לדלג לתוכן

דיפ פרפל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פירוש נוסף ערך זה עוסק בלהקת רוק בריטית. אם התכוונתם לאלבומה השלישי של הלהקה, ראו Deep Purple (אלבום).
המונח "סגול כהה" מפנה לכאן. לערך העוסק בצבע, ראו סגול.
דיפ פרפל
Deep Purple
דיפ פרפל ב-2004 מימין לשמאל: סטיב מורס, דון איירי, איאן גילן, איאן פייס ורוג'ר גלובר
דיפ פרפל ב-2004 מימין לשמאל: סטיב מורס, דון איירי, איאן גילן, איאן פייס ורוג'ר גלובר
מקום הקמה הממלכה המאוחדתהממלכה המאוחדת לונדון, הממלכה המאוחדת
תקופת הפעילות 1968–1976
1984
סוגה רוק פסיכדלי (מוקדם), הארד רוק, רוק מתקדם, בלוז רוק, הבי מטאל
שפה מועדפת אנגלית עריכת הנתון בוויקינתונים
חברת תקליטים Edel Records
פרסים והוקרה היכל התהילה של הרוק אנד רול (2016) עריכת הנתון בוויקינתונים
deeppurple.com
פרופיל ב-IMDb
חברים
איאן גילן
רוג'ר גלובר
דון איירי
איאן פייס
סיימון מקברייד
חברים לשעבר
סטיב מורס
ריצ'י בלקמור
רוד אוונס
טומי בולין
ג'ון לורד
ג'ו סטריאני
ניק סימפר
דייוויד קוברדייל
גלן יוז
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

דיפ פרפל (Deep Purple, סגול עמוק; מכונה בעברית לעיתים גם סגול כהה) היא להקת הארד רוק בריטית שנוסדה בשנת 1968 בלונדון בידי ריצ'י בלקמור, איאן פייס, ג'ון לורד וניק סימפר. מנעד יצירותיה נע בין הארד רוק[1], רוק מתקדם[2], בלוז רוק[3] והבי מטאל[1]. בתחילת דרכה, הלהקה ניגנה בעיקר רוק פסיכדלי[4] מתקדם עם השפעות מוזיקה קלאסית[5][6], אך המאפיינים של הארד רוק קיימים בכל אלבומיה[1][2][4].

דיפ פרפל נחשבת לאחת מלהקות הרוק הגדולות בכל הזמנים. בנוסף, יחד עם להקות כמו בלאק סבאת' ולד זפלין, הלהקה נחשבת לאחת החלוצות של ז'אנר ההבי מטאל. הלהקה בתחילה הייתה פעילה מאז הקמתה ועד שהתפרקה בשנת 1976. בשנת 1984 התאחדה הלהקה והיא פעילה עד היום. בשנת 2016 נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק אנד רול. במשך שנות פעילותה מכרה הלהקה למעלה ממאה מיליון עותקים של אלבומיה[7].

היסטוריה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההתחלה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

להקת דיפ פרפל נוסדה רשמית בשנת 1968, באנגליה, על ידי חמישה חברים: הקלידן ג'ון לורד, הגיטריסט ריצ'י בלקמור, הסולן רוד אוונס, הבסיסט ניק סימפר, והמתופף איאן פייס. שמה הקודם של הלהקה, Roundabout, הוחלף לשם Deep Purple, על שם שיר של פיטר דה רוז, שידוע בביצוע לארי קלינטון והיה אהוב על סבתו של בלקמור.

בתחילת דרכה התמקדה הלהקה לרוב בגרסאות כיסוי (קאברים) לשירים אחרים. בשלושת אלבומיה הראשונים: "Shades of Deep Purple",‏ "The Book of Taliesyn", ו-"Deep Purple", הצליחה הלהקה להגיע למצעדי הלהיטים בארצות הברית, אך לא הייתה לה כמעט הצלחה בבריטניה, מולדתם של חבריה. הכיוון המוזיקלי של הלהקה התבסס בתקופה זו על נגינת הקלידן ג'ון לורד, שהתמחותו המקורית הייתה מוזיקה קלאסית. הרכב הלהקה השתנה עם עזיבתם של אוונס וסימפר, כאשר את מקומם תפסו הסולן איאן גילן והבסיסט רוג'ר גלובר. שניהם היו מכרים של בלקמור, וחברים בלהקה בשם Episode Six, לפני שהצטרפו לדיפ פרפל.

