לדלג לתוכן

אסון צ'רנוביל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אסון צ'רנוביל
Чорнобильська катастрофа (באוקראינית)
תחנת הכוח לאחר האסון
תחנת הכוח לאחר האסון
תאריך 26 באפריל 1986
שעה 01:23
מיקום תחנת הכוח הגרעינית צ'רנוביל, אוקראינהאוקראינה אוקראינה
גורם רשלנות, אי־עמידה בנהלים, כשל תכנוני בכור
קואורדינטות 51°23′22″N 30°05′57″E / 51.389438888889°N 30.099169444444°E / 51.389438888889; 30.099169444444
הרוגים 54 באופן מיידי, בין 4,000 ל־93,000 בשנים שלאחר מכן.
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית
הכור הגרעיני לאחר האסון
תצלום של העיר ביחס לכור שצולם מתחנת החלל מיר

אסון צֶ'רנוֹבִּיל הוא תאונה גרעינית, החמורה ביותר מאז החל העולם להשתמש באנרגיה גרעינית. יש הטוענים כי זהו האסון האקולוגי החמור ביותר של המאה ה-20. האסון דורג בדרגה 7, הדרגה החמורה ביותר של הסולם הבינלאומי לאירוע אטומי ורדיולוגי של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית.

התאונה התרחשה ב-26 באפריל 1986 בשעה 01:23 לפנות בוקר בתחנת הכוח הגרעינית צ'רנוביל, בצפון מערב אוקראינה, כ-16 ק"מ מהגבול עם בלארוס, בזמן ששתי המדינות היו חלק מברית המועצות. הכור נבנה בסמוך לעיר פריפיאט, כ-18 ק"מ מהעיר צ'רנוביל וכ-110 ק"מ מקייב. האסון אירע כתוצאה משילוב בין כשל תכנוני ידוע של מנגנון הדממת הכור 'AZ-5' שדוח בעיניינו נגנז לבין רשלנות במהלך ניסוי כושל שיצר עלייה חריגה בטמפרטורה של ליבת הכור אשר גרמה להתכתה ולפריצת מעטפת ההגנה שלה, תוך שהיא מפיצה חומרים רדיואקטיבים לסביבה. הענן הרדיואקטיבי שנוצר כתוצאה מהפיצוץ האדיר הורכב בעיקר מגרעינים מעוררים של אטומי יוד וצסיום והתפשט כמעט בכל שטחה של אירופה והיווה אסון פתע רב-נפגעים.

תושבים ברדיוס של כ-30 ק"מ מהכור פונו, בעוד שכ-600 אלף אנשים (שכונו ליקווידיטורים) הועסקו, בעיקר בכפייה או במסגרת השירות הצבאי, בניקוי ופינוי האזורים הנגועים בקרינה, רבים מהם ללא אמצעי מיגון מספקים. כתוצאה ישירה מהאסון נהרגו 54 בני אדם, רובם עובדי הכור וכוחות הצלה שהגיעו למקום ונפגעו מתסמונת קרינה חריפה. בשנים שלאחר האסון, נצפתה בקרב תושבי אזור האסון עלייה בתחלואה בסרטן (בעיקר סרטן בלוטת התריס) ומחלות נוספות שמקורן בנזקי קרינה. עם זאת לגבי שיעור התמותה שניתן לקשרה ישירות לנזקי הקרינה, הדעות חלוקות. על פי ההערכות של ארגון הבריאות העולמי, עד שנת 2005 נקשרו ישירות לקרינה מהאסון כ-50 מקרי מוות, ובעשרות השנים הבאות צפויים עוד כ-4,000 מקרי מוות[1]. לעומת זאת, על פי ההערכות של ארגון גרינפיס, צפויים מקרי המוות הנובעים מהאסון להסתכם ל-93,080[2]. עד היום נשארו אזורים רבים נגועים בקרינה רדיואקטיבית בדרגה נמוכה וניתן לסייר בכולם באמצעות מדריך ייעודי.

