסיפור חלומות שר המשקים ושר האופים שבפרק שלאחר מכן, ואפשר לראות בה גם פתיחה לסיפור זה.

המעשה

אשת פּוֹטִיפַר אוחזת בבגדו של יוֹסֵף בניסיון לשכנעו לשכב עימה. סימון קנטריני (1612-1648)

הרקע למעשה

מעשה יוֹסֵף ואשת פוטיפר מובא בספר בראשית בפרשת וישב. הכתוב מתאר תחילה את הרקע להימשכות אשת פּוֹטִיפַר אל יוֹסֵף, שמורכבת מארבעה מניעים:^{[דרוש מקור][מפני ש...]}

1. הכרתה בכישרונותיו והצלחתו של יוֹסֵף: ”וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ וַיְבָרֶךְ יְ-הוָה אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף וַיְהִי בִּרְכַּת יְ-הוָה בְּכָל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ בַּבַּיִת וּבַשָּׂדֶה” (ל"ט, ה').
2. יצירת מרחב אינטימי ביניהם, כאשר בעלה מאפשר ליוֹסֵף להישאר בביתו לבדו: ”וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל” (ל"ט, ו').
3. הכרתה ביופיו של יוֹסֵף: ”וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה” (ל"ט, ו').
4. בעלה פּוֹטִיפַר היה סריס: ”פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה” (ל"ט, א'), כפי שהיה נהוג לעשות לעבדי המלך בעבר, ולכן לא יכול היה לקיים עימה יחסי מין.

ניסיון הפיתוי היומיומי שקדם לשידול

לאחר שהתעוררה באשת פּוֹטִיפַר תשוקה אל יוֹסֵף, היא ניצלה את עובדת העדרו של בעלה מהבית, כדי לפתות את יוֹסֵף לשכב עימה. אולם יוֹסֵף סירב בתוקף פעם אחר פעם, בטענה שמשכב עם אשת אדוניו מהווה מעילה מצידו במחויבותו כלפי אדוניו, שהתיר לו גישה ורשות לעסוק בכל דבר בבית, מלבד באשתו, ומעבר לכך זהו חטא חמור.

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי: וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי: אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵאלֹהִים: וַיְהִי כְּדַבְּרָהּ אֶל יוֹסֵף יוֹם יוֹם וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ

— ל"ט, ז'–י'

בתלמוד הבבלי, במסגרת הסיפור עני ועשיר ורשע באין לדין, מתוארים מאמציה של אשת פּוֹטִיפַר להתייפות כדי למצוא חן בעיני יוֹסֵף: ”אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום הייתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית - לא לבשה לו ערבית, בגדים שלבשה לו ערבית - לא לבשה לו שחרית” (תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ה, עמוד ב').

בילקוט שמעוני נאמר שעליה נכתב במשלי ”שִׁית זוֹנָה” (משלי, ז', י').

פרשני המקרא, וכן דרשות חז"ל מצביעים על הכפילות ”וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ לִהְיוֹת עִמָּהּ” (בראשית, ל"ט, י') כמרמזת על כך שלא רק למשכב של ממש סירב יוֹסֵף, אלא גם לשכב לצידה, להתייחד עימה באותו החדר ואף לשוחח עימה ולהתקרב אליה.

לפי הכלי יקר, אשת פּוֹטִיפַר בהתחלה התכוונה לתשמיש המיטה באמת ורק אחר כך לשכיבה לידה ללא תשמיש, מה שיגרום לקירבה ולסיכוי מסוים שלה להצליח לפתות אותו, אך גם זה לא צלח.

בסדר הדורות נכתב שיוֹסֵף אפילו לא הסכים להביט בה. סדר הדורות מספר שלאחר זמן רב שמאמציה לשכנעו לא הועילו, היא חלתה מרוב תאוותה אליו. לפי ספר הישר, כשחברותיה באו לבקרה ותמהו על מה החולי, היא נתנה בידיהן אתרוגים וסכינים והורתה להם לחתוך את האתרוגים. לאחר מכן ציוותה להכניס את יוֹסֵף לבוש בגדים יקרים. כשחברותיה ראו אותו הן לא הזיזו עיניהן ממנו לרגע, וכך הן לא שמו לב שהן חותכות את ידיהן ודם רב זב מהן. כך המחישה להם אשת פּוֹטִיפַר את יופיו של יוֹסֵף ואת תאוותה אליו. לאחר מכן מסופר שם על כך שחלתה ב"חולי כבד" מרוב תאוותה אליו.

