אבר מן החי
| מקרא | בראשית, ט', ד' |
|---|---|
| משנה תורה | ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ה' |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימן ס"ב |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו קפ"ב ספר החינוך, מצווה תנ"ב |
  | |
אבר מן החי הוא שמה של מצוות לא תעשה האוסרת אכילת אבר שניטל מבעל חיים בעודו חי, גם לאחר מיתת בעל החיים.
מקור האיסור
[עריכת קוד מקור | עריכה]האיסור מופיע לראשונה בדברי ה' לנח ולבניו יחד עם היתר אכילת הבשר: ”אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו” (ספר בראשית ט, ד). האיסור לעם ישראל מופיע בספר דברים בפרשיה העוסקת בהיתר "בשר חולין".[1]
בניגוד לבשר בחלב אבר מן החי מותר בהנאה, כלומר מותר לכל שימוש למעט אכילה.[2]
המינים האסורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]בתוספתא מבואר, שאיסור אבר מן החי חל על בהמות, חיות ועופות, אך לא על דגים וחגבים.[3] הרמב"ם מסביר דין זה בכך שהם אינם טעונים שחיטה,[4] ומאותה סיבה פסק הט"ז שדין איבר מן החי אינו חל גם על בן פקועה.[5] בתלמוד מובאת מחלוקת תנאים בנוגע לבעלי חיים טמאים: דעת רבי יהודה ורבי אלעזר, שאיסור אבר מן החי נוהג אף בהם. ואילו דעת חכמים, שאין איסור זה נוהג אלא בטהורים.[6] רבי מאיר מקל יותר, ולדעתו אין איסור אבר מן החי אלא בבהמות טהורות בלבד.[7]
האיברים האסורים
[עריכת קוד מקור | עריכה]האיברים האסורים באיסור אבר מן החי הם איברים שיש להם בשר, ואפילו אם אין בהם גידים ועצמות. איברים שאין בהם בשר, אלא רק גידים ועצמות, נחלקו אחרונים אם שייך בהם איסור איבר מן החי[8].
על אף שחלב ניטל מן הבהמה בעודה בחיים, הוא אינו נכלל באיסור "אבר מן החי".[9]
טעם המצווה
[עריכת קוד מקור | עריכה]בספר החינוך כתב שטעם המצווה הוא הימנעות מאכזריות - ”כדי שלא נלמד נפשנו במדת האכזריות, שהיא מדה מגנה ביותר, ובאמת שאין אכזריות בעולם גדולה ממי שיחתך אבר או בשר מבעל חיים בעודנו חי לפניו ויאכלנו”.
העובדה שמצווה זו כלולה בתוך שבע מצוות בני נח, שהן המצוות הקדומות והאוניברסליות שניתנו לכל בני אנוש, מלמדת על פיתוי גדול לאכילת אבר מן החי שהיה קיים בימי קדם. בהיעדר אמצעי קירור והקפאה, המתת בהמה חייבה לאכול את כל בשרה בתוך זמן קצר, שאם לא כן הבשר היה מתקלקל. כריתת אבר מהבהמה בעודה חיה, ככל שהמעשה הזה נראה אכזרי, סיפקה למשפחה כמות בשר קטנה יותר, בעוד הבהמה מוסיפה לחיות. האיסור מבטא את התפיסה כי אילוצי התזונה של האדם אינם מצדיקים התאכזרות קשה כל כך לבעלי חיים.[דרוש מקור]
בחיי הבהמה
[עריכת קוד מקור | עריכה]במסכת חולין מובאת מחלוקת האם "בהמה בחייה לאברים עומדת" או "לאו לאברים עומדת".[10] כלומר, האם ניתן להגדיר בהמה חיה כמות שהיא, כאיברים. או שרק לאחר שחיטת הבהמה ניתן לומר שלפנינו "איברים", כיוון שאז ודאי בשר הבהמה עומד לניתוח לאברים, אבל קודם לשחיטתה אין להתייחס לבהמה כאל "איברים", אלא אם כן נתלש חלק ממנה - אז יש לפנינו אבר.
על סמך הדיון בשאלה זו מסביר התלמוד שתי מחלוקות הלכתיות מעשיות. המחלוקת הראשונה עוסקת באדם שבלע בעל חיים שלם בבת אחת בעודו חי. רבי אלעזר ברבי שמעון סובר ש"בהמה בחייה לאיברים עומדת", ונמצא שהאדם הזה אכל אבר מן החי. לעומתו, דעת רבי ש"בהמה בחייה לאו לאברים עומדת" ולכן לא עבר האוכל על איסור זה.