ההרכב השני

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהרכב חדש זה, הקליטו חברי הלהקה בשנת 1969 את התקליטון "Black Night", כשבצידו השני הוקלט השיר "הללויה" ואת ה-Concerto for Group and Orchestra, הופעה ראשונה מסוגה באותה התקופה, בה הוקלטו יצירות בשילוב תזמורת פילהרמונית ולהקת רוק בהופעה חיה באלברט הול[8]. היצירה הולחנה על ידי קלידן הלהקה ג'ון לורד בעזרתו של המלחין הבריטי מלקולם ארנולד. לורד, שניסה לגשר בין המוזיקה הקלאסית עליה גדל לבין הרוק הכבד שאת שורשיו הוביל באותה התקופה, היה למעשה היחיד בלהקה שהתעניין בנושא, למרות התשבחות בעיתונות, האלבום התקבל בקרב קהל השומעים בקרירות רבה. לורד ודיפ פרפל, חזרו שנה לאחר מכן לנגן ביצירה נוספת בה שולבה הלהקה עם תזמורת ושנקראה Gemini Suite, אך מעריצי הלהקה והלהקה עצמה בחרה שלא לשוב עוד לז'אנר הייחודי, ופנתה להתעמק ברוק הכבד. אותה הקלטה נדירה של דיפ פרפל עם התזמורת מבצעים את Gemini Suite יצאה באופן רשמי על דיסק בחברת RPM.

לאחר יציאת האלבום, תפס בלקמור את הפיקוד על הלהקה. הסיבה ללקיחת המנהיגות שלו מתוארת היטב בציטוט הבא: ”פשוט הבנתי שאם לא אעשה משהו, נצטרך לנגן עם תזמורות לנצח!”[דרוש מקור]. כך יצא האלבום "In Rock" - אלבום מחוספס וכבד מאוד ביחס לאותה התקופה. האלבום נמכר ביותר ממיליון עותקים, והלהקה הצליחה בארצות הברית ולראשונה גם בבריטניה עצמה. הסינגל "Black Night" הגיע למקום השני במצעד הבריטי, המקום הגבוה ביותר אליו הגיעה הלהקה אי פעם.

בקיץ 1971 יצא האלבום "Fireball". גם אלבום זה היה להיט, אך מעט פחות מקודמו. הסינגל "Strange Kind of Woman" הגיע אף הוא למקומות גבוהים במצעד. הלהקה תכננה עוד אלבום, ורצתה להקליט אותו בקזינו במונטרה, שווייץ. במהלך הופעה של פרנק זאפה ירה אלמוני אקדח זיקוקים לעבר הגג ושרף את הקזינו. האירוע השפיע על הלהקה, וכך נוצר השיר "Smoke on the Water".

חברי הלהקה שמו לב לסאונד מיוחד המתקבל בנגינה במסדרונות בית המלון בו הם שהו. הם החליטו להקליט את כל האלבום החדש שלהם במסדרונות בית המלון. תוצאת ההקלטות, האלבום "Machine Head" קיבל פלטינה משולשת.

ההרכב השלישי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר הוצאת אלבום הופעה חיה "Made in Japan" והוצאת האלבום "Who Do We Think We Are", החלו המחלוקות הפנימיות לבלוט. את חוסר ההסכמה שהתגלע בין גילן לבלקמור ניתן לשמוע באלבום "Who Do We Think We Are", בו יש ירידה מוזיקלית ניכרת. ב-1974 פרש איאן גילן מחברותו בלהקה. לאחר מכן פוטר ממנה גם הבסיסט רוג'ר גלובר.

