גדר הצפון

בניית גדר הצפון

קטע מגדר הצפון בשנות השלושים

פילבוקס באזור התעשייה גורן

גֶדר הצפון הייתה גדר תיל מבוצרת שהוקמה בשנת 1938 על ידי שלטונות המנדט הבריטי בצפון פלשתינה-א"י, במסגרת המאבק במרד הערבי. הגדר הוקמה בידי פועלים יהודים, עובדי חברת "סולל בונה", והאחראי לביטחונם היה יהושע אשל. בכל בניית קטע בגדר בנו העובדים מאהל מגורים, ועם סיום בנייתו העתיקו את המאהל למקום הבא. הקשיים בנושא השמירה הובילו לאחר זמן קצר לפנייה ליוסף הכט, שב-1931 סיים את תפקידו כ"מפקד הארצי הראשון של ההגנה". יוסף היה ידוע בכישוריו לפקד ולהניע אנשים, לכן התבקש להצטרף לפיקוד על השמירה, והיה מעורב יחד עם הבריטים בתהליכי הבנייה. לצד הגדר הוקמה שורה של מצודות טגארט ופילבוקסים. תוואי הגדר היה לאורך כביש הצפון, ובהמשך ממצודת כח לכנרת ומדרום הכנרת לירמוך, באופן שיישובי אצבע הגליל נותרו מחוץ לגדר.

על מידת הצלחת הגדר בדיכוי המרד הערבי ניטש ויכוח. רבים סבורים כי הצלחתה בייעודה זה הייתה חלקית בלבד. מבחינת היישוב העברי בארץ ישראל, היה מדובר במעשה חשוב, שחשיבותו אף בעצם עשייתו. משלוח אלף פועלים (מתוך אוכלוסייה של כ-400,000 איש) לחבל ארץ קשה ועוין, על מנת לפתחו, היווה אתגר קשה לכושר הארגון של היישוב. הגנתם של הגוֹדְרִים, שהוטלה גם היא על היישוב העברי, הייתה כשלעצמה מבצע צבאי מורכב; בהפעלתו צברה "ההגנה" ניסיון וידע שלימים שימש אותה היטב. הקמת הגדר הייתה אחד ממבצעי התיישבות והביטחון הגדולים של היישוב העברי בימי המנדט הבריטי. מסכם דוד הכהן בספר זיכרונותיו:

"צר המקום מלספר את פרָטי מבצע הקמת הגדר. מבצע מדיני וביטחוני שלא היה דוגמתו באותם ימים... העלילה שבמבצע הייתה העיקר: עליית אלף איש לגבול הצפוני, ההררי, הבלתי־נודע, הסבוך בצמחִיה פראית של שיחים דוקרניים, ללא יִשוב יהודי באזור כולו, ללא ודאות היכן בעצם הגבול. הייתה זו אֵפּוֹפיה על כל פרטיה"

— דוד הכהן, עת לסַפֵּר, תל אביב, תשל"ד, 69–70

הגדר פורקה בין 1942 ל־1946, וכיום אין לה כל זכר. לאורך כביש הצפון ישנם מבנים ואתרים הקשורים להקמת הגדר ולפעולתה.

רקע היסטורי

גבולה הצפוני של ארץ ישראל בימי המנדט הבריטי

הסכם סייקס–פיקו

גבולו הצפוני של הגליל בשתי נקודות זמן: 1916, הסכם סייקס–פיקו ו-1924, הסכם ניוקומב-פולה. הסכם סייקס–פיקו (קו ירוק) ייעד את שטח ההתיישבות היהודית המתחדשת בצפון הגליל העליון שראשיתה בסוף המאה ה-19, התעבתה בזמן מלחמת העולם הראשונה ונודעה בשם אצבע הגליל וחלק ניכר מהגליל התחתון להיות תחת שליטה צרפתית בסדרים החדשים שיונהגו במזרח התיכון לאחר תום המלחמה. בפועל, האזור, לאחר שהכוחות הבריטים נסוגו ממנו בראשית 1919, הצרפתים לא קיימו בו נוכחות צבאית מתמדת, הלאומנים הסורים שאפו לספחו לממלכה הערבית של סוריה ושבטים מקומיים גם הם בחשו בקדירה, היה לשטח הפקר ומריבה עד לסימונו הסופי של הגבול - הסכם ניוקומב-פולה (קו כחול) והוא התוואי המוכר כיום כגבול הבינלאומי בין ישראל, סוריה ולבנון

עד לימי המנדט הבריטי היו ארץ ישראל, סוריה ולבנון חלק מן האימפריה העות'מאנית. עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלו המעצמות לחלוקת השטח ביניהן: בריטניה ראתה בארץ ישראל, בחוף המערבי של המפרץ הפרסי ובשטח שלימים נודע כעיראק שטח השפעה בריטי עתידי, ואילו צרפת תבעה דריסת רגל בסוריה, לבנון, אסיה הקטנה ותראקיה.

על פי הסכם סייקס–פיקו בין הבריטים לצרפתים משנת 1916, נועדה ארץ ישראל להתחלק בין אזורים שבשליטה בריטית ישירה - עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת חיפה שתהיה באזור בין מפרץ עכו למפרץ חיפה שתאפשר נמל בריטי לחופי הים התיכון ליצוא הנפט העתיד לזרום בצינור מכירכוכ, אזור בשליטה צרפתית - הגליל העליון וחלקו הגדול של הגליל התחתון, לבין ליבת הארץ שתהיה תחת חסות משותפת של מדינות ההסכמה. גבולו הצפוני של השטח בארץ ישראל המערבית, שנועד להיות תחת חסות משותפת – השטח שלימים נודע כליבתה של פלשתינה-א"י – נקבע מעט מצפון לעכו באזור אכזיב וירד דרומה עד לכנרת, באזור טבחה; גבולו הדרומי נמתח בין עזה לחברון.

המאבק על אצבע הגליל

לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה ולאור העובדה שהבריטים כבשו את ארץ ישראל וסוריה ותרומת הצרפתים למאמץ הזה הייתה שולית, לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם. מדיניותה הרשמית, על פי הצהרת בלפור, צידדה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בשטחי ארץ ישראל ולא עוד חסות משותפת. התנועה הציונית הפקידה את דרישותיה הטריטוריאליות בידי ועידת השלום בפריז: בצפון – השטח עד הנהר ליטני, שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את מקורות נהר הירדן; ובמזרח השיקו דרישותיה למסילת הברזל החיג'אזית בעבר הירדן המזרחי עד מפרץ עקבה. בדרום נמתח קו הגבול הציוני באלכסון מאל עריש שלחופו הצפוני של חצי האי סיני ועד לטאבה לחופו המערבי של ים סוף.

לפי הסכם חדש מספטמבר 1919, הסכם דוביל, שערכו ביניהם לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה וז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת, פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בעמק החולה (מעט צפונה מאיילת השחר של ימינו). אולם השטח מקו זה וצפונה עד צור, הפך הלכה למעשה לשטח הפקר, ובו ארבע נקודות יהודיות מבודדות: תל חי, מטולה, חמארה וכפר גלעדי, שכן הצרפתים לא ביססו את ריבונותם בו עד הקביעה הסופית של קו הגבול. ערביי המקום ניצלו את המצב כדי למרוד בשלטון הצרפתי, ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור, שלהם נתנה צרפת את חסותה. כנופיות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. על רקע זה, ועל רקע הרצון ליצור "עובדות בשטח" מצד היהודים והערבים כאחד, הותקפה במרץ 1920 תל חי. במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על קביעת קו הגבול.

סימון הגבול המנדטורי

ב-23 בדצמבר 1920 נחתם הסכם בין בריטניה לצרפת. צרפת ויתרה על מקצת שטחי הגליל, והותירה בידיה את נהר הליטני, את מקורות הירדן, את מרבית הגולן ואת החרמון. הנימוק של צרפת היה שמירת אחדותם של המתואלים השיעים שישבו משני צדי נהר הליטני.

הגבול המנדטורי יצא מסמח' (צמח) צפונה, חצה את הכנרת, עלה עד סמוך לבניאס תוך הכללת שטחים נרחבים מצדו המזרחי של הירדן, ומהבניאס פנה מערבה, שמר את מטולה בשטח המנדט, וירד דרומה עד סמוך לקיבוץ סאסא, ומשם, תוך פיתולים מסוימים, מערבה עד ראש הנקרה. התוצאה הייתה יצירתה של אצבע הגליל, וכך נוספו לשטח המנדט הבריטי מטולה, תל חי וכפר גלעדי, שעד ההסכם היו מחוץ לתחומי המנדט. רבים ייחסו את שינוי הגבול והכללת אצבע הגליל בתחומי ארץ ישראל, ומכאן בתחומי המדינה היהודית העתידית, להתיישבות היהודית במטולה ובתל חי.

בוועידת סן רמו אושר המנדט הבריטי על ארץ ישראל. באפריל 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על הגבול הבין-לאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי הגבול כפוף לשינויים על פי מדידות מפורטות שתיערכנה. את המדידות ערכה ועדה בראשות הצרפתי פּוֹלֶה (Paulet) והבריטי ניוּקוֹם (Newcombe), שפעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922 (ההסכם שנוסח בעקבות פעולתה נודע בשם הסכם ניוּקוֹם-פּוֹלֶה). כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור. כך, למשל, נערך בלבנון מפקד אוכלוסין על ידי השלטונות הצרפתיים, ונכללו בו (וכתוצאה מכך גם קיבלו אזרחות צרפתית) גם תושבי הכפרים המתואליים בגליל, שנותרו לאחר מכן בשטח ארץ ישראל, וכן תושבי מטולה וכפר גלעדי.

רק בשנת 1924 לבש הגבול את צורתו הסופית. צרפת ויתרה על מחצית שטח הכנרת, ועל שטח באזור כפר בירעם (כיום: קיבוץ ברעם), והשיבה לעצמה את השטחים ברמת הגולן ממזרח לירדן. גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הוא כיום הגבול הבין-לאומי המוכר בין המדינות הריבוניות ישראל ולבנון.

המרד הערבי הגדול

באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול. כבר משלביו הראשונים של המרד היה ברור שהצלחתו תלויה בסיוע שיקבלו המורדים מבחוץ. באוגוסט 1936 הגיע לארץ ישראל פאוזי אל קאוקג'י, יליד לבנון, ששימש המפקד הצבאי של המרד, ועמו מאות חמושים שחצו את הגבול מסוריה ומירדן. מאוקטובר 1936 ובמהלך שנת 1937 חלה הפוגה באירועים, עד רצח מושל הגליל, לואיס אנדרוס, ב-26 בספטמבר 1937 בידי הערבים. רציחתו של אנדרוס סימנה שלב חדש ורצחני במרד. המורדים ניסו להשתלט על אזורים שלמים בארץ ולהשליט שם את שלטונם. אזור הגליל ההררי – שבו היו פזורים יישובים יהודיים מעטים בין יישובים ערביים רבים, ובו קיבלו המורדים אספקה רצופה של כוח אדם, תחמושת ונשק מתומכיהם בסוריה ובלבנון – נראה מתאים להשתלטות כזו. ואכן, לקראת סוף שנת 1937 נראה היה כי הגליל צפוי ליפול לידי המורדים, ושטחים רבים בגליל אכן היו בשליטתם, כאשר הגבולות עם סוריה ולבנון פרוצים, ומשמשים לאספקת נשק וכוח אדם למרידה כולה. נראה כי הצלחתם של הבריטים בדיכוי המרד תלויה באופן שבו יצליחו להשתלט על צפונה של המדינה, ולמנוע מעבר אספקה וכוח אדם למורדים.

פנייתה של בריטניה לשלטונות הצרפתים לסיוע בסגירת הגבול לא הועילה. חלק ניכר מסמכויותיה השלטוניות של צרפת כבר היה נתון בידי המדינות העצמאיות סוריה ולבנון, שרחשו אהדה למורדים. כמו כן, אנשי הממשל הצרפתי חשו טינה נושנה כלפי הבריטים – האחרונים סירבו לסייע להם בדיכוי המהומות בסוריה בשנת 1925 – ומצאו כי עתה בידם להעניק לבריטים יחס דומה.

לממשלת בריטניה היו בשלב זה ניסיון וידע בדיכוי מרידות בשטחי שלטונה. במלחמת הבורים השנייה, בתחילת המאה ה-20, הצליחו הבריטים לדכא את לוחמי הקומנדו הבורים באמצעות חלוקת השטח לתאי שטח המגודרים בגדר תיל (שימוש ראשון באמצעי זה, שהומצא אך בשנת 1876 בארצות הברית ושימש במיוחד לתיחום עדרי בקר), ושליטה בתאי השטח המבודדים. ברור היה כי את הגבול שבין ארץ ישראל, סוריה ולבנון יש לגדר ולתחם באופן שתתאפשר שליטה במעבר בין המדינות, ותופגן נוכחות אפקטיבית בריכוזי האוכלוסייה הערבים בגליל.

לקראת הצבת הגדר

סלילת כביש הצפון

כביש הצפון, כיום, בין מצודת כח לסאסא. על אם הדרך פילבוקס הרוס. הקמת הפילבוקסים על תוואי הכביש נועדה לאפשר שליטה ותצפית לאורכו

השלב הראשוני בהשתלטות על השטח העוין בגליל היה סלילת כביש הצפון. סלילת הכביש נדונה בתחילה, בסוף שנת 1936, בין הנציב העליון ארתור ווקופ, מפקד כוח החירום הבריטי שהגיע לארץ, הגנרל ג'ון דיל, והמפקד הכללי של המשטרה רוי ספייסר. ספייסר, קצין מקצועי שמונה לתפקידו בשנת 1931, הציע תוכנית כוללת למיגור המרד הערבי שכללה הקמת גדר, ולצדה בלוקהאוסים, שתימתח לאורך הכביש. בתחילה הציע דיל כי הגדר תוקם לאורך כביש עכו-צפת, אך לאחר התייעצות הוחלט כי בשלב ראשון ייסלל כביש לאורך גבול הצפון, ולצדו יוקמו תחנות משטרה.

הכביש נסלל, בתחילה כדרך עפר, בחודשים פברואר עד אוקטובר 1937. במלאכה עסקו פועלים ערבים מהכפרים הסמוכים לתוואי הכביש, ועלות הסלילה הכוללת – 74,000 לירות שטרלינג.

תוואי הכביש החל ליד הכפר באסה (כיום המושב בצת והעיירה שלומי), המשיך משם מזרחה ליד חירבת צמח (כיום קיבוץ אילון), ומשם המשיך לתרביחא ואיקרית. משם פנה הכביש לדרום מזרח לכפר סעסע (כיום מצפה מתת), ולכפר בירעם, ופנה לצפון מזרח לעבר מלכיה ומשם לנבי יושע, והסתיים בנקודה על כביש ראש פינה מטולה הסמוכה לנבי יושע. המעבר בכביש לא היה חופשי והצריך רישיון מיוחד. אורכה של הדרך היה 67 קילומטר.

הכביש נועד לחסימת הסתננות מהצפון, ולמתן אפשרות להגיע במהירות ובכוח רב אל הכפרים הערבים שעמדו על תוואי הכביש. בשל כך, ובשל התוואי ההררי והקשה, נסללה הדרך לא על הגבול ממש, אלא במרחק מה ממנו.

בצידי הדרך הוקמו שש עשרה תחנות משטרה. העיתונאית ברכה חבס שנסעה בכביש מעט לפני סיום הסלילה, התרשמה כי:

"אחדות מתחנות אלו שוכנות עוד גם היום באהלי צבא, בלתי מחוסנים כראוי בפני הסערה ובלתי מוגנים כל צרכם בפני גשמים עזים, אך מרביתן - בצריפים נאים, מצובעים יפה, בעלי יסוד מבוצר וחצר גדורה עם עמדות בכל קצותיה. אף מגרש מסוקל יפה וגנה ערוכה בטוב טעם לכל אחת מהתחנות."

כל תחנה מסוג זה שימשה למגורי 10 שוטרים: ארבעה בריטים (מהם מפקד תחנה בדרגת סרג'נט), ארבעה יהודים ושני ערבים. כשמונים נוטרים יהודים גויסו לצורך זה. אך הצבתם של מאה אנשים בתחנות הפזורות על פני דרך שאורכה עשרות קילומטרים רחוקה הייתה מלפתור את הבעיה. השוטרים בתחנות התרכזו בהגנה על עצמם, ולא הצליחו למנוע את ההברחות או לאטום את הגבול.

בואו של צ'ארלס טגארט

קו המצודות שהוקם לאורך גדר הצפון נבנה במספר דגמים בסיסיים, הקרויים על שם צ'ארלס טגארט, "מצודות טגארט". מצודה זו נבנתה בתרביחא, כיום בסיס צה"ל פעיל, המשמש כמפקדת עוצבת ברעם, במושב שומרה.

בסוף אוקטובר 1937 הגיע לארץ ישראל צ'ארלס טגארט, קצין משטרה בריטי ששירת בהודו כמפקד משטרת כלכותה ורכש מומחיות בדיכוי מרידות ובלוחמה בטרור ובגרילה, על מנת לתאם בין זרועות הביטחון השונות ועל מנת לארגן עבור שלטונות המנדט את הגנת הארץ מפני המורדים מערביי ארץ ישראל ומפני הכוחות הערביים הבלתי סדירים שחדרו לארץ מצפון, מסוריה ומלבנון. במקביל לבואו החישו הבריטים לארץ תגבורת של כחמשת אלפים שוטרים וחיילים.

טגארט מסר לווקופ, הנציב העליון, דו"ח שכלל מספר המלצות, כגון הקמת משטרה רכובה, שיטה של סגרים וסריקות, וסגירה הרמטית של גבולות הארץ, ובמסגרת זו העלה מחדש את רעיונו של ספייסר לסגירת הגבול הצפוני באמצעות גדר.

טגארט למד את השטח בצפון הארץ במשך כחודשיים, כשהוא נעזר בניסיונו בדיכוי המהומות בבנגל, ובניסיון העבר הבריטי בדיכוי מרד הבורים. טגארט ראה בעיני רוחו מערכת דומה לזו שהוקמה בדרום אפריקה, של גדר תיל מפוטרלת תדירות, השולטת על השטח באמצעות מצדיות ופילבוקסים. לרעיון התנגדו הנציב ווקופ, אלן סונדרס, מפקד המשטרה שהחליף את ספייסר (ספייסר שהה בחופשת החלמה מניסיון התנקשות בחייו שערכו טרוריסטים ערבים ב-13 ביוני 1937, חופשה שבמהלכה ביקש, וקיבל, הצבה בתפקיד אחר), וסר ארצ'יבלד וייוול מחליפו של דיל בפיקוד על כוחות הצבא.

ב-16 בפברואר 1938 ערך טגארט ניסוי. הוא הציב בקריית טבעון דגם של הגדר, ושבעה פלסים בריטים ניסו לחצות אותה. תוצאות הניסוי לא היו חד–משמעיות. בתוך דקות ספורות חצו הפלסים את הגדר. ויוול, שנכח במקום, הסיק כי אין בגדר התיל כדי למנוע חדירת "אנשים נחושים". טגארט סבר כי ניתן לפתור בעיה זו באמצעות פטרולים לאורך הגדר של מכוניות המצוידות בזרקורים, וכי את הגדר יש להקים בכל מקרה.

במרץ 1938 הוחלף ווקופ בהרולד מקמייקל, שהיה מטבעו תקיף ונמרץ יותר. בעידודו של מושל הגליל, מחליפו של לואיס אנדרוס שנרצח, סר אלק קירקברייד, הוחלט על הצבת הגדר. קירקברייד דרש כי תוקם גם גדר בין הכנרת לנהר הירמוך. דרישתו זו התקבלה.

ממשלתו של ארתור נוויל צ'מברלין בבריטניה הייתה נתונה בלחץ פוליטי כבד לנוכח המשך המצב הבלתי יציב בארץ ישראל. כך, למשל, בדיון שנערך ביוני 1938 מתחו דוברים בפרלמנט, בהם ג'יימס דה רוטשילד וג'וזאיה קלמנט ודג'ווד, ביקורת על הממשלה בשל כישלונה, ודרשו את מיצוי מלוא האמצעים, כולל הקמה מיידית ויעילה של הגדר, שכונתה בדיון זה בשם "חומת טגארט", כינוי שבו נודעה מאז. מסיבה זו הוקצו משאבים רבים להצבת הגדר, והוקצו לה כ-90,000 לירות שטרלינג, סכום גבוה באותם ימים.

העברת סלילת הגדר לפסים מעשיים הייתה רק חלק מתוכניתו הכוללת של טגארט. במסגרת יישום המלצותיו נבנו ברחבי הארץ כ-60 מצודות מסוגים שונים המכונות עד היום "מצודות טגארט", וננקטו צעדים מעשיים וארגוניים נוספים לדיכוי המרד בכל רחבי הארץ.

חתימת החוזה עם סולל בונה

פועלי סולל בונה מקימים את הגדר

קירקברייד הציע כי הקמת הגדר תוטל על חברת "סולל בונה", מאחר שלדבריו עקב המשבר הכלכלי ביישוב, יציעו היהודים לבנות את הגדר במחיר נמוך.

קירקברייד זימן את דוד הכהן למשרדו שבנצרת. הוא הציג בפניו את תוכנית הגדר בקווים כלליים, וכן כי התוכנית נהגתה על ידי טגארט, אך יש לה מתנגדים בקרב הפקידות הבריטית. הכהן התבקש לבחון את האפשרויות לביצוע העבודה על ידי "סולל בונה" מבחינה תקציבית וטכנית, ולשמור על העניין בסוד.

מהנדסי "סולל בונה" ומומחי הביטחון של "ההגנה" החלו לבדוק את הפרויקט, ולאחר כמה שבועות נקבעה פגישה בין הכהן, קירקברייד וצ'ארלס טגארט במלון המלך דוד בירושלים. הכהן נקב במחיר הגדר, וזה, לדבריו, התקבל ללא ערעור. הכהן דיווח כי סולל בונה הרוויחה מהמבצע כ-60,000 לירות. מקורות אחרים מאותה תקופה ציינו כי עלותו הכוללת של הגידור הייתה כ-90,000 לירות. הכהן ציין כי המקום היחיד שבו ניתן להשיג מלאי של תיל במהירות הוא איטליה, שהייתה אז תחת שלטונו של מוסוליני. באיטליה הצטבר מלאי של גדר שהיה אמור לשמש אותה במלחמה באתיופיה, אך מטעמים שונים נותר בתחומי איטליה. טגארט הבהיר להכהן כי יוכל לקנות את התיל בכל מקום שירצה. אך אירוני הדבר כי בסופו של דבר שימש התיל לעצירת כוחות הציר, ובהם כוחות איטלקיים, במערכה במדבר המערבי, בשנת 1942. בסופה של השיחה נמסרה העבודה ל"סולל בונה", וב-21 באפריל 1938 נחתם הסכם רשמי עם חברת "סולל בונה" לבניית הגדר בתוך שלושה חודשים.

המצדיות והפילבוקסים

מצודת ישע בנבי יושע, זמן קצר לאחר כיבושה על ידי צה"ל במלחמת העצמאות. על בסיס דגם זה, בעל צריח הצופה לכל הכיוונים, נבנו 5 מצודות "הקו הראשון" ושתי מצודות "הקו השני".

גדר הצפון. המצודות שהוקמו לאורך כביש הצפון מסומנות ב-X, והמקומות שבהם חנו הגודרים מסומנים במשולש. מחוץ לגדר נותרו יישובי אצבע הגליל, וכן חניתה ועין גב.

עטיפת ספרה של ברכה חבס "הגודרים בצפון". הספר יצא לאור בסמוך למועד השלמת הגידור בשנת 1938.

כאמור, התוכנית הבריטית הייתה מבוססת על ניסיון קולוניאלי בדרום אפריקה ובהודו. חלק מהמחשבה הטקטית שמאחורי הקמת הגדר הייתה תיחום השטח לתוואי הנשלט על ידי תחנות קבועות. תחנות המשטרה הקיימות שהוקמו לצדי כביש הצפון לא סיפקו הגנה, ובחודשים הספורים מאז שהוקמו לא הוכיחו את יעילותן.

על התוואי המתוכנן של הגדר הוקמו 5 מצודות, על פי דגם סטנדרטי שכלל מבנה מרובע ובראשו צריח מצולע הצופה לכל הכיוונים. הראשונה הוקמה במצודת כ"ח שנקראה אז "נבי יושע", השנייה בסאלחה, כיום מושב אביבים, השלישית באזור הכפר סעסע, כיום היישוב מתת, הרביעית בכפר תרביחא, במקום שבו מצוי כיום מושב שומרה, והחמישית באזור היישוב באסה, כיום בשטח מושב יערה. מצדיות אלו כללו צריח בולט שבו חרכי ירי הפונים לכל הכיוונים. דגם זה הפך לדגם נפוץ למצודות טגארט בכל הארץ, אם כי היו גם דגמים נוספים, גדולים יותר. המצדיות נבנו על ידי קבלנים חיצוניים שאינם יהודים. שתי מצדיות נוספות נבנו ב"קו השני", כביש עכו-צפת, האחת במג'ד אל-כרום והשנייה בפראדיה, כיום מושב שפר.

בין התחנות הוקמו פילבוקסים, ששימשו לשליטה בשטח, בייחוד בשעת לילה. עד שנת 1941 הוקמו על תוואי הגדר 20 פילבוקסים. ארבעה מצפון לכנרת, ושישה עשר על תוואי כביש הצפון.

תוואי הגדר המתוכנן

תוואי הגדר היה מקביל לתוואי כביש הצפון. במקום בו הסתיים כביש הצפון, באזור מצודת כ"ח, המשיכה הגדר עד לכביש ראש פינה–מטולה וירדה משם עד לאזור הר נחום, כשהיא מקבילה בתחילה לביצות החולה, ולאחר מכן לכביש טבריה–מטולה. משם המשיכה הגדר לאזור טבחה וסמח' (צמח) ומשם לירמוך. אורכה הכולל של הגדר אמור היה להיות 75 קילומטרים. בחלקים מסוימים נתמכה הגדר בשדות מוקשים.

הגדר תוכננה בעובי ובדרגות קושי שונות, על פי תנאי האזור שבו הוצבה. בתוואי שנחשב לחשוב ביותר, במקביל לכביש הצפון, כללה הגדר שלוש גדרות תיל, כל אחת בגובה של כ-1.90 מ', ובמרחק של כ-1.60 מ' זו מזו. השטח שבין הגדרות רובד אף הוא בתיל דוקרני. במקומות אחרים הוצבו שתי גדרות תיל, ולעיתים, כמו בקילומטרים האחרונים שבין הכנרת לירמוך, רק גדר אחת.

הצבת הגדר

הצבת הגדר על ידי הפועלים

גם מבלי להתייחס למאמץ הביטחוני שדרשה הצבת הגדר, היה זה מבצע ארגוני מן המעלה הראשונה. היישוב כולו בשנת 1938 מנה 400,000 נפש. מתוך אוכלוסייה זו גויסו אלף פועלים לעבודת הסלילה, שהחלה במאי 1938.

לצורך העבודה הוקם מחנה, אשר הועבר שש פעמים במשך העבודה, בקפיצות של 30 קילומטרים בכל פעם. החל משער הגולן בעמק הירדן הצפוני, אל מגדל שבמערב הכנרת, אל איילת השחר שבעמק החולה, משם למלכיה ולאורך תוואי כביש הצפון, אל הכפר סעסע (כיום המושב מתת) כאשר המחנה האחרון היה סמוך ליישוב הערבי באסה. הגודרים התקדמו בממוצע כקילומטר וחצי ביום, בקטעים הקשים של הגדר, ועד ל-15 קילומטר ביום בקטעים הקלים. אספקת חומרי העבודה לבניית הגדר, ואספקה שוטפת לפועלים, חייבו תנועה מתמדת של שיירות אל המחנות ומהם.

אמבולנס לבן של מגן דוד אדום ושישה רופאים מתנדבים מארגון "הדסה" ליוו את המחנה בכל תחנותיו.

מחנה האוהלים כלל מגורים נפרדים לנוטרים ולפועלים (באוהלים המשמשים למגורי שישה אנשים), מגורי נשים (תשע נשים ליוו את הצבת הגדר בתפקידים שונים), מטבח, מטבח כשר לפועלים מהפועל המזרחי ואגודת ישראל (כשישים איש), מרפאה, עמדות הגנה מבוטנות, מלוּנות לכלבי המשטרה, ברזיות שדה לשתייה ולרחצה, מכלי מים ניידים, מספרה, סנדלרייה, מרפאה ותחנת טלפון אלחוטי. כאשר שהה המחנה בקרבת יישוב יהודי (כאיילת השחר), סיפק היישוב את צורכי המחנה.

עבודת הגידור התבצעה במקטעים בני 8 קילומטרים. תחילה יצאה קבוצת סימון כחלוץ, לאחריה הוצבו עמודי הגדר בתוואי המסומן, בין העמודים נמתחו חוטי תיל על ידי קבוצת עבודה שיועדה לכך (שכונתה "דיאגונלים"), ובין עמודי הגדר הונחו קונצרטינות של תיל על ידי קבוצה נוספת (קבוצת "הסבך הפנימי", שכונה בסלנג "ברחש").

הקבוצות השונות קיימו ביניהן קשר באמצעות איתות. כך, למשל, לא יצאה משאית עם גודרים לדרכה, בטרם קיבלה איתות בקוד מורס באמצעות מראה או פנס, המאשר שהשטח בטוח לתנועה.

הקמת קיבוץ אילון

הקרן הקיימת לישראל והשומר הצעיר ניצלו את הנוכחות היהודית במקום להגברת ההתיישבות היהודית בגליל. בשל מגבלות הספר הלבן נאסרה עלייה על הקרקע ליישובים חדשים באזור הגדר. הקרן הקיימת רכשה קרקע בסמוך לחירבת צמח, שעל תוואי הגדר, והעלתה לשם גרעין של מתיישבים. כאשר הדבר התגלה על ידי השלטונות הבריטיים, הורו השלטונות על פירוק היישוב. דוד הכהן הציב במקום מגרסת חצץ והצליח לשכנע את הבריטים כי לצורך הקמת הפילבוקסים לאורך הגדר יש צורך בחצץ, ואין אלו מתיישבים כי אם פועלים שיגרסו במקום חצץ, במקום להביאו מחיפה במשאיות, וכי המחיר הנמוך שהם דורשים לכלכלתם הוא בשל העובדה שבכוונתם להקים מחנה של קבע, לכלכל עצמם בגידולים חקלאיים, וכך לחסוך בחשבון עלות החצץ את הוצאות מחייתם. הסבר זה נתקבל על דעת הבריטים, וכך קם קיבוץ אילון.

אבטחת הפועלים

ההתנגדות הערבית

הערבים ראו בגדר משום סיכון להמשך המרידה, וכן כמחסום הקורע את שטחה של ארץ ישראל מהרצף הערבי שמצפון לה, בדומה לטיעונים המועלים כיום נגד גדר ההפרדה. מכיוון שכך, ולאור התעמולה בעיתונות היהודית והבריטית שקראה לגדר בשם "חומת טגארט" (Tegart's Wall), הייתה התגייסות רבתי של הערבים נגד בניית הגדר. בסמוך לתחילת עבודות הבנייה פרסמו שלושה עיתונים יומיים נפוצים בסוריה ובלבנון "ביירות", "אל-יאום" ו"אל-איסתקלאל" מאמר מאת "מומחה ביטחון" שבו הודגש הצורך בהריסת הגדר, וניתנו הוראות כיצד לפגוע בה. המומחה אומנם הרגיע את קוראיו כי בניית הגדר תדרוש כוח אדם ומאמצים רבים יותר מאלו העומדים לרשות בריטניה, וכי חישמולה (כפי הנראה לא ידע הכותב כי אין בכוונת הבריטים להציב גדר חשמלית) ידרוש דינאמו ענק שאין להשיג כמוהו בכל המזרח התיכון, אך המשיך ופירט את הדרכים שבהן יש לפגוע בגדר, לפי הבנתו. הבריטים הניחו כי המאמר נכתב על ידי מחלקת התעמולה הערבית בדמשק, שהקימה ועדה מיוחדת לפגיעה בגדר.

בתחילה פעלו נגד הגדר שתי חבורות שמנו כ-60 איש, אך לאחר שספגו אבדות בקרב מול הכוחות שהגנו על הגדר, שבו אלו לסוריה ובמקומם באה קבוצה מאורגנת של כ-200 איש בהנהגת פאוזי רשיד. מרכזם של המורדים היה בתרשיחא ומשם יצאו להתקפותיהם. אליהם הצטרפו לעיתים כפריים מבני המקום, שנקלעו לסכסוכים בלתי פוסקים עם הגודרים בשאלות של מעבר בכפרים ואספקת מים, וכן בני הכפרים מלבנון, יארון, עייתרון ומארון א-ראס. באחת הפעולות, שבה נהרסו 14 קילומטרים של גדר בלילה אחד, השתתפו, על-פי ההערכה, בין 800 ל-1,000 ערבים.

אבטחת הפועלים והגדר

כוח המגן מנה שלוש פלוגות של נוטרים, בנות 100 אנשים כל אחת. שתי פלוגות שקיבלו את שכרן מ"סולל בונה", ופלוגה אחת של אנשי "ההגנה". 65 מן העובדים (בדרג של מנהלי עבודה ומשגיחים) צוידו אף הם בנשק אוטומטי. שתי הפלוגות של "סולל בונה" שמרו על מחנה הגודרים ועל המקום שבו בוצעו העבודות, והתחלפו ביניהן מדי שבוע. הפלוגה של אנשי "ההגנה" אבטחה את הדרך בין המחנה ובין השטח שבו בוצעו העבודות, באמצעות סיורים במכוניות משוריינות, תפיסת עמדות מפתח לאורך הדרך, ומארבים לאורך תוואי הגדר שנבנה בסמוך.

מפקדי הכוח היו מאנשי "הנודדת", שגויסו על ידי יצחק שדה ואליהו כהן. הפיקוד על כוח הנוטרים היה בידי יוסף הכט מפקד ההגנה לשעבר שפרש ויהושע אייזיק (אשל) שסוכך עליו. (דוד הכהן (1981) "עת לספר" עמוד 70) יחידת מודיעין מיוחדת שהקים איש "השומר" מרדכי יגאל סיפקה לכוח מידע על כוונות הכפריים באזור. במהלך המבצע שיתפו הכוחות פעולה עם צ'ארלס אורד וינגייט ואנשיו, וחלק מאנשי כוח האבטחה הושם באופן זמני תחת פיקודו. כן התקבל סיוע רב מן הצבא הבריטי, לרבות סיוע אווירי.

הקרב על הגדר

פילבוקס מימי גדר הצפון, סמוך לקיבוץ ברעם, באזור בו אירעה המתקפה הגדולה

במהלך שלושת חודשי בניית הגדר עמדו בוני הגדר אל מול התקפות קשות ביותר נגדם ונגד הגדר שבנו. שניים מאנשי הכוח שילמו בחייהם, הנוטר אליהו אבטיחי ואיש הבניין אלימלך רזניק. שלושה נפצעו.

הבעיה הייתה בשלב הביניים שבין סיום בניית הגדר ובין תפיסת הקו על ידי כוחות הצבא הבריטי. עם סיום בניית שטח מסוים מן הגדר, הסתיים תפקיד הנוטרים היהודים במקום. הצבא הבריטי לא הזדרז לתפוס את עמדותיו, והגדר הבנויה נותרה מופקרת. פרט לכך היה מחנה הגודרים נתון לאש צלפים, והדרך שבין המחנה ובין שטח הגידור הותקפה לעיתים.

בליל 27 ביוני 1938 התקיימה המתקפה הגדולה ביותר על הגדר. הלילה החל ביריות על מחנה הגודרים. אחת משתי השריוניות ששהו בשטח חזרה למחנה על מנת לסייע. בשטח נותרה שריונית קטנה ובה רק חמישה אנשים שהמשיכה בסיור לאורך הגדר. ליד כפר בירעם נכנסה השריונית למארב, והידרדרה לתעלה לצד הדרך. שניים מאנשי השריונית נפצעו, אולם התוקפים הותירו אחריהם שישה הרוגים ואחד-עשר פצועים, לבושי מדים. לאחר חילוץ נוסעי השריונית, הסתבר כי הייתה זו אך פעולת הסחה לפעולה נרחבת בה נעקרו 14 קילומטרים משטח הגדר על ידי מאות אנשים מכפרי הסביבה וכפרי לבנון.

עם כל זאת הסתיימה עבודת הגידור במועד, ותוך שלושה חודשים עמדה הגדר על תילה. מסיבת הסיום של הגודרים נערכה ב-31 ביולי במחנה האחרון שהוקם על יד הכפר אל-בסה, ולאחריה נותר במקום אך כוח קטן שביצע עבודות גימור.

הגדר בפעולתה

ביוני 1938 הוכרז על תקנות לשעת חירום הנוגעות לגדר. נאסר לחבל בגדר, לגעת בגדר או לעבור דרכה אלא בשערים שנקבעו לכך. על פועלה בניגוד לתקנות יישפט הנאשם בבית משפט צבאי.

רבים מעריכים כי הקמת הגדר, בשילוב עם הפעילות הצבאית לאורכה העבירה את מרכז הכובד של המרד הערבי מן הצפון אל המרכז והדרום. כבר בסוף ספטמבר 1938 כתב "פלסטיין פוסט" כי:

"שינוי חל במהלך החודשים האחרונים כאשר פעולת הכנופיות החלה להתרכז במישור החוף, בעוד שאזורי הצפון נותרו שקטים יחסית. "חומת טגארט" ומערכת מחוזקת של סיורי הצבא לאורך כביש הגבול פעלו את פעולתם".

אליהו גולומב העריך, בסמוך לאחר בניית הגדר, כי:

"הכנופיות סבלו מכות קשות למדי. גדר הצפון אשר רבים הטילו ספק בערכה הביאה תוצאות חשובות. היא הפסיקה הברחת אנשים... לעומת זאת נפתחה לכנופיות דרך חדשה - עבר הירדן. אבל הדרך הזו אינה פתוחה כל כך כמו דרך הצפון".

ממילא היה המרד בשלבי דעיכה, ולאחר דעיכת המרד, בשנת 1939 נותרה הגדר על מקומה. הדבר יצר בעיות מרובות. כל יישובי אצבע הגליל וכן היישובים היהודים עין גב וחניתה נמצאו מחוץ לגדר. במצב דומה היו יישובים ערבים רבים, ובהם הכפר אל-בסה. יישובים רבים הופרדו על ידי הגדר מהאדמות שעיבדו. על מנת לפתור את הבעיה הוקמו 18 שערים, ומפתחותיהם נמסרו לתושבי הכפרים, תוך שסוכם על שעות פעולה שבהם היו השערים פעילים.

המצב האסטרטגי במלחמת העולם השנייה בשנת 1942 הביא לצורך בפירוק הגדר. מחד, הסכנה מן הצפון שיצרה נפילת סוריה ולבנון לידי כוחות עוינים של צרפת של וישי לא הייתה קיימת עוד, לאחר שפעלו הבריטים, אנשי צרפת החופשית ואנשי "ההגנה" ביוני 1941 לכיבוש שטח המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון. מאידך, התקדמות כוחות הציר במדבר המערבי חייבה גידור מסיבי וביצור עמדות. החומר הזמין ביותר לכך היה מצוי בגדר הצפון. חלקים ניכרים מן הגדר פורקו כבר בשנת 1942. לאחר קבלת העצמאות של סוריה ולבנון בשנת 1946 פורקה הגדר כולה, ובאוקטובר 1947 לא הייתה קיימת עוד.

חשיבותה של הגדר

יש הרואים בהקמת הגדר ובפירוקה תוך מספר שנים משום אנקדוטה. במקומות רבים נכתב כי המרד היה ממילא בשלבי דעיכה בעת הקמת הגדר, וכי פעולתה במשך מספר חודשים לא השפיעה על המרד השפעה של ממש.

אחרים רואים בהקמת הגדר חשיבות בשל השפעתה על תודעת הצדדים. "חומת טגארט" הוקמה בידיים יהודיות, בשטח ערבי עוין, אל מול התנגדות כבדה. דר' גד קרויזר השווה את הגדר לציר פילדלפי, שעל אף היותו חדיר להברחות (במנהרות שנחפרו מתחתיו) הייתה עצם הקמתו וההחזקה בו בעלת חשיבות בתודעת הצדדים.

טגארט כתב לדוד הכהן כי הקמת הגדר היא:

"הישג שיכולים אתם להתפאר בו... הוא הוצא לפועל באזור הררי קשה, עם קוים ארוכים להובלת חמרי הבניין ואספקה לאנשים, הנתונים להתקפות בלתי פוסקות של האויב... אין צורך לדאוג לעתידה של ארץ ישראל כל עוד יש בה אנשים היכולים לקבל על עצמם ולהוציא לפועל משימות כאלה לפי תוכנית ובזמן שנקבע לכך מראש."

עבור היישוב הייתה פעולת הגידור פעולה בעלת חשיבות, ומפעל לאומי מן המעלה הראשונה. הפעולה הונצחה בספר שהוציאה העיתונאית ברכה חבס (שהייתה אשתו של דוד הכהן, מהפעילים בהקמת הגדר), בשם "הגודרים בצפון". הספר כלל מבחר מכתבותיה של חבס שהופיעו בעיתון "דבר" בשנת 1938, וכן צילומים, רישומים, קטעי יומן, שירים וסיפורים שיצרו הגודרים בעת הגידור.

מבחינה צבאית הייתה חשיבות רבה לפעולה. "ההגנה" התנסתה בהקמת כוח מאורגן והפעלתו בלוח זמנים קצוב בתקופה קצרה. הפעולה בשטח ההררי העוין חייבה ניתוח מדוקדק של השטח, תפיסת עמדות, תיאום בין הכוחות, שימוש בשריוניות, במערך קשר ובשיתוף פעולה עם הכוחות הבריטים. כל אלו הקנו ל"הגנה" ניסיון יקר ערך, לקראת המשך פעולותיה בשנים הבאות.

גדר הצפון כיום

אנדרטה לנופלים על כיבוש מצודת כ"ח במלחמת העצמאות, סמוך למצודת כ"ח. מערכת המצודות שהוקמה על ידי טגארט בשנות השלושים התגלתה כבעלת חשיבות מכרעת במלחמת העצמאות. קרבות קשים התנהלו על כיבוש מצודת נבי יושע, היא מצודת כ"ח. כל מצודות "הקו הראשון" עודן משמשות את כוחות הביטחון כבסיסים פעילים

לאחר הסרת הגדר בשנת 1942 לא נותר בשטח סימן לגדר עצמה. הפילבוקסים עודם נמצאים לאורך כביש הצפון ובמקומות אחרים בהם הוצבו. ליד בית האריזה ביסוד המעלה מצוי פילבוקס מרובע, שהיה כנראה אחד הראשונים שנבנו. בסמוך למצודת ישע מצוי פילבוקס שמור היטב, המשמש כמצפור, על שם סרן יובל ניר, שנהרג בקרב בגזרה המרכזית בלבנון בשנת 1997. סמוך לאזור התעשייה גורן מצוי פילבוקס שמור היטב. קיבוץ ברעם שיפץ בשנת 2007 את הפילבוקס שבתחומי הקיבוץ, בסיוע המועצה לשימור אתרים, שיחזר את גגו, והציב שלטים המספרים את סיפורו. מספר פילבוקסים נוספים, ברמה זו או אחרת של הזנחה, פזורים לאורך התוואי הישן של כביש הצפון, הן במקומות בהם עובר היום כביש 899 והן במקומות בהם נפרד התוואי מתוואי הכביש החדש.

מצודות "הקו הראשון" נותרו על מקומן, ובשימושן הייעודי. ארבע מהמצודות, אביבים, מתת, שומרה, ויערה, משמשות כבסיסים פעילים של צה"ל. המצודה המזרחית ביותר, מצודת כ"ח משמשת כבסיס של משמר הגבול. בשנת 2014 הוחלט לפרק את מבנה הפלדה המתומן שבראש המצודה במתת מפני סכנת התמוטטות. המבנה שפורק הועבר לאכסון באחד ממשקי היישוב הסמוך, ככל הנראה לשחזור עתידי וכשיידרש.

במלחמת העצמאות התנהלו קרבות קשים ביותר במצודת כ"ח לאחר שזו נמסרה לידי הערבים, דבר שסיכן את היישובים היהודים הן באצבע הגליל והן ברמות נפתלי. המצודה נכבשה לאחר קרבות קשים, ולאחר מספר ניסיונות כיבוש כושלים. מאז קרויה המצודה "מצודת כ"ח" על שם 28 הלוחמים שנהרגו במהלך הקרבות.

כביש הצפון, כיום כביש 899, עובר ברובו בתוואי כביש הצפון הישן, דרך העפר שנסללה בשנת 1937. הכביש כיום הוא כביש חדיש ונוח לנסיעה, ומשמש את היישובים שקמו באזור. במספר מקומות מתפצל הכביש ל"תוואי כביש הצפון הישן" והמשובש יותר, אך לאחר מספר קילומטרים מתאחדים הכבישים.

שלוחת הר מצפון לדוב"ב שגובהה 798 מטר, נקראת הר גודרים על שם הגודרים שעסקו בבניית גדר הצפון.

קיבוץ אילון שהוקם, כביכול על מנת לספק חצץ לגודרים, מונה כיום כ-900 תושבים.

על קו הגבול עצמו הוקמה גדר מערכת המוצבת על הגבול שבין ישראל ללבנון. תוואי הגדר צפוני ל"גדר הצפון" ההיסטורית.

רשימת המצודות

מצדיות גדר הצפון
שם התחנה	מיקום	כיום	תמונה	קואורדינטות
מצדית באסה	יערה	בסיס צה"ל
נבּי יושע - מצודת כ"ח	מצדית. צומת "ישע" בכביש הצפון	בסיס משמר הגבול		33°6′55″N 35°33′22″E
סאלחה	אביבים	בסיס צה"ל
מצדית סעסע	מתת	בסיס צה"ל
מצדית תרביחא	שומרה	בסיס צה"ל

מצדיות כביש עכו-צפת
שם התחנה	מיקום	כיום	תמונה	קואורדינטות
מצדית מג'ד אל-כרום	מג'ד אל-כרום	מסעדה
פרדייה	פרוד	מבנה נטוש ליד מושב שפר

לקריאה נוספת

מצודת כ"ח בסמל משמר הגבול

• ברכה חבס, הגודרים בצפון, הוצאת המרכז לנוער של הסתדרות העובדים בארץ ישראל, תרצ"ט.
• אליהו בילצ'קי, מרדכי אמסטר, בשנות חירום - תקופת ה"קמפים" 1937 - 1947, הוצאת הסתדרות פועלי הבניין, 1956.
• סא"ל גרשון ריבלין (עורך), לאש ולמגן - תולדות הנוטרות העברית, הוצאת מערכות, 1963.
• דוד הכהן, עת לספר, תל אביב, תשל"ד.
• שמואל סטמפלר, "'הגדר בצפון'", ימי חומה ומגדל 1936-‏1939 בעריכת מרדכי נאור, ירושלים: יד יצחק בן-צבי, תשמ"ז, עמ' 157-164.
• גדעון ביגר, "גדר הצפון", "עת־מול", פברואר 1992, גיליון יז (3), 101.
• יגאל אייל, האינתיפאדה הראשונה: דיכוי המרד הערבי על ידי הצבא הבריטי בארץ ישראל 1936–1939, משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 1998.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא גדר הצפון בוויקישיתוף

• גד קרויזר, הטיגארטים - הקמת מצודות המשטרה הבריטית בארץ ישראל 1938 - 1943, הוצאת ספריית יהודה דקל, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, 2011, פרק שלישי: 'חומת טגארט': גדר הצפון בארץ ישראל
• כביש הצפון: מצומת חירם לצומת ישע
• גדעון ביגר, גדר הצפון, באתר הספרייה הווירטואלית של מטח, מתוך: עת־מול, גליון י"ז 3 (101), פברואר 1992
• גד קרויזר, ‏הקמת גדר הצפון במרד הערבי ושאלת כשלונה: בחינה מחודשת, קתדרה 120, תמוז תשס"ו, יוני 2006, עמ' 230-201
• ב. ח., יום ולילה במחנה, דבר, 22 ביוני 1938
• חומת טגארט בגבול הצפון, דבר, 1 ביוני 1938
• דוד שליו, 25 שנה להקמת גדר הצפון, דבר, 21 באוגוסט 1963
• אלי אשכנזי, גדר ההפרדה הראשונה נבנתה בכלל בצפון, באתר הארץ, 21 ביוני 2007
• ספי בן יוסף, כך נולדה גדר המערכת, באתר ynet, 3 באוקטובר 2002
• יגאל צור, עצור, גבול לפניך, באתר ynet, 21 באוקטובר 2005
• מיכאל יעקובסון: סקירה על מצודת המשטרה הבריטית הנטושה הצמודה לשפר, באתר 'חלון אחורי', 6 בדצמבר 2014
• עודד מיוחס, בעקבות אלבום התמונות של שרלוטה וגרדה מאיר, בבלוג עונג שבת (עונ"ש), 26 במרץ 2022

הערות שוליים

ערך מומלץ