אי ידיעת החוק במשפט העברי

אי ידיעת החוק, או בשמה המשפטי: "טעות במצב משפטי", היא טענת הגנה במשפט הפלילי לפטור אדם מאחריות למעשה פלילי, לאור העובדה שלא ידע או שלא הייתה לו דרך לדעת שמעשהו איננו חוקי. שיטות משפט רבות, בהן המשפט הישראלי אינן מכירות בטענה זו וקובעות ש"אי-ידיעת החוק אינה פוטרת", כלומר, אדם לא יוכל לחמוק מאשמה למעשה פלילי שביצע בטענה שלא ידע את החוק הנוגע לאותו מעשה. הסיבה לכך היא "חזקת ידיעת הדין", כלומר ההנחה שהחוקים מבוססים על נורמות אנושיות טבעיות שאמורות להיות ידועות לכל אדם גם מבלי היכרות עם החוק הספציפי.

לפי הגישה הרווחת בחקר המשפט העברי, לרוב הוא אינו מקבל את חזקת ידיעת הדין, אלא דורש התראה כתנאי להפעלת ענישה פלילית, כדי להבטיח את ידיעת החוק על ידי העבריין. עם זאת, ישנן עבירות חריגות בחומרתן שניתן להעניש עליהן גם ללא התראה, מתוך הנחה שכל אדם מכיר בכך שמבחינה אנושית הן מהוות עוול מוסרי.

דרישת ההתראה במשפט העברי

מן המשנה והתלמוד עולה שהמשפט העברי מאפשר ענישה גופנית כגון מוות ומלקות על ידי בית דין (להבדיל ממיתה בידי שמיים) רק אם בוצעה התראה לפני עשיית העבירה, כלומר ששני עדים הודיעו לעבריין שהמעשה אותו הוא מבצע אסור, וכן ציינו בפניו את העונש שיוטל עליו אם יעשה אותו. העבריין אף צריך לאשר שהוא יודע שהוא עובר עבירה ומודע לעונש שעתיד להיות מוטל עליו.

גם ביחס לנידוי הרמב"ם קובע שאין מנדים אדם אם לא ידע על קיומה של העבירה, ולעיתים, גם בעונשים ממוניים על עבירה, דוגמת קנסות, נדרשת ידיעתו של העבריין.

בתלמוד בבלי מובאת דעת רבי יוסי ברבי יהודה ש"לא ניתנה התראה להבחין בין שוגג למזיד", כלומר שמטרת ההתראה היא לוודא שהנאשם אכן ידע את החוק והעונש שיוטל עליו, ובלעדיה הוא יכול להגן על עצמו בטענה שלא ידע שמעשהו אסור. על פי זה פוסק רבי יוסי שההתראה אינה נדרשת כאשר העבריין מוכר כתלמיד חכם שוודאי בקי בהלכה, ואילו לדעת חכמים ההתראה נדרשת גם כאשר העבריין הוא תלמיד חכם. הרמב"ם פסק כחכמים, אולם השתמש בנימוק של רבי יוסי, "שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד". הגישה הרווחת בנושאי כליו של הרמב"ם היא שלדעתו ההתראה נדרשת גם בתלמיד חכם אף על פי שהוא אמור לדעת את ההלכה, מפני שהוא יכול לטעון ששכח אותה בשעת המעשה, או שטעה במצב הדברים.

משיטת הרמב"ם עולה שגם לדעת חכמים מטרת ההתראה היא לוודא שהנאשם ידע את החוק, ובהתאם לכך חוקרים רבים סבורים שבמשפט העברי טענת אי ידיעת החוק פוטרת את הנאשם מענישה פלילית כיוון שככלל, המשפט העברי אינו מכיר בחזקת ידיעות הדין. גם במקרים החריגים בהם בית הדין מפעיל ענישה פלילית בלא התראה, הוא מוודא קודם כי הנאשם ידע את הדין. למשל, ניתן לענוש מסית לעבודה זרה ללא התראה, אך צריך שיתברר לבית הדין בדרך אחרת שהוא היה מזיד והכיר את איסור עבודה זרה.

לעומת הגישה הרווחת, פרופסור אהרון אנקר סבור שדרישת ההתראה אפילו אצל תלמיד חכם מלמדת שההתראה אינה דרישה להבטיח את ידיעת החוק ואינה קשורה לסוגיית ידיעת החוק, אלא מטרת היא "לבחון אם עבר העבריין את העבירה תוך חילול שם שמיים", כלומר לבחון אם העבירה נעשתה מתוך מרד או התרסה כלפי אלוהים, ולכן העבריין צריך לומר "אף על פי כן אני עושה".

חריגים – הכרה חלקית בחזקת ידיעת הדין

מאחר שלדעת רוב הפוסקים, תפקידה של דרישת ההתראה הוא לוודא את ידיעת הדין, הרי שכאשר מדובר בעברות על נורמות יסוד, עבירות מסוג "רע כשלעצמן" (mala per se), אשר הם מעשים האסורים מטבעם, מתקיימת חזקת ידיעת הדין, ולא נדרשת התראה כתנאי לענישה.

