חומש (יהדות)
חוּמָשׁ (במקור: חֹמֶשׁ, שמשמעו "חמישית" בעברית עתיקה) הוא כינוי למגילה או ספר שהכילו את הטקסט של ספר אחד מתוך טקסט התורה שחולק לחמשה חלקים, בשונה מספר תורה בה הובא הטקסט כולו. חומשים אלו נועדו לצורך לימוד התורה, וקדושתם ההלכתית פחותה מקדושת ספר תורה, אף אם נכתבו על פי דיני כתיבת סת"ם.
בעת החדשה עם התפתחות הדפוס. נהוג אצל יהודי מזרח-אירופה, לכנות בשם "חומש" את כל הספרים המודפסים המכילים את טקסט התורה, במקרה שהודפסו בכרכים נפרדים, אך אם הודפסו יחד – אז נהוג לכנותם בשם חמשה חומשי תורה. לעיתים השתמשו במילה "חומש" כמקבילה למילה "תורה" כדי להבדילה ממשמעותה המופשטת של המילה "תורה" – מכלול ספרי הלימוד היהודיים.
חלוקת התורה לחומשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]על פי החוקר ברוך שוורץ, עם סיום עריכת התורה הייתה התורה יצירה ספרותית גדולה מדי שלא הייתה יכולה להיכתב על מגילה אחת בלבד, ולכן חילקו את תוכנה לחמשה חלקים. כל חלק נכתב על מגילה נפרדת ונקראה "חֹמֶש", המכלול של חמשת החֳמָשִׁים נקרא "חמשה חמשי תורה" והם מרכיבים יחד את הנוסח השלם של התורה.[1]
בספרות התנאית מובאות שמותם של ארבעה מתוך החמשה: ספר אברהם יצחק יעקב, או בשמו האחר ספר הישר[2]; תורת כהנים; חומש הפקודים; משנה תורה. אצל אמוראי ארץ ישראל הם כונו לפי המילה הפותחת: ספר בראשית; ספר שמות; ספר ויקרא; ספר במדבר; ספר דברים.
גם ספר תהילים נחלק לחמשה חומשים,[3] וכנראה קראו בשם חומש גם לחמש המגילות, כשהן כתובות בספר אחד.[4]
בעקבות החלוקה נהגו לקרוא לטקסט של כל התורה כולה בשם "חמשה חומשי תורה".[5]
החומש בהלכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]קריאת התורה בחומשים
[עריכת קוד מקור | עריכה]לפי ההלכה, אף על פי שמותר לכתוב חומשים ואף יש בהם קדושת כתבי הקודש (אם נכתבו כדיני סת"ם), אין לקרוא בחומשים את קריאת התורה בבית הכנסת במקום בספר תורה שלם, מפני כבוד הציבור,[6] כלומר שזהו בזיון הציבור שאין להם ספר תורה שלם.[7] יש הסוברים שאם הציבור רוצה למחול על כבודו ולקרות בחומשים כשרים כשאין ספר תורה, הוא רשאי לעשות כן, ויש האוסרים.[8] בחומשים מודפסים ודאי לא ניתן לקרוא קריאת התורה, אך למרות זאת, ראוי שבני עיר שאין להם ספר תורה ישמעו את קריאת התורה מתוך חומש בלא ברכה, כדי שלא תשתכח אצלם חובת הקריאה.[9]
קדושת החומש פחותה מספר תורה, ולכן אין להניח חומש מעל ספר תורה. בכל זאת קדושתו חמורה משאר ספרי המקרא ולכן יש להניחם מעל ספרי הנביאים ולא מתחתיהם. כמו כן אסור לעטוף את הנביאים במטפחות החומשים.[10]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ישראל מ' תא-שמע, "הקריאה בחומשים 'שלנו' – שתי גישות בהלכה ותולדותיהן", מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים: הוצאת מאגנס תשנ"ט, עמ' 171–181.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ברוך יעקב שורץ, 'התורה: חמשת חומשיה וארבע תעודותיה', ספרות המקרא: מבואות ומחקרים', כרך א, עמ' 161–162, 218.
- ^ ראו: בראשית רבה, פרשה ו', פסקה ט'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ג, עמוד א'.
- ^ נחמיה אלוני, חמש, חומש, אנציקלופדיה מקראית, כרך ג, טור 190. על פי תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה, פרק ב', הלכה ד'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חגיגה, דף י"ד, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת גיטין, דף ס', עמוד א'.
- ^ רבי מרדכי יפה, לבוש התכלת, סי' קמג.
- ^ פרי חדש שם ס"ק ב מתיר; ואילו הט"ז סימן נג ס"ק ב אוסר.
- ^ תניא רבתי, עניין ספר תורה; והובא במשנה ברורה, סימן קמ"ג, סעיף קטן ט'.
- ^ תוספתא, מסכת מגילה, פרק ג, הלכה כ