הבלט המלכותי
 | |
| סמליל הבלט המלכותי | |
| מייסדים |
נינט דה ולואה  |
|---|---|
| תאריך הקמה |
1931 |
| כוריאוגרפים | ויין מקגרגור, כריסטופר ווילדון |
| להקות משנה | הבלט המלכותי של בירמינגהאם |
| אתר רשמי | |
  | |
הבלט המלכותי (באנגלית: The Royal Ballet) היא להקת בלט בינלאומית נודעת, אשר בסיסה ממוקם בבית האופרה המלכותית בקובנט גרדן שבלונדון, אנגליה. הבלט המלכותי הוא הגדול מבין ארבע להקות הבלט הגדולות בבריטניה. הוא נוסד בשנת 1931 על ידי נינט דה ולואה[1] והתבסס בבית האופרה המלכותית ב-1946. הוא קיבל צ'רטר מלכותי בשנת 1956 והפך ללהקת הדגל של בריטניה.
הבלט המלכותי היה אחד מלהקות הבלט הבולטות והחשובות במאה ה-20, והוא ממשיך להיות אחת מהלהקות המפורסמות בעולם עד היום, לרוב תוך ציון של הערכים האומנותיים והיצירתיים שלו. הלהקה מעסיקה כמאה רקדנים, והיא בעלת מתקנים שנבנו בתוך בית האופרה המלכותית. בית הספר הרשמי של הלהקה הוא בית הספר המלכותי לבלט, ויש לה להקה-אחות, הבלט המלכותי של ברמינגהאם, אשר פועלת באופן עצמאי. הרקדנית המכובדת ביותר שיצאה מהלהקה היא מרגוט פונטיין.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1926, הרקדנית האירית נינט דה ולואה ייסדה את האקדמיה לאומנות כוריאוגרפית, בית ספר לריקוד לבנות[2]. כוונתה הייתה להקים להקת בלט ובית ספר, מה שהוביל אותה לשיתוף פעולה עם המפיקה ובעלת התיאטרון ליליאן בייליס. בייליס הייתה בעלת התיאטראות אולד ויק וסדלר'ס ולס בלונדון וב-1925 היא הציעה לדה ולואה להעלות הופעות מחול בשני המקומות.
סאדלר'ס וולס נפתח מחדש בשנת 1931 והוויק-ולס בלט, ואיתו בית הספר לבלט ויק-ולס, נוסדו בתיאטרון. שני אלה יהיו קודמיו של הבלט המלכותי היום, הבלט המלכותי של בירמינגהאם ובית הספר המלכותי לבלט. לפני שובה לבריטניה, נינט דה ולואה הייתה חברה בבלט רוס, אחת הלהקות הבלט המפורסמות והמשפיעות של המאה ה-20. הלהקה התפרקה ב-1929 לאחר מות מייסדה, סרגיי דיאגילב. כאשר דה ולואה יצרה את ויק-ולס בלט, היא העסיקה כמה מחברי הלהקה לשעבר, ביניהם אליסיה מרקובה ואנטון דולין, שהצטרפו כרקדנים ראשיים, ותמרה קרסבינה, אשר עבדה עם הלהקה כיועצת. המנהל המוזיקלי של הלהקה היה המנצח והמלחין קונסטנט למברט, שהיה בעל השפעה אומנותית ומוזיקלית ניכרת בשנותיה הראשונות של הלהקה. ב-1939, אחרי שהפסיקה את הקשר עם תיאטרון אולד ויק, הלהקה שינתה את שמה ל"סדלר'ס ולס בלט" ובית הספר הפך ל"בית הספר לבלט סדלר'ס ולס"[3]. השניים המשיכו להתקיים בתיאטרון סדלר'ס וולס עד 1946, כאשר הלהקה הוזמנה להיות להקת הבלט המקומית של בית האופרה המלכותית שנפתח מחדש בקובנט גרדן, בניהולו של דייוויד וובסטר. הלהקה עברה לבית האופרה עוד באותה שנה, כאשר ההפקה הראשונה של הלהקה במקום הייתה "היפהפייה הנרדמת". בעקבות מעבר הלהקה, בית הספר עבר למקום משלו ב-1947. להקה-אחות הוקמה כדי להמשיך את ההופעות בסאדלר'ס וולס, בשם 'הבלט של תיאטרון סדלר'ס