דוגמאות

דוגמאות לעבירות מסוג "רע כשלעצמן" אשר אינן מצריכות התראה:

עדים זוממים

עדים זוממים הם עדי שקר אשר העידו על אדם שביצע עבירה מסוימת, שעה שישנה עדות כנגדם לפיה בשעת המעשה נשוא העדות הם שהו במקום אחר. העונש המוטל על אותם עדים הוא העונש שהתכוונו שיוטל על האדם מושא עדותם.

על מנת להענישם בעונש זה לא נדרשת התראה. לפי רבי שמעון שקופ, עדות שקר המכוונת להרע לשווא לאדם אחר, היא מעשה המנוגד לנורמה אנושית בסיסית, ולכן עדים זוממים נענשים על עצם הרצון להרע לאחר, גם אם לא ידעו שהמעשה אסור על פי החוק.

אשת איש שזינתה

אישה איש שזינתה, היא אישה נשואה שקיימה יחסי אישות עם גבר שאיננו בעלה. אם עשתה כן במזיד, היא נאסרת לבעלה בעוד אם עשתה זאת בשוגג, היא מותרת לבעלה.

לדעת מהרי"ק, שוגג מתייחס לטעות במצב דברים ולא לטעות במצב המשפטי. דהיינו, אישה שזינתה מתוך טעות במצב דברים ('כגון שהיא סבורה שהוא בעלה ונמצא שהוא אדם אחר') תיחשב לשוגגת ולא תיאסר לבעלה.

מנגד, אישה שסברה שהזנות מותרת מבחינה הלכתית תיחשב למזידה. לדברי המהרי"ק, הסיבה לכך היא שעבירת הזנות היא בגדר מעשה האסור מטבעו, ולכן ניתן להניח לגביה כי העובר עליה מקיים את חזקת ידיעת הדין.

מצוות בני נוח

שבע מצוות בני נח הן מצוות שע"פ חז"ל נצטוו עליהם הגויים, והן נחשבות לנורמות יסוד טבעיות. לכן העובר על שבע מצוות בני נח נענש גם ללא התראה וגם אם ידוע לנו בוודאות שלא הכיר את החוק, "מפני שהיה לו ללמוד ולא למד".

לדעת חלק מהפוסקים, הרמב"ם מתייחס לאיסורי רצח או אשת איש כדוגמאות בלבד, אולם עמדתו העקרונית היא שלא תתקבל טענת אי ידיעת הדין על ידי בן נח לגבי כלל שבע מצוות בני נח.

טעות בלתי נמנעת באורח סביר

במשפט הישראלי, סעיף 34יט לחוק העונשין מעגן, כאמור, את חזקת ידיעת הדין, ומסייג את החזקה, בקובעו שהיא לא תחול במקום בו הטעות במצב המשפטי הייתה "בלתי נמנעת באורח סביר".

במשפט העברי, נדרשת ידיעתו של העבריין על קיומה של העבירה כתנאי לענישתו, למעט עבירות על נורמות מוסריות בסיסיות כמו ניאוף או רצח. בעברות אלו, לא תעמוד לעבריין הגנה של טעות בלתי נמנעת באורח סביר, משום "שהיה עליו ללמוד ולא למד".

מנגד, ההגנה הנזכרת תחול בעבירות שאינן מתייחסות לנורמה אנושית בסיסית. בעבירות אלו, מי שטעה טעות סבירה וחשב שאין במעשה שעשה משום עבירה, עשוי להיות פטור מן העונש, לפי דעות מסוימות.

כך, למשל, נחלקו ראשונים באשר לעונשו של "תינוק שנשבה": אדם שנשבה בין הגויים כאשר היה תינוק, ולכן לא ידע מעולם על איסור שבת. הרמב"ם סבור שטעות בדין בנסיבות אלה היא סבירה, ולכן העבירה תוגדר כשגגה (ותחייב קרבן חטאת). רש"י חולק על כך. לדעתו, בנסיבות אלה הטעות בדין היא הכרח ואילוץ, ולכן עובר העבירה נחשב לאנוס ופטור לגמרי (לרבות פטור מקרבן).

האחריות הפלילית בהיעדר התראה

אף כי דרישת ההתראה נצרכת לצורך ווידוא ידיעת הדין על ידי העבריין, העובדה שאדם לא הותרה בטרם ביצוע עבירה, אין משמעותה פטור מוחלט מאחריות פלילית, אלא רואים את העבריין כשוגג, בהתאם לדין הרלוונטי ולרמת האשמה. לעיתים, עלולות להיות לכך תוצאות חמורות יותר מאשר הרשעה במזיד.