מעשה השידול ותגובת יוֹסֵף

באחד הימים, כאשר הגיעה שעת כושר בה נעדרו כל בני הבית לזמן ממושך, ויוֹסֵף שהה זמן מה בבית לשם ביצוע מטלות שהטיל עליו אדוניו, החליטה אשת פּוֹטִיפַר לשדל את יוֹסֵף למשכב בצורה יותר אקטיבית, ובעודה אוחזת בבגדו ניסתה שוב לשדלו להסכים לשכב עימה. משראה יוֹסֵף שהפעם סירוב רגיל לא יועיל כי היא נחושה בדעתה ואף נוקטת בפעולות של ממש, מיהר להסיר את הבגד שאותו אחזה, ונמלט אל מחוץ לבית:

וַיְהִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה וַיָּבֹא הַבַּיְתָה לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ וְאֵין אִישׁ מֵאַנְשֵׁי הַבַּיִת שָׁם בַּבָּיִת: וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:

— ל"ט, י"א–י"ב

במדרשי חז"ל מובא שבאותו היום עלה הנילוס על גדותיו והשקה את שדות מצרים. והנוהַג של המצרים היה לצאת מבתיהם באותו היום כדי לצפות במחזה שקיבל גם אופי פולחני של יום איד, מאחר שהנילוס נחשב לאלוהי מצרים. בתלמוד הבבלי אף מובא שאשת פּוֹטִיפַר עשתה עצמה חולה כדי שתוכל להישאר ביחידות עם יוֹסֵף ולפתותו: ”תנא דבי ר' ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולן לבית עבודת כוכבים שלהם, והיא אמרה להן חולה היא, אמרה: אין לי יום שניזקק לי [כינוי למשכב] יוסף כיום הזה ” (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ו, עמוד ב').

בתלמוד הבבלי נחלקו האמוראים רב ושמואל בפירוש המילים: ”לַעֲשׂוֹת מְלַאכְתּוֹ” (ל"ט, י"א), האם הכוונה כפשט הפסוק, לעסוק בצרכי הבית, או שיש כאן גם רמיזה של הכתוב לכך שיוֹסֵף ידע שהוא מכניס עצמו כעת לניסיון שהוא לא יוכל לעמוד בו: ”ויבא הביתה לעשות מלאכתו - רב ושמואל [נחלקו בפירוש הפסוק], חד אמר: לעשות מלאכתו ממש, וחד אמר: לעשות צרכיו [תשמיש המיטה] נכנס ” (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ל"ו, עמוד ב').

באור החיים כתוב שאינה אמרה דבר, רק רמזה לו בצורה מוחשית את כוונתה.

לפי ספר הישר

לפי ספר הישר, אשת פּוֹטִיפַר לבשה בגדים הנראים כבגדי מלכות, שמה על ראשה אבנים יקרות משובצות זהב וכסף, מרחה את עצמה בתמרוקים רבים, בישמה את הבית בבשמים וחיכתה ליוֹסֵף, שעבד בשדה, ליד הדלת. כאשר חזר יוֹסֵף, הבין מה היא עשתה ונסוג לאחור. אשת פּוֹטִיפַר אמרה לו: ”מַה לְּךָ יוֹסֵף, בּוֹא אֶל מְלַאכְתְּךָ, וְהִנְנִי פִּנִיתִי אֶת הדֶּרֶךְ עַד עָבְרְךָ אֶל מוֹשָׁבֶךָ”. יוֹסֵף עבר על מנת להמשיך במלאכתו, אך היא תפסה בבגדיו ואמרה שאם לא יקשיב לה ויחטא איתה, ימות. היא שלפה עם ידה האחרת חרב ושמה אותה על צוואר יוֹסֵף. יוֹסֵף מייד השאיר את בגדו בידה וברח.

