זיזיניו

זיזיניו
Zizinho
מידע אישי
לידה	14 בספטמבר 1921; ריו דה ז'ניירו, ברזיל
פטירה	8 בפברואר 2002 (בגיל 80); ניטרוי, ברזיל
שם מלא	תומז סוארס דה סילבה
גובה	1.69 מטרים
עמדה	קשר
מועדונים מקצועיים כשחקן*
נבחרת לאומית כשחקן
קבוצות כמאמן
1960 ; 1965–1966 ; 1967 ; 1972 ; 1980	בנגו ; בנגו ; ואסקו דה גאמה ; ואסקו דה גאמה ; בנגו
	* הנתונים מתייחסים למשחקי הליגה בלבד

תומז סוארס דה סילבה (בפורטוגזית: Thomaz Soares da Silva;‏ 14 בספטמבר 1921 – 8 בפברואר 2002), שנודע בכינוי זיזיניו, היה כדורגלן ברזילאי ששיחק בעמדות הקשר ההתקפי והקיצוני. נחשב לאחד מטובי השחקנים בעולם בתקופתו, הודות ליכולות משובחות של כדרור, מסירות והבקעת שערים. פלה תיאר אותו במילים: "הוא היה השחקן המושלם. הוא שיחק בקישור ובהתקפה, הבקיע שערים, היה מסוגל לשמור, לנגוח ולהגביה".^[1]

זיזיניו הבקיע 146 שערים במדי פלמנגו, מה שהופך אותו למלך השערים של הקבוצה. בנוסף, הוא סגן מלך השערים של ליגת העל הברזילאית, עם 352 שערים במדי פלמנגו, בנגו וסאו פאולו. לאחר פלה עם 504 שערים, ואדמיר עם 365 שערים.

קריירה

זיזיניו נולד בניטרוי שבריו דה ז'ניירו. בשנת 1939 נסע להיבחן בפלמנגו, ממועדוני הכדורגל הבכירים במדינה. הוא התקבל לקבוצה לאחר שהחליף באחד מהמשחקים את כוכב הקבוצה, לאונידס דה סילבה, עשר דקות לפני הסיום, והספיק להבקיע שני שערים. לאחר עזיבתו של לאונידס הפך זיזיניו לשחקן המרכזי של פלמנגו, והצעיד את הקבוצה לשלוש זכיות רצופות באליפות הקריוקה, בשנים 1942 עד 1944. החל מ-1942 כיכב זיזינו גם במדי נבחרת ברזיל. יש הטוענים כי חוליית ההתקפה של ברזיל בשנות ה-40, שבה שיחק זיזינו לצד שחקנים כמו ז'איר ואדמיר, הייתה אחת מהטובות בהיסטוריה.^[2] אולם, בשל מלחמת העולם השנייה לא עלה ביכולתה של הנבחרת להפגין את כשרונה על הבמה העולמית. זיזיניו היה שותף לזכיית הנבחרת בגביע רוקה ב-1945 – מפגש מסורתי בו התמודדה מול ארגנטינה – ובקופה אמריקה בשנת 1949.

נבחרת ברזיל ארחה את טורניר הגביע העולמי ב-1950, שהתקיים בפעם הראשונה מאז פרוץ המלחמה, ונחשבה למועמדת הבכירה לזכייה בו. עקב פציעה ממנה סבל זיזיניו לא נטל חלק בשני המשחקים הראשונים, ושותף לראשונה במשחק ההכרעה של שלב הבתים, מול נבחרת יוגוסלביה. עם כניסתו להרכב הופקד על ניהול משחק ההתקפה של הנבחרת הברזילאית, שבהנהגתו הציגה סגנון משחק וירטואוזי ואטרקטיבי במיוחד. זיזינו עצמו משך את עיני הקהל האירופאי בביצועיו המרשימים, ותואר על ידי הגזטה דלו ספורט האיטלקי כמקביל ללאונרדו דה וינצ'י.^[1] הוא הבקיע שני שערים במהלך הטורניר וסייע לברזיל להשיג ניצחונות גבוהים במיוחד – בבית הגמר (שהפגיש בין ארבע קבוצות) הביסה הנבחרת 1-7 את שוודיה ו-1-6 את ספרד, על אף שהאחרונה נחשבה לאחת מהנבחרות המיומנות באירופה.^[3]

ברזיל הייתה זקוקה לתיקו בלבד במשחק האחרון, שהתקיים מול נבחרת אורוגוואי במרקאנה, אולם הפסידה ולא הצליחה לזכות בגביע. ההפסד הפך עבור הברזילאים לטרגדיה לאומית, שקיבלה את הכינוי "אסון המרקאנה", וזיזיניו עצמו נפגע קשות מאובדן הזכייה.^[1] לאחר שהבקיע 146 שערים במשך 12 שנות משחק בפלמנגו, בראשית 1951 הועבר זיזיניו לבנגו בניגוד לרצונו. במשך תקופתו בקבוצה הוא לא הגיע להישגים משמעותיים, והושאר מחוץ לסגל הנבחרת שהשתתפה בגביע העולם ב-1954, בין היתר בשל ביקורת שהעביר על מנהלי התאחדות הכדורגל הברזילאית. ב-1957 עבר זיזיניו לסאו פאולו במדיה שב להפגין את יכולתו המרשימה, והוביל את הקבוצה לזכייה באליפות הפאוליסטה באותה שנה. אולם, הוא דחה הזמנה להשתתף עם הנבחרת בטורניר הגביע העולמי שנה מאוחר, על מנת לפנות מקום בסגל לשחקנים צעירים.

ב-1959 עבר זיזינו לקבוצה קטנה מאוברבה וכעבור שנתיים הצטרף לקבוצה צ'יליאנית, בטרם הודיע על פרישתו ממשחק ב-1962. לאחר הפרישה קיבל תפקיד במועצת עיר הולדתו, ניטרוי, בה עבר להתגורר, ניתק את קשריו עם עולם הכדורגל וחי בבדידות עד לפטירתו בפברואר 2002.