חארכי
 |
ערך מחפש מקורות
| |
| ערך מחפש מקורות | |
 |
ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך.
הערך פתוח לעריכה. | |
| ערך זה נמצא בתהליך עבודה מתמשך. הערך פתוח לעריכה. | |
חארכּי או חרכּי (בצרפתית: harki ומבטאים "ארקי"; בערבית:חרכי - حركي, במובן של "קבוצת לוחמים או מתנדבים", מהמילה הערבית حركة' "תנועה") היה שם כללי לאלג'ראי ילידי מוסלמי ששירת כלוחם בעל חוזה זמני בכוחות נספחים לצבא הצרפתי בימי מלחמת אלג'יריה (1962-1954). במאבק נגד החזית לשחרור הלאומי של אלג'יריה לכיבוש הקולוניאלי הצרפתי. המילה משמשת גם לציון כל אותם האלג'יראים המוסלמים שתמכו בצרפת בימי מלחמת אלג'יריה.[1] לחארכים לא היה מעמד של אנשי צבא. הם היו מאורגנים ביחידות ניידות מאוד המכונות "חארכה" - כ-70 במספרן - שנועדו תחילה להגנת הכפרים ומאוחר יותר היו מעין סיירות התקפיות תחת אחראיותם של קצינים צרפתים. רוב החארכים יצאו מאזורי אורס וקביליה שבהם התרחשה גם מירב הפעילות של החזית לשחרור לאומי.[2] מניעיהם היו מגוונים. ה"חארקי" נחשבים בחברה האלג'יראית לבוגדים ועל אף שביתת הנשק וסעיפי החנינה שנקבעו בהסכמי אוויאן אלפים רבים מתוכם נרצחו במעשי נקם.[3] צרפת התחייבה לקבל אחרי המלחמה את כל החארכים ומשפחותיהם אבל חזרה בה מכך בעקבות הסכמי אוויאן. אחרי שאלג'יריה השיגה את עצמאותה כ-90,000 "חארכים" וקרוביהם עזבו את ארצם וקיבלו מקלט בצרפת. [4] המונח שימש בצרפת ככינוי לילידים האלג'יראים המוסלמים שהעדיפו בעקבות נסיגת צרפת מאלג'יריה להימלט לצרפת ולצאצאיהם. ה"חארכים" מהווים בצרפת קבוצת מיעוט מיוחדת, ממוצא אלג'יראי הנבדלת ממתיישבים הנוצרים דוברי צרפתית (פייה נואר) וההודים האלג'יראים שנמלטו באותן השנים מאלג'יריה לצרפת ונבדלת גם משאר המהגרים האלג'יראים שהגיעו במהלך השנים לצרפת מסיבות כלכליות, פוליטיות ואחרות.
צרפת הרשמית ניסתה להימנע מהתיישבותם המסיבית של החארכים על שטחה. גלי הפליטים הראשונים נשלחו למחנות הסגר וסבלו מעוינות גזענית. בסביבות שנת 2012 החארכים וצאצאיהם מעל גיל 18 מנו בצרפת בין 500,000 ל-800,000 אנשים. לפי חוק צרפתי מ-9 בדצמבר 1974 החארכים בדומה למשתתפים אחרים בכוחות הנספחים לצבא הצרפתי זכו להכרה כ"חיילים צרפתים לשעבר" בתנאי שהם מתגוררים בצרפת. בהמשך הוכרו במעמד זה גם אלה מקרב החארכים החיים באלג'יריה אחרי 23 ביולי 2010.
בשנת 2001 נשיא צרפת ז'אק שיראק קבע את התאריך 25 בספטמבר כיום הכרה לאומית המוקדש לחארכים. ב-14 באפריל 2012 הנשיא ניקולא סרקוזי הודה באופן פומבי באחראיות ההיסטורית של צרפת לנטישת הווטרנים החארכים שלחמו לצידה של צרפת. נשיא אלג'יריה, עבד אל-עזיז בותפליקה הצהיר בשנת 2005 ש"ילדי החארכים אינם אחראים למעשי הוריהם". עם זאת, חוקי אלג'יריה מונעים מצאצאי החארכים למלא תפקידים מסוימים, בעיקר פוליטיים.