עלילת השקר לבני ביתה

כאשר ראתה אשת פּוֹטִיפַר את תגובת יוֹסֵף, נפגעה מכך, ואף חששה שהדבר יתפרסם ויגיע לאוזניו של בעלה שעלול להענישה קשות על רצון לבגידה. לכן, כדי ליצור סיפור כיסוי שגם יציל אותה וגם יביא להענשתו, צעקה בקול רם כדי להזעיק את בני ביתה שישובו מהרה לבית. משהגיעו, סיפרה להם סיפור בדוי ומתנער מאחריות (ומפנה את האחריות על בעלה), על כך שהעבד העברי שהביא פּוֹטִיפַר לביתם, ניסה לאנוס אותה, ולכן זעקה כדי שיבואו להצילה. מששמע זאת העבד, שהחל כבר לפשוט את בגדיו למשכב, מיהר להימלט על נפשו לבל ייתפס, ובגדו שפשט מעליו נותר אצלה:

וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה: וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ בָּא אֵלַי לִשְׁכַּב עִמִּי וָאֶקְרָא בְּקוֹל גָּדוֹל: וַיְהִי כְשָׁמְעוֹ כִּי הֲרִימֹתִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה

— ל"ט, י"ג–ט"ו

בתיאור במצב הזה, המונח "אִישׁ עִבְרִי" מפורש כגנאי, שנוכרי התיר לעצמו להתקרב למצרייה. המלבי"ם מבאר שבני ביתה אלו שפחותיה, שכדי שדברי השקר שלה יתקבלו על לבן, היא הפחידה אותן שאם העבד ניסה לאנוס אותה, על אף שהיא גבירתו, בוודאי שינסה לעשות כך לשפחותיה.

עלילת השקר לבעלה ותגובתו

לאחר מכן המתינה שבעלה יחזור מעבודתו, ואז סיפרה גם לו את מצג השוא שבדתה מליבה. כששמע את דבריה חרה אפו, והוא דאג שיוֹסֵף ייתפס וייאסר בבית הסוהר, שפּוֹטִיפַר עצמו היה מופקד עליו כחלק מתפקידו כשר הטבחים (האחראי על ההוצאה להורג):

וַתַּנַּח בִּגְדוֹ אֶצְלָהּ עַד בּוֹא אֲדֹנָיו אֶל בֵּיתוֹ: וַתְּדַבֵּר אֵלָיו כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי: וַיְהִי כַּהֲרִימִי קוֹלִי וָאֶקְרָא וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ אֶצְלִי וַיָּנָס הַחוּצָה: וַיְהִי כִשְׁמֹעַ אֲדֹנָיו אֶת דִּבְרֵי אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלָיו לֵאמֹר כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ וַיִּחַר אַפּוֹ: וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר מְקוֹם אֲשֶׁר אסורי אֲסִירֵי הַמֶּלֶךְ אֲסוּרִים וַיְהִי שָׁם בְּבֵית הַסֹּהַר

— ל"ט, ט"ז–כ'

חז"ל למדו מהמילים ”כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה עָשָׂה לִי עַבְדֶּךָ” שכדי לעורר את חמתו של בעלה על יוֹסֵף, סיפרה אשת פּוֹטִיפַר את שאירע עם יוֹסֵף בעת יחסי האישות עם בעלה. לפי גרסה אחרת פּוֹטִיפַר ידע שאשתו משקרת, אך לא רצה להפליל את אשתו והחליט להשאיר את יוֹסֵף בכלא בזמן שיחשוב על כך.

מאסרו של יוֹסֵף

לפי ספר הישר, לאחר שפּוֹטִיפַר שמע את עלילת אשתו על יוֹסֵף, הוא ציווה את אנשיו להכות אותו בעוצמה. יוֹסֵף מתפלל ומבקש שהשם יציל אותו. פתאום אחד מהעבדים, שהיה בן שנה בלבד, התחיל לדבר, והסביר את מה שקרה באמת.

פּוֹטִיפַר, מבולבל בעליל, לוקח את יוֹסֵף לבית המשפט ואומר לכוהנים השופטים את מעשה יוֹסֵף לפי אשתו. הכוהנים שואלים את יוֹסֵף מדוע עשה זאת לאדונו. יוֹסֵף עונה להם שאינו עשה זאת כלל וכלל, והסביר להם מה קרה. פּוֹטִיפַר שואל אותו את אותה שאלה ומוסיף שנתן את כל אשר לו ביד יוֹסֵף חוץ מאשתו. יוֹסֵף עונה לו באותה צורה, ומוסיף שכל השנה שבה שירת את פּוֹטִיפַר לא עשה שום דבר רע לאדונו.

הכוהנים אומרים לפּוֹטִיפַר להביא את הבגד שנקרע. לאחר שהוא מביא אותו, הם שמים לב שהבגד נקרא מלפנים, מה שאומר שאשת פּוֹטִיפַר היא זאת שמשכה את יוֹסֵף. בעקבות כך הכוהנים מכריזים על יוֹסֵף כחף מפשע, אך כיוון שסיפר על אישה שעד עכשיו נחשבה כשרה בתור אחת החותרת כך תחת בעלה, שמו אותו בבית הסוהר.

