לדלג לתוכן

תור הזהב של יהודי ספרד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תור הזהב של יהדות ספרד הוא כינוי לתקופת פריחה תרבותית של יהודי ספרד תחת שלטון מוסלמי מתון במהלך ימי הביניים, שכללה התעוררות רוחנית ויצירה עשירה בתחומים של פרשנות המקרא, בלשנות ודקדוק הלשון העברית, תלמוד תורה והלכה, מוסר ומידות טובות, שירה וספרות עברית, פילוסופיה יהודית, רפואה ומדע.

בין המאה העשירית ועד לאמצע המאה השתים-עשרה בדרך כלל שגשגו היהודים תחת שלטון המוסלמים, מספר יהודים מילאו תפקידים בכירים בחצרות מלוכה, וקהילות יהודיות גדולות קמו בקורדובה, אליסנה, גרנדה, סביליה, וטולדו. עם חכמי תור הזהב נמנים רבי חסדאי אבן שפרוט, רבי משה בן חנוך, רבי שמואל הנגיד, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יצחק אלבאליה, רבי יצחק אבן גיאת, רבנו בחיי אבן פקודה, רבי משה אבן עזרא, רבי יוסף אבן מיגאש, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, הרמב"ם, ואחרים.

ההתפתחות הייתה בכל המקצועות, בכל קנייני הרוח של החיים, בין של חיי היהודים ובין של החיים הכלליים, ורֹב המקצועות – התלמוד, השירה, השפה העברית, חקירה בכה"ק, הפילוסופיה – יש להם ערך קיים עד ימינו אלה. והמקצועות האלה פעלו זה על זה, ינקו אחד מהשני, התמזגו זה בזה ויצאה תרבות ממוזגת, הרמונית, שהכניסה ערכין נצחיים ושהשפעתה אינה פוסקת עד היום.

חיים אריה זוטא, תרבות ישראל בימי הביניים

נסיבות היסטוריות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 711 לספירה כבשו המוּרִים את ספרד מידי הנוצרים. תחת השלטון הנוצרי לא התקיימו קהילות של יהודים בגלוי. בכל זאת, היו קהילות רבות של יהודים בסתר, ובחסות המוסלמים שבו קהילות אלו להפגין את יהדותם בגלוי.

היהודים קיבלו מעמד של ד'ימי, שהקנה להם זכויות של קניין, פולחן דתי, ואוטונומיה משפטית, שאפשרה להם, לפנות לבתי-משפט שלהם כדי להסדיר את ענייני קהילותיהם. לקהילות היהודיות היו מועצות שמינו את בעלי התפקידים, דיינים שביצעו משימות אדמיניסטרטיביות, כולל גביית מיסים; ובתי דין שהתנהלו על פי ההלכה[1]. מאידך, הוטלו על היהודים מיסים נוספים, הם חויבו להיבדל בתלבושתם ובשמותיהם מהמוסלמים, נמנעה מהם גישה לרוב המשרות הציבוריות, והם היו פסולים לעדות בבתי משפט מוסלמים. היישום של הד'ימה השתנה מעת לעת ולא תמיד נאכף באופן נוקשה.

פריחת התרבות היהודית בספרד החלה במאה העשירית. יסודה בשני תהליכים. האחד, עלייה במעמדם של היהודים. השני, שקיעת לימוד התלמוד בבבל וזריחת התלמוד בספרד. שני התהליכים הללו קשורים בשני אנשים דגולים: רבי חסדאי אבן שפרוט ורבי משה בן חנוך.

המרכזים הגדולים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
דיוניסיו בייסרס ורדגר, הציוויליזציה של ח'ליפות קורדובה בימי עבד אל רחמן השלישי (1885)

במאה העשירית ח'ליפות קורדובה השתרעה ברחבי חצי האי האיברי, ועריה הגדולות היו בירתה קורדובה, סיביליה, טוליטולה, וגרנדה. עבד אל רחמן השלישי, ח'ליף קורדובה, היה ידוע באהבתו הרבה לחכמה ולאמנות, ובתמיכתו בחכמים ובאומנים. בימיו גדל המסחר בספרד והעשיר את הארץ, וקורדובה הייתה למרכז התרבות האיסלמית, ולעיר המשגשגת ביותר באירופה[2]. מלומדים וחכמים מרחבי אנדלוסיה והמזרח, כגון הרופא אבו אל-קאסם א-זהראווי, ומשלחות מארבע כנפות תבל, שהו בחצרו.