וולס', בניהול הרקדן ג'ון פילד. ב-1955, הלהקה-האחות איבדה את הקשר עם סדלר'ס וולס באופן זמני וחזרה לבית האופרה המלכותית בתור יחידת סיבובי הופעות של הלהקה הראשית. ב-1956 הוענק צ'רטר מלכותי לשתי הלהקות ולבית הספר. מאוחר יותר הם נקראו הבלט המלכותי, הבלט המלכותי של סאדלר'ס וולס ובית הספר המלכותי לבלט[4]. הבלט המלכותי של סדלר'ס ולס חזר לסדלר'ס ולס ב-1970, תוך המשך סיבובי הופעות ברחבי המדינה. ב-1987 הלהקה הוזמנה להפוך ללהקת הבלט המקומית של היפודרום ברמינגהאם (Birmingham Hippodrome). הלהקה עברה לבירמינגהאם ב-1990 ושינתה את שמה לבלט המלכותי של בירמינגהאם. הלהקה חדלה להיות חלק מהבלט המלכותי בשנת 1997 כאשר היא הפכה להיות עצמאית מבית האופרה המלכותית, עם סר פיטר רייט בתור המנהל האמנותי של הלהקה. הבלט המלכותי של בירמינגהאם שומר על יחסים קרובים עם הבלט המלכותי ועם בית הספר המלכותי לבלט, שנשאר בית הספר הרשמי של הלהקה.
ב-1964 הקים הבלט המלכותי את "בלט לכולם" בניהולו של פיטר ברינסון. בין 1964 ל-1979 "בלט לכולם" סייר ברחבי המדינה, הציג כ-150 הופעות בשנה והגיע לכ-70,000 אנשים בכל שנה.
כיום, הבלט המלכותי נותר להקת הבלט המקומית של בית האופרה המלכותית, מנהל סיורים בינלאומיים משלו, וממשיך להיות להקת האם של בית הספר המלכותי לבלט, שבסיסו נמצא כעת בלודג' הלבן בפארק ריצ'מונד שבלונדון וממוקם גם ברחוב פלוראל, בסמוך לבית האופרה המלכותית ועם גישה ישירה אליו.
סרגייב
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנותיו הראשונות, בלט סדלר'ס ולס הפך לאחת מלהקות הבלט הראשונות מחוץ לברית המועצות שהפיקו הצגות בלט מלאות של מריוס פטיפה ולב איבנוב, שהיו מרכזיים ברפרטואר של הבלט הרוסי הקיסרי. כדי להציג את הצגות הבלט אלו עם להקתה החדשה, דה ולואה העסיקה את ניקולס סרגייב, מנהל אמנותי לשעבר בבלט הרוסי. הוא ביים הפקות של "היפהפייה הנרדמת" של פטיפה, "אגם הברבורים" ו"מפצח האגוזים" של פטיפה ואיבנוב, "קופליה" של פטיפה ואנריקו צ'יקטי וז'יזל של פטיפה. לאחר שנוצרו בעזרת סימון כוראוגרפי שנכתב בסנט פטרבורג בתחילת במאה ה-20, יצירות אלה נכללו מאז ברפרטואר של הבלט המלכותי. כיום הלהקה משתמשת בהפקתו של פיטר רייט משנת 1984 למפצח האגוזים, אשר משתמשת בחלק מהסימון שיצר סרגייב.
חידושו של סרגייב לבלטים אלו בלונדון נחשבת לנקודת היסוד של רפרטואר הבלט הקלאסי המסורתי, והובילה לחזרתם לבמות בכל רחבי העולם. סרגייב נחשב לאחד התורמים המשמעותיים לפופולריות של הבלט בעולם. הסימון הכוראוגרפי שלו וחומרים אחרים הקשורים אליו נשמרו באוסף סרגייב, חלק מאוסף התיאטרון של אוניברסיטת הרווארד.
פרימה בלרינה אסולוטה - הרקדנית הטובה ביותר
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבלט המלכותי הוא אחת מלהקות הבלט היחידות בעולם שהעסיקה ארבע רקדניות שנחשבות כ"פרימה בלרינה אסולוטה", תואר המוענק לרקדניות הבלט הבולטות ביותר, מתוכן שלוש שלמדו בבית הספר המלכותי לבלט.