כך, למשל, ההורג אדם מבלי שידע שאסור להרוג, נחשב "קרוב למזיד", ולכן אינו זכאי להגנת עיר המקלט. מנגד, לא ניתן להעמידו לדין. כך, הוא נאלץ לשהות מחוץ לעיר המקלט, תוך שהוא נתון לחסדיו של גואל הדם, כדברי הרמב"ם:

"וְיֵשׁ הוֹרֵג בִּשְׁגָגָה וְתִהְיֶה הַשְּׁגָגָה קְרוֹבָה לְזָדוֹן וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה בַּדָּבָר כְּמוֹ פְּשִׁיעָה. אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ לְהִזָּהֵר וְלֹא נִזְהַר. וְדִינוֹ שֶׁאֵינוֹ גּוֹלֶה מִפְּנֵי שֶׁעֲוֹנוֹ חָמוּר אֵין גָּלוּת מְכַפֶּרֶת לוֹ וְאֵין עָרֵי מִקְלָט קוֹלְטוֹת אוֹתוֹ שֶׁאֵינָן קוֹלְטוֹת אֶלָּא הַמְחֻיָּב גָּלוּת בִּלְבַד. לְפִיכָךְ אִם מְצָאוֹ גּוֹאֵל הַדָּם בְּכָל מָקוֹם וַהֲרָגוֹ פָּטוּר".

ענישה פלילית ללא צורך בהתראה

פעמים שניתן להטיל עונש כמזיד, גם בהיעדר התראה, מכח דין המלכות, תקנות הקהל וכהוראת שעה.

הרמב"ם מכיר בסמכותו של מלך ישראל להעניש אדם שעבר עבירה, אף שלא שהותרה קודם לכן, לצורך שמירה על הסדר הציבורי:

"כָּל הַהוֹרֵג נְפָשׁוֹת שֶׁלֹּא בִּרְאָיָה בְּרוּרָה. אוֹ בְּלֹא הַתְרָאָה. אֲפִלּוּ בְּעֵד אֶחָד. אוֹ שׂוֹנֵא שֶׁהָרַג בִּשְׁגָגָה. יֵשׁ לַמֶּלֶךְ רְשׁוּת לְהָרְגוֹ וּלְתַקֵּן הָעוֹלָם כְּפִי מַה שֶּׁהַשָּׁעָה צְרִיכָה".

הרמב"ם סבור שגם לבתי הדין מוענקת סמכות ענישה ללא התראה, מכוחה של הוראת שעה:

"יֵשׁ לְבֵית דִּין לְהַלְקוֹת מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיַּב מַלְקוֹת וְלַהֲרֹג מִי שֶׁאֵינוֹ מְחֻיַּב מִיתָה וְלֹא לַעֲבֹר עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה אֶלָּא לַעֲשׂוֹת סְיָג לַתּוֹרָה. וְכֵיוָן שֶׁרוֹאִים בֵּית דִּין שֶׁפָּרְצוּ הָעָם בַּדָּבָר יֵשׁ לָהֶן לִגְדֹּר וּלְחַזֵּק הַדָּבָר כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה לָהֶם הַכּל הוֹרָאַת שָׁעָה לֹא שֶׁיִּקְבַּע הֲלָכָה לְדוֹרוֹת".

בימינו, לדעת רבים מהפוסקים סמכות המלך בדין הפלילי מצויה בידי ממשלת ישראל הנבחרת:

"וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה חוזרים אלה הזכויות של המשפטים לידי האומה..."

כך, שלדעת אותם פוסקים, לממשלה סמכות להעניש גם ללא צורך בהתראה, מכח חזקת ידיעת הדין שהתקבלה בחוק.

בדומה לסמכות בית הדין לענוש ללא התראה כהוראת שעה, יש סמכות דומה למנהיגי הקהל לתקן תקנות קהל שמאפשרות ענישה ללא התראה:

"...מי שעומד על תקוני מדינה אינו דן על הדינים הכתובים בתורה ממש אלא לפי מה שהוא צריך לעשות כפי השעה ברישיון הממשלה... שאין בית דין מלקין אלא אחר התראה. אלא שבכל אלו הדברים אינם אלא בבית דין הנוהגין ע"פ התורה..."

אחרונים השליכו את האפשרות האחרונה על חקיקת הכנסת:

"ואם כח כזה היו לראשי קהלות בגולה, ושהיו רק נבחרי קהלה אחת, על אחת כמה וכמה שישנו הסמכות המלאה לנבחרי עם כולו כאן בארצנו בהתאספם יחד במושב הכנסת שלהם..."

כך, שלדעת האחרונים, גם הכנסת מוסמכת אפוא להפעיל ענישה פלילית אף בלא דרישת התראה, מכוחן של תקנות קהל.

ראו גם

• טעות במצב משפטי
• התראה (הלכה)
• הגנות במשפט הפלילי

לקריאה נוספת

• אהרון אנקר, "טענת אי ידיעת הדין במשפט הפלילי העברי", משפטים כה, 89 (התשנ"ה)

קישורים חיצוניים

• הרב שלמה אישון, טעות במצב המשפטי, מחקר באתר מורשת המשפט בישראל