ג'יימס דוורו
 | |||||||||||||
| לידה |
20 בפברואר 1903 קבנה, קובה   | ||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| פטירה |
5 באוגוסט 1988 (בגיל 85) בולטימור, מרילנד, ארצות הברית  | ||||||||||||
| מדינה |
ארצות הברית | ||||||||||||
| מקום קבורה |
בית הקברות הלאומי ארלינגטון | ||||||||||||
| השכלה |
Tome School | ||||||||||||
| מפלגה |
 המפלגה הרפובליקנית | ||||||||||||
| |||||||||||||
| פרסים והוקרה | |||||||||||||
|
צלב הצי | |||||||||||||
  | |||||||||||||
ג'יימס פטריק סינוט דוורו (באנגלית: James Patrick Sinnott Devereux; 20 בפברואר 1903 – 5 באוגוסט 1988) היה גנרל חיל הנחתים של ארצות הברית, מעוטר צלב הצי וחבר קונגרס רפובליקני. הוא היה הקצין האחראי (OIC) של יחידת גדוד ההגנה הראשון במהלך ההגנה על האי וייק בדצמבר 1941. הוא נתפס באי וייק כשבוי מלחמה, יחד עם אנשיו, לאחר קרב של 15 יום עם היפנים. לאחר שחרורו בספטמבר 1945 סיים את הקריירה הצבאית שלו כקולונל ב-1948, ועם פרישתו הועלה לדרגת בריגדיר גנרל. מאוחר יותר הוא ייצג את מחוז הקונגרס השני של מדינת מרילנד בבית הנבחרים של ארצות הברית במשך ארבע קדנציות מ-1951 עד 1959. הוא נכשל בניסיונו להיבחר כמושל מרילנד ב-1958.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]ראשית חייו
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוורו נולד ב-20 בפברואר 1903 בקבנה, קובה, שם הוצב אביו, ד"ר ג'ון ריאן דוורו, מנתח של צבא ארצות הברית. ב-1910 עברה המשפחה ל-Chevy Chase, מרילנד, בגבול הצפוני של מחוז קולומביה עם וושינגטון הבירה. שם, דוורו, אחד מעשרת הילדים, רכב עם כלבי ציד בפארק רוק קריק ושיחק פולו. בגיל 10 הוא השיג רישיון נהיגה ממחוז קולומביה, שלא הייתה לו דרישת גיל באותה עת.
דוורו למד גם במכינה של הצבא והצי בוושינגטון הבירה, ולאחר מכן בבית הספר טומה המשקיף על נהר ססקואנה בפורט דיפוזי, מרילנד, להווילה בלוזאן, שווייץ (כשהוריו התגוררו בווינה, אוסטריה), ולאחר מכן קולג' לויולה בבולטימור, מוסד רומי-קתולי ישועי במרילנד.
קריירה בחיל הנחתים
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוורו התגייס לחיל הנחתים של ארצות הברית ביולי 1923 בגיל 20, הוסמך כלוטננט שני בפברואר 1925, ולאחר מכן הוצב לתפקיד בנורפוק, וירג'יניה, פילדלפיה, פנסילבניה, בסיס הנחתים בקוונטיקו, וירג'יניה, ובמפרץ גואנטנמו, קובה. בשנת 1926, הוא פונה למחלקת שומרי הדואר בעיר ניו יורק ולאחר מכן הועבר לכוח הנחתים ששירתו אז בניקרגואה כקצין פלוגה.
כשחזר לארצות הברית בתחילת 1927, הוצב ב-USS "יוטה" ולאחר מכן נשלח שוב לחוף לניקרגואה. זמן קצר לאחר מכן הוא נשלח לסין שם הועלה לדרגת לוטננט ראשון. בהיותו בסין פיקד גם על המחלקה הרכובה של משמר הנציגות האמריקאית בביפינג.
בשנת 1933, לאחר סיור של שנה בתפקיד בקוונטיקו, הוא הוצב בבית הספר לתותחי החופים בפורט מונרו, וירג'יניה. לאחר קידומו לקפטן בדצמבר 1935, הוא קיבל פקודה לחזור לקוונטיקו, שם, עד 1936, הדריך בבית הספר לנשק הגנה בבסיס וסייע בהכנת מדריך לחיל הנחתים על נשק הגנה בבסיס.[1]
בשנת 1938, לאחר סיור בתפקיד עם יחידת הנחתים על סיפון ה-USS "יוטה", דוורו הועבר לבסיס חיל הנחתים בסן דייגו.