הראשונה מביניהן הייתה אליסיה מרקובה אשר אומנה אישית על ידי נינט דה ולואה כחלק מבלט רוס של סרגיי דיאגילב. היא הוזמנה להיות אחת מהרקדנים המייסדים של הבלט המלכותי ויועדה להיות הרקדנית הראשית הראשונה בלהקה ובהמשך הוכרה כ"פרימה בלרינה אסולוטה".
נינט דה ולואה גילתה ואימנה באופן אישי אף את מרגוט פונטיין, תוך שהיא מזמינה אותה להצטרף לבית הספר המלכותי לבלט, אותו ייסדה דה ולואה, ושם עשתה פונטיין את כל הקריירה שלה עם הלהקה. בתור מתנה ליום הולדתה השישים, הוכרזה פונטיין כ"פרימה בלרינה אסולוטה" על ידי המלכה אליזבת השנייה.
פיליס ספירה הצטרפה לבית הספר המלכותי לבלט בשנת 1959 ולאחר סיום לימודיה הצטרפה ללהקת ההופעות של הבלט המלכותי. בהמשך היא חזרה אל מולדתה דרום אפריקה, שם הוכרזה כ"פרימה בלרינה אסולוטה" על ידי הנשיא בשנת 1984.
האחרונה היא אלסנדרה פרי, אשר סיימה את הכשרתה בבית הספר המלכותי הגבוה לבלט והחלה את הקריירה שלה בבלט המלכותי. לאחר שרקדה עם הלהקה במשך ארבע שנים היא הוכרזה כ"פרימה בלרינה אסולוטה" של בלט תיאטרון לה סקאלה במילאנו.
רקדניות אחרות שקיבלו את תואר "פרימה בלרינה אסולוטה" הופיעו עם הבלט המלכותי בתור רקדניות אורחות, ביניהן הבלרינה הצרפתייה איווט שאווירה והבלרינה הגיאורגית נינו אנניאשווילי.
מבנה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בבלט המלכותי ישנם שש דרגות של רקדנים בסדר עולה:
- אמן: הדרגה הנמוכה ביותר בלהקה. לצד האמנים הראשונים הם חלק מהקור דה בלט. בוגרי בית הספר לבלט שנכנסים ללהקה בדרך כלל מתחילים בדרגה זו.
- אמן ראשון: דרגתם של הבכירים בקור דה בלט. לרקדנים ברמה זו יש הזדמנות לבצע כמה מהתפקידים הבולטים יותר בקור דה בלט, כמו "ריקוד הברבורים הקטנים" באגם הברבורים. אמנים ראשיים יופיעו לעיתים גם בתפקידים של סולנים אם הם מועמדים לקידום.
- סולן: בדרך כלל ישנם 15–20 סולנים בלהקה. לפי תואר זה, רקדנים בדרגה זו מבצעים את רוב קטעי הסולו ומעטים מהקטעים הקבוצתיים בבלט, כמוו מרקוציו ברומיאו ויוליה או אחת מהפיות ב"יפהפייה הנרדמת".
- סולן ראשון: דרגה בה רקדנים מועמדים לקידום לתפקיד ראשי. רקדן ברמה זו ירקוד רפרטואר מגוון של תפקידי הסולו הבולטים ביותר, תוך היכרות וקבלת הזדמנויות לביצוע תפקידים מובילים, כאשר רקדן ראשי פצוע או אינו יכול להופיע.
- אמן דמות ראשי: דרגה הניתנת לחברי להקה שביצעו תפקידי דמויות חשובים. תפקידים אלו הם לרוב מאוד תיאטרליים ולעיתים קרובות כוללים ריקודי אופי או פנטומימה בבלט. דוגמאות לתפקידים אלו הן הפיה הרעה ב"יפהפייה הנרדמת" ודרוסלמאייר במפצח האגוזים. רוב אמני הדמות הראשיים בבלט המלכותי הם מבוגרים יותר, חברים בלהקה במשך זמן רב, שאינם יכולים יותר לרקוד בתפקידים תובעניים מבחינה פיזית.
