הגניזה החרסונית

הגניזה החֵרְסונית או גניזת חֵרְסון הם כינויו של אוסף גדול של כתבי יד ותשמישי קדושה שעל פי הטענה היו שייכים לרבנים ואדמו"רים חסידיים שונים בני המאות השמונה עשרה והתשע עשרה. הגניזה נחשבת לזיוף הן בעולם האקדמיה והן במרבית החוגים התורניים.

על פי הנטען, חלקו הגדול של האוסף הצטבר ברשותו של המגיד ממזריטש. בנו, רבי אברהם המלאך, ירש ממנו את האוסף והוסיף עליו מסמכים וחפצים שונים. ממנו עבר האוסף לבנו - רבי שלום שכנא מפראהביטש, וזה הורישו לבנו - האדמו"ר רבי ישראל מרוז'ין. האוסף הנדיר הוחרם מהאדמו"ר מרוז'ין על ידי המשטרה החשאית של האימפריה הרוסית, ונשמר בעיר חרסון שבדרום אוקראינה. ב-1918, בעת מהפכת אוקטובר נשדד האוסף מידי הבולשת, וחלקים ממנו נמכרו לאספנים באודסה.

שמואל גוראריה, חסיד חב"ד שהתגורר באודסה, רכש חלק מהמסמכים והעניק אותם לרבו, רבי שלום דובער שניאורסון מלובביץ'. רבי יוסף יצחק שניאורסון, בנו של רבי שלום דובער, כתב כי לאחר שעיין באוסף, אביו "הפליג בשבחם וגילה דעתו הקדושה אשר כל הכתבים והמכתבים הם רק העתקות ולא גופי כתב יד קדש של הכותבים, אבל תוכן הכתבים והמכתבים אמיתים הם, ואם המצא ימצא איזה סתירות דברים, קלי ערך הם לגבי הפלאת תוכנם ואינם אלא שגגת המעתיקים". האוסף עבר בירושה לאדמו"ר הבא, רבי יוסף יצחק שניאורסון, שהחל, בשנת 1935, לפרסם ממנו מסמכים שונים בכתב העת התמים. חלק מהאוסף אבד בעת מלחמת העולם השנייה וחלקו נמצא בספריית חב"ד בברוקלין, ניו יורק.

יש הטוענים כי האוסף כולל גם מסמכים אותנטיים, אך מזייפים ניצלו אותו והוסיפו בו עשרות מסמכים מזויפים.

תוכן הגניזה

הגניזה החרסונית כללה, בין היתר, את הפריטים הבאים:

• מכתבים מאת רבי אדם בעל שם, רבו של הבעש"ט.
• מכתבים מאת רבי ישראל בעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות.
• ספרים שהיו שייכים לרבי ישראל בעש"ט.
• חותמת של הבעש"ט.
• כלי כסף לבשמים שהיו של הבעש"ט.
• מכתבים מאת המגיד ממזריטש, תלמידו הידוע של הבעש"ט.
• מכתבים מאת רבי אברהם המלאך, בנו של ר' דב ממזריטש.
• מכתבים מאת רבי מנחם מנדל מוויטבסק.
• מכתבים מאת רבי שניאור זלמן מלאדי.
• מכתבים וצוואות מאת אדמו"רים נודעים אחרים.

כתבי היד כוללים נושאים קבליים רבים, סיפורי מעשיות אודות הבעש"ט ותלמידיו, פירושים למקרא ולדברי חז"ל ועוד.

הפולמוס על הגניזה

על מקוריותם של המסמכים והחפצים שבאוסף הגניזה החרסונית ניטשו, במשך השנים, ויכוחים עזים. לדעת חוקרים ורבנים שאינם נמנים עם חסידות חב"ד, רוב המסמכים הם מזויפים ואינם יכולים אף להיות העתק של כתבי יד אותנטיים. לעומתם סברו שלושת אדמו"רי חב"ד האחרונים, שהמסמכים אמיתיים לחלוטין. בבדיקות מעבדה הוכח שסוג הנייר עליו נכתבו המסמכים לא היה קיים במאה השמונה עשרה. בתגובה לכך, אישר האדמו"ר ר' יוסף יצחק שניאורסון כי אמנם אין הם המסמכים המקוריים, וטען כי המסמכים הם העתק נאמן למקור של המסמכים המקוריים. מזכירו של האדמו"ר יחזקאל פייגין הוסיף וציין, כי על פי השוואה לכתבי יד ידועים של הבעש"ט, של ר' מנחם מנדל מהורודנא ושל בעל התניא - "נראה כי כל הכתבים האלה הבאים מהגניזה אינם אלא העתקות, כתב יד מעתיק בלבד".

