דוקטור פאוסטוס

דוקטור פאוסטוס
Doktor Faustus. Das Leben des deutschen Tonsetzers Adrian Leverkühn, erzählt von einem Freunde

מידע כללי
מאת	תומאס מאן
שפת המקור	גרמנית
סוגה	רומן ריאליסטי
מקום התרחשות	וייסנפלס, Pfeiffering, Kaisersaschern, איטליה, לייפציג, מינכן, גרמניה
תקופת התרחשות	שנות ה-80 של המאה ה-19, העשור השני של המאה ה-20, העשור הראשון של המאה ה-20, שנות ה-90 של המאה ה-19, שנות ה-20 של המאה ה-20
הוצאה
הוצאה	ספרית פועלים (בגרסה העברית)
תאריך הוצאה	1947
מספר עמודים	207 עמודים (עברית)
הוצאה בעברית
תרגום	יעקב גוטשלק
קישורים חיצוניים
הספרייה הלאומית	001241942

דוקטור פאוסטוס "חיי המלחין הגרמני אדריאן לוורקין מפי ידידו" (במקור בגרמנית: Doktor Faustus Das Leben des deutschen Tonsetzers Adrian Leverkühn, erzählt von einem Freunde) הוא רומן מאת הסופר הגרמני חתן פרס נובל לספרות תומאס מאן. הספר ראה אור לראשונה בשנת 1947 ונחשב לאחת מיצירותיו החשובות ביותר של מאן.

עלילה

באמצע שנת 1943, על רקע שנותיו האחרונות של הרייך השלישי, מתחיל מורה הגימנסיה ההומניסט סרנוס צייטבלום, לאחר פרישתו לגמלאות, בכתיבת הביוגרפיה של אדריאן לוורקין, חבר נעוריו שהיה למלחין גאוני. צייטבלום מתאר מקרבה חברית את עלייתו המדהימה ונפילתו הטראגית של חברו כאשר התמוטטותה של גרמניה הנאצית בשלהי מלחמת העולם השנייה מדרבנת אותו להמשיך בעבודתו הביוגרפית.

אדריאן לוורקין נולד בשנת 1885 בכפר בוכל (Buchel) בסקסוניה-אנהלט, כבן שני למשפחת איכרים אמידה. את עשר שנותיו הראשונות בילה בבית משפחתו בבוכל, בו קיבל חינוך דתי וקפדני, אך בעת ובעונה אחת, מצד אביו, היה חשוף להשפעה של יחס מיסטי ומאגי אל הטבע. בעוד אחיו גיאורג נועד להמשיך את מלאכת האב, כדי שבבוא העת ייטול לידיו את ניהול המשק המשפחתי, היה ברור כי אדריאן נועד לעניינים נשגבים ביותר.

בשנת 1895 מגיע אדריאן לוורקין לעיר קייזרסשרן (מקום בדוי), עיר הולדתו של מספר סיפור חייו, כדי להמשיך שם את לימודיו באותה גימנסיה בה למד סרנוס צייטבלום שתי כיתות מעליו. הידידות האמיצה בין השניים התחילה בנקודת מפגש זו. בקייזרסשרן מתאכסן אדריאן בבית דודו ניקולאוס, בעל חנות לכלי נגינה, בא לראשונה במגע עם עולם המוזיקה כשהוא ישוב ליד הרמוניום קטן עסוק בתרגילי הלחנה ראשוניים ואף למד אצל המומחה ונדל קרצ'מר, מורו הראשון למוזיקה, המכיר לראשונה בכישרונו.

בשנת לימודיו האחרונה בגימנסיה בוחר אדריאן בשפה העברית כמקצוע רשות ומסגיר על ידי כך את תוכניותיו לעתיד - הוא מחליט להשקיע את עצמו בלימודי התאולוגיה ונרשם לאוניברסיטת האלה. חברו סרנוס הולך אחריו, אך לא בגלל שנמשך לאוניברסיטה מסוימת זו, אלא בעיקר משום שביקש את קרבת חברו. כבר בתחילת הסמסטר הרביעי של לימודיו באוניברסיטה קולט סרנוס אותות המבשרים כי חברו עומד להפסיק את לימודיו.  קשרי אדריאן עם מורו לשעבר למוזיקה מעולם לא נותקו ואף לא נתרופפו. אדריאן לא החמיץ אף לא פגרת קיץ אחת בקייזרסשרן כדי לבקר אצל קרצ'מר ואף הניע את הוריו להזמין את מורו לשעבר אל ביתם בכפר בוכל.

בסופו של דבר הצליח ונדל קרצ'מר לשכנע את אדריאן כי ייעודו האמיתי הוא המוזיקה. בתחילת סמסטר חורף 1905 עבר לוורקין לעיר לייפציג, בה המשיך את לימודי המוזיקה ובה גם חיבר את יצירות הביכורים שלו. עם עזיבתו של אדריאן את לימודי התאולוגיה וחזרתו למוזיקה הוא מתוודה בווידוי גרוטסקי-דמוני על פגישתו הגורלית הראשונה עם אשה פשוטה אחת. בהגיעו ללייפציג, חיפש אדריאן מסעדה נעימה לארוחת ערב, ומצא בה מורה דרך בעל התנהגות שטנית, שהביא אותו בתמימותו לפתח בית בושת. אחרי דקות של השתוממות ומבוכה ביישנית ניגש לוורקין לפסנתר שבאולם והתחיל לנגן לתימהונן של הזונות. אחת התקרבה אליו ונגעה בו. בגמר הנגינה ברח אדריאן מהמקום. אך כעבור זמן מה הוא חזר לחפש דווקא אחרי אותה האישה שנגעה בו. כשנודע לו שהיא עזבה בינתיים את העיר, הוא נוסע אחריה למרחקים. תשוקת הבשר שהתעוררה אינה מרפה ממנו עד בואה על סיפוקה. מחלה הרסנית, שלא הראתה את סימניה במשך עשרות שנים, היא פרי פגישה חד פעמית זו עם האישה. מאז לא היו ללוורקין שום יחסים עם נשים (מלבד אהבה נואשת אחת שאת הצלחתה מחבל מדעת). לוורקין מזניח את מחלתו והוא משלים עם טיפול רפואי שטחי בלבד.

בשנת 1910 עזב אדריאן את לייפציג והשתקע במינכן. בחיפוש אחר מקום אליו יוכל להימלט מהמקומות המוכרים לו, מרחיק אדריאן אל עיירת ההרים האיטלקית פלסטרינה. בזמן שהותו של אדריאן בפלסטרינה בין השנים 1911–1913, כשהוא מקדיש עצמו ליצירתו, מופיע בפניו בחדרו השטן. אדריאן מוכר לו את נשמתו, והשטן מתחייב לסייע בידו להתגבר על קשיי היצירה. בתמורה מקבל על עצמו אדריאן איסור קשרי האהבה עד יומו האחרון.

לאחר שובו מאיטליה מתיישב אדריאן בכפר פייפרינג, לא הרחק ממינכן, מקום בו פעילותו היצירתית מגיעה לשיאה. שם גם מחבר אדריאן את יצירות המופת שלו. בין לבין פורצת מלחמת העולם הראשונה.

בשנת 1930 מזמין המלחין לוורקין באופן בלתי צפוי את ידידיו ומכריו במינכן לפייפרינג כדי להראות להם קטעים מתוך יצירותיו החדשות. לפתע, לתימהונו של הקהל, פותח אדריאן בנאום מבולבל ומוזר, ומספר לקהל על חטאיו האיומים. בשפה גרמנית ארכאית מודה ומתוודה אדריאן על הברית הזדונית שכרת עם השטן ועל יצירותיו האמנותיות שהן פרי ההסכם הארוך אתו. ידידו נוטשים אותו אט אט.

את שנות חייו האחרונות מבלה המלחין, שדעתו נטרפה עליו, בכפר הולדתו בוכל בבית אמו הזקנה, שם הוא גם מסיים את חייו, כאשר העולם כולו כמעט ושכח אותו ואת יצירותיו. רק ידידו צייטבלום שומר את זכרו ואת מפעלו האמנותי כנס יקר שביקרים.

אגדת פאוסט

היצירה הראשונה המוקדשת לדמותו של פאוסט היא הספר העממי משנת 1587, אשר מגולל את פרשת מעשיו הנפלאים והנוראים של ד"ר פאוסט, אשר התמכר לקסמים ולכישופים ולבסוף מכר את נשמתו לשטן כדי לזכות בעושר ובנעורים נצחיים. אגדה זו התבססה כנראה על סיפור חייה של דמות היסטורית אמיתית, שחייתה בגרמניה כמאה שנים קודם לכן, בשם ד"ר יוהנס פאוסט (1480–1520). ד"ר פאוסט היה איש אשכולות שעסק בפילוסופיה, אך גם באלכימיה, באסטרולוגיה ובכל מיני כישופים. הוא הרצה במספר אוניברסיטאות, הרבה בנסיעות וקנה לעצמו שם של אדם חשוד ומפוקפק בעיני הממסד הנוצרי, קתולי ולותרני כאחד, אך גם בחוגי ההומניסטים המשכילים.

העובדה שהאגדה העממית ייחסה לו כישורים על-טבעיים והמציאה את סיפור קשריו המיוחדים עם השטן משקפת את המשבר ההיסטורי שפקד את התרבות האירופית בתקופת הרנסאנס, כאשר הפילוסופיה והמדע התחילו להראות סימנים ראשונים של השתחררות מתלותם הבלעדית בדת ובכנסייה. אנשי הרנסאנס ביקשו להרחיב ככל האפשר את גבול ההכרה הרציונלית, גם אם דבר זה יוליך להתנגשות עם תמונת העולם הישנה שנמסרה על ידי התאולוגיה הנוצרית. העם הפשוט ראה במגמות אלה איום על האמונה הדתית המסורתית, ופירש את הכמיהה אל הדעת כבגידה שטנית בעקרונות המקודשים ביותר. הדאגה ששררה בחוגי הכנסייה ובקרב עם המאמינים מפני התפשטותה של ההשכלה החדשה נבעה גם מהעובדה שבאותה תקופה ההבחנה בין מדע, המבוסס על הסתכלות והשגה מתמטית, לבין עיון פילוסופי ואף חקירה מאגית לא הייתה ברורה. כך, למשל, לא ראו הבדל מהותי בין אסטרונומיה ואסטרולוגיה. מצד אחר, גם ההומניסטים שהחלו לפתח מחשבה עצמאית, מנותקת מדפוסי החשיבה התאולוגיים, נחשבו כהרפתקנים הפונים לכיוונים מסוכנים.

תסיסה רוחנית זו התרחשה על רקע התפתחות הרפורמציה הפרוטסטנטית של מרטין לותר, שגרמה לקרע עמוק בין שני פלגי הנצרות. כל הקשיים הללו היו השלכות ישירות מרוח ההתחדשות שזעזעה את התרבות האירופית בתקופת הרנסאנס, אך הם גם גרמו למשבר דרמטי מתמשך. לפיכך מצאו הכנסיות בדמות השטן קרבן מתאים, אשר סימל בעיני ההמונים המודאגים והמבולבלים את כל הסכנות הטמונות ברוח החדשה והמהפכנית שהחלה להתפשט. האגדה על ד"ר פאוסט, אשר נטש את לימודי התאולוגיה ויצא לתרבות רעה מתוך תשוקה עזה להכרת סודות הטבע, עד שהתמסר לשטן וויתר מרצונו על גאולת נפשו, מדגימה את כל המתחים האינטלקטואליים של תקופת הרנסאנס והרפורמציה.

קבלת הרומן בישראל

במאמר ביקורת ארוך במיוחד שפורסם על הספר בעיתון "דבר" נמתחה ביקורת קשה על הספר. טענתו של כותב המאמר, מ. זינגר, הייתה כי במקום שמאן יתקוף את גרמניה באופן מפורש כמו שעשה במאמריו, הוא בעצם מוצא את הצידוקים הרעיוניים לאשר התרחש בידי הגרמנים במלחמת העולם השנייה. מלבד זאת הוא מוסיף ואומר כי הספר ראוי במיוחד לגנאי בשל כך שמאן כמו התעלם לחלוטין מהשואה שבוצעה ביהודי אירופה:

בכל הספר רב-הכמות הזה לא מצאתי אף רמז של גינוי העינויים האיומים והטבח האכזרי, שחוללו בני עמו לעם היהודי בפקודת היטלר וחבר מרעיו. [...] אין זכר בספר הזה לא למלחמה ולא לטרום-מלחמה לא לנאצים ולא ליהודים.

מאמר זה עורר בישראל פולמוס רב, בעיקר בשל האהדה הרבה שרחשה ההשכלה בארץ למאן ולדמותו המוסרית. אנשי תרבות רבים תמכו בדבריו של זינגר ובהם המשוררים הנודעים ש. שלום ודוד שמעוני. אך מנגד רבים ראו בכך פגיעה בשמו הטוב של מאן שהיה לתומך בלתי מסויג בעם היהודי. עקב כך פרסם זינגר מאמר שני ארוך ומפורט, בעיקרו אפולוגטי למאמרו הראשון, בו הוא מפרט אחת לאחת מדוע בעצם דמותו המוסרית של מאן פגומה:

כל אלה המתעקשים לראות בתומאס מאן ביטוי של הגרמני הטוב צריכים להיזהר, מאחר שהמחבר בעצמו אמר, כי אין כלל גרמניה רעה וטובה, אלא יש רק גרמניה טובה התועה בדרכים. ואולי גם תומאס מאן הוא אחד הגרמנים הטובים התועים בדרכים?

לעומת דבריו של זינגר ניתן לראות כי דעתו של מאן בנושא זה הייתה רחוקה מאוד מסלחנות. באחד ממאמריו של מאן משנת 1937 בעודו בגולה כתב בנושא זה:

כוחות הרשע שהרסו את גרמניה מבחינה מוסרית, תרבותית וכלכלית, ומזהים את עצמם עם גרמניה בעזות מצח שלא תיאמן. אבל לא רחוק הרגע שבו הדבר החשוב ביותר לעם הגרמני יהיה לא להיות מזוהים אתם.

אף בתוך הספר עצמו ניתן למצוא דוגמאות רבות, אשר כמו נעלמו מעיניו של זינגר, בהן מאן מתריס כנגד השלטון הנאצי ממש, ללא כל מטאפורות, דרך פיו של המספר החי בתקופת מלחמת העולם השנייה. מאן מציב חיץ ברור בין גרמניה ובין השלטון הנאצי ואינו סולח ומוחל לשום 'גרמניה טובה התועה בדרכים' כלשונו של זינגר:

לשאת ולתת, אבל עם מי? אינה אלא איוולת מגלגלת-עיניים, תביעתו של משטר שאינו רוצה לתפוס, אשר דומה כי אף היום [לקראת סוף המלחמה] איננו מבין כי נגדעה קרנו, כי נגזר עלו להיעלם, וקללה רובצת עליו - תוך שהוא מאוס על העולם - על שהמאיס על העולם אותנו, את גרמניה, את הרייך - אני מרחיק לכת מזה ואומר: את הגרמניות, את כל מה שהוא גרמני.

מאן אף מדגיש בפירוט יתר לקראת סופו של הספר על מחנות ההשמדה:

באותו זמן מצווה גנרל מעברו השני של האוקיינוס על אוכלוסייתה של ויימאר לעבור בשורה עורפית על-פני המשרפות שבמחנה-הריכוז הסמוך ומכריז עליה - היש לומר: שלא בצדק? - מכריז על האזרחים האלה, אשר לכאורה עסקו ביושר איש בענייניו והשתדלו שלא לדעת מאומה, אף-על-פי שהרוח נשאה משם אל נחיריהם את סירחונו של בשר אדם שרוף - מכריז עליהם שותפים לאשמת הזוועות שנחשפו עתה, שהוא מאלצם להישיר בהם עיניהם.

דמותו של חיים ברייכר בספר, הייתה מבוססת על הפילוסוף וחוקר הדתות אוסקר גולדברג, שכמוהו האשים את המלך שלמה בהרס הקשר בין העם היהודי לאלוהיו. מאן תחילה העריך את הגותו, אך לאחר מלחמת העולם השנייה ראה בדעותיו של גולדברג, חלק מהתהליך שהביא בסופו של דבר לעליית הנאציזם ולחורבנה של גרמניה ההומניסטית, וביטוי למגמות מיתיות ופרימיטיוויסטיות ואנטי-הומניות.

לקריאה נוספת

• על גלגוליו השונים של מוטיב פאוסט בספרות לאורך ההיסטוריה
• גל אורן, "אפשר לראות ביהודים את מבשרי התפנית האנטי-ליברלית בגרמניה", באתר הארץ, 29 באפריל 2011
  • רבקה איילון, איטיות בקליטת המושגים של העולם החדש, באתר הארץ, 13 במאי 2011 (תגובה למאמרו של גל אורן)
  • אלכסנדר רביב, תומאס מאן והיהודים, באתר הארץ, 20 במאי 2011 (תגובה למאמרו של גל אורן)
• אביהו זכאי, השטן נראה לי דמות גרמנית מאוד, באתר הארץ, 1 ביוני 2017

קישורים חיצוניים

• דוקטור פאוסטוס, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)