- רקדן ראשי: הדרגה הגבוהה ביותר בבלט המלכותי. רקדנים בדרגה זו מבצעים לרוב את התפקידים המובילים והבולטים בבלט. רקדן ראשי מזוהה כאחד המובילים בלהקה. חלק מהרקדנים המפורסמים ביותר בעולם היו רקדנים ראשיים בלהקה.
בבלט המלכותי ישנן גם דרגות מיוחד לאמן אורח ואמן אורח ראשי. תואר אמן אורח ניתן לרקדן זמני שלוהק לתפקיד בבלט ספציפי או לתקופה מוגבלת. תואר אמן אורח ראשי ניתן לפעמים לאמנים אורחים שמופיעים עם הלהקה לטווח ארוך יותר.
הלהקה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבלט המלכותי מעסיק כ-100 רקדנים. ללהקה יש גם צוות מנהל, צוות אמנותי וצוות מוזיקלי הכוללים את:
- מנהל אמנותי - קווין או'הר, בוגר בית הספר המלכותי לבלט ורקדן לשעבר בבלט המלכותי ובבלט המלכותי של בירמינגהאם.
- מנהל מוזיקלי - קן קסלס, מנצח בלגי.
- כוריאוגרף מומחה - ויין מקרגור, כוריאוגרף זוכה פרסים ובולט ביותר בתחום הריקוד העכשווי ובתור מנהל אמנותי של להקת "Random Dance".
- שותף אמנותי - כריסטופר ווילדון.
רקדנים ראשיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]| שם | לאום | מקום הכשרה | להקות אחרות |
|---|---|---|---|
| מתיו בול |  הממלכה המאוחדת |
בית הספר המלכותי לבלט | |
| וויליאם ברייסוול | הממלכה המאוחדת |
בית הספר המלכותי לבלט | הבלט המלכותי של בירמינגהאם |
| ריס קלארק | הממלכה המאוחדת |
בית הספר המלכותי לבלט | |
| סזאר קורלס |  קובה קנדה |
בית הספר הלאומי לבלט של קנדה להקת הסטודיו של ABT |
הבלט האנגלי הלאומי |
| לורן קת'ברטסון | הממלכה המאוחדת |
בית הספר המלכותי לבלט | |
| פרנצ'סקה הייוורד | הממלכה המאוחדת |
בית הספר המלכותי לבלט | |
| ריואיצ'י היראנו |  יפן |
בית הספר בלט סטסוקו היראנו | |
| פומי קאנקו | יפן |
בית הספר לבלט ג'ינושי קאורו | להקת הבלט ג'ינושי קאורו |
| שרה לם |  ארצות הברית |
בית הספר לבלט בבוסטון | הבלט של בוסטון |
| מיארה מגרי |  ברזיל |
בית הספר פטיט דאנס בית הספר המלכותי לבלט |
|
| סטיבן מקריי |  אוסטרליה |
הילרי קפלן בית הספר המלכותי לבלט |
|
| ואדים מונטגירוב |  רוסיה |
בית הספר המלכותי לבלט | הבלט האנגלי הלאומי |
| יסמין נגדי | הממלכה המאוחדת |
בית הספר המלכותי לבלט | |
| מריאנלה נונייז |  ארגנטינה |
בית הספר לבלט של תיאטרון קולון בית הספר המלכותי לבלט |
תיאטרון הבלט האמריקאי בלט תיאטרון לה סקאלה |
| אנה רוז או'סאליבן | הממלכה המאוחדת |
בית הספר המלכותי לבלט | |
| נטליה אוסיפובה | רוסיה |
האקדמיה הממלכתית לכוריאוגרפיה במוסקבה | בלט בולשוי תיאטרון הבלט האמריקאי תיאטרון מיכאילובסקי |
| קלווין ריצ'רדסון | אוסטרליה |
בית הספר המלכותי לבלט | |
| מרסלינו סמבה |  פורטוגל |
הקונסרבטוריון הלאומי של ליסבון בית הספר המלכותי לבלט |
|
| ג'וזף סיסנס | הממלכה המאוחדת |
בית הספר המלכותי לבלט | |
| אקנה טקדה | יפן |
הסטודיו לבלט הירומי טקהאשי האקדמיה הממלכתית לכוריאוגרפיה במוסקבה |