האסון העלה לסדר היום את המחיר הסביבתי של השימוש באנרגיה גרעינית ואת הפיקוח על כורים כאלו. בהתאם להחלטת האומות המאוחדות, 26 באפריל הוכרז כיום לציון אסון צ'רנוביל.

הכור

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – תחנת הכוח הגרעינית צ'רנוביל

תחנת הכוח הגרעינית צ'רנוביל הייתה מורכבת מארבעה כורים שנבנו בין השנים 1970 עד 1983. התאונה קרתה בכור מספר 4, שנבנה רק שלוש שנים קודם לאסון. בעת האסון, נבנו במקום עוד שני כורים חדשים. כל כור היה בעל יכולת לספק 1,000 מגה-וואט חשמל. באותה תקופה, סיפקה תחנת הכוח עשרה אחוזים מצריכת החשמל של אוקראינה.

התאונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

התאונה התרחשה בעקבות שילוב של אי עמידה בנהלים, הבנה לא נכונה של המצב על ידי המפעילים ושגיאת תכנון במנגנון הדממת החירום[3]. בלילה שבין 25 ל-26 באפריל 1986 התבצע בכור מספר 4 ניסוי, שחזר על עצמו בפעם הרביעית בשל כישלונות קודמים, בהובלת סגן המהנדס הראשי של התחנה, אנטולי דיאטלוב, שמטרתו הייתה לבדוק אם תושבת פעילות הטורבינות החשמליות (תפקידן לקרר את הכור) מסיבה כלשהי, תצליח התנועה השיורית של הטורבינות לאחר ניתוקן מזרם החשמל לקרר את הכור עד כניסתו לפעולה של גנרטור החירום, פרק זמן בן דקה. בגלל דחייה לא צפויה של הניסוי, הכור פעל בהספק נמוך כמה שעות, מה שגרם להצטברות של קסנון 135. קסנון גורם להפחתה של פעילות הכור. כאשר הגיע הזמן לערוך את הניסוי, המפעילים לא הצליחו להאיץ מחדש את הכור כתוצאה מהצטברות הקסנון. על מנת להתגבר על הבעיה, הורה דיאטלוב למפעילים לבטל כמה ממנגנוני החירום של הכור, ואלו הוציאו כמעט את כל מוטות הבקרה ממנו. מה שעמד מאחורי ההחלטה היה שההוצאה של המוטות תייצר האצה בפעילות, שתשרוף את הקסנון העודף ובכך יחזרו לפעילות רגילה. במצב הזה נערך הניסוי. גנרטור החירום פעל כצפוי, רק כדקה לאחר שהופעל. בדקה זו עלתה הטמפרטורה בכור באופן ניכר, והכור ייצר כמות אנרגיה שהלכה וגדלה במהירות. משלחצו המפעילים על לחצן החירום הידוע בשם "AZ-5" – מנגנון הדממת הכור, החלו להיכנס כל מוטות הבקרה, העשויים מבורון, יסוד סופג נייטרונים מטבעו, לליבה, ובכך היו אמורים לדומם את פעולת הכור. אלא שעקב תכנון שגוי של המוטות קצותיהם צופו בגרפיט, זאת כדי לדחוק נוזל קירור, חומר שמעודד את הריאקציה הגרעינית. הכור היה כבר במצב כל כך לא יציב שקצה הגרפיט משהוכנס גרם לעלייה חדה אף יותר בהספק ובטמפרטורה ומייד נגרם נזק מבני כך שהצינורות המובילים התעקמו ומוטות הבקרה נתקעו ונשארו מחוץ לליבה. הריאקציה הגרעינית נותרה ללא בקרה, ללא חומר מעכב וללא יכולת למנוע את התכת מוטות הדלק הגרעיני.