בספטמבר 2021 התנצל עמנואל מקרון בפני החארכים והכריז על חוק "הכרה ופיצוי".[5]
רקע היסטורי, לפני "מלחמת אלג'יריה"
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי כיבוש אלג'יריה על ידי צרפת גייס הצבא הצרפתי 2000 גברים מקומיים ששירתו קודם לכן את השלטונות העות'מאנים ואת הדיי של אלג'יר, ככוחות נספחים. אורגנו באותה תקופה כוחות של לוחמה רגלית קלה מורכבים מילידים ושנשאו את השם זואבים לפי שמו של שבט קאבילי. בהמשך הזואבים הפכו לתקופה ארוכה ליחידות על טהרת האירופים הנוצרים. מוסלמים אלג'יראים שירתו בצבא הצרפתי במספר גדול כספאחיה (פרשים) וכן כרובאים רגלים. בשנת 1856 כל אחד משלושת המחוזות של אלג'יריה סיפק גדוד רובאים (Régiment des Tirailleurs) ילידים, חלק מהצבא הצרפתי. רובאים אלה הצטיינו בהמשך ברוב המסעות הצבאיים של צרפת בימי האימפריה הצרפתית השנייה וההרפובליקה השלישית. הם נלחמו בגרמנים בעת מלחמת צרפת-פרוסיה בשנים 1870–1871 בכמה קלאנים מוסלמים כמו זה של בשאגה סעיד בועלם התפתחה מסורת צבאית של לחימה לצד הצרפתים. בשנת 1912 הנהיג השלטון הצרפתי שירות צבאי חובה לבני הקולוניה. כתוצאה מכך כ-90,000 אלג'יראים מוסלמים שירתו בצבא צרפת במלחמת העולם הראשונה. גם במלחמת העולם השנייה בשנים 1939–1940 שירתו בכוחות הצרפתים למעלה מ-66,000 אלג'יראים מוסלמים. את גרעין היחידות של הילידים המוסלמים היוו מתגייסים בני משפחות שבהן השירות הצבאי הפך כבר למסורת משפחתית מזה כמה דורות.[6] החיילים האלג'יראים המוסלמים תרמו למבצע דרגון לשחרור דרום צרפת ולמסעות באיטליה (1944-1943) במסגרת כוח המשלוח הצרפתי ובגרמניה בשנים 1944–1945. רובים מוסלמים מאלג'יריה ומרוקו נלחמו גם בהודו-סין עד לקרב דיין ביין פו לקראת סוף שנת 1954 מוזכר שוב השם "חארכי" כשז'אן סרווייה הקים באורס יחידות "חארכה" נגד גרעיני לוחמים לעצמאות אלג'יריה. החארכים היו הכי פחות מתוגמלים ומספרם עלה והלך במהלך מלחמת אלג'יריה.[7]
בימי מלחמת אלג'יריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1957 פעלו 70 חארכות רשמיות שכללו 2,186 חארכים.[8] במאי 1957 בתזכיר של הלשכה החמישית של המטה הכללי של המפקדה העליונה הכלל-חילית הצרפתית הוגדרה חארכה כ"יחידה שגויסה לצורך מבצעים מוגדרים ולזמן מוגבל... הפעלת החארכות צריכה בדרך כלל להיות במסגרת מקומית. השתתפותן במבצעים מחוץ לתחום גיוסן צריכה להיות יוצאת מן הכלל ולזמן מוגבל. בשום אופן אין לערב חארכות באופן בלעדי".[8] בראש הכוחות הצרפתים באלג'יריה עמד החל משנת 1958הגנרל שאל. הוא הקים יחידות קומנדו קרביות שכללו גם מספר קטן של חארכים ושמשימתן העיקרית הייתה ללכוד את ה"כאתיבות" של החזית לשחרור לאומי. תוך שנה עלה מספר החארכים המגויסים מ-10,000 ל-60,000. הגנרל דה גול הסכים לגיוס מסיבי של מוסלמים לצורכי המאמץ המלחמתי במורדים אבל התנגד לשילובם המלא בצבא הצרפתי. [9] אחרי העלייה המואצת הזאת במספרם בחלק הראשון של המלחמה, ירד מספרם בקצב מהיר לקראת הכרזת העצמאות.[3] קשה להעריך במדויק מספר החארכים שגויסו. הצבא הצרפתי סיפק להם חוזה יומי, לעיתים קרובות בעל-פה.. ההיסטוריונים מעריכים את מספרם לפי עיון בסכומים שהוקצעו לגיוסם. עם זאת, סכומים אלה שימשו לפעמים למטרות אחרות ובמיוחד לתשלום למודיעים מקרב האוכלסייה המוסלמית.