המחלוקת השנייה עוסקת באדם שאכל חתיכת בשר מבהמה שהיא טרפה. רבי יוחנן וריש לקיש נחלקו האם עבר על שני איסורים (טרפה ואבר מן החי) או על איסור אחד בלבד (טרפה), בהתבסס על הכלל אין איסור חל על איסור. לפי אחת האפשרויות המובאת להסבר המחלוקת, סבר רבי יוחנן כי "בהמה בחייה לאברים עומדת", ולכן במקרה שלפנינו קיימים שני האיסורים כיוון ששניהם חלו בבת אחת עם לידתה של הבהמה. ואילו ריש לקיש סבר ש"בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת", ולכן אין איסור אבר מן החי חל על הבהמה כיוון שכבר קיים עליה איסור טרפה.
רבי יוחנן וחזקיה נחלקו במקרה של גוי שאוכל מבהמה מפרכסת האם הוא עובר על איסור אבר מן החי. חזקיה סבור שהבהמה נחשבת כעומדת במצב אמצעי, לא חיה ולא מתה, ולכן אין האוכל עובר על איסור אבר מן החי.[11] לעומת זאת, רבי יוחנן סבור שהבהמה נחשבת לחיה לגמרי, והאוכל אותה עובר על איסור אבר מן החי.
חידוש
[עריכת קוד מקור | עריכה]אבר מן החי מוגדר כחידוש, מכיוון שאף על פי שהתורה אינה מחייבת בדרך כלל אדם האוכל עצמות של דבר אסור כמו טרפה ונבלה, שהרי אין בהם טעם, באבר מן החי חייבה התורה בכל אכילת אבר שיש בו כזית, גם אם שיעור זה נוצר רק משילוב של בשר, עצמות וגידים.
היות שאיסור זה מוגדר כחידוש, קיים כלל האומר כי - 'אין לך בו אלא חידושו', כלומר אין לכלול בחידוש אלא את המינימום המוכרח לו. מכיוון שכך, ייתכן שהאוכל אבר מן החי יתחייב רק אם אכלו כולו כאחד. אבל במקרה שהאוכל חילק את האבר ואכלו כך, אפילו אם אכילת החצאים נעשתה בתכיפות, תוך כדי אכילת פרס, לא יתחייב האוכל. למעשה, רבי יוחנן וריש לקיש, הסכימו על כך, שאדם שחילק את שני החצאים לפני שהכניסם לתוך פיו, אינו עובר על איסור אבר מן החי, שכן אכל כל חצי כזית בנפרד, ומעולם לא הייתה אכילה אחת של כזית. אך כאשר האוכל חילק את האבר לשנים רק לאחר שהגיע סמוך לבית הבליעה שלו, סובר רבי יוחנן שהדבר נחשב לאכילה אחת. וזאת מכיוון שלדעתו אכילה מוגדרת לפי הנאת הגרון, כלומר החיך, וממילא די בכך שהאבר הגיע שלם אל החיך כדי לחייב את האוכל. ריש לקיש חלוק על הדבר, ולדעתו אכילה מוגדרת לפי הנאת המעיים.[12] מכיוון שכך, צריך שהאבר כולו יבלע בשלימות כדי לחייב את האוכל.[13]
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- אבר מן החי באתר דעת.
- הרב אליעזר מלמד, שחיטה, באתר פניני הלכה
- מידע על אבר מן החי בקטלוג הספרייה הלאומית
- הערך "אבר מן החי", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- מאמרים בנושא אבר מן החי, באתר ספריית אסיף
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ”ולא תאכל הנפש עם הבשר” (ספר דברים, פרק י"ב, פסוק כ"ג)
- ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף כ"ב, עמוד ב'.
- ^ תוספתא מסכת תרומות, פרק ט'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות שחיטה, פרק א', הלכה ג'
- ^ טורי זהב על שולחן ערוך, חלק יורה דעה, סימן י"ג פסקה 3
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"א, עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ב, עמוד א'.
- ^ ראו אנציקלופדיה תלמודית, כרך א', ערך אבר מן החי.
- ^ בתלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף ו', עמוד ב' מופיעות מספר ראיות לכך
- ^ תלמוד בבלי שם.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קכ"א, עמוד ב'.
- ^ מעיים בלשון התלמוד הם כינוי לאיברים הפנימיים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ק"ג, עמוד ב'.
| שבע מצוות בני נח | |
|---|---|
|
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.