הפיצוץ הראשון אירע כאשר ההספק הגיע לערך של פי עשרה מכמות האנרגיה המיוצרת במצב רגיל. בפיצוץ זה לחץ הקיטור הוביל לניתוק כיפת הכור. החמצן שנכנס ביחד עם המימן שנוצר מהתפרקות חומרי הליבה, גרם לפיצוץ שני, חזק בהרבה שהעיף את גג המבנה, וחלקים מתוכן הליבה אל הגגות וסביבת המבנים של תחנת הכוח. כתוצאה מכך נחשפה לאוויר ליבת הכור שהכילה חומרים רדיואקטיביים והשריפה פיזרה את החומרים הרדיואקטיבים.

באירוע לא התרחש פיצוץ גרעיני, אך על פי ההערכות, כמות הנשורת הרדיואקטיבית ששוחררה הייתה גדולה פי 300 מפצצת ביקוע גרעיני רגילה (13–16 קילוטון TNT) המתפוצצת על הקרקע[4]. נשורת זו התפזרה עם כיוון הרוח בעיקר באוקראינה, רוסיה ובלארוס. סך הכול זוהמו באופן חמור אזורים שבהם גרו כ-200,000 תושבים.

ניהול המשבר

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הממשל של ברית המועצות ניסה תחילה להסתיר את האירוע החמור, והעדות הראשונה במערב לאסון הייתה מדידות קרינה חריגות בשוודיה[5]. להמחשת המדיניות, זו הידיעה שפורסמה בעיתון "איזבסטיה" 3 ימים אחרי שאירע האסון: "תאונה אירעה בתחנת הכוח צ'רנוביל ואחד הכורים הגרעיניים ניזוק. צעדים ננקטים על מנת למזער את השלכות התאונה. אלו שנפגעו ממנה מקבלים עזרה. וועדה ממשלתית הוקמה". ימים ספורים אחר כך, כשכבר התגלו ממדי האסון, השלטון האוקראיני בראשות ולדימיר שצ'רביצקי עוד חייב את התושבים באזורים הנגועים להשתתף במצעד חג הפועלים המסורתי שחל ב-1 במאי. העיתונות המערבית סיקרה את האסון וההתמודדות עמו במסגרת המלחמה הקרה[6].

המוני החיילים, כבאים ואזרחים שגויסו לטובת כיבוי הכור וניקוי הפסולת הגרעינית בסביבתו בשבועות שלאחר האסון, כונו "ליקווידטורים", והיו לקבוצה שנפגעה באופן החמור ביותר מהתאונה. רבים מהם לא שרדו את השפעות הקרינה[7]. למספר רב של ליקווידטורים הוענק עיטור גיבור ברית המועצות, המפורסמים שבהם הם שלושת הצוללנים: ולרי בזפלוב, אלכסיי אנאנקו ובוריס באראנוב. השלישייה צללה ופתחה את השערים למים, על מנת לרוקן את המים באזור הכור ולמנוע פיצוץ קטלני נוסף, ולמנוע את הגעת המים המזוהמים למי תהום.

בימים שלאחר האסון מונה הכימאי ואלרי לגאסוב על ידי הסובנארקום, הרשות המבצעת של ברית המועצות, כראש ועדת החקירה הממשלתית לחקירת הנסיבות לאסון וחיסול תוצאותיו. מנהלי הכור והאחראים לניסוי הכושל שהוביל לפיצוץ, אנטולי דיאטלוב, ניקולאי פומין וויקטור בריוכאנוב הועמדו לדין בגין אי מילוי אחר תקנות הבטיחות. השלושה נמצאו אשמים ונידונו ל-10 שנות מאסר, אך כעבור 3 שנים קיבלו חנינה[8].

כיסוי אתר התאונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כחלק מהטיפול באזור, מלבד פינוי התושבים, כוסה אתר התאונה בעופרת למניעת דליפה רדיואקטיבית, ולאחר מכן במבנה בטון עצום. המבנה, אשר זכה לכינוי "סרקופג" (ארון קבורה), עבר מאז בנייתו איטומים בעקבות סדקים שהתגלו בו. מחשש לקריסת מבנה הבטון, יצא לדרך פרויקט בין לאומי שמטרתו לכסות את הכור מחדש במבנה פלדה בצורת קשת[9]. המבנה נבנה קרוב לכור והוסע עד אליו בחלקים. כיום הכור מכוסה במבנה הפלדה הזה, שעל פי הערכות יספיק למאה השנים הקרובות[10]. מתחת לשרידי הכור התגלה בדצמבר 1986 גוש מסה של קוריום (Corium)[11], חומר הנוצר בהתכת ליבת הכור. זהו אובייקט רדיואקטיבי קטלני ביותר, אשר כונה בשל צורתו "רגל הפיל".