כמות המגויסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]החארכים לא היו אלא קבוצה אחת נפרדת מהחיילים המוסלמים ששרות בצבא הסדיר שמנו 85,000 "צרפתים בעלי שורש צפון-אפריקאי" (FSNA)[10] בימי מלחמת אלגיריה מיפקד הצבא הצרפתי ספר 160,000 משרתים באמצעות חוזה מקרב התושבים:חארכים, מור'אוזנים, הקבוצה הניידת של המשטרה הכפרית GMPR (שהפכה לקבוצה הניידת לביטחון GMS ומעט מעל 110,000 חיילים סדירים.[11] מספר האלג'יראים שגויסו או התגייסו ליחידות נספחות במהלך כל המלחמה היה בין 400,000-200,000 לפי ההיסטוריונים [12] ביום שביתת הנשק, 19 במרץ 1962, המבקר הכללי של הצבאות, כריסטיאן דה סן סאלווי מנה 263,000 מוסלמים מקומיים מגויסים באלג'יריה לצד צרפת מתוכם 60,000 חיילים סדירים, 153,000 נספחים שכללו 60,000 חארכים ו-50,000 פקידים אוהדי צרפת. יחד עם משפחותיהם היה מדובר ב-1,500,000 בני אדם מתוך סף הכל 8 מיליונים של מוסלמים אלג'יראים.[13] הגנרל מוריס פוור סבר שהיו פי שלושה או ארבעה חיילים מוסלמים במחנה הצרפתי מבצבא השחרור הלאומי של המורדים. [14][15] פיליפ טריפייה (Philippe Trippier) מהמזכירות הכללית של משרד הביטחון הלאומי של צרפת, העריך כ-3,500 חיילים מוסלמים אלג'יראים נהרגו בעד צרפת במלחמת אלג'יריה.[16]
הגיוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]המיון
[עריכת קוד מקור | עריכה]הקריטריון הראשי בבחירת החארכים היה חוסר קרבה לחזית לשחרור לאומי.
מניעי המתגייסים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בחירתם לא הייתה ממש בחירה פוליטית לטובת הצד הצרפתי. הרבה מהחארכים היו מקרב אנשים ששילמו את דמי זיקה לחזית לשחרור לאומי.[7] תכופות היה מדובר באנשים שמשפחותיהם סבלו מרדיפות או מעשי רצח מצד חברים במחתרת ואז הבחירה הייתה יותר נגד החזית המחתרתית מאזר בעד צרפת.[17] סיבה אחרת היה הצורך בכסף במיוחד אצל איכרים שהיו פחות מודעים להקשר הפוליטי, לפעמים לא מודעים אפילו ולהיות ארצם במלחמה.[18][19] חלקם פעלו מתוך נאמנות לקלאן, לכפר או למשפחה.[7][20] הרבה צעירים התגייסו לחארכות כדי לזכות בפטור משירות צבאי סדיר ולהישאר קרוב למשפחותיהם.[19] בנוסף לכך הצבא הצרפתי כפה על הרבה תושבים את גיוסם: לוחמים לשעבר של הצבא לשחרור לאומי שנפלו בשבי ועונו, ואולצו לבחור בין גיוס להוצאה להורג. כמו כן הצרפתים נהגו לפעמים להכתים אנשים (למשל להסיע מישהו במכוניתו של קצין צרפתי מול עיני כל הכפר) ולגרום להם להתגייס לצדם כדי לחמוק מנקמת המחתרת. [7]
תפקידם בצבא הצרפתי
[עריכת קוד מקור | עריכה]
החארכים סופחו תמיד ליחידות של הצבא הצרפתי בפיקודם של אנשי צבא צרפתים. כללי הצבא דרשו שהמפקד יהיה בעל שורשים אירופיים. איש צבא ממוצא אלג'יראי ילידי ("צרפתי בעל שורשים צפון-אפריקאים") לא היה יכול להיות קצין. המפקדה הצרפתית דחתה אפשרות של בניית גרעין לצבא אלג'יראי, מתוך ספקנות לגבי המניעים הפוליטיים של החארכים.[21] הגנרל דה גול, למשל, הביע ספקות לגבי שילובם של מוסלמים אלג'יראים ואמר בשנת 1959 לאלן פרפיט:
אם היינו משלבים אותם,אם כל הערבים והברברים מאלג'יריה יכלו להיחשב לצרפתים, איך יכולנו למנוע מהם לבוא להתיישב במטרופולין, שבה רמת החיים כל כך גבוהה לעומת שלהם? הכפר שלי לא היה נקרא יותר קולומבה-לה דז-אגליז (כלומר - קולומבה - שתי הכנסיות) אלא קולומבה לה דה מוסקה (קולומבה-שני המסגדים)!