רבי חסדאי אבן שפרוט עלה לגדולה ושימש כרופא האישי ויועצו של עבד אל רחמן השלישי. בתפקידו כממונה על יהודי ספרד הוא הזמין רבנים וחכמים רבים לבוא אל קורדובה וקרא לתלמידים מבבל ומצפון אפריקה ללמוד בישיבות ספרד, תמך בחכמים ובנזקקים, ויזם הפצה נרחבת של התלמוד הבבלי ברחבי ספרד.

כתב עליו רבי משה אבן עזרא: 'בימים הללו התעוררו המוחות מתרדמתם וקמו מתנומתם, כשראו את מעשיו של הראש האציל הזה ואת מחשבתו הרוממה והנישאה ואת רוממות נפשו הנדיבה ואת חשיבות טבעו היפה. הוא שאב ממעייני החכמה של המזרח ודלה את פניני המדע מכל המדינות הרחוקות. הוא חיזק את עמודי החכמה, ואסף אליו את אנשי המדע מסוריה ומבבל. בעל הבינה שבימיו השתוקקו לפרסם את החכמה שהאלוקים נתן בליבם ואת המדע שחנן אותם בו. הם חיברו ספרים מצוינים ואספו עניינים נפלאים. הם הרימו את קרנו בשירים נשגבים ומאמרי מליצה בערבית"[3].

רבי משה בן חנוך, אחד מארבעת השבויים, יצא מבבל לגייס תרומות לישיבת סורא השוקעת, נשבה במסעו על ידי אדמירל ספרדי, ונפדה על ידי הקהילה היהודית של קורדובה. חריפותו ובקיאותו בתלמוד הביאו את הדיין רבי נתן לפרוש ממשרתו ולהפוך לתלמידו, וקהילת קורדובה בחרה ברבי משה בן חנוך לרבה[4]. רבי משה הקים בית מדרש חשוב בקורדובה, שמשך אליו תלמידים רבים[א]. כך הייתה קורדובה למרכז תורה וחכמה עולמי.

רבי חסדאי אבן שפרוט הזמין לקורדובה שני חכמים יהודים, את מנחם בן סרוק ואת דונש בן לברט, שעתידה להיות להם השפעה גדולה על חקר הלשון העברית ועל השירה העברית. מנחם עסק בחקר הלשון וחיבר את המחברת, המילון העברי השלם הראשון של הלשון העברית. דונש בן לברט היה הראשון שחיבר שירה עברית במשקלים של השירה הערבית. באותה עת משוררי ספרד החלו לחבר שירת חול בעברית, לרוב שירי תהילה לשרים ולחכמים, או דברי שנינות בחרוזים[2]. מחברת מנחם לא מצאה חן בעיני דונש, מה שהביא לוויכוח חריף ביניהם ובין תלמידיהם. אחד מתלמידיו של מנחם, רבי יהודה חיוג', שהגיע לקורדובה ממרוקו, היה הראשון שחיבר ספר דקדוק שלם. הוא סבר שהשורשים בלשון עברית הם בני שלוש אותיות, והבחין בחוקי האותיות הרפות והנטיות, מה ששימש יסוד למדקדקי ספרד בדורות הבאים.

טאיפות בספרד בשנת 1037

לאחר פטירת רבי משה בן חנוך, כיהן בראש ישיבת קורדובה בנו רבי חנוך בן משה, והעמיד תלמידים הרבה. החכם יליד ספרד רבי יוסף אבן אביתור ערער על משרתו. לאחר פטירת רבי חסדאי שהגן על רבי חנוך, הקהילה נחלקה לשתי כתות, עד שגברה ידו רבי חנוך והוא נידה את רבי יוסף אבן אביתור, שגלה מהעיר, וברבות הימים השניים השלימו ביניהם.

ח'ליפות קורדובה המשיכה לשגשג תחת שלטונו של אל-חאכם השני, בנו של עבד אל רחמן השלישי. לאחר מותו, הח'ליפות החלה להתפורר. בשנת 1013 הברברים פרצו לקורדובה והחריבוה, ורבים מיהודי העיר נמלטו לערים אחרות בספרד. בשנת 1031 ח'ליפות קורדובה התפצלה למספר טאיפות עצמאיות. המשורר רבי משה הכהן אבן ג'קטילה חיבר פירושים למקרא וספרי דקדוק חשובים ונחשב למליץ נשגב. רבי יונה אבן ג'נאח המשיך את דרכו של רבי יהודה אבן חיוג' וחיבר ספרים רבים בחקר הגיוני של הלשון, ביניהם ספר "הרקמה" הכולל פירושים רבים לפסוקים סתומים שבמקרא.