אמני דמות ראשיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- כריסטינה ארסטיס
- גארי אוויס
- בנט גרטסייד
- אלסטר מריוט
- אליזבת מק'גוריאן
- קריסטן מקנאלי
- כריסטופר סונדרס
- תומאס וייטהד
סולנים ראשונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לוקה אקרי
- לוקאס ב. ברנדסרוד
- אנט בוולי
- קלייר קלברט
- יוהוי צ'וי
- ליאו דיקסון
- לטיסיה דיאס
- ניקול אדמונדס
- איזבלה גספריני
- מליסה המילטון
- ג'יימס היי
- מייגן גרייס הינקיס
- ג'וניוק ג'ון
- סאה מאדה
- איציאר מנדיזאבל
- מריקו סאסאקי
- ולנטינו זוקטי
סולנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סופי אלנט
- ליאם בוסוול
- מיקה ברדבורי
- אוליביה קאולי
- אשלי דין
- דייוויד דונלי
- תיאו דוברויל
- טריסטן דייר
- בנג'מין אלה
- האנה גרנל
- דאיצ'י איקראשי
- ג'ושוע ג'נקר
- צ'יסאטו קאצורה
- טאיסוקה נקאו
- רומני פאג'דק
- ג'אקומו רוברו
- פרנסיסקו סראנו
אמנים ראשונים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- מדיסון ביילי
- האריס בל
- הארי צ'רצ'ס
- קווין אמרטון
- בריידן גאלוצ'י
- בומין קים
- הריסון לי
- איזבל לובאק
- מרקו משארי
- אריקו מונטס
- נדיה מולובה-ברלי
- קתרינה ניקלסקי
- איידן או'בראיין
- ויולה פנטוסו
- ג'וליה רוסקו
- סומינה סאסאקי
- לטיסיה סטוק
- שרלוט טונקינסון
- מריאנה טסמבנהוי
- אמיליה טאונסנד
- לארה טורק
- יו האנג
אמנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- דנילסון אלמיידה
- בת'אני ברטלט
- מרטין דיאז
- אוליביה פינדלי
- לוק פוסקט
- פופי פרנקל
- סיירה גלשין
- סקרלט הארווי
- ג'יימס לארג'
- קספר לנץ'
- אלה ניוטון סברניני
- האנה פארק
- מדיסון פריצ'רד
- גרייס ריד
- איזבלה שייקר
- בלייק סמית'
- ג'ינברה זמבון
תוכנית הרקדנים הצעירים של אוד ג'בסון
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רבי קונייר-ווטסון
- אמיל גודינג
- פרנצ'סקה לויד
- אלחנדרו מוניוז
- קייטי רוברטסון
- רבקה מיילס סטיוארט
רקדן פרי דה לוזאן
[עריכת קוד מקור | עריכה]- איירי קוביאשי
רפרטואר
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אגם הברבורים
- ז'יזל
- הנערה הסוררת
- אונייגין
- סילביה
- היפהפייה הנרדמת
- סינדרלה
- סיפורה של מנון
- רומיאו ויוליה
- דון קישוט
- מאיירלינג
- נסיך הפגודות
- חודש בכפר
- חלומות חורף
- מעשיות ביאטריקס פוטר
- פטר והזאב
- מפצח האגוזים
- מחליקי הקרח
- תמות ווריאציות
- Invitus Invitam
- רפסודיה
- סנסוריום
- פולחן האביב
- ריקוד המלכה
- ריקוד מהיר
- סצינות בלט
- מתנדבים
- טבע דומם בקפה פינגווין
- ההרפתקאות של אליס בארץ הפלאות
- רקדנית המקדש
- ציפור האש
- אגון
- סימפוניה בדו
- אונדין
- קונצ'רטו
- סינקופות עיליות
- עץ יהודה
- כרמן
- סף התפיסה
- כרומה
- אחו שמיימי
- ספינקס
- כאחד
- קונטרפונקט חשמלי
- מפגש
- השיר על הארץ
- אנסטסיה
- החלום
- סיגליות מתוקות
- חיי פחמן
- אגדת חורף
- פרנקנשטיין