חוסר האמון של הצבא הצרפתי כלפי הלוחמים המוסלמים ניתרגמה בכמה צורות. החארכים צוידו בהתחלה באופן שיטתי עם רובי ציד.[8] החל מ-13 במאי 1958 קיבלו לפעמים גם רובים ותת-מקלעים, מה שנאסר עד אז מתוך חשש של גניבת כלי נשק. [19] כלי הנשק נמסרו לחארכים לקראת המבצעים, אבל בין המבצעים נשמרו ביחידות של צרפתים ממוצא אירופי.[8] החארכים לא יכלו להילחם לבד, ולא מיוזמתם, על מנת למנוע ריגול, גניבת נשק ועריקות. בראש החארכות עמדו תמיד אנשי הצבא הסדיר ממוצא אירופי, לא משנה מה הייתה דרגתם.[19] הצבא אריגן באופן קבוע מבחני נאמנות לחארכים ולמשפחותיהם, למשל דפקו בדלתות בתיהם באמצע הלילה תוך השמעת סימנים האופייניים לכוחות ההתנגדות כדי לראות אם יפתחו להם.[19] מצד שני רצה הצבא הצרפתי לגייס חיילים מוסלמים, מתוך הרצון להיעזר באנשים שהכירו את הסביבה שבה חיו.[19] היו עוד מטרות שימושיות: למנוע מאנשים כשרים לצבא להתגייס בכוחות ההתנגדות, וגם לא להיסחף לפי תעמולת האויב שדאגה להבליט את אי יכולתם של הצרפתים למצוא מתנדבים מקומיים הנדרשים להם.... בנוסף ביקשו המגייסים ליצור תמריצים קבוצתיים:
בחירתם של החארכים במאבק פתוח לצידינו נגד המורדים מתלווה באפקט פסי (כך) מסוים על המקומיים (התגייסויות). באמצעות קרוביהם וידידיהם, תורמים החארכים ליצירת אקלים חיובי עבור עיניינו בכפריהם או לפחות, להפרכת התעמולה העוינת
החארכים תוגמלו ב-750 פרנק ליום שירות כמו המוחזנים (חיילי המחלקות המנהליות העירוניות) וחברי GMPR (הקבוצות הניידות של המשטרה הכפרית). להעבדיל מהחארכים, המוחזנים ואנשי ה-GMPR נהנו ממגורי חינם וקיבלו הקצבות משפחתיות ובוטחו בביטוח חברתי. הבדל זה יצר לחארכים תדמית של "חיילים זולים" לעומת אחרים. ב-1960 הועלו תגמולי החארכים אולם עדיין היו נמוכים משל אחרים. הם זכו ליום וחצי חופשיים על כל חודש שירות, לטיפולי חינם במקרה של פציעות ולפיצוי על נכות צמיתה בגלל תאונת עבודה[19]
סוגי החארכה
[עריכת קוד מקור | עריכה]החארכות הקלאסיות
[עריכת קוד מקור | עריכה]החארכות המסופחות ליחידות הסדירות של הצבא הצרפתי היו באופן תאורטי מורכבות ממאה אנשים. במציאות היו מחולקות לקבוצות קטנות יותר.[19] לא כל החארכים היו חמושים:הרבה מהם שירתו את הצבא במטלות אזרחיות, במיוחד כבנאים או טבחים.[19] לרוב השתתפו החארכים בשמירה על הסדר, לצדן של יחידות סדירות של הצבא הצרפתי.[19] החארכים הטריטוריאליים היו חארכים מבוגרים או פצועים ששובצו בשמירות,[19]
"חארכים של פריז"
[עריכת קוד מקור | עריכה]בימי מלחמת אלג'יריה והחל מ-20 במרץ 1960 כונו "חארכים של פריז" אותו כוח של משטרה נספחת שהוקם על ידי הפרפקט מוריס פאפון. מרבית הנספחים האלה היו ממוצא אלג'ירי והוצבו בשכונות עם ריכוז גדול של אלג'יראים. הם גויסו לחצי שנה ובהתחלת השירות עשו מעין טירונות בת 8 ימים בנואזי-לה-סק על מנת להתאמן בנשק וללמוד איך להשתמש ברשמקול למשל לצורך הקלטות הודאות של עצורים.[23]
גרילרים שעברו צד (Ralliés)