הראשון שטען שמסמכי הגניזה הם זיוף, היה חיים נחמן ביאליק. לטענותיו הצטרפו החוקרים שמעון דובנוב, מאיר בלבן, גרשם שלום ועוד. גם בקרב החוגים הדתיים נשמעו קולות מערערים על הגניזה, ומזכירו של האדמו"ר רבי יוסף יצחק שניאורסון, רבי חיים ליברמן אפילו טען כי הכיר את זייפן המכתבים. האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאץ', מערער על נאמנותם: "ידי זרים המזייפים שלטו בהם", "השמר והזהר מבלי תאמין בם", ו"המכתבים האלו החשודים בזיוף". גם האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר מגור כתב אל גיסו פנחס יעקב לוין "בטח נודע לך אשר המכתבים שנדפסו מחדש בחותם הבעש"ט ז"ל כולם מזויפים, וכאשר הוצאת "סגולה" מתעתדים לחזור ולהדפיסם, טוב להודיעם.

אברהם שרון (שבדרון), מנהל אוסף האוטוגרפים של הספרייה הלאומית, גילה באמצעות בדיקה כימית של הנייר עליו נכתבו "אגרות הבעש"ט" מהגניזה שהן מזויפות.

בשנת 1953 יצא לאור ספר "אגרות בעל התניא וחכמי דורו", מאת הרב דוד צבי הילמן, ובו ייחד חלק נכבד המפריך את מסמכי הגניזה לגופם, ומוכיח שלא יכלו להיכתב על ידי אלו שנטען שכתבו אותם. הרב הילמן אף פרסם בכתב עת את שמו של הזייפן: נפתלי צבי (הירשלע) שפירא. טענותיו של הילמן הועלו בפני האדמו"ר ר' מנחם מנדל שניאורסון מחב"ד, והוא האריך לענות עליהן בכמה וכמה מכתבים. יצחק רפאל, ששוחח על כך עם האדמו"ר, העיד, כי האדמו"ר "היה נחרץ בדעתו, כי כתבי ה'גניזה' הם אמיתיים, בדבריו המרשימים בשיחתי עמו ביום ה' תמוז תשכ"ז, בה גלגלנו שעה ארוכה במעונו, בלי להתרצות לקבל גם דעת ביניים מתונה". גם יצחק רפאל הגיע למסקנה ש"רובם המכריע של הכתבים הוא אמיתי ואפשר לראות בהם חומר בעל ערך היסטורי". הרב שלום דובער לוין ריכז את טענות חב"ד בספר אגרות קודש של אדמו"ר הזקן.

טיעוני הרב הילמן

הרב דוד צבי הילמן העלה שורה ארוכה של טענות, המוכיחות, לדעתו, שהמסמכים אינם העתקים של מסמכים מקוריים, אלא זיוף וניסיון כושל לחיקוי מכתביהם של גדולי החסידות:

1. סגנון: אף על פי שהמכתבים נכתבו על ידי יותר משלושים כותבים שונים, סגנונם דומה עד להפליא. לעומת זאת, מכתבים ידועים אחרים של אותם רבנים, שונים מאוד מסגנון מכתבי הגניזה החרסונית. הילמן אף טוען כי "שפתו של הזייפן היא לשון עילגים, דלה ומשובשת".
2. דקדקנות יתר: בכל מכתב ומכתב נכתב היחס שבין המוען לנמען, כגון: "לתלמידי" בפתיחת המכתב, ו"מנאי מורך ורבך" בסיומו. "לחברי", "מנאי חברו ותלמידו", ועוד כיוצא בזה. לטענתו של הילמן דקדקנות זו גובלת בגיחוך, ומראה שהזייפן ביקש למנוע הטלת ספק בזהות כותבי המכתבים, על ידי התמצאות ביחס המדויק שבין המוענים לנמענים.
3. שמות וכינויים משונים: בחלק גדול מהמכתבים מכונים הנמענים בשמות חיבה שהיו מקובלים בווהלין, כגון "זלמינא" במכתב לר' שניאור זלמן מלאדי, אברהמיניא ובעריניא. לדעת הילמן אף זה סוג של דקדקנות יתר, שנועדה לשכנע את סוחרי היודאיקה במקוריותם של הכתבים. בדומה לכך, ברבים ממכתבי בעל התניא שבגניזה, הוא חתום כ"שניאור זלמן בן רבקה" – צורה הנהוגה בעיקר בפדיון נפש, ולא במכתבים העוסקים בנושאים יומיומיים וכדומה.
4. מקומות שגויים: בחלק מהמכתבים נכתב שם עירו של הנמען, אך, לטענת הילמן, לא התגורר הנמען באותה עיר בתאריך כתיבת המכתב. כך גם במכתבים שנכתבו לפני שנת ה'תק"ל מצוינת העיר פולנאה כעירו של רבי יעקב יוסף כ"ץ, אך הוא הגיע לגור בעיר זו רק בחורף ה'תק"ל.
5. תאריכים בעייתיים: בניגוד למכתבים עתיקים בני אותם דורות, שלא מצוין בהם בדרך כלל תאריך המכתב, מצטיינים מכתבי הגניזה בתאריכים מדויקים, בעיקר על ידי ציון היום בשבוע, פרשת השבוע של השבת הסמוכה, והשנה. לדעת הילמן אף זה חלק מדקדקנות היתר שאפיינה את ממציא המכתבים, תוך זהירות שלא לציין את תאריכי הימים בחודש, העלולים להתברר כימים שחלו בשבת. דא עקא, שאף תאריכי היום והפרשה מתבררים בחלק מהמקרים כבלתי אפשריים וכשגויים בעליל. כך למשל, מכתב שנכתב בשנת ה'תצ"א נשא את פרשת השבוע "מטות", אך באותה שנה היו הפרשיות מטות ומסעי מחוברות (בחו"ל). בדומה לכך, אחד המכתבים נכתב בכ"ו בתמוז ה'תקי"ט, אך תאריך זה חל אותה שנה בשבת.
6. אנכרוניזם: חלק מהמכתבים אינם אפשריים על פי התאריך המצוין בהם, משום שהחתום על המכתב כבר נפטר באותו תאריך. כך למשל במכתבי רבי זוסיא מאניפולי, רבי חיים חייקל מאמדורה, בתו של האדמו"ר הזקן ועוד. בדומה לכך, בעל התניא חותם על חלק ממכתביו שבגניזה בכינוי "שניאור זלמן במוהר"ר ברוך ז"ל", אף שעל פי תאריכם הם קודמים לשנת פטירת אביו – ה'תק"ם.
7. מראם החיצוני של הפריטים: הילמן מציין כי מראה האיגרות היה בלוי ומיושן, ולא נראה כהעתק של מכתב קדום. כמו כן, בחלק מהאיגרות הייתה רשומה הכתובת מצידן החיצוני, רישום שאין דרך לעשותו כשמעתיקים תוכן של איגרת רבנית. לדעת הילמן ניסה הזייפן לשוות לאיגרות מראה אותנטי, כדי למנוע פקפוק במקוריותן וכדי להצליח למכור אותן לחסידים ולאספנים.
8. אי התאמה בין הנייר לבין התקופה: בדיקה כימית שנערכה לנייר שעליו נכתבו האיגרות העלתה שסוג נייר כזה לא יוצר לפני שנת ה'תר"ו – שש שנים אחר מאסרו של רבי ישראל מרוזין, שעל פי הטענה המכתבים נתפסו ברשותו. אדמו"רי חב"ד שהיו מודעים לבדיקה זו ציינו כי אין אלו המכתבים המקוריים אלא העתקים, אך הילמן מערער על כך מן העובדה שעל גב אחת האיגרות כתב פקיד המשטרה הרוסית, כי "האגרת הזו היא מן הניירות שנמצאו בעת החיפוש בבית הרבין הצדיק סרול שולימוביץ פרידמן, בעיירה רוז'ין (קיוב), כדי לתרגמם בשפה הרוסית". לטענת הילמן, אם העתקה זו נעשתה כמה שנים אחרי מאסרו של הרבי מרוז'ין, קשה להסביר כיצד היכן הגיעו לגב האיגרת דברי הפקיד הרוסי, שסביר שנכתבו בסמוך להחרמת האוסף.
9. שגיאות לשוניות: הילמן טוען שהערות הפקיד הרוסי שנכתבו על האיגרת, מגלות שגיאות לשוניות שאינן מתאימות לדוברי רוסית, אף אם הם חסרי ידיעת קרוא וכתוב. לטענתו, אילו נפרץ הארכיון של הבולשת, היו אמורים להגנב משם גם מסמכים רשמיים על פרשת מאסרו של הרבי מרוז'ין, אך כיוון שהזייפן לא ידע היטב רוסית, כמוכח מהערתו "בשם" הפקיד הרוסי, חשש לזייף מסמכים שלמים ברוסית, והסתפק בייצור מכתבים ומאמרים שבהם יחפצו חסידי האדמו"רים והאספנים.