באותה שנה בחרו החברים שנותרו בסולן חדש, זבן בבוטיק אופנה ובנם של בעלי פאב, דויד קוברדיל, וגם בבסיסט והזמר חבר להקת טרפיז - האמריקאי הראשון שחבר ללהקה, גלן יוז. בהרכבה החדש הקליטה דיפ פרפל אלבום פלטינה נוסף, "Burn". האלבום לימד על שינוי כיוון מוזיקלי של הלהקה לתחום חדש לגמרי: רוק כבד בלוזי עם אלמנטים פאנקיים בהשפעת הבסיסט גלן יוז. הרכב זה הקליט שני אלבומים עד שלבלקמור נמאס מכיוון הפאנק ששאר חברי הלהקה משכו אליו ולכן רצה לפרוש. הקש ששבר את גב הגמל היה הסירוב בו נתקל כשרצה להקליט גרסה ל"הכבשה השחורה של המשפחה" (במקור של להקת Quatermass). לאחר קבלת הסירוב, עזב בלקמור את הלהקה והקים את להקת ריינבו עם רוני ג'יימס דיו.

ההרכב הרביעי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חבריה החדשים של הלהקה שטעמו מעוצמת הקונצרטים לפני עשרות ומאות אלפי המעריצים, התחננו בפני הקלידן ג'ון לורד והמתופף איאן פייס להותיר את ההרכב על כנו, ולאחר מאמצים למצוא מחליף שיכנס לנעליו הגדולות של ריצ'י בלקמור, נמצא הגיטריסט האמריקאי המוכשר טומי בולין כמחליף לגיטריסט הפורש. הלהקה הוציאה אלבום אחד בשנת 1975. אבל בולין לא יכול היה להיכנס לנעלי בלקמור משתי סיבות: ראשית הוא לא הגיע ליכולותיו המוזיקליות ושנית בולין סבל מחרדת במה נוראית ונהג לאבד את ראשו לחלוטין על הבמה. התופעות האלו החריפו בעיה נוספת של בולין, לראשונה בדיפ פרפל היו חברי הלהקה - בולין ויוז, צרכני סמים. לא לקח זמן רב עד שלורד ופייס מאסו באורח החיים של יוז ובולין והודיעו על חוסר רצונם בהמשך פעילותה. לבסוף טומי בולין מת ממנת יתר שהטביעה אותו בבריכה והלהקה הודיעה על התפרקותה.

הזיוף

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1980 החליט רוד אוונס, שהיה סולן הלהקה בשלושת אלבומי האולפן הראשונים, לעשות קצת כסף על חשבון מוניטין הלהקה. ייתכן שאוונס סבר שהעובדה שהלהקה הייתה מפורקת, כמו גם העובדה שהוא היה הסולן המקורי, תעזור לו במהלכו זה. ואכן, בעצת אמרגנו, הוא הקים הרכב והחל להופיע בארצות הברית, קנדה ומקסיקו תחת השם "דיפ פרפל", כשהפוסטרים שפרסמו את ההופעות לא רמזו במאומה כי אין מדובר בדבר האמיתי.

התוצאות היו רחוקות מלהשביע רצון: אוונס לא הצליח לשיר טוב את השירים שהושרו במקור על ידי איאן גילן ודייוויד קוברדייל, והקהל, שמלכתחילה היה אמביוולנטי כלפי הרעיון, קלט מהר מאוד מה ניסו למכור לו, והצביע ברגליים.

מהבחינה החוקית, השם "דיפ פרפל" שייך לחברי הלהקה המייסדים האחרים, ולפיכך, בתוך זמן קצר מאוד הגישו חברי הלהקה תביעה משפטית כנגד אוונס, ובה אסרו עליו להשתמש בשם ובמוניטין שלהם, שבנו בלעדיו. חברי הלהקה ניצחו במשפט, ובעקבות הניצחון גם נשללו מאוונס כל התמלוגים על מכירות של שלושת אלבומי הלהקה הראשונים, להם היה שותף.