[עריכת קוד מקור | עריכה]הצבא הצרפתי גייס כ-3000 חברי FLN (החזית לשחרור לאומי) ו-ALN (צבא השחרור הלאומי של אלג'יריה) מקרב אלו שנפלו בשבי הצרפתי. ניתנה להם הבחירה בין להיות מוצאים להורג ולעבור לצד של צרפת,[19][24] הם יצרו קבוצת חארקים נפרדת."תחת פיקוח הדוק של המפקדה, הוצגו במיוחד לצורכי תעמולה.[8] התפרסמו כאלימים ביותר, שהיה להם הכי הרבה להפסיד אם היו נופלים בימי ה-ALN.[24]כדי לדחוק אותם לפינה הקצינים הצרפתים הצטלמו איתם או איימו עליהם בעת הראיונות כי במקרה של עריקות ישלחו את צילומיהם לצבא השחרור הלאומי. .[24] אחת הקבוצות הידועות ביותר של "עוברי צד" היה "הקומנדו ז'ורז'" (commando Georges), מורכב כולו ממוסלמים תחת פיקוד הקפיטן, ולימים הגנרל ז'ורז' גריו (Grillot). [25] הבסיס שלה היה בסעידה ופעלה לפי השיטות של הצבא לשחרור לאומי. הייתה מחולקת לארבע קתיבות ובה 30% "עוברי צד" שבחרו בעצמם את מפקדיהם הזוטרים.[24] אחרי המלחמה חלקם עברו עינויים והוצאות להורג להוציא אלו שהצליחו לעזוב את אלג'יריה והצוטרפו לחווה בחבל דורדון שנקנתה על ידי אנדרה וורמסר.[24]
יחידות קומנדו לוחמות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ביחידות ה"קומנדו ציד" (comando de chasse) שירתו כ-10% חארכים, בכך הכל 5% מכלל החארכים. הצרפתים התחילו לשלבם בקומנדו ציד ב-1959. מספר החארכים בתוכן לא עלה אף פעם ליותר 6,000. יחידות אלה נועדו להיות מעין יחידות אליטה. באלג'יריה הוקמו 140 יחידות כאלה, אבל רק מחציתן היו פעילות.
בני בודואן
[עריכת קוד מקור | עריכה]השבט בני-בודואן שהיה חי בגדה השמאלית של השליף, היה די מבודד מהעולם החיצון. ב-1948 לראשותו הגיע בשאגה בועלם. בשטח השבט חיו 15,000 בני אדם, מחולקים ל-24 קהילות אוטונומיות. כמה מהחארכים הוותיקים בני בודואנה טענו שלא ראו אף פעם צרפתים לפני המלחמה[26] בשאגה בועלם כינס אנשי השבט וקרא להם להתנגד לחסידי העצמאות.[26] הוא הקים יחידה בת 1500 אנשים. היא חמקה לפיקוח הצבא הצרפתי, אולם תוגמלה כמו החארכים ונהנתה מתנאי שירות מיוחדים.
ה"חארכטות" מקטינט
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1959 קמה חארכת נשים בקטינט. הנשים למדו לבנות בבטון, להניח רעפים ולהתקין קווים חשמליים העיר הנצוורה. הסגן אונרופט החליט לחמש כמה נשים. מתוך 34 מתנדבות, על 18 הופקדה שמירת היבולים והשיירות בדרכים מסוימות, במיוחד בכיוון אל מיליה. חארכה זאות נודעה כ"חארכטות מקטינט" (harkettes de Catinat). היא פוזרה ב-1961.[27]
החארכים אחרי מלחמת אלג'יריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הפירוק מנשקם
[עריכת קוד מקור | עריכה]אחרי 1959 דו"חות של הצבא העידו על משבר במוראל של החארכים. על מנת למנוע עריקויות הירבה הצבא בהצהרות כוונות והבטחות, במיוחד בסוגיית ההתאזרחות כצרפתים.[2] עם זאת, בחדשים הראשונים של 1962, מספר רב של חארכים הצטרפו לחזית לשחרור עם הנשק שסופק להם על ידי הצבא הצרפתי. ברבעון הראשון נספרו 265 מקרי עריקות, ועוד 459 עריקויות בין התאריכים 30-15 במרץ 1962.[28] השחרור משורות הכוחות הנספחים והפירוק מנשקם התחיל כתוצאה מהתפנית שחלה אחרי 1961 במדיניות צרפת לכיוון ההסכמה לעצמאות לאלג'יריה[29] ממשלת צרפת ציינה שגורל ההארכים יהיה דומה לאלו שהתגייסו במאבק הצבאי לצידם של כוחות הסדר.[1] אולם הם יזכו ליחס שונה מהצרפתים ממוצא אירופי שיוכרו כפליטים, ושהגעתם תוכננה ואורגנה על ידי ממשלת צרפת..[1] במרץ 1962 המפקד הראשי של הכוחות הצרפתים באלג'יריה, הגנרל שארל איירה דאג לפרוצדורה מיוחדת של העברת החארכים למטרופולין. היא נוצלה לצורך המשיכה בזמן והבטחת הדיסקרטיות המתבקשת לגבי הגעת חארכים שנמצאו בסכנה.[1]