פונטיין-נורייב
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערכים מורחבים – רודולף נורייב, מרגוט פונטיין
מהופעתם הראשונה יחד בבלט המלכותי בז'יזל ב-21 בפברואר 1962, מרגוט פונטיין ורודולף נורייב הציגו את שותפות הבלט הטובה ביותר בכל הזמנים[5]. שותפות זו הובילה את שני הרקדנים להיות מצטיינים בין רקדני הבלט הטובים ביותר אי פעם והגיעה בשיא של מה שנחשב כיום לתקופה הטובה ביותר בהיסטוריה של הבלט המלכותי. ב-12 במרץ 1963 השניים הופיעו בפרימיירה לבלט של סר פרדריק אשטון, "מרגריט וארמאן", הבלט הראשון שנוצר עבורם והפך להיות סימן ההיכר שלהם[6]. בהצגתו עם קטע בפסנתר שהולחן על ידי פרנץ ליסט, בלט זה מתחיל בדמותה של מרגריט על ערש דווי והסיפור מסופר בעזרת פלשבק עד לרגע בו ארמאן מגיע לגעת בה בפעם האחרונה לפני מותה. אשטון תכנן קטע זה במיוחד עבור פונטיין, והוא זכה לשבחים בתור השיא הדרמטי של פונטיין, עם חמישים צלמים שנכחו בחזרה הגנרלית ועשרים ואחד הדרנים. המופע האחרון של הבלט בכיכובם של פונטיין ונורייב הוצגת בהופעה חגיגית בקולוסיאום של לונדון ב-1977 והוא לא הוצג שוב עד 2003. למרות רצונו של פרדריק אשטון כי בלט זה לא יבוצע בידי רקדנים אחרים מפונטיין ונורייב, הוא חודש כחלק ממופע משולש של הבלט המלכותי, בכיכובם של סילבי גיים וכוכב הבלט המלכותי ג'ונתן קופ.
שותפות פונטיין-נורייב נמשכה שנים רבות עד לפרישתה של פונטיין מהבלט המלכותי בשנת 1979, בגיל 60. ב-1970, לאחר פרישתו של פרדריק אשטון מתפקיד המנהל האמנותי של הבלט המלכותי, היו קריאות רבות להכרזתו של נורייב כיורשו. עם זאת, קנת מקמילן קיבל את המעמד ונורייב עזב את הלהקה בתור רקדן ראשי והפך תוך זמן קצר להיות רקדן אורח בינלאומי. לימים הפך נורייב למנהל האמנותי של בלט האופרה של פריז[7]. לפונטיין ונורייב הייתה מערכת יחסים קרובה על הבמה ומחוצה לה. הם היו חברים טובים עד מותה של פונטיין בשנת 1991. נורייב צוטט כשאמר על שותפותם כי הם רקדו עם "גוף אחד, נשמה אחת".
אנשים בולטים
[עריכת קוד מקור | עריכה]רקדנים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- סבטלנה בריוסובה
- דייוויד בלייר
- דארסי באסל
- חוסה מנואל קרניו
- אלינה קוג'ארו
- לסלי קולייר
- מייקל קולמן
- ג'ון קרנקו
- הנרי דנטון
- אנטון דולין
- אנתוני דואל
- ויויאנה דוראנטה
- אלסנדרה פרי
- ג'ון פילד
- מרגוט פונטיין
- כריסטופר גייבל
- מרה גליאצי
- ג'ונתן קופ
- ג'ון גילפין
- אלכסנדר גרנט
- בריל גריי
- סילבי גיים
- רוברט הלפמן
- יוהאן קובורג
- ויין סליפ
- רוונה ג'קסון
- קולין ג'ונס
- ג'יליאן לין
- נטליה מאקארובה
- אליסיה מרקובה
- מוניקה מייסון
- אירק מוחמדוב
- נדיה נרינה
- מריאנלה נונייז
- נטליה אוסיפובה
- רודולף נורייב
- מרל פארק
- סרגיי פולונין
- איוון פוטרוב
- תמרה רוחו
- סטיבן מקריי
- לאורה מוררה
- שרה לם
- רופרט פנפאד'ר
- אדוארד ווטסון
- ריקרדו סרוורה
- סמנתה ריין
- לין סימור
- אנטואנט סיבלי
- מוירה שירר