הגנת האי וייק
[עריכת קוד מקור | עריכה]בינואר 1941, דוורו הוצב בפרל הארבור באיי הוואי ולאחר מכן נשלח לאי וייק כקצין האחראי על יחידת גדוד ההגנה הראשון באי וייק, הממוקם בצפון מערב האוקיינוס השקט. דוורו ואנשי גדוד ההגנה הראשון הגיעו לאי וייק ב-15 באוקטובר 1941 על סיפון ה-USS Regulus (AF-57). כשהם הגיעו כבר היו באי 1,146 פועלי בניין אזרחיים שהיו עסוקים בשיפור התשתית של האטול. בבוקר יום שני, 8 בדצמבר 1941, הוא קיבל את ההודעה כי פרל הארבור הותקפה על ידי היפנים כמה שעות קודם לכן (יום ראשון, 7 בדצמבר 1941). בקרב שלאחר מכן, (קרב האי וייק), מייג'ור דוורו, והנחתים שלו, בתמיכת טייסת הקרב הימית 211, גרמו נזק לשתי סיירות, הטביעו שתי משחתות, ספינת ליווי אחת, והשמידו או פגעו בסך הכל 72 מטוסים, וכנראה הטביעו צוללת אחת. שתי משחתות נוספות ניזוקו ביום האחרון. אולם, מאוחר יותר, לאחר שכוח פלישה אינטנסיבי יותר תקף, לאחר ימים של לחימה מרה, נכנעו 449 הנחתים ליפנים ב-23 בדצמבר 1941.
שבוי מלחמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר לכידתו, הוא נשאר באי וייק עד ה-12 בינואר 1942, אז נשלח משם עם אנשיו על ה-Nita Maru. הם עצרו ביוקוהמה, שם ירדו כמה קצינים אמריקאים, אך מאוחר יותר הגיעו לווסונג, הממוקמת במורד הנהר משאנגחאי, ב-24 בינואר. הוא נשאר שם עד 9 בדצמבר 1942, אז הועבר לג'יאנגוואן, שם בילה 29 חודשי מאסר. במשך חמישה שבועות, הוא שהה בפנגטאי, ליד בייפינג, ולאחר מכן הועבר למחנות במרכז הוקאידו, יפן. דוורו שוחרר ממחנה הכלא האי הוקאידו ב-15 בספטמבר 1945.[2]
לאחר מלחמת העולם השנייה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לאחר חופשת שיקום קצרה, הוא הוצב כתלמיד בקורס הבכיר בבית הספר ללוחמה אמפיבית בקוונטיקו מספטמבר 1946 עד מאי 1947. עם סיום לימודיו, הוא קיבל פיקוד על יחידה בדיוויזיית הנחתים הראשונה במחנה פנדלטון, אושנסייד, קליפורניה. הוא שירת כמפקד גדוד המטה של הדיוויזיה עד לפרישתו ב-31 ביולי 1948. ב-1947 ראה אור ספרו, "סיפורו של האי וייק".
דוורו הועלה לדרגת בריגדיר גנרל עם פרישתו לגמלאות בהתאם לחוק, לאחר שזכה לשבחים מיוחדים על מילוי תפקידו בלחימה בפועל. על מנהיגותו בהגנה על המוצב האמריקני הזעיר במשך 15 ימים כנגד סיכויים עצומים, זכה דוורו בעיטור צלב הצי.
דוורו הפך זכאי למדליית שירות שבוי מלחמה כאשר היא אושרה ב-8 בנובמבר 1985.