גרסת חב"ד

מנהיג חסידות חב"ד, רבי מנחם מנדל שניאורסון, האריך לענות לטענותיו של הרב הילמן. הוא ייחד לכך שני מכתבים, ובהם כתב את התשובות הבאות:

1. הקלף – השגת קלף מהסוג שבו נכתבו המסמכים בזמן שאליו מייחסים טועני הזיוף את כתיבתם, כמעט שלא הייתה אפשרית.
2. זהות ה'זייפן' – הטוענים לזיוף לא מצביעים על אדם מסוים שהוא לטענתם הזייפן (דבר חריג כשמדובר על 300 מסמכים!). יתרה מזו ידועים שמות אלו שהייתה להם ידיעה בחסידות ובתולדותיה בסביבות אודסה ולא ניתן להצביע על אחד מהם כבעל ידע נרחב כל כך בשביל לזייף כמות כזו של מסמכים.
3. סגנון – האדמו"ר טען שההנחה שלכל המכתבים סגנון אחיד, היא "מופרכת לגמרי". בין המכתבים ישנם סוגות שונות, כגון צוואות, מכתבי תורה, סיפורי מעשיות, בקשות לתפילה ופדיון נפש. כל אלו אינם יכולים להיכתב בסגנון אחיד. גם המכתבים השונים מאותה סוגה שאכן סגנונם דומה, אינם ראיה לזיוף, וזאת משום ש"מובן מעצמו שיש שיווי ביניהם ובפרט בין חסידים לרבותיהם, שמשתדלים בסגנון מכתביהם והליכותיהם בכלל, להדמות לרבם". כלומר, שוויון הסגנון אינו הוכחה לזיוף, כי הוא נעשה במכוון על ידי הרבנים והאדמו"רים שחיקו את סגנונם של רבותיהם.
   בנוסף, טען האדמו"ר, שחלק מהמכתבים הודפסו עשרות שנים לפני גילוי הגניזה החרסונית, והם אותנטיים ללא חולק. אם כך, פסק, אין אפשרות שזייפן יזייף מכתבים נוספים ששווים למכתבים האמיתיים בתוכן ובסגנון.
4. שגיאות רבות – דווקא ריבוי השגיאות (בעיקר בתאריכים וכיוצא בהם), מוכיח על אמיתות המסמכים מאחר שבהעתקה הנעשית פעמים רבות בחופזה טבעי שיפלו שגיאות רבות, לעומת זאת בזיוף סביר להניח שזייפן, המעוניין למכור את המסמכים לאנשים שיש להם ידיעה בקורות ובתולדות החסידות, ישקיע מאמצים על מנת שלא לשגות בתאריכים.
5. עניינים שלא פורסמו – על פי עדות הריי"צ מופיעים במסמכים עניינים שעברו אליו מאביו בקבלה מרבי לרבי ולא פורסמו מעולם.
6. תשובה לטענות על סוג הקלף – ייתכן מאוד שההעתקה נעשתה בחופזה על ידי חסידי רוז'ין שהחליפו בינה לבין המסמכים המקוריים שהוחרמו בעת מאסר האדמו"ר מרוז'ין, לשם כך לא היה צורך בנייר מעת כתיבת המסמכים המקוריים.

לקריאה נוספת

• ישורון, כרך כ"ג, בו הובאו מספר מאמרים בנושא הגניזה.
• יצחק רפאל, על חסידות וחסידים, מוסד הרב קוק, תשנ"א (1991), עמ' 204–226.
• שניאור זלמן איידלמן, "אמיתות מכתבי גניזת חרסון", קובץ הערות וביאורים, א'קע"ה, כ"ב שבט תש"פ, עמ' 84–91 (להורדה)

קישורים חיצוניים

• אגרת הרבי מליובאוויטש התומכת באמיתות המסמכים, אתר ספריית חב"ד.
• פרופ' שלמה זלמן הבלין, מכתב על אודות הגניזה, ישורון, תשנ"ה
• חלק ממכתבי הגניזה בספר חכמי ישראל בעש"ט באתר היברו בוקס .
• אבישי אלבוים, הגניזה החרסונית, עלי ספר.
• יואב אלשטיין, סיפור לידת הבעש"ט ביידיש - מעשה זיוף או יצירה ספרותית?, חוליות 2, קיץ 1994
• מידע על הגניזה החרסונית בקטלוג הספרייה הלאומית