- זולטן סולימוסי
- מייקל סומס
- דייוויד וול
- מיאקו יושידה
- טטסויה קומאקאווה
- זניידה ינובסקי
רקדנים אורחים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- רוברטו בול
- איתן סטיפל
- איגור זלנסקי
- איווט שאווירה
- נינו אנניאשווילי
כוריאוגרפים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- פרדריק אשטון
- דייוויד בינטלי
- ג'ון קרנקו
- רוברט הלפמן
- קנת מקמילן
- ויין מקגרגור
- כריסטופר ווילדון
מנהלים אמנותיים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- 1931-1963 נינט דה ולואה
- 1963-1970 פרדריק אשטון
- 1970-1977 קנת מקמילן
- 1970-1971 ג'ון פילד (מנהל שותף)
- 1977-1986 נורמן מוריס
- 1986-2001 אנתוני דואל
- 2001-2002 רוס סטרטון
- 2002-2012 מוניקה מייסון
- 2012-הווה קווין או'הר
בית האופרה המלכותית, מנצ'סטר
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-2008 בית האופרה המלכותית ומועצת העיר מנצ'סטר החלו את שלבי התכנון של פיתוח חדש שנודע בשם בית האופרה המלכותית, מנצ'סטר. לפי ההצעה, יעבור תיאטרון פאלאס במנצ'סטר שיפוץ בשווי 80 מיליון לירות שטרלינג, כדי ליצור תיאטרון מהשורה הראשונה, המסוגל להציג הפקות של הבלט המלכותי והאופרה המלכותית. הכוונה הייתה, שבית האופרה המלכותית ישתכן בתיאטרון לעונה שנתית של 18 שבועות, בה יציג 16 הופעות של האופרה המלכותית, 28 הופעות של הבלט המלכותי ועוד מספר הפקות קטנות. ההצעות ייעדו את תיאטרון הפאלאס כבסיס המיועד להופעות של להקות בית האופרה המלכותית בצפון אנגליה, בית הפקה לבלט ואופרות חדשים, ומרכז אימונים לכל ההיבטים של הפקות התיאטרון. ההצעות גם כללו יצירת כ-700 מקומות עבודה חדשים לכאנשים המקומיים[8][9].
ההצעות אושרו על ידי שר התרבות, התקשורת והספורט דאז, אנדי בורנהאם, והתקבלו על ידי מספר גופים ציבוריים. עם זאת, התוכניות תוקנו על מנת לתת מענה לבעיות שהועלו על ידי מתנגדיהן. הסוגיות שהועלו כוללות:
- מאין יבוא המימון לשיפוץ התיאטרון?
- האם ההצעות ישפיעו לרעה על "הלוורי", תיאטרון וגלריה בעיר סלפורד הסמוכה?
- האם עונת ההופעות במנצ'סטר תציג אותה רמת ביצועים כמו באופרה המלכותית בלונדון?
שנה לאחר מכן שלחה הנהלת הלוורי מכתב פתוח למחליף שר התרבות, התקשורת והספורט, בן בראדשו, למועצה האנגלית לאמנויות, למועצה העירונית של מנצ'סטר ולבית האופרה המלכותית. במכתב הוא קרא לגניזת התוכנית בצורתה הנוכחית. הלורי אמר, כי מכתב זה איננו יוצא נגד הגעת בית האופרה המלכותית למנצ'סטר והציע מודל חלופי לפיו המוזיקה והאופרה יהיו מרוכזים בביתו המתוכנן של בית האופרה המלכותית, תיאטרון הפאלאס, והלוורי יהפוך למרכז לריקוד ויארח את הבלט המלכותי[10]. דו"ח עצמאי הראה, כי עלות הפרויקט תהיה כ-100 מיליון לירות שטרלינג עם עוד 16 מיליון לירות שטרלינג הדרושים מדי שנה עבור עלויות הפעלה של האתר החדש[11]. בשנת 2010 פורסם, כי הפרויקט נגנז כחלק מקיצוץ גדול במימון האמנויות[12].