בחצי הראשון של המאה ה-12 שימשו כדיינים בקורדובה רבי יוסף אבן סהל, רבי יוסף אבן צדיק, ומיימון הדיין, אביו של הרמב"ם; והתגורר בה רבי יהודה הלוי, שביתו שימש בית ועד חכמים.

אלקזבה, מצודה שנבנתה בגרנדה במאה ה-13 על יסודות מבצרו-ארמונו של שמואל הנגיד.

בכל מחוז גרנדה היה יישוב יהודי צפוף[5]. איש האשכולות רבי שמואל הנגיד, מילידי ויוצאי קורדובה, ותלמידם של רבי חנוך בן משה ורבי יהודה אבן חיוג', עלה לגדולה בממלכה הברברית מוסלמית הטאיפה של גרנדה. הוא שימש כמזכירו ויועצו של אבו אל-עבאס בן אל-עריף, הווזיר הגדול של גרנדה; ולאחר מכן נתמנה לשר אוצר, שר צבא היוצא בראש הצבא למלחמות, ולווזיר הגדול (משנה למלך) של מלך גרנדה חבוס אל-מוצפר, ומאוחר יותר של בנו באדיס. בימי שמואל הנגיד, שנתמנה לראש רבני ספרד, גרנדה הייתה מרכז תורה וחכמה ושירה. שמואל הנגיד תמך בישיבות ובחכמים[ב] ובתלמידי חכמים עניים בספרד ובכל ארצות הגולה, לימד תורה והשיב תשובות בהלכה לשואלים רבים, ביתו היה בית ועד חכמים, ומרחוק הגיעו לבקרו חכמים ומשוררים, כגון רב ניסים גאון ורבי שלמה אבן גבירול. עם תלמידיו נמנים החכם התלמודי והמשורר והמלומד רבי יצחק בן ברוך.

לאחר פטירת שמואל הנגיד, בנו יהוסף הנגיד החליפו כראש הקהילה היהודית בגרנדה וכווזיר הגדול של המלך באדיס. יהוסף הנגיד הצליח בתפקידיו, ובימיו התגברה תוקף החכמה והחכמים וממשלת השירה והמשוררים[3], אולם הוא לא ידע לסכל מזימות פוליטיות נכלוליות כפי שאביו השכיל לעשות. הוא מינה יהודים לשרים ופקידי מלכות, מה שעורר את קנאתם של השרים הברברים שהתנכלו להאבידו. בשנת 1066 הסתערו המוני מוסלמים על ארמון המלך, רצחו את יהוסף הנגיד, וטבחו אלפי יהודים. לאחר פרעות גרנדה, הקהילה היהודית שבעיר הצליחה להשתקם ולשגשג.

כך כתב רבי משה אבן עזרא, יליד גרנדה ופאר משורריה, בשבח מעלליו וזכר מהלליו של אחד משרי גרנדה היהודים:

הַשַּׂר לְחוֹמַת אֵשׁ סְבִיב
עַמּוֹ בְּעֵת מָצוֹק וְשׁוּר[ג]
שׁוֹכֵן בְּאַסְפַּמְיָא וְצֵל
חַסְדּוֹ עֲדֵי שִׁנְעָר וְשׁוּר[ד]

מִפְעַל צֶדֶק חֶדְוַת לִבּוֹ
וֲעֲשׂה מִשְׁפָּט[ה] כָּל זִמְרָתוֹ[ו]
וּפְרוֹשׂ לֶחֶם לִרְעַב נֶפֶשׁ
יַחֲשֹׁב כֶּאֱכוֹל טוּב זִמְרָתוֹ[ז]

רבי משה אבן עזרא, ספר התרשיש, שער ראשון, צ-צג

ועל גניה המפוארים של גרנדה:

עַל הָעֲרוּגוֹת תֵּן לְךָ מוֹשָׁב
וְהָיָה בְצִלֵּי הַהֲדַסִּים דָּר [ח]
וּרְאֵה רְסִיס לַיְלָה עֲלֵי עָלָיו
נִטְפֵי בְדוֹלְחִים וְגַרְגֵּר דָּר[ט]

עֲרוּגוֹת וְרָדִים תְּנָהּ לָךְ לְמַצָּע
וְאַל נָא תְּשִׂימֵם בְּצִנּוֹת וְצִלְצַל[י]
וְקוֹל סִיס וְעָגוּר וְיוֹנָה וְתוֹר טוֹב
לְךָ מִנְּעִים קוֹל נְבָלִים וְצִלְצַל[י"א]

רבי משה אבן עזרא, ספר התרשיש, שער שלישי, יב-טו

ובתפארת שירים ואמרים:

קַח לְךָ שִׁירִים מָתְקוּ מִצּוּף
לֹא נִשְׁמְעוּ מִפִּי יֵצֶר[י"ב]
יַרְחִיבוּ אֶת צַעַד פֶּתִי
יוֹם מִלֶּכֶת בַּבִּין יֵצֶר[י"ג]
מִנְחָה הֵמָּה מִפִּי רַעְיוֹן
וּתְשׁוּרַת בִּין מֵאֵת יֵצֶר[י"ד]

מַה טוֹב יִקְנֶה שֵׂכֶל קוֹנֶה
וּבְאֵין לָשׁוֹן חֵרֵשׁ יָלִיץ[ט"ו]
צֶדֶק לִבְנֵי יוֹשֶׁר יַגִּיד
תָּמִיד גַּם לַלֵּצִים יָלִיץ[ט"ז]

רבי משה אבן עזרא, ספר התרשיש, שער עשירי, לד-לח

בשנת 1090 נחרבה קהילת גרנדה על ידי גדודי המוראביטון, ורוב היהודים עזבו את העיר. כעבור חמש שנים רבי משה אבן עזרא עזב את גרנדה וגלה לצפון ספרד הנוצרית, ובמשך ארבעים וחמש שנות גלותו שיריו מלאי געגועים אל עיר הולדתו. המשורר רבי יהודה הלוי עוד הספיק לחזות בתפארתה בנערותו.

באליסנה, עיר החכמה והשירה, ששמה המקורי היה "אלי הושענא", רוב רובם של התושבים היו יהודים עוד מהמאה התשיעית, והם כינוה "פנינת ספרד". בתוך חומות העיר חיו רק תושבים יהודים, והם התפרנסו מזיתים, כרמים, וממסחר. באמצע המאה התשיעית התגורר באליסנה רב אלעזר בר שמואל אלוף, החכם התלמודי הראשון הידוע בספרד, שהלך לבבל ללמוד תורה מפי הגאונים ונתקבל שם בכבוד. הוא הגיע להוראה וכתב תשובות[6].

שיר ידידות שחיבר רבי יהודה הלוי לרבי יוסף הלוי אבן מיגאש

רבי יצחק אבן מר שאול, ממשוררי אליסנה, היה בקיא בספרות ערב, ולימד לשון, מקרא ושירה[י"ז], והתחרה עמו בשירה המשורר והמדקדק רבי יצחק אבן ג'יקטילה[י"ח].

בתור הזהב היהודי של גרנדה רבי יצחק אבן גיאת, פוסק פייטן ומפרש המקרא, שימש כראש ישיבת אליסנה. עם תלמידיו הנודעים נמנים בנו רבי יהודה אבן גיאת, רבי משה אבן עזרא, רבי יוסף אבן צדיק, ורבי יוסף אבן סהל. רבי יצחק אבן גיאת היה החלוץ והמייסד של הפיוט הדתי הספרדי, ורבים מפיוטיו נכנסו למחזורים של קהילות ספרד והמזרח. הוא גידל את עזריה, בנו המחונן של רבי יהוסף ההנגיד, שלדאבון הכל נפטר בנערותו.

לאחר פטירת רבי יצחק אבן גיאת, רבי יצחק אלפאסי (הרי"ף), מגדולי הראשונים, שהגיע לספרד מצפון אפריקה, שימש כראש ישיבת אליסנה. כתב עליו רבי משה אבן עזרא: "הוא היה בעל רגש דתי חזק, שאי-אפשר למצוא דוגמתו, ושכל בהיר שאין משלו. חכמתו הייתה עמוקה ואין דומה לה, ועטו היה מהיר עד שאי-אפשר להתחרות עמו"[3]. עם תלמידי הרי"ף נמנים רבי יוסף אבן מיגאש, שהרי"ף כתב עליו שאפילו בדורו של משה רבנו לא נמצא כמותו[י"ט], רבי יהודה הלוי, ורבי ברוך בן יצחק אבן אלבאליה.

רבי יוסף אבן מיגאש שימש כראש ישיבת אליסנה לאחר הרי"ף. עם תלמידיו נמנים רבי מיימון הדיין, אביו של הרמב"ם; ולפי האגדה גם הרמב"ם קיבל תורה מפיו בילדותו. הרמב"ם החשיב את הרי"ף ואת רבי יוסף אבן מיגאש לרבותיו.

באליסנה שהה החכם רבי אברהם אבן עזרא. לאחר שאל-מוואחידון החריבו את אליסנה בשנת 1148, ראב"ע כתