גבול אוקראינה–רוסיה
 | |||
| |||
| אורך כולל | 2,295.04 ק"מ | ||
|---|---|---|---|
| תאריך קביעה | 1991 | ||
| הסכמים | מזכר בודפשט | ||
 | |||
| קטע של גבול אוקראינה הגובל בפדרציה הרוסית | |||
גבול אוקראינה–רוסיה הוא גבול המדינה הבינלאומי בין רוסיה לאוקראינה. מעל היבשה הגבול מתווה חמישה אובלסטים (אזורים) של אוקראינה וחמישה אובלסטים של הפדרציה הרוסית. סוגיית הגבול המודרנית נמשכת מאז נפילת האימפריה הרוסית ב-1917.
הגבול בין אוקראינה לרוסיה נקבע לראשונה בשנת 1922 עם הקמת הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של אוקראינה כחלק מברית המועצות. גבול זה כלל שטחים מסוימים שהיו בעלי אוכלוסייה אוקראינית משמעותית. במהלך השנים נערכו מספר שינויים בגבול, כאשר שטחים הועברו בין רוסיה לאוקראינה.
ב-1991, עם התפרקות ברית המועצות, אוקראינה הכריזה על עצמאות והגבול עם רוסיה נותר כפי שהיה בתקופה הסובייטית. מאז התרחשו מספר אירועים שהביאו לשינויים נוספים בגבול, כגון סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה ב-2014. כמו כן מתנהלת מלחמה באזור המזרחי של אוקראינה בנוגע להשתייכות של שטחים מסוימים.
כל צד מחזיק בטענות היסטוריות ופוליטיות לגבי הגדרת הגבול הרצוי, מה שהופך אותו למוקד מחלוקת מתמשך בסכסוך בין המדינות.
היסטוריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יחסי אוקראינה–רוסיה
בשנת 1991, אוקראינה כמדינה עצמאית חדשה ירשה את השטח ואת הגבולות של הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית. באותה תקופה גבול רוסיה-אוקראינה היה קו מנהלי, שלא היה תוחם ולא תוחם. מאז ניסתה אוקראינה להקים גבול ראוי.
מאז תחילת 2014 הגבול נפרץ שוב עקב הסכסוך האוקראיני-רוסי. לדברי ראש שירות משמר הגבול האוקראיני ויקטור נזרנקו, המדינה אינה שולטת ב-409.3 ק"מ (254.3 מייל) מהגבול עם רוסיה. רצועת אדמה זו נשלטת כעת על ידי הרפובליקה העממית של דונצק והרפובליקה העממית של לוהנסק.[1] בגלל שינוי השליטה, לאוקראינה אין עוד סמכות על מצר קרץ'. במקביל, הפדרציה הרוסית יצרה מחסומים לאורך הגבול המנהלי של אוקראינה בין חצי האי קרים למחוז חרסון.
בשנת 2014 ממשלת אוקראינה חשפה תוכנית לבניית מערכת חומת הגנה לאורך הגבול עם רוסיה, בשם "גדר הגבול אוקראינה–רוסיה". התוכנית תעלה כמעט 520 מיליון דולר, והיא עדיין נמצאת בתהליך בנייה.[2]
ב-1 בינואר 2018 אוקראינה הציגה בקרות ביומטריות עבור כניסת רוסים למדינה. ב-22 במרץ 2018 חתם נשיא אוקראינה פטרו פורושנקו על צו המחייב אזרחים רוסים להודיע מראש לשלטונות אוקראינה על סיבת הנסיעה לאוקראינה. ב-7 בנובמבר 2018 תוקן החוק הפלילי של אוקראינה, כך שהמעבר הבלתי חוקי של הגבול לאוקראינה "כדי לפגוע באינטרס של המדינה" נתונה לעונש של עד שלוש שנים.[3]
מאז 30 בנובמבר 2018 אוקראינה אוסרת על כל הגברים הרוסיים בגילי 16 עד 60 להיכנס למדינה למעט חריגים למטרות הומניטריות.[4]
מ-1 במרץ 2020 אוקראינים שחוצים את הגבול מאוקראינה לרוסיה צריכים להשתמש בדרכון הבינלאומי שלהם. עם זאת, אוקראינים שחוזרים לאוקראינה יכולים לעשות זאת באמצעות דרכון פנימי.
מזכר בודפשט
[עריכת קוד מקור | עריכה]מזכר בודפשט בדבר הבטחות ביטחוניות מתייחס לשלושה הסכמים מדיניים זהים שנחתמו בוועידת OSCE בבודפשט, הונגריה ב-5 בדצמבר 1994. בין היתר, המזכר הבטיח כי החותמים עליו (הפדרציה הרוסית, ארצות הברית ובריטניה) יכבדו את הגבולות הקיימים של אוקראינה.
תקרית טוזלה
[עריכת קוד מקור | עריכה]האי טוזלה הפך מוקד לסכסוך בין רוסיה לאוקראינה בשנת 2003. האי ממוקם במצר קרץ', ומבחינה מנהלית הוא חלק מחצי האי קרים. במהלך התקופה הסובייטית האי יחד עם קרים הועבר לאוקראינה ב-1954.
דרכי המסחר העיקריות נמצאות בחלק העמוק יותר של מצר קרץ' שנמצא בין האי לקרים ונחשב לחלק מהמים הטריטוריאליים של אוקראינה. מאידך, ספינות מתקשות לנסוע למזרח האי בשל העובדה שיש שם מים רדודים. בין טוזלה לחצי האי טאמאן ישנם שני ערוצים, אולם אף אחד מהם אינו עמוק יותר מ-3 מ' (9.8 רגל). שרצים ודגים שוהים בעיקר במים הטריטוריאליים של אוקראינה, דבר המתאים לתעשיית הדיג של קרים. עוצמת הסכסוך גברה עקב תחזית מיקומי הנפט והגז באזור והיעדר גבול בינלאומי שנקבע ומאושר בין רוסיה לאוקראינה. בהצעת הצד הרוסי מוצע שהגבול יימתח לאורך מצע המים הטריטוריאליים, תוך שיתוף בשימוש במימי ים אזוב ומימי מיצר קרץ'.
תקרית האי קרים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – סיפוח חצי האי קרים (2014)
מאז סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה, מעמדם של קרים ושל העיר סבסטופול מצוי כעת במחלוקת בין רוסיה לאוקראינה. אוקראינה, ורוב הקהילה הבינלאומית, מחשיבים את קרים כרפובליקה אוטונומית של אוקראינה, ואת סבסטופול כאחת מערי אוקראינה בעלות מעמד מיוחד. רוסיה לעומת זאת, מחשיבה את קרים כנושא פדרלי של רוסיה, ואת סבסטופול כאחת משלוש הערים הפדרליות של רוסיה.[5] מאז 1991 רוסיה גם שוכרת את הבסיס הימי של סבסטופול עם חוזה החכירה הנוכחי עד שנות ה-2040 עם אופציה להארכה נוספת, אך הדומה הממלכתית של הפדרציה הרוסית אישרה את ביטול הסכמי החכירה הללו פה אחד על ידי 433 חברי פרלמנט ב-31 במרץ 2014.
הגבולות של בסיס הצי הרוסי, בעיר סבסטופול ובסביבתו, לא זוהו בבירור. בדצמבר 2018 הודיעה רוסיה כי השלימה את בניית המחסום באורך 60 ק"מ על פני מצר פרקופ בין אוקראינה לקרים.
הגבלות על כניסת רוסים לאוקראינה (מאז 2018)
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-1 בינואר 2018 אוקראינה הציגה בקרות ביומטריות עבור כניסת רוסים למדינה. ב-22 במרץ 2018 חתם נשיא אוקראינה פטרו פורושנקו על צו המחייב אזרחים רוסים ו"יחידים ללא אזרחות, המגיעים ממדינות בסיכון הגירה", להודיע מראש לרשויות האוקראיניות על סיבת הנסיעה שלהם לאוקראינה.
ב-7 בנובמבר 2018 תוקן החוק הפלילי של אוקראינה, כך שמעבר בלתי חוקי של הגבול לאוקראינה "כדי לפגוע באינטרס של המדינה" תוקן במאסר של עד שלוש שנים. הכוונה היא לאנשים שנמנעה מהם כניסה לאוקראינה וחברי יחידות של הכוחות המזוינים הרוסים או רשויות אכיפת חוק אחרות, המנסים לחצות את גבול המדינה של אוקראינה בכל אמצעי מעבר למחסומים הרשמיים או במחסומים ללא מסמכי נסיעה מתאימים, או מסמכים המכילים מידע לא מדויק. אותם מעשים הנעשים שוב ושוב או על ידי קבוצת אנשים יחולו מאסר של שלוש עד חמש שנים. עונש מאסר של חמש עד שמונה שנים צפוי בגין ביצוע מעשים אלו בשילוב אלימות או שימוש בנשק.[3]
מאז 30 בנובמבר 2018 אוקראינה אוסרת על כל הגברים הרוסים בגילים 16 ל-60 להיכנס למדינה למעט חריגים למטרות הומניטריות.[4] אוקראינה טוענת שמדובר באמצעי אבטחה כדי למנוע מרוסיה להקים יחידות של צבאות פרטיים על אדמת אוקראינה.
גאוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אורך הגבול הוא 2,295.04 קילומטרים (1,426.07 מיילים) מתוכם 1,974.04 קילומטרים (1,226.61 מיילים) הם גבול יבשתי ו-321 קילומטרים (199 מיילים) הם גבול ימי. הוא משתרע מנקודה בים השחור 22.5 ק"מ (14.0 מייל) דרומית למצר קרץ', שם המגע הראשון עם המים הטריטוריאליים של שתי המדינות, הוא מצפון למצר זה.
גדר הגבול אוקראינה–רוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – גדר הגבול אוקראינה–רוסיה
מאז מאי 2015 אוקראינה בונה גדר גבול מבוצר בגבול רוסיה-אוקראינה, הידועה בכינויה "חומת יאצניוק". מטרת הפרויקט היא למנוע התערבות צבאית רוסית ולוחמה היברידית באוקראינה.[2]
החל ממאי 2015, מערכת הגנה מוקפת חומה הייתה בבנייה לאורך הגבול הרוסי במחוז חרקוב. הפרויקט תוכנן להסתיים בשנת 2018. ביוני 2020 שיער משמר הגבול האוקראיני שהפרויקט יסתיים עד 2025.
מלחמת אוקראינה–רוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-24 בפברואר 2022, מספר דקות לפני השעה 5:00 (שעון מקומי), הכריז נשיא רוסיה ולדימיר פוטין על החלטתו לערוך "מבצע צבאי מיוחד" באוקראינה. המטרות המוצהרות של המבצע היו "לעצור את רצח העם", שביצעו כביכול האוקראינים ברפובליקות הפרו-רוסיות, שהוקמו במחוזות דונצק ולוהנסק, ולהביא ל"דה-נאציפיקציה ודה מיליטריזציה" של אוקראינה. במסגרת ההכרזה על המבצע, קרא ולדימיר פוטין לצבא האוקראיני להיכנע.
הפלישה הקרקעית של צבא רוסיה התנהלה בארבעה מאמצים התקפיים עיקריים: בצפון אוקראינה, התקדמו הכוחות הרוסיים מגבול בלארוס דרומה, ממזרח וממערב לנהר דנייפר, במטרה לכתר את עיר הבירה, קייב, ואולי אף לכבוש אותה. בצפון-מזרח אוקראינה תקפו הרוסים לכיוון דרום מערב, במגמה להשתלט על מחוזות חרקוב וסומי, ולהגיע לדנייפר באזור קרמנצ'וג. בדרום-מזרח אוקראינה תקפו כוחות הבדלנים הפרו-רוסיים משטחי הרפובליקה העממית של דונצק והרפובליקה העממית של לוהנסק מערבה, במטרה לכבוש את השטחים, שנותרו בשליטת אוקראינה במחוזות דונצק ולוהנסק. בדרום אוקראינה, תקפו הכוחות הרוסיים את מחוז חרסון מחצי האי קרים, במטרה לנתק את אוקראינה מהים, וליצור מסדרון יבשתי בשליטה רוסית לחצי האי קרים.
במקביל לפלישה הקרקעית, תקפו הרוסים, באמצעות מטוסים וטילים ארוכי טווח, עשרות יעדים בעומק שטח אוקראינה במטרה להשמיד את חיל האוויר ואת מערך ההגנה האווירית של אוקראינה, ולשתק את מערך הפיקוד והשליטה של הצבא האוקראיני. חיל האוויר האוקראיני ספג מהלומה קשה, אך המתקפה האווירית הרוסית נכשלה בהשגת יעדיה העיקריים.[דרושה הבהרה] בנוסף נערכה מתקפת סייבר רוסית נרחבת על רשתות המחשוב האוקראיניות. מעט לפני השעה 7:00 הכריז נשיא אוקראינה, וולודימיר זלנסקי, על משטר צבאי בכל רחבי המדינה ועל ניתוק הקשרים הדיפלומטיים עם רוסיה.
בשלושת הימים הראשונים של הפלישה הרוסית, השיגו הכוחות התוקפים התקדמות מהירה יחסית, אולם לאחר מכן הואט מאוד קצב ההתקדמות של הכוחות הרוסיים, ובמספר אזורים (מצפון מערב לקייב ובמרחב חרקוב) נבלמה המתקפה הרוסית כמעט לחלוטין. הצבא הרוסי לא הצליח לכתר ולהשמיד כוחות אוקראיניים משמעותיים, וההתנגדות העזה של חלק מהערים והעיירות האוקראיניות, שנמצאו בנתיב התקדמותו, אילצה את הרוסים במקרים רבים לעקוף אותן, ולהשאיר לא מעט כיסי התנגדות בעורפו.
החזית בצפון אוקראינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ב-24 בפברואר, דקות ספורות לאחר הכרזתו של פוטין על פתיחת המבצע דווח על פיצוצים באזור קייב, בירת אוקראינה. הכוחות הרוסיים החלו להתקדם מגבול בלארוס דרומה במטרה לכתר ולנתק את קייב. הכוחות שכללו יחידות מהארמייה ה-41, הארמייה ה-35 והארמייה ה-36. בסיוע מספר בריגדות מוטסות, התקדמו לעבר העיר בשני צירים עיקריים: האחד, מגבול בלארוס במקביל לגדה המערבית של נהר דנייפר דרך צ'רנוביל ופריפיאט, והשני, מאזור מפגש הגבולות בלארוס–רוסיה–אוקראינה, דרך מחוז צ'רניהיב בגדה המזרחית של הנהר. ביום הראשון של הפלישה, השתלטו כוחות רוסיים על צ'רנוביל ופריפיאט, אך הניסיון של כוחות מוטסים להשתלט על נמל התעופה אנטונוב, במרחק קצר מצפון לקייב, נתקל בהתנגדות אוקראינית עזה. רק ביום שלמחרת הצליחו הרוסים להשלים את ההשתלטות על שדה התעופה, בסיוע כוחות קרקע שחברו לכוחות המוטסים. באותו יום נשמעו אזעקות רבות בקייב עקב מתקפת טילים על העיר. דיווחים אוקראיניים על כניסת כוחות רוסיים אל תוך העיר עצמה, ועל קרבות רחוב שפרצו באזורים שונים של העיר, התבררו בדיעבד כחסרי בסיס.
החזית בצפון-מזרח אוקראינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]-24 בפברואר תקפו כוחות רוסיים, שכללו אלמנטים מהארמייה ה-6 וארמיית המשמר המשוריינת ה-1, ממחוזות קורסק ובלגורוד לכיוון דרום מערב, במטרה להשתלט על מחוזות חרקוב וסומי באוקראינה, כולם או חלקם, ולכבוש את הערים המרכזיות באותם חבלים.
במחוז סומי, חדרו כוחות רוסים לעיר סומי כבר ביום הראשון למתקפה, אך עד 26 בפברואר הם נהדפו ממנה על ידי הצבא האוקראיני וכוחות מיליציה מקומית במסגרת קרב סומי. במקביל להמשך הלחימה סביב העיר סומי, הכוחות הרוסים העיקריים איגפו את העיר, התקדמו במהירות מערבה, חדרו למחוז צ'רניהיב וכוחות החלוץ שלהם הגיעו סמוך לברובארי, פרבר מזרחי של העיר קייב, ב-4 במרץ. כוחות רוסיים כבשו את העיר קונוטופ, מצפון-מערב לסומי, ב-25 בפברואר. כוחות רוסיים אחרים התקדמו לעבר העיר אוחטירקה, מדרום לסומי, אך כל הניסיונות שלהם לכבוש את העיר נכשלו. הם כבשו את טרוסטיאנץ הסמוכה, אך נהדפו ממנה בהתקפת נגד אוקראינית בסוף מרץ. בראשית אפריל 2022, בעקבות נסיגת הצבא הרוסי ממחוזות צ'רניהיב וקייב, פינו הכוחות הרוסיים גם את כל השטחים, שנכבשו על ידם במחוז סומי, והסירו את המצור על העיר סומי.
המתקפה הרוסית על העיר חרקוב, בירת מחוז חרקוב והעיר השנייה בגודלה באוקראינה, נקלעה לקשיים מהיום הראשון למלחמה. אף על פי שחרקוב נמצאת במרחק כ-35 ק"מ בלבד מגבול רוסיה–אוקראינה, הכוחות הרוסיים שתקפו מכיוון בלגורוד נתקלו בהתנגדות עזה בפרברים הצפוניים של העיר, והשיגו התקדמות מועטה. ב-27 בפברואר חדר כוח סיור רוסי לתוך חרקוב, אך נאלץ לסגת מהעיר תוך זמן קצר לאחר שספג אבדות כבדות.
החזית בדרום-מזרח אוקראינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]אזור דונבאס שלטו כוחות בדלנים פרו-רוסיים בחלק ניכר ממחוזות דונצק ולוהנסק משנת 2014. על אף שקו החזית באזור זה התייצב באביב 2015, המשיכה להתנהל בו לחימה בעצימות נמוכה בין הצדדים היריבים. הצבא האוקראיני ריכז חלק ניכר מכוחותיו, כולל רבות מיחידות העילית שלו, באזור דונבאס, והקים מערך הגנה עמוק ומבוצר, כדי להגן על השטחים שנותרו בשליטתו. עם פתיחת הפלישה הרוסית לאוקראינה, הכריזו הרפובליקה העממית של דונצק (DPR) והרפובליקה העממית של לוהנסק (LPR) על גיוס כללי של תושביהם, והמיליציות שלהם, שאורגנו במסגרת שני קורפוסים, תקפו את הכוחות האוקראיניים בדונבאס, בסיוע יחידות של הארמייה ה-8 (במחוז דונצק) ושל הארמייה ה-20 (במחוז לוהנסק) של הצבא הרוסי, במטרה להשלים את ההשתלטות על כל אזור דונבאס.
במחוז דונצק, זכו כוחות הבדלנים הפרו-רוסיים להצלחה פחותה. עד אמצע מרץ הם הצליחו אמנם להשתלט על רוב החלק הדרומי של המחוז, לאחר שבראשית החודש הם חברו לכוחות הרוסיים, שתקפו מזרחה מכיוון חצי האי קרים, מצפון לעיר מריופול, השלימו את כיתור הכוחות האוקראיניים, שהגנו על העיר, ויצרו מסדרון יבשתי צר בשליטה רוסית, מגבול רוסיה לקרים. במהלך השבועות הבאים, הרחיבו כוחות המיליציה של DPR, בסיוע כוחות רוסיים, את המסדרון היבשתי שבשליטתם צפונה, לאחר שהשתלטו על מחוז המשנה וולנובאחה במסגרת קרב וולנובאחה. אולם בחלקים המרכזי והצפוני של מחוז דונצק, כמעט לא חל שינוי בקווי החזית מאז תחילת הפלישה הרוסית לאוקראינה. באזור שממערב לעיר דונצק בנו האוקראינים מערך הגנה עמוק ומבוצר במהלך שמונה השנים, שחלפו מאז סיום המלחמה בדונבאס, שהוחזק על ידי כמה מהיחידות המובחרות ביותר של הצבא האוקראיני. כתוצאה מכך, כל הניסיונות של כוחות הבדלנים, והכוחות הרוסיים שלחמו לצידם, להבקיע את מערך ההגנה האוקראיני בקו וולדאר–מרינובקה–קרסנוגורובקה–אבדיבקה, נכשלו, לאחר שהכוחות התוקפים ספגו אבדות כבדות. הרוסים תכננו לאגף את הכוחות האוקראיניים, שהחזיקו באזור זה, מצפון ומדרום, ולכתר אותם בתנועת כיתור רחבה, אך נכשלו ביישום תוכניתם, לאחר שהמבקע שלהם מאזור איזיום, נבלם על ידי הכוחות האוקראיניים במרחק קצר מדרום לעיר.
החזית בדרום אוקראינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]יעדי המתקפה הרוסית בדרום אוקראינה, לפחות בשלב הראשון שלה, היו ניתוק אוקראינה מהים, כיבוש הנמלים בשליטתה על חופי ים אזוב והים השחור ויצירת רצף יבשתי בשליטת רוסיה לחצי האי קרים ואולי אף למחוז טרנסניסטריה שבמולדובה.
לאחר הפריצה החוצה מחצי האי קרים התקדמו הכוחות הרוסיים במספר צירים במקביל. כוח אחד תקף מזרחה לאורך חופי ים אזוב לכיוון נמלי מליטופול ומריופול, כוח שני התקדם מערבה וצפון-מערבה במטרה לכבוש את נמלי חרסון ומיקולאייב ולהתקדם במעלה נהר דנייפר במקביל לגדה המערבית של הנהר לכיוון קריווי ריה, ואילו כוח שלישי נע צפונה לכיוון זפוריז'יה בגדה המזרחית של הדנייפר.
בין הקרבות הבולטים שנערכו בחזית זו היו קרב חרסון, קרב מיקולאייב וקרב מריופול.
עד אמצע מרץ 2022 השתלטו הכוחות הרוסיים כמעט על כל מחוז חרסון ועל רוב שטח מחוז זפוריז'יה, ויצרו רצף יבשתי בשליטת רוסיה ממחוז רוסטוב לחצי האי קרים. הרוסים כבשו את נמלי מליטופול וברדיאנסק, וכן את נמל חרסון, העיר האוקראינית הגדולה ביותר, שנפלה בידם בשלב הראשון של הפלישה לאוקראינה. אולם התנגדות עיקשת של חיל המצב האוקראיני בנמל מריופול, שהושמה במצור רוסי החל מראשית מרץ, לא איפשרה לרוסים להשלים את כיבוש חופי ים אזוב. בנוסף, בגדה המערבית של הדנייפר, התנגדות העזה של הצבא האוקראיני באזור מיקולאייב, מנעה מהכוחות הרוסיים להמשיך בהתקדמותם מערבה לאזור אודסה, ולהשלים את כיבוש חופי הים השחור.
ב-29 באוגוסט 2022 הודיע צבא אוקראינה על פתיחת מתקפת-נגד מול הצבא הרוסי בדרום אוקראינה. למחרת הודיע שר ההגנה הרוסי על כישלון המתקפה האוקראינית. האוקראינים שמרו על עמימות צבאית ביחס לפרטים. לפי צבא אוקראינה, המתקפה נמשכת. היועץ של נשיא אוקראינה אולקסי ארסטוביץ' אמר כי המתקפה הולכת להיות "מבצע איטי לכרסום האויב", ולא מערכה מהירה ומסיבית. עד סוף ספטמבר נבלמה המתקפה האוקראינית על ראש הגשר הרוסי ממערב לדנייפר, וקו החזית באזור חרסון התייצב. במהלך המתקפה זכו האוקראינים בהישגים קרקעיים מוגבלים, בעיקר באגף הצפוני של ראש הגשר הרוסי, מדרום לקריווי ריה, אך נכשלו בהשגת היעדים העיקריים של המתקפה.
חוסר היכולת של צבא אוקראינה לעקור את הרוסים מהשטחים שנכבשו על ידם במחוז חרסון ובמחוז זפוריז'יה, איפשר לאחרונים לערוך משאלי עם בשני המחוזות לקראת סוף ספטמבר (23–27 בחודש), כדי לאשר את התנתקותם מאוקראינה וצירופם לרוסיה. מזכ"ל האו"ם ורוב מכריע של מדינות העולם התנגדו לעצם עריכת משאלי העם, הוקיעו אותם כבלתי חוקיים ולא היו מוכנים להכיר בתוצאותיהם. אולם ההתנגדות הבינלאומית לא מנעה מפוטין ומהדומה הרוסית להשתמש בתוצאות משאלי העם, כדי להעניק לגיטימציה לסיפוח שני המחוזות לרוסיה, ביחד עם מחוזות לוהנסק ודונצק במזרח אוקראינה.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ State border service, OSCE draft plan to return control over border with Russia if Minsk accords fulfilled, Interfax-Ukraine (באנגלית)
- ^ 1 2 Maheshwari, Vijai (2014-10-27). "The Great Wall of Ukraine". The Daily Beast (באנגלית). נבדק ב-2022-02-14.
- ^ 1 2 Poroshenko introduces criminal liability for illegal border crossing by Russians, www.unian.info (באנגלית)
- ^ 1 2 Ukraine bans entry to Russian men ‘to prevent armies forming’, the Guardian, 30 באוקטובר 2022 (באנגלית)
- ^ "Putin signs Crimea treaty as Ukraine serviceman dies in attack". Reuters (באנגלית). 2014-03-18. נבדק ב-2022-02-14.