קריירה לאחר הצבא – חקלאות, קונגרס, ביטחון הציבור
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוורו החל בחקלאות סוסים,[3] עם חווה ליד גלינדון, מרילנד, בפרברי מחוז בולטימור; ובעקבות פרישתו מחיל הנחתים, עבר דוורו לחווה על שטח 200 acre (0.81 קילומטרים רבועים) בסטיבנסון, מרילנד.[3]
בשנת 1950, דוורו נבחר כרפובליקני לקונגרס האמריקני עבור מחוז הקונגרס השני של מרילנד על ידי ניצחון על הנציג הדמוקרטי המכהן ויליאם פ. בולטון. דוורו כיהן ארבע קדנציות בבית הנבחרים של ארצות הברית מה-3 בינואר 1951 ועד 3 בינואר 1959. במהלך הקריירה שלו בקונגרס, הוא תמך בביטול ההפרדה של בתי ספר ציבוריים וסיום האפליה הגזעית בתעסוקה.[3] הוא שירת בוועדת השירותים המזוינים של הבית מ-3 ביולי 1952 (החליף את ג'ון אנדרסון (רפובליקני מקליפורניה)) עד שעזב את הקונגרס.[4] דוורו לא חתם על המניפסט הדרומי של 1956 והצביע בעד חוק זכויות האזרח של 1957.[5] הוא לא היה מועמד למינוי מחדש ב-1958, אבל ניסה להיבחר כמושל מרילנד נגד הדמוקרט ג'יי מילארד טאוס מקריספילד בחוף המזרחי התחתון של מרילנד של מפרץ צ'ספיק. ב-1960 הוא מונה ליושב ראש המפלגה הרפובליקנית במחוז הקונגרס שלו.
מאוחר יותר שימש כמנהל בטיחות הציבור במחוז בולטימור, מרילנד, מדצמבר 1962 עד 1966, ופיקח על המשטרה ומכבי האש.
הוא היה חבר בבני המהפכה האמריקאית.
הוא היה תושב רוקסטון, מרילנד, עד מותו.
משפחתו
[עריכת קוד מקור | עריכה]דוורו הוא נכדו של ג'וזף פ. סינוט, איש עסקים אירי בולט בפילדלפיה שעשה הון כבעלים משותף של ויסקי שיפון של גיבסון. אמו של דוורו, אנני סינוט דוורו, נפטרה ב-27 באוקטובר 1944, בזמן ששהה במחנה שבויים יפני. בזמן שהוצב בפייפינג, סין, פגש דוורו את מרי ברוש ולץ', בתו של קולונל ג'ון פ. ולץ', קצין בצבא ארצות הברית. הם נישאו ב-1932. היה להם בן אחד, ג'יימס פטריק, ובת אחת שמתה בלידה (1934). גברת דוורו מתה מסיבוכים מסוכרת ב-1942, זמן קצר לאחר לכידתו על ידי היפנים באי וייק. היא נקברה בבית הקברות הלאומי ארלינגטון. ב-1946 הוא התחתן עם רייצ'ל קלארק קוק ונולדו להם שני בנים. אשתו השנייה מתה ב-1977.[3] הוא התחתן בפעם השלישית, עם עדנה ברנסייד הווארד, ב-1978, וקיבל בן חורג ושלוש בנות חורגות.[3] אחותו, מרגרט, נישאה לבריגדיר גנרל ריצ'רד ה. ג'שקה, חיל הנחתים.
מוות וקבורה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בריגדיר גנרל דוורו מת בגיל 85 בהוספיס סטלה מאריס במושב המחוז של טוסון, מרילנד, ממש צפונית לבולטימור ב-5 באוגוסט 1988, מדלקת ריאות.[3] הוא נקבר בבית הקברות הלאומי ארלינגטון בצפון וירג'יניה המשקיף על נהר הפוטומק.[6]
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ג'יימס דוורו, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
ג'יימס דוורו, באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ "Brigadier General James P. S. Devereux, USMC". Who's Who in Marine Corps History. History Division, United States Marine Corps. נבדק ב-2023-11-11.
- ^ Wise, James E.; Scott Baron (2007). Navy Cross. Naval Institute Press. p. 164. ISBN 978-1-59114-945-3. נבדק ב-24 בנובמבר 2008.
{{cite book}}: (עזרה) - ^ 1 2 3 4 5 6 Uhlig, Mark (8 באוגוסט 1988). "James Devereux is dead at 85; War hero and a Congressman". New York Times.
{{cite news}}: (עזרה)Uhlig, Mark (August 8, 1988). "James Devereux is dead at 85; War hero and a Congressman". New York Times. - ^ "Historical Full Committee Membership: 1951–1960". House Armed Services Committee, U.S. House of Representatives. אורכב מ-המקור ב-25 בנובמבר 2008. נבדק ב-24 בנובמבר 2008.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "HR 6127. Civil Rights Act of 1957". GovTrack.us.
- ^ Burial Details: Devereux, James P – ANC Explorer