פרסי אוליבייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]הבלט המלכותי הוא להקה זוכת פרסי אוליבייה רבים. להלן רשימה מלאה של פרסים בהם זכו הלהקה וחבריה מאז נוסד הפרס בשנת 1978. פרסים אלו כוללים פרסים שניתנו ללהקה עבור הפקת בלט מסוים, פרסים שהוענקו לרקדנים בודדים עבור הופעתם בתפקיד ספציפי, פרסים למעצבים על עבודתם על הפקה מסוימת וגם לחברים אחרים בצוות הבלט המלכותי עבור הישגים בריקוד.
- 1978 - הפקת השנה בבלט, עבור הפקתו של סר פרדריק אשטון, "חודש בכפר".
- 1980 - הישג יוצא דופן של השנה בבלט, עבור ההפקה של "גלוריה".
- 1981 - הישג ראשון יוצא דופן של השנה בבלט, הוענק לבריוני ברינד עבור הופעתה בבלט "ריקודי אלביון".
- 1983 - ביצועים אישיים יוצאי דופן של השנה בהפקת המחול החדשה, הוענק לאלסנדרה פרי עבור הופעתה בבלט "גיא צלמוות".
- 1983 - הפקת המחול החדשה הטובה ביותר של השנה, על הפקתו של סר קנת מקמילן, "רקוויאם".
- 1992 - הישג יוצא דופן במחול, על הפקותיו של ויליאם פורסיית', "באמצע" ו"מוגבה במקצת".
- 1992 - פרס מיוחד של איגוד התיאטרון של לונדון, הוענק למייסדת ומנהלת הבלט המלכותי נינט דה ולואה, כאות הוקרה על הישגיה במחול.
- 1993 - הפקת המחול החדשה הטובה ביותר, על הפקתו של סר קנת מקמילן, "עץ יהודה"
- 1995 - הפקת המחול החדשה הטובה ביותר, על הפקת "סימטריות של פחד"
- 1995 - הישג יוצא דופן במחול, הוענק למעצב התאורה פיטר מומפורד עבור הפקתו של הבלט המלכותי, "סימטריות של פחד"
- 2007 - הפקת המחול החדשה הטובה ביותר, על הפקת "כרומה", בכוריאוגרפיה של ויין מקגרגור
- 2008 - הפקת המחול החדשה הטובה ביותר, על פרמיירת הלהקה לבלט "תכשיטים" של ז'ורז' בלנשין
- 2008 - הישג יוצא דופן במחול, על פרמיירת הלהקה לבלט "תכשיטים" של ז'ורז' בלנשין
- 2010 - הפקת המחול החדשה הטובה ביותר, הוענק לפרויקט ברנדסטרואפ-רוחו, "גולדברג" (שיתוף פעולה בין הכוריאוגרף קים ברנדסטראפ והרקדנית תמרה רוחו)
- 2013 - הישג יוצא דופן במחול, הוענק לרקדנית הראשית מריאנלה נונייז
- 2016 - הישג יוצא דופן במחול, הוענק לרקדנית האורחת אלסנדרה פרי, עבור הופעותיה בבלט "שרי" ו"וולף וורקס".
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של הבלט המלכותי (באנגלית)- הבלט המלכותי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הבלט המלכותי, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ Royal Opera House Collections
- ^ ליין גרפולה, Legacies of Twentieth-Century Dance
- ^ The Royal Ballet School - a brief history
- ^ Royal Ballet-British Ballet Company באתר אנציקלופדיה בריטניקה
- ^ RUDOLF NUREYEV AND MARGOT FONTEYN, THE PERFECT PARTNERSHIP, באתר The Rudolf Nureyev Foundation
- ^ MARGUERITE AND ARMAND, באתר The Rudolf Nureyev Foundation
- ^ NUREYEV DIRECTOR OF THE PARIS OPERA BALLET, באתר The Rudolf Nureyev Foundation
- ^ שרלוט היגינס, Disharmony over Royal Opera's plan to go north, באתר The Guardian, 28 באוקטובר 2008
- ^ Northern opera proposal evaluated, באתר BBC, 31 באוקטובר 2008
- ^ מארק בראון, Threat to plan for Royal Opera House in the north, באתר The Guardian, 25 ביוני 2009
- ^ ROH shelves its plans to move north, באתר The Stage, 3 בנובמבר 2010
- ^ רוב שארפ, Royal Opera House shelves move north, באתר Independent, 27 באוקטובר 2010