אלבר דה מון
 | |
| לידה |
28 בפברואר 1841 Château de Lumigny, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
6 באוקטובר 1914 (בגיל 73) בורדו, צרפת |
| מדינה |
צרפת |
| השכלה |
האקדמיה הצבאית סן-סיר |
| מפלגה |
לגיטימיסטים, Union of rightwing, Popular Liberal Action |
| בן או בת זוג |
Simone d'Andlau (4 בספטמבר 1867–ערך בלתי־ידוע) |
| פרסים והוקרה | |
|
לגיון הכבוד | |
  | |
אדריאן אלבר מארי, רוזן דה מון (בצרפתית: Adrien Albert Marie, comte de Mun; 28 בפברואר 1841 – 6 באוקטובר 1914) היה פוליטיקאי ופעיל חברתי צרפתי. נודע בגישתו השמרנית והטיף לנאמנות מוחלטת של המדינה הצרפתית לדת הקתולית.
ביוגרפיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]מון נולד ב-28 בפברואר 1841 בלומיני-נל-אורמו כבן למשפחת אצולה. הוא התגייס לצבא צרפת, הוצב בחיל הפרשים ולמד באקדמיה הצבאית סן-סיר. במהלך שירותו הצבאי הוא התוודע למצוקתו של מעמדת הפועלים.[1] ב-1862 הוא נשלח לאלג'יריה, וב-1870 חזר לצרפת כדי להילחם במלחמת צרפת-פרוסיה. הוא השתתף במצור על מץ אשר לאחריו נפל בשבי הפרוסי ונשלח כשבוי מלחמה לאאכן. עם סיום המלחמה הוא חזר לצרפת והוצב ב"צבא ורסאי" אשר היה אחראי על דיכוי הקומונה הפריזאית. מון הוצב כעוזרו של מפקד צבא ורסאי המרקיז דה גאליפה.
לטענתו של מון, האירוע ששינה את חייו היה כאשר במהלך דיכוי המרד, הוא הבחין בחיילים נושאים אלונקה שבה אדם גוסס. החיילים הצהירו שזהו "מורד", ובתגובה התרומם האיש וצעק "לא, אתם המורדים!" ומת.[2] מון היה מזועזע מהמאורע, וטען שהסיבה לסבלם של העניים היא אדישותם של הבורגנים. מון החל לעסוק בפעילויות צדקה וכן בפעילות פוליטית למען שיפור מצב מעמד הפועלים. הוא הקים אגודות פועלים קתוליות אשר הפגישו לתפילה בעלי הון ופועלים פשוטים. מון החליט להיכנס לפוליטיקה, והביע עמדות לאומניות ומלוכניות קיצוניות. עמדות אלו לא מצאו חן בעיני מפקדיו בצבא, שב-1875 הורו לו לבחור בין קריירה פוליטית לקריירה צבאית מון בחר לעזוב את הצבא. בפברואר 1876 הוא נבחר לפרלמנט כציר של פונטיבי.
במהלך כהונתו כחבר פרלמנט, התפרסם מון בזכות נאומיו הסוחפים, ונחשב לנואם הטוב ביותר בקרב סיעות הימין.[3] הוא כונה "המגן המיסטי" ואף "ז'ורס של הימין". הוא החזיק בעקשנות בעמדות אנטי-רפובליקניות וקתוליות, והרבה בנאומיו להלל את הצבא. הוא תמך בניסיון ההפיכה של ז'ורז' בולנז'ה. בשל פעילותו החברתית, מתנגדיו מימין האשימו אותו בהיותו סוציאליסט, אולם הוא עצמו דחה את הסוציאליזם בתקיפות וטען שהוא מהווה "שלילת האל".[4] מון נחשב לדמות כה חשובה בתנועה להחזרת בית בורבון לשלטון, עד שהטוען לכתר הצרפתי אנרי, רוזן שאמבור שימש כסנדק לאחד מילדיו. עם זאת, ב-1891 הוציא האפיפיור לאו השלושה-עשר את האנציקליקה Rerum novarum, אשר בה בין היתר קרא לקתולים הצרפתים להשלים עם קיומה של הרפובליקה, ולהתחיל בתהליך של "חבירה", היינו כניסה אטית למוסדות המדינה הרפובליקנית כדי להשפיע עליהם מבפנים. בעוד שמרבית המלוכנים הצרפתים לא קיבלו את הדברים, הרי שמון פרש מיד מהתנועה המלוכנית והפך לרפובליקני נאמן, אולם המשיך לאהוד את המלוכנים.[5] האפיפיור שלח לו מכתב תודה אישי על כך.
מון נודע גם בהשקפותיו האנטישמיות, והאמין שהיהודים זוממים להשתלט על העולם. ב-1891 הובס מון בבחירות הכלליות, ולא הצליח להיבחר שוב כנציג פונטיבי. אולם ב-1894 הוא הצליח להיבחר מחדש כנציג פיניסטר. במהלך פרשת דרייפוס הוא השתייך למחנה האנטי-דרייפוסרי ונשא נאומים תקיפים בפרלמנט בנושא זה. ב-1897 הוא הפך לחבר האקדמיה הצרפתית. הוא נפטר ב-6 באוקטובר 1914.
לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אלבר דה מון, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)