מעשי הטבח נגד החארכים
[עריכת קוד מקור | עריכה]הסכמי אוויאן שנחתמו ב-18 במרץ 1962 ציינו ש:
איש לא יהיה מטרה לפעולות משטרה או משפטיות, לסנקציות משמעתיות או לכל אפליה על בסיס דעות שהביע בעת המאורעות שהתרחשו באלג'יריה לפני יום משאל העם להגדרה עצמית, או בגין פעולות שביצע במאורעות בתקופה שלפני יום ההכרזה על שביתת נשק. לא ניתן לכפות על אף אלג'יראי לעזוב את שטח אלג'יריה או למנוע זאת ממנו
(פרק ב, חלק א,סעיף 2) סעיף זה נכתב באופן ספציפי על מנת לשמור על שלומם של החארכים. [30]
הפרת הסכמי השלום
[עריכת קוד מקור | עריכה]מיד אחרי שביתת הנשק עמדה החזית לשחרור אלג'יריה בהתחיבותה שלא להעניש פיזית את החארכים החוזרים לכפרם[30] כמה הפרות של ההבטחה הזאת מוסברות על ידי חיסולי חשבונות, מעשי נקם וכן על ידי קנאותם של המכונים " marsiens " (המגויסים לחזית השחרור אחרי חודש מרץ 1962)[31][18] שרצו להוכיח את הפטריוטיות שלהם. הממשלה הזמנית של הרפובליקה האלג'יראית הנחתה ב-10 באפריל 1962 לגבי החארכים, לגבי החיילים שכונו "גומייה" ואחרים שששירתו בשורות האויבים", כי "את שמותיהם של אלו שסטו מדרך הישר ונעזבו יש לפקח בתשומת לב מרובה ולרשום ברשימה שחורה שאותה יש לשמור בקפידה". מספר מעשי הטבח עלה מדרגה בין 5 ביולי 1961 לאמצע ספטמבר 1962. קרבנותיהם קודם נעצרו, אחר כך הועברו למרכזי חקירות שבהם עברו עינויים ולבסוף הוצאו להורג. התושבים המקומיים השתתפו במעשי התגמול, השפילו, עינו וביצעו מעשי לינץ'. [32] מאמצע ספטמבר עד אמצע אוקטובר 1962 מעשי הטבח פסקו. הם חזרו עם כניסתו לערים של הצבא הלאומי העממי ANP (צבא אלג'יריה העצמאית). הפעם התושבים לא השתתפו ברציחות ולעיתים קרובות אף התנגדו להן ונתנו מקלט לחארכים לשעבר. ההוצאות להורג היו מהירות, לעיתים בוצעו במקום שבו נעצרו הקרבנות וכוונו למשפחות שלמות. היו הבדלים מבחינה גאוגרפית בהיקף המעשים. הווילאיטים 1,3 ו-6 - כלומר מזרח ודרום מזרח המדינה, נפגעו יותר.הסיבות להבדלים הגאוגרפיים היו כלהלן: היו יותר מעשי נקם בעיקר באזורים שבם החארכים היו יותר פעילים ואלימים. כמו כן באזורים שנכבשו על ידי לוחמי העצמאות, אזורים שהיו יותר פרו-צרפתיים ושבהם צבא השחרור הלאומי התקשה להשתלט. היו גם אזורים שנשלטו היטב על ידי ה-ALN ושבהם האלימות שימשה לחזק את מעמדו השליט.[32] לפי הנחיות הגנרל דה גול צרפת לא התערבה יותר אחרי שביתת הנשק.[32]
מספר הקרבנות
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-13 בנובמבר 1962 ז'אן לקוטור העריך בעיתון "לה מונד" שבין 18 במרץ -1 בנבובמר 1962 נרצחו או הוצאו להורג למעלה מעשרת אלפים חארכים.[1] מוהנד חמומו מעריך שדובר ב-100,000 עד 150,000 אנשים, שנרצחו בנסיבות איומות.[33] תת-פרפקט מקומי ספר בנפתו אקבו שבמחוז סטיף 750 מתים, בין מרץ-נובמבר 1962 ומכך ניתן להסיק שבאלג'יריה כולה נרצחו אולי בין 144,000-70,000 אנשים.[34] חישובים אלה היו שנויים במחלוקת. היסטוריונים שונים העריכו שדובר ב-60,000 עד 70,000מתים[35] הגנרל פרנסואה מייר מסכים עם הערכתו של ההיסטוריון ז'אן 'ארל ז'ופרה :
נראה שעולה לאט לאט קונסנזוס בין ההיסטוריונים הצרפתים וישנה סברה מקובלת כי מספר הקרבנות היה בין 60,000 ל-80,000