האיחוד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1984, לאחר שמונה שנים של פעילויות בהרכבים שונים, החליטו חברי ההרכב השני, גילן, בלקמור, פייס, גלובר, ולורד על איחוד מחדש[9]. הלהקה הוציאה אלבום מוצלח מאוד בשם "Perfect Strangers"[10]. מיד אחריו יצאה למסע הופעות ארוך, בסיומו הקליטה את האלבום "The House of Blue Light" שיצא לאור ב-1987[11]. בינתיים התברר כי הדמויות הבולטות שמאחרי הלהקה, גילן ובלקמור אינם מסתדרים יחד.

ההרכב החמישי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עקב חילוקי הדעות בין חברי הלהקה החליט גילן לפרוש בשנית ובמקומו הצטרף ללהקה ב-1990 הסולן ג'ו לין טרנר, שעבד עם בלקמור ב"ריינבו"[12]. הרכב זה הופיע בין השאר בישראל. ההרכב הופיע 3 שנים עד שגילן החליט לחזור.

ההרכב השישי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר שינויים נוספים בהרכב הלהקה פרש הגיטריסט בלקמור שהלך לכיוון המוזיקלי ה"בריטי העתיק" והחל לנגן על כלים אתניים כמו לאוטה ועוד. במקומו, הלהקה גייסה לשירותיה את הגיטריסט ג'ו סטריאני. סטריאני שהיה מחויב גם לחברת תקליטים שונה היה חייב להפסיק את חברותו בלהקה לאחר זמן קצר. בהרכב זה הלהקה לא הוציאה אף אלבום.

ההרכב השביעי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פרישתו של סטריאני גרמה לגיוסו של סטיב מורס, מנהיג להקת Dixie Dregs, ווירטואוז גיטרה בפני עצמו. מאז כניסתו של מורס להרכב הלהקה היא החלה במסעי הופעות חובקי עולם והחזירה לעצמה את ההוד המפורסם שאפף את הופעותיה.

ההרכב השמיני (הנוכחי)

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הלהקה הוציאה עוד מספר אלבומים, ואפילו תקליט של גרסה נוספת לנגינה עם תזמורת. בינתיים גם הקלידן ג'ון לורד עזב את דיפ פרפל בגיל 62 לטובת קריירה של הלחנת מוזיקה קלאסית. למרות נטישתו הותיר לורד את אורגן ההמונד הייחודי והאהוב שלו, ה"ביסט", ליורשו, הקלידן דון איירי, חבר לשעבר בלהקות קוליסאום 2, ריינבו, בלאק סבאת', גארי מור וייטסנייק ועוד.

בשנת 2005 הוציאה הלהקה אלבום נוסף בשם "Rapture of the Deep" שזכה להצלחה מסחרית ולמסע הופעות שהחל בינואר 2006. בקיץ הייתה אומרה הלהקה להופיע בפסטיבל בעלבכ בלבנון, אך בגלל מלחמת לבנון השנייה ההופעה בוטלה[13].

ב-2013 יצא אלבום בשם "Now What?!‎".

ב-7 באפריל 2017 יצא אלבום האולפן ה-20 בשם "infinite",בעקבותיו יצאה הלהקה לסיבוב הופעות שנמשך גם ב-2019 בשם "The Long Goodbye Tour".

ב-7 באוגוסט 2020 יצא אלבום האולפן ה-21 בשם "Whoosh!‎" בשיתוף פעולה עם המפיק בוב אזרין, הוצאתו נדחתה מ-12 ביוני עקב הגבלות בשל מגפת הקורונה[14].

ב-26 בנובמבר 2021 יצא אלבום האולפן ה-22 בשם "Turning to Crime" שלראשונה כל השירים שבו, לא נכתבו על ידי חברי הלהקה והוקלטו בעבר על ידי אומנים אחרים, גם הוא בשיתוף פעולה עם המפיק בוב אזרין.

במרץ 2022 הודיע סטיב מורס על לקיחת פסק זמן מהלהקה לאחר שאשתו אובחנה כחולה בסרטן, סיימון מקברייד החליף אותו בסיבוב ההופעות המחודש.

ב-23 ביולי 2022 הודיע סטיב מורס על פרישתו מהלהקה כדי לטפל באשתו.

ב-16 בספטמבר 2022 הצטרף סיימון מקברייד באופן רשמי ללהקה כנגן שכיר קבוע.

באפריל 2024 הכריזה הלהקה על אלבום חדש בשם "=1", שייצא ב-19 ביולי 2024[15].

היכל התהילה של הרוק אנד רול

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באפריל 2016 נכנסה דיפ פרפל אל היכל התהילה של הרוק אנד רול.

הופעות בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיפ פרפל מופיעים בהיכל מנורה מבטחים, תל אביב, 2022

בשנת 1988 הייתה הלהקה אמורה להופיע בישראל בחול המועד סוכות, אך ההופעה התבטלה עקב האינתיפדה הראשונה[16].

בתחילת שנות התשעים הגיעה לראשונה דיפ פרפל לישראל לשתי הופעות, ההופעה הראשונה נערכה ב-28 בספטמבר 1991 בפארק הירקון שבתל אביב וההופעה השנייה, אשר סגרה את סיבוב ההופעות של הלהקה, נערכה למחרת בחוף צמח, שבכנרת[17]. הביקורות שפורסמו על המופע היו שליליות, והגדירו אותו כבלתי מוצלח, בלשון המעטה[18]. ביצועיו של הסולן, ג'ו לין טרנר (שהחליף את איאן גילן באותה עת), היו בלתי מספקים. כמו כן, במהלך ההופעה האחרונה שבחוף צמח, לפני ההדרן, ירד מהבמה ריצ'י בלקמור, גיטריסט הלהקה, ולא הסכים לחזור, למרות קריאות הקהל. לפי גרסה אחת, הוא נבהל מכך שרבים בקהל אחזו "סטיקלייטים" זוהרים, ולפי גרסה אחרת, נזרקו לבמה בובות של דובים, שהבהילו אותו[19]. בספטמבר 2008 הגיעה הלהקה להופעות בישראל בפעם השנייה, והופיעה ארבע פעמים. הופעה אחת נערכה ב"האנגאר 11" שבנמל תל אביב, ושלוש האחרות בתיאטרון קיסריה. ההופעות זכו להצלחה רבה ולביקורות אוהדות, וכל הכרטיסים עבורן נמכרו מראש[20].

במאי 2011, הגיעו חברי הלהקה בפעם השלישית לישראל, לשתי הופעות בתיאטרון קיסריה[21][22]. בריאיון עמם, סיפרו חברי הלהקה, כי הם מעט עצובים על הידרדרות מעמד להקות הרוק בהשוואה לאמנים שמתפרסמים בתחרויות כגון "כוכב נולד", ושהם זוכרים לטובה את הקהל הישראלי. בנוגע למצב המדיני והפוליטי, אמר סולן הלהקה, איאן גילן, כי "אנו מודעים למצב באזור, אך הופענו בהרבה מקומות בהם הייתה מחלוקת פוליטית, מכיוון שאנו אנשי מוזיקה. הרי זה היה אבסורד אם הופעה שלנו לפני עשור בלונדון, הייתה מתפרשת כתמיכה בטוני בלייר". המתופף איאן פייס אמר, כי "אנו באים לעשות את החיים שמחים יותר", ואף כינה אמנים שביטלו הופעות בישראל עקב המצב הפוליטי - "רכיכות"[23]. ב-22 וב-23 בפברואר 2014 הופיעה הלהקה בפעם הרביעית בישראל, בהיכל נוקיה[24][25], במסגרת סיבוב ההופעות של אלבומם "Now What?!‎".

ב-22 במאי 2016 הופיעה הלהקה בפארק ראשון לציון, בפעם החמישית בישראל[26].

ב-22 במאי 2022 הלהקה הופיעה בהיכל מנורה מבטחים בת"א, בפעם השישית בישראל. כל הכרטיסים להופעה נמכרו והלהקה זכתה לביקורות טובות[27].

עקב הביקוש הרב, ב-23 במאי 2022 הופיעה הלהקה בפעם הראשונה בירושלים, באולם פיס ארנה ירושלים.

דיסקוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברי הלהקה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הרכב נוכחי

[עריכת קוד מקור | עריכה]

חברים לשעבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי הרכבים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
שנים הרכב אלבומים

מרץ 1968 - יולי 1969
(הרכב ראשון)

יולי 1969 - יוני 1973
(הרכב שני - א')

יולי 1973 - יוני 1975
(הרכב שלישי)

יוני 1975 - מרץ 1976
(הרכב רביעי)

  • ג'ון לורד - קלידים, קולות רקע
  • איאן פייס - תופים
  • גלן יוז - גיטרה בס, קולות
  • דייוויד קוברדייל - שירה מובילה
  • טומי בולין - גיטרה, קולות, גיטרה בס
מרץ 1976 - אפריל 1984 (פירוק)

אפריל 1984 - מאי 1989
(הרכב שני - ב')

  • ג'ון לורד - קלידים
  • איאן פייס - תופים
  • ריצ'י בלקמור - גיטרה
  • איאן גילן - שירה מובילה
  • רוג'ר גלובר - גיטרה בס

דצמבר 1989 - אוגוסט 1992
(הרכב חמישי)

  • ג'ון לורד - קלידים
  • איאן פייס - תופים
  • ריצ'י בלקמור - גיטרה
  • רוג'ר גלובר - גיטרה בס, קולות רקע
  • ג'ו לין טרנר - שירה מובילה

אוגוסט 1992 - נובמבר 1993
(הרכב שני - ג')

  • ג'ון לורד - קלידים
  • איאן פייס - תופים
  • ריצ'י בלקמור - גיטרה
  • רוג'ר גלובר - גיטרה בס
  • איאן גילן - שירה מובילה

דצמבר 1993 - יולי 1994
(הרכב שישי)

  • ג'ון לורד - קלידים
  • איאן פייס - תופים
  • רוג'ר גלובר - גיטרה בס
  • איאן גילן - שירה מובילה
  • ג'ו סטריאני - גיטרה

נובמבר 1994 - פברואר 2002
(הרכב שביעי)

  • ג'ון לורד - קלידים
  • איאן פייס - תופים
  • רוג'ר גלובר - גיטרה בס
  • איאן גילן - שירה מובילה
  • סטיב מורס - גיטרה

מרץ 2002 - היום
(הרכב שמיני)

  • איאן פייס - תופים
  • רוג'ר גלובר - גיטרה בס
  • איאן גילן - שירה מובילה
  • סטיב מורס - גיטרה
  • דון איירי - קלידים

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • Chris Charlesworth, Deep Purple: The Illustrated Biography, Omnibus Press, 1998
  • Dave Thompson, Smoke on the Water: The Deep Purple Story, ECW Press, 2004
  • Michael Heatley, The Complete Deep Purple, Reynolds & Hearn, 2008

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: דיפ פרפל

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 3 Deep Purple - Encyclopaedia Metallum: The Metal Archives, www.metal-archives.com
  2. ^ 1 2 Deep Purple discography - RYM/Sonemic, Rate Your Music (באנגלית)
  3. ^ Turning to Crime by Deep Purple - RYM/Sonemic (באנגלית), נבדק ב-2023-06-08
  4. ^ 1 2 Shades of Deep Purple by Deep Purple - RYM/Sonemic (באנגלית), נבדק ב-2023-06-08
  5. ^ Deep Purple / The Royal Philharmonic Orchestra - Concerto For Group And Orchestra (באנגלית), 1969, נבדק ב-2023-06-09
  6. ^ Deep Purple - April, נבדק ב-2023-06-09
  7. ^ אתר למנויים בלבד ניצן פינקו, במאי 2022: להקת דיפ פרפל חוזרת לישראל, באתר הארץ, 14 בדצמבר 2021
  8. ^ יהודה סתיו, "סגול כהה" באלברט־הול, מעריב, 14 ביוני 1970
  9. ^ סגול כהה - סיבוב נוסף, חדשות, 8 ביוני 1984
  10. ^ אפי שפריר, הקפאה סגולה, חדשות, 6 בדצמבר 1984
  11. ^ אדר אבישר, האור הכחול של סגול כהה, מעריב, 13 במרץ 1987
  12. ^ אדר אבישר, יש חיים אחרי 'סגול כהה', מעריב, 13 ביולי 1990
  13. ^ טל לוין, עכבר העיר, להקת "סגול כהה" ביטלה הופעה בלבנון, באתר הארץ, 26 ביולי 2006
  14. ^ אמיר שוורץ, למעריצים בלבד: החדש של דיפ פרפל ישאיר אתכם עם חיוך, באתר ynet, 10 באוגוסט 2020
  15. ^ = 1 COMING JULY 19th 2024, אתר הלהקה, ‏מאי 2024 (באנגלית)
  16. ^ שרון מולדבי, דינוזאורים משומרים, חדשות, 19 ביולי 1988
    אבי מורגנשטיין, ראשוז־לציון מארש: להקת "סגול כהה" תגיע בסוכות, מעריב, 18 ביולי 1988
  17. ^ שרון מולדבי, סגול דוהה, חדשות, 12 בספטמבר 1991
  18. ^ אורי לוטן, סגול כהה בהופעה: רוח רפאים הרוכבת על גלי הנוסטלגיה, חדשות, 29 בספטמבר 1991
  19. ^ בן שלו, למה ישראלים אוהבים את דיפ פרפל?, באתר הארץ, 14 באוגוסט 2008
  20. ^ ענת רונקו, עכבר העיר, דיפ פרפל הרעידו את קיסריה, באתר הארץ, 9 בספטמבר 2008
  21. ^ טל הנדלס, עכבר העיר, דיפ פרפל בהופעה: נשמעים צעירים גם אחרי כל השנים, באתר הארץ, 15 במאי 2011
  22. ^ אור ברנע, "דיפ פרפל" יחזרו לישראל באביב, באתר ynet, 9 בדצמבר 2010
  23. ^ דיפ פרפל בישראל: "אמנים שביטלו כאן הופעות - רכיכות", באתר וואלה, 11 במאי 2011
  24. ^ ענת משה, ערב סגול עמוק: דיפ פרפל עשו קאבר לעצמם, באתר nana10‏, 23 בפברואר 2014
  25. ^ אתר למנויים בלבד אבי פיטשון, דיפ פרפל עשו בת"א מה שבא להם, באתר הארץ, 23 בפברואר 2014
  26. ^ אתר למנויים בלבד דפנה ארד, "דיפ פרפל" בישראל: החזירו את הקהל 40 שנה אחורה, באתר הארץ, 23 במאי 2016
  27. ^ יובל אראל‏, דיפ פרפל – מייד אין תל אביב, בבלוג של יובל אראל, מגזין מוזיקה ותרבות, 23 במאי 2022


דיפ פרפל
איאן גילן • סטיב מורס • רוג'ר גלובר • דון איירי • איאן פייס

חברי עבר: ריצ'י בלקמור • רוד אוונס • טומי בולין • ג'ון לורד • ג'ו סטריאני • ניק סימפר • דייוויד קוברדייל • גלן יוז

אלבומי אולפן Shades of Deep Purple (1968) • The Book of Taliesyn (1968) • Deep Purple (1969) • Deep Purple in Rock (1970) • Fireball (1971) • Machine Head (1972) • Who Do We Think We Are (1973) • Burn (1974) • Stormbringer (1974) • Come Taste the Band (1975) • Perfect Strangers (1984) • The House of Blue Light (1987) • Slaves and Masters (1990) • The Battle Rages On... (1993) • Purpendicular (1996) • Abandon (1998) • Bananas (2003) • Rapture of the Deep (2005) • Now What?!‎ (2013) • Infinite (2017) • Whoosh! (2020) • Turning to Crime (2021) • =1 (2024)
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=דיפ_פרפל&oldid=38896921"