הצלחתו של יוֹסֵף בבית הסוהר

בבית הסוהר המשיכה ברכת ה' ללוות את יוֹסֵף, כפי שהיה בבית פּוֹטִיפַר, ויוֹסֵף מצא חן בעיני שר בית הסוהר שהחליט להפקיד את יוֹסֵף על האסירים, כך שיוֹסֵף הוא זה שהיה אחראי עליהם בפועל:

וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד וַיִּתֵּן חִנּוֹ בְּעֵינֵי שַׂר בֵּית הַסֹּהַר: וַיִּתֵּן שַׂר בֵּית הַסֹּהַר בְּיַד יוֹסֵף אֵת כָּל הָאֲסִירִם אֲשֶׁר בְּבֵית הַסֹּהַר וְאֵת כָּל אֲשֶׁר עֹשִׂים שָׁם הוּא הָיָה עֹשֶׂה: אֵין שַׂר בֵּית הַסֹּהַר רֹאֶה אֶת כָּל מְאוּמָה בְּיָדוֹ בַּאֲשֶׁר ה' אִתּוֹ וַאֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ

— ל"ט, כ"א–כ"ג

בפרשנות המסורתית

חז"ל, כמו גם פרשני ימי הביניים, עסקו בשאלה מדוע ההשגחה האלוהית הביאה לידי יוֹסֵף את המעשה הזה. כמה ממדרשי חז"ל מתייחסים למאורע כניסיון שה' העמיד בו את יוֹסֵף כתגובה למחשבותיו או מעשיו. אחד הפירושים מייחס לביטוי "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" רמז לכך שבלבו של יוֹסֵף עלו 'הרהורי דברים'. לפי פירוש זה הניסיון בא לבקשתו של יוֹסֵף, שרצה להידמות באמצעות הניסיון ליעקב ואברהם: ”הרהורי דברים היו שם, אמר יוסף: אבא נתנסה, זקני נתנסה, אני איני מתנסה?! אמר לו הקדוש ברוך הוא: אני אנסה אותך יותר מהם” (בראשית רבה, פרשה פ"ז, פסקה ד'). לפי פירוש אחר המצוטט על ידי רש"י, המאורע ניתן ליוֹסֵף בתור עונש על זחיחות דעתו של יוֹסֵף בהצלחתו בבית אדוניו, בעוד אביו שבארץ כנען מתאבל על אובדנו ”ויהי יוסף יפה תואר - כיון שראה עצמו מושל, התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו. אמר הקדוש ברוך הוא: אביך מתאבל, ואתה מסלסל בשערך?! אני מגרה בך את הדוב! מיד: ותשא אשת אדוניו וגו'” (רש"י, ל"ט, ו').

הרד"ק באר שמטרת המאורע הייתה להביא להשלכתו של יוסף לבית הסוהר, כדי שבבוא העת הוא יפתור את חלומות שר המשקים ושר האופים, ובעקבותיהם יפתור גם את חלומות פרעה ויעלה לגדולה, מה שיביא לבסוף התוודעותו לאחיו וירידת יעקב למצרים. הרד"ק מתייחס גם למטרה המוסרית של הסיפור, ואומר שהסיפור בא ללמד את האדם להאמין בהשגחת ה', שמסובב את כל הצרות לטובה. בנוסף, הסיפור בא ללמד את צדקותו ומעלתו של יוסף, וללמד כל אדם ממנו כיצד עליו לכבוש את יצרו, ועד כמה חשוב לשמור אמונים אדם שנתן בו אמון.

התואר "יוֹסֵף הצדיק"

בשל התגברותו של יוֹסֵף על ניסיונותיה של אשת פּוֹטִיפַר לשדלו למשכב (התגברות המכונה בלשון הקבלה שמירת הברית), דבר שנחשב לניסיון קשה מנשוא, בפרט ביחס לעבד רווק שגבירתו משדלת אותו לכך, זכה יוֹסֵף, בספרות התורנית שמתקופת האמוראים ואילך, לתואר הייחודי יוֹסֵף הצדיק. למשל בתלמוד הבבלי:

אמרו עליו על יוסף הצדיק: בכל יום ויום היתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים.

— תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף ל"ה, עמוד ב'

הכינוי מוזכר גם בספר הזוהר, בתוספת הסבר טעמו של הכינוי:

'ויפוזו' (בראשית פרק מ"ט, פסוק כ"ד) מאי 'ויפוזו'? - אנהירו בחמידו דכלא, כמה דאת אמר: 'הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים', אתנהירו בנהירו עלאה כד נטר ברית [זרועות ידיו של יוסף הוארו באור העליון בעת ששמר את בריתו], ובגין כך אקרי 'יוסף הצדיק' [ולכן נקרא 'יוסף הצדיק']

— ספר הזוהר, חלק א', דף ע"א, עמוד ב'

מקבילות

המוטיב המוצג בסיפור, של אשה המנסה לפתות גבר צעיר, ולאחר שזה דוחה את הצעותיה, מעלילה עליו שניסה לפתות או לאנוס אותה, הוא מוטיב עלילתי רווח בפולקלור העולמי (K2111: Potiphar's wife במפתח המוטיבים של תומפסון). גם בהיקרויותיו החוץ-מקראיות, מוטיב זה לבדו אינו מכונן בדרך כלל סיפור שלם (ולכן אין לו מקבילה במפתח טיפוסי הסיפורים) אלא מהווה חלק ממארג סיפורי רחב יותר.

הדוגמה הקדומה ביותר למוטיב זה מופיעה בסיפור המצרי "מעשה בשני אחים" , המתוארך למאה ה-13 לפני הספירה, ויש הטוענים להשפעה ישירה שלו על הסיפור המקראי. בחלקו הראשון של הסיפור מסופר על שני אחים שגרו יחדיו, אנפו, איש נשוי, ואחיו הצעיר והרווק באתא. אשתו של אנפו חשקה באחיו יפה התואר, ובאחד הימים, כשנקרתה לה הזדמנות מתאימה, ניסתה לשדל אותו לשכב עמה. באתא סירב והוכיח אותה קשות על בוגדנותה. האישה, שפחדה שמא יוודע הדבר לבעלה ויעלה לה בחייה, מיהרה לספר לבעלה שבאתא ניסה לפתות אותה, ומשסירבה הכה אותה. אנפו הזועם רדף אחרי באתא, שנס על נפשו והתפלל להגנת האל רַע. רַע יצר אגם שורץ תנינים שחצץ בין השניים, ואפשר לבאתא למסור לאנפו ממרחק את הדברים כהווייתם.

במיתוס כנעני מסופר על אֲשֵׁרָה, אשתו של אֶלְקוּנִירְסָה, המנסה לפתות את בַּעַל, ונתקלת בסירובו לעשות זאת. בַּעַל מגלה זאת לאֶלְקוּנִירְסָה, האומר לו להיענות לה. מאוחר יותר אֶלְקוּנִירְסָה תופס אותם בשעת המעשה.

ראו גם

• מכירת יוסף

לקריאה נוספת

• דבורה מצה, "יוסף ואשת פוטיפר", בתוך: יואב אלשטיין, אבידֹב ליפסקר ורלה קושלבסקי (עורכים), אנציקלופדיה של הסיפור היהודי: סיפור עוקב סיפור (תימה: סדרת מחקרים בתימטולוגיה של ספרות עם ישראל), ב, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, תשס"ט, עמ' 35–84.
• איל כהן, פרק נה - זְלִיכָה, ימי בראשית, הוצאה שנייה, ספרי א.ש, 2020, האוצרות האבודים.
• פרק לט - מבוא, בראשית, הוצאת רביבים, עולם התנ"ך.

• Shalom Goldman, The Wiles of Women / The Wiles of Men: Joseph and Potiphar's Wife in Ancient Near Eastern, Jewish, and Islamic folklore, Albany, NY: State University of New York Press, 1995.
• William Hansen, Ariadne's Thread: A Guide to International Tales Found in Classical Literature, Ithaca: Cornell University Press, 2002, pp. 332–352.
• James L. Kugel, In Potiphar's House: The Interpretive Life of Biblical Texts, 2nd ed., Cambridge: Harvard University Press, 1994.

קישורים חיצוניים

• אלאור ויזן, יוסף ואשת פוטיפר - ניסיון והתמודדות, באתר ספריית אסיף
• יוסף ואשת פוטיפר, באתר אספקלריה
• יוסף ואשת פוטיפר, עדיאל זימרן, באתר ישיבת הר עציון