ניסיונות להתנגד לקליטתם של החארכים בצרפת
[עריכת קוד מקור | עריכה]בזמנו השלטונות הצרפתים והאלג'יראים הגדירו את החארכים כפליטים. [37] דה גול הכריז בנאום בישיבת ממשלה ב-25 ביולי 1962 שהממשלה אינה יכולה להסכים לקלוט את כל המוסלמים שהצהירו שלא מתסדרים עם ממשלתם! המונח "רפטריאנטים" לא ישים במקרה המוסלמים: הם אינם חוזרים לארץ אבותיהם. במקרה שלהם לא מדובר אלא בפליטים! אך לא ניתן לקבלם בצרפת ככאלה אלא רק במקרה שנמצאים בסכנה. [38] הנספחים לשעבר (- הערתנו:לצבא הצרפתי) נחשבים תכופות כבלתי מסתגלים לחברה הצרפתית:הממשלה חוששת שמא יהפכו למעמסות, אפילו סוכנים של הארגון OAS שימשיכו להיאבק נגד הסכמי אוויאן. [39]
ממשלת דה גול התנגדה ל"רפטריאציה" של החארכים בצרפת משלוש סיבות עיקריות: יישובם של צרפתים מוסלמים היה בעיניה איום על הזהות הלאומית של צרפת: דה גול סירב להבחין בין סוגיית הנספחים לצבא צרפת לביןסוגיית ההגירה האלג'יראית לצרפת כאשר הוא לא ראה בחארכים צרפתים אמיתיים. [40]
בוסף היה צריך להפגין אמון כלפי האלג'יראים שהתחייבו בהסכמי אוויאן שלא יהפעילו מעשי נקמה נגד הלוחמים הפרו-צרפתים. [41] וסוף סוף נשאר חשש ממזימה של OAS באמצעות החדרת כוחות למטרופולין כדי להמשיך במלחמת אזרחים.[42] פרנקופילים ידועים, אישים פוליטיים ואנשי צבא, יכולים להתיישב בצרפת ללא מכשול.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- Charles-Robert Ageron, Le drame des Harkis en 1962, Vingtième Siècle. Revue d'histoire, Année 1994, Volume 42, Numéro 42, (אז'רון - דראמת החארכים)
- Charles-Robert Ageron, Le drame des Harkis en 1962, Vingtième Siècle. Revue d'histoire, Année 2000, Volume 68, Numéro 42
- (תרגום לצרפתית מאת Johan-Frederik Hel-Guedj), Vincent Crapanzano - Les Harkis : Mémoires sans issue [במקור באנגלית« The Harkis: The Wound that Never Heals »], Paris, Gallimard, coll. « Bibliothèque des sciences humaines », 2012 (ISBN 978-2-07-013868-5
- Philippe Denoix Les Harkis, Encyclopedia Universalis
- Alistair Home - A Savage War of Peace: Algeria 1954-1962. The Viking Press. 1977. ISBN 978-0-670-61964-1.
- Fatima Besnaci-Lancou, Abderahmen Moumen, Les Harkis; Éditions de l'atelier, février 2008
- Fatima Besnaci-Lancou, Les Harkis : dans la colonisation et ses suites, Ivry-sur-Seine, L'Atelier, 2008,. (ISBN|978-2-7082-3990-6, OCLC 26368701, lire en ligne [archive]), p. 13-33.
- Maurice Faivre L'histoire des Harkis dans Guerres mondiales et conflits contemporains 2001/2-3 (n° 202-203), pages 55 à 63
- Mohamed Hamoumou Les Français-musulmans rapatriés - archéologie d'un silence EHESS Paris, 1989
- François-Xavier Hautreux, « L'engagement des harkis (1954-1962), Abstract », Vingtième Siècle : Revue d'histoire, vol. 90, no 2, 1er mai 2006, p. 33–45 ISSN 0294-1759,
- 2005 Jean-Jacques Jordi, À propos des Harkis, Cahier du CEHD, n° 24
- François Meyer et Benoît de Sagazan, Pour l'honneur, avec les harkis : de 1958 à nos jours, Tours, CLD, 2005, (ISBN 978-2-854-43460-6, OCLC 60824541).
- Jean Monneret, La guerre d'Algérie en trente-cinq questions, L'Harmattan, 2008
Paulette Péju, François Maspero et Marcel Péju, Ratonnades à Paris : précédé de Les harkis à Paris, Paris, La Découverte, 2000, 200 p. ISBN 978-2-7071-3329-8,
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- François-Xavier Hautreux L' engagement des harkis 1954-1962, Vingtième siècle, revue d histoire 2006 2 nr.90 p.33
- Charles-Robert Ageron Les supplétifs Algériens dans l'armée française pendant la guerre d'Algérie Vingtième siècle, revue d histoire 1995 nr 48 pp.3-5
- Charles-Robert Ageron Le « drame des Harkis » : mémoire ou histoire ? », Vingtième Siècle : Revue d'histoire, vol. 68, no 1, 2000, p. 3–16
- Christoph Gunkel Gefoltert, ermordet, vergessen Der Spiegel 3/07/2012
- Mahound Hamoumou
- Abderahmen Moumen, « De l'Algérie à la France. Les conditions de départ et d'accueil des rapatriés, pieds-noirs et harkis en 1962 », Matériaux pour l’histoire de notre temps, no 99, 2010, p. 60–68 ISSN 0769-3206
- Pascal Le Pautremat - Le commando Georges. De la contre-guérilla à la tragédie (1959-1962), Guerres mondiales et conflits contemporains 2004/1, n° 213, עמ' 95-103
- Xavier Yacono Les pertes algériennes de 1954 à 1962
Revue de l'Occident musulman et de la Méditerranée,vol.34, numéro 1,1982-2 pp.119-134
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ 1 2 3 4 5 F.X.Hautreux 2006
- ^ 1 2 F.X.Hautreux עמ' 3
- ^ 1 2 C-R Ageron 1995, עמ' 3
- ^ A.Home 1977 עמ' 533, 537
- ^ חיים איסרוביץ, "מתחנן לסליחתכם": מקרון התנצל בפני האלג'יראים שלחמו לצד צרפת, באתר מעריב אונליין, 20 בספטמבר 2021
- ^ J.J.Jordi
- ^ 1 2 3 4 Besnaci Lancou 2008 עמ' 33-13
- ^ 1 2 3 4 5 F-X. Hautreux
- ^ Challe - Notre révolte, Presses de la Cité 1968
- ^ J.Monneret 2008 עמ' 128
- ^ C.R.Ageron 1994 עמ' 3-6
- ^ Emmanuel Laurentin Les harkis, "La Fabrique de l'histoire" France Culture 7.03.2013
- ^ E.U.Denoix
- ^ M.Faivre
- ^ Maurice Faivre - Harkis, un devoir de memoire inMémoire et vérité des combattants d'Afrique du Nord, Collectif, éd. l'Harmattant, 2001,p.151
- ^ X.Yacono 1982
- ^ M.Hamoumou 1989
- ^ 1 2 Pierre Vidal Naquet La guerre révolutionnaire et la tragédie des harkis Le Monde 11-12 /11/1962
- ^ 1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 11 12 F.Besnaci-Lancou 2008עמ' 61-37
- ^ P.Vidal Naquet1962
- ^ F.Besnaci-Lancou 2008
- ^ Alain Peyrefitte C’était de Gaulle Fayard 1994 עמ' 52
- ^ Paulette Péju et al 2000
- ^ 1 2 3 4 5 V.Crapanzano 2012 עמ' 296
- ^ הקומנדו ז'ורז'. מהקונטרה-גרילה אל הטרגדיה (1959-1962)
- ^ 1 2 F.Besnaci-Lancou 2008 עמ' 113-130
- ^ אוטרה
- ^ C-R Ageron 2000 עמ' 3-16
- ^ Moumen 2010
- ^ 1 2 F.Besnaci-Lancou 2008 עמ' 81-91
- ^ F Besmaci-Lancou 2008 עמ' 33-13
- ^ 1 2 3 Fatima Besnaci-Lancou 2008 עמ' 91-81
- ^ M.Hamoumou 2001 עמ' 249
- ^ Le Monde diplomatique Les hurlements des tortures ב-1 באוגוסט 1992
- ^ J.J.Jordi 2005 עמ' 48
- ^ F.Meyer 2005 קטע 168
- ^ Emmanuel Laurentin Les Harkis, France culture
- ^ A Peyrefitte עמ' 196
- ^ Abderrahman Moumen 2010
- ^ Moumen, « L'arrivée des familles d'anciens supplétifs dans la région Midi-Pyrénées après 1962. État des lieux », Les Cahiers de Framespa 19, 2015
- ^ Guy Perville - L'avis de G Perville en L'Express 30 באוגוסט 2001
- ^ Guy Perville Les conditions du depart d'Algérie1995 Colloque, publié en Edisud 1996