מבנה הפלדה המכסה את הכור מאז 2016

הגורמים לתאונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכור בצ'רנוביל נבנה עם פגמים באמצעי הבטיחות. סטנדרטים של בניית כורים במערב מתבססת על עיקרון של ירידה בפעילות הכור עם העלייה בטמפרטורה או עלייה בחללים - בועות גז הנוצרות ברתיחה (משוב חללים שלילי). עקרונות אלו נועדו לרסן עלייה פתאומית בהספק ולמנוע התכה של הליבה. (רוב הכורים במערב, כולל הכור באי שלושת המילין, בו קרתה תאונה עקב טעות אנוש, נבנו בהתאם לעיקרון זה). הכור בצ'רנוביל נטה להעלות את הספק הכור עם העלייה בחללים (בועות אוויר ברתיחה) ומבחינה זו תוכנן באופן לקוי.
בנוסף נבנה המאטם, החלק בכור האחראי על מניעה של שחרור חומרים רדיואקטיביים לסביבה במקרה של תאונה, בצורה לקויה, מה שמסביר את הנזק הסביבתי האדיר ברדיוס של מאות ק"מ.
תאונת צ'רנוביל לא דמתה לפיצוץ פצצה אטומית מבחינת עוצמת הפיצוץ, ויותר דמתה להתפוצצות של סיר לחץ, אך עקב תכולת הכור והצורה בה נבנה, נגרם נזק בקנה מידה גדול אף יותר.

השפעות בריאותיות ארוכות טווח

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מפה המציגה את הזיהום שנגרם על ידי צזיום-137 בבלארוס, רוסיה, ואוקראינה. ביחידות קירי לקילומטר מרובע.

מייד לאחר התאונה, החשש הבריאותי העיקרי היה מפני יוד רדיואקטיבי, בעל זמן מחצית חיים של שמונה ימים. כיום, קיים חשש מפני זיהום הקרקע בסטרונציום-90 וצזיום-137, בעלי זמני מחצית חיים של למעלה מ-30 שנה. כשחומר רדיואקטיבי נכנס לקרקע משמעות הדבר היא שהוא נכנס למארג המזון ונשאר כחלק ממנו עד שהוא מתפרק לחלוטין, לכן מדענים טוענים שהאוכלוסייה (הצומח, החי ככלל והאדם כפרט) המקומית שניזונה מהצומח באזור, תיפגע מהרדיואקטיביות וההשפעות תימשכנה מספר דורות קדימה. השלטונות הסובייטיים החלו לפנות אנשים מהאזור מסביב לכור של צ'רנוביל 36 שעות לאחר התאונה[12][13]. עד מאי 1986, כחודש לאחר התאונה, פונו כל התושבים שחיו ברדיוס של 30 קילומטרים מהכור – כ-130,000 אנשים. אזור זה מכונה לפעמים "האזור הסגור של צ'רנוביל" (אנ') או "אזור שלושים הקילומטר". עם זאת, הקרינה השפיעה על אזור נרחב בהרבה מאותו רדיוס של 30 קילומטרים. למעלה מ-300,000 בני אדם יושבו מחדש בשל האסון; מיליוני אנשים חיו וממשיכים לחיות באזור המזוהם.

ההשפעות ארוכות הטווח של אסון צ'רנוביל על אזרחי הסביבה הן נושא שנוי במחלוקת[14]. תחילה לא מסרו שלטונות ברית המועצות כל נתונים על ממדי האסון, ולאחר מכן ניפחו אותם, נראה כי במטרה לקבל תמיכה כספית מהמערב. גם התקשורת המערבית יצאה בכותרות זועקות. כתבים ניבאו שמיליון קרבנות צפויים בשנים שלאחר האסון כתוצאה מהקרינה, וכן דור שלם של ילדים חסרי גפיים. דווח על תוצרת חקלאית נגועה בקרינה, והזהירו שסכנת הרעלות קרינה מרחפת על כל אירופה[14].

כתוצאה ישירה מהאסון נהרגו 54 בני אדם, רובם עובדי הכור וכוחות הצלה שהגיעו למקום ונפגעו מתסמונת קרינה חריפה, שנגרמה כתוצאה מחשיפה לקרינה רדיואקטיבית בכמות גדולה בפרק זמן קצר[14]. בין היתר התפרסם סיפורו של הכבאי וסילי איגנאטנקו שהיה בין הקורבנות הראשונים של האסון. בשנים שלאחר האסון נצפתה בקרב תושבי האזור עלייה בתחלואה בסרטן (בעיקר סרטן בלוטת התריס) ומחלות נוספות שמקורן בנזקי קרינה. לגבי שיעור התמותה הדעות חלוקות, וההערכות נעות בין כ-4,000 נפש[15] ל-93,000 בני אדם[2]. עם זאת לא בכל המקרים יש ביטחון בקיומו של קשר סיבתי לזיהום קרינתי. כך גם לגבי הנתונים לגבי עלייה בהולדת ילדים בעלי מומים.

עם זאת, מלבד המכשולים שהוצבו בידי המשטר הסובייטי במהלך ולאחר האסון, מחקרים מדעיים מוגבלים עדיין בשל מחסור בשקיפות. בבלארוס, יורי בנדזבסקי, מדען שהטיל ספק בהערכות הרשמיות של התוצאות וברלוונטיות של הגבול המקסימלי הרשמי של 1,000 Bq/kg, היה, כך נטען, קורבן לדיכוי פוליטי. הוא נכלא בין השנים 2001 ו-2005 באשמת שוחד, לאחר שפרסם בשנת 1999 דו"חות ביקורתיים כלפי המחקרים הרשמיים שנערכו על תקרית צ'רנוביל.

בעקבות מיעוט הפעילות האנושית ב"אזור שלושים הקילומטר", שגשגה בו אוכלוסייה של חיות בר שונות והתפתחה בו מערכת אקולוגית ייחודית המהווה "פארק לא מתוכנן". עובדה זו מאירה באור שונה את התחזיות הקודרות בדרך כלל לגבי פיזור נשורת גרעינית בכמות גדולה[16]. עם השנים הפך אתר האסון וסביבתו לאתר תיירות פופולרי[17]. ב-2021 אף פנתה אוקראינה לאונסק"ו כדי להכיר באזור הבידוד שהוכרז במוקד האסון כאתר מורשת עולמית, שלטענתה מעלה על נס את הלקח שניתן ללמוד מטעויות אנוש[18].

במטרה לעזור בטיפול בנפגעים הוקמו מוסדות לא ממשלתיים, למשל Chernobyl Children International שמנוהלת על ידי איידי רוש ומוכרת על ידי האומות המאוחדות.

נפגעי צ'רנוביל בישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

עם העלייה הגדולה של יהודי ברית המועצות לישראל בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 עלו לארץ יהודים שחיו באזורים שהוכו בקרינה. מהעיר גומל שנפגעה מהאסון הגיעו עד 1991 7,142 עולים[19]. המחלקה האפידמיולוגית בבית החולים כרמל עוסקת החל משנת 1993 בטיפול ורישום של כל החולים שנפגעו מאסון צ'רנוביל ומתגוררים בישראל.

תנועת חב"ד העלתה לישראל אלפי ילדים יהודים מאזור צ'רנוביל בפרויקט חב"ד למען ילדי צ'רנוביל[20][21][22].

בין העולים לארץ היו גם לא מעט ליקווידטורים ("מנטרלים"), שלאחר התאונה גויסו לכבות את השריפות מסביב לכור ולכסות אותו בבטון. עם עלייתם לישראל איבדו נפגעי צ'רנוביל את כל זכויות היתר שהיו זכאים להן ברוסיה ואוקראינה. בניסיון לתת מענה למצוקתם חוקקה הכנסת חוק מיוחד, "חוק המסייעים לנטרול תוצאות אסון צ'רנוביל, התשס"א–2001". נכון לשנת 2012 מספר המנטרלים, אזרחי ישראל, עומד על כ-1,400 איש[23]. בחודש מרץ 2011, חלה פריצת דרך ונתקבלה תביעתם של נפגעי צ'רנוביל להשבת זכויותיהם.

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא אסון צ'רנוביל בוויקישיתוף

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Chernobyl: the true scale of the accident, ארגון הבריאות העולמי
  2. ^ 1 2 The Chernobyl Catastrophe, Consequences on Human Health, Greenpeace 2006, ‏2006-04-18
  3. ^ What caused the disaster | The Chernobyl Gallery, ‏2013-02-15 (באנגלית)
  4. ^ יהושע סוקול ורן לוי, עושים היסטוריה, פרק 53
  5. ^ אליהו זהבי, ענן רדיואקטיבי מעל סקנדינביה, חדשות, 29 באפריל 1986
  6. ^ אבי גנאור, האמריקאים: הקרינה מתגברת, חדשות, 2 במאי 1986
  7. ^ עפרי אילני, פיצוח האטום | תאונת עבודה בצ'רנוביל, באתר הארץ, 31 ביולי 2009
  8. ^ מייקל דובס, השקרים "חסרי הבושה" על צ'רנוביל, וושינגטון פוסט
  9. ^ אתר למנויים בלבד הנרי פאונטיין, הניו יורק טיימס, קשת פלדה שאפתנית תאטום את צ'רנוביל, באתר הארץ, 30 באפריל 2014
  10. ^ התאונה הגרעינית הקשה ביותר, באתר התאונה הגרעינית הקשה ביותר, ‏2019-06-27
  11. ^ אין קשר ליסוד הכימי קוריום
  12. ^ Chernobyl, A Nuclear Disaster, Emergency, Evacuation. 1996.(הקישור אינו פעיל, 1.7.2019)
  13. ^ Preface: The Chernobyl Accident, ICRIN Project.(הקישור אינו פעיל, 1.7.2019)
  14. ^ 1 2 3 יאיר צולר, אגדת צ'רנוביל, חדשות, 9 בדצמבר 1991
  15. ^ Chernobyl: the true scale of the accident, ארגון הבריאות העולמי
  16. ^ עפרי אילני, צ'רנוביל, אוקראינה, פיצוח האטום | תאונת עבודה בצ'רנוביל, באתר הארץ, 31 ביולי 2009
  17. ^ יובל דרור, 18 שנה אחרי האסון: צ'רנוביל הנטושה הופכת לאתר תיירות פופולרי, באתר הארץ, 29 באפריל 2005
  18. ^ אתר למנויים בלבד איי.פי, 35 שנה אחרי האסון הגרעיני, אוקראינה מבקשת למשוך תיירים לצ'רנוביל, באתר הארץ, 26 באפריל 2021
  19. ^ אלפי עולים חדשים שנפגעו מאסון צ'רנוביל לא מקבלים טיפול הולם, מעריב, 29 במרץ 1991
  20. ^ מאיר דהאן, סימני קרינה אצל חלק מ־196 ילדי צ'רנוביל שהגיעו, חדשות, 5 באוגוסט 1990
  21. ^ ענת מידן, של מי הילדים האלה, לעזאזל, חדשות, 1 במרץ 1991
  22. ^ פגישה נרגשת של מקסוול עם ילדי צ'רנוביל - בכפר חב"ד, מעריב, 12 באוגוסט 1990
  23. ^ אתר משרד העלייה והקליטה
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=אסון_צ%27רנוביל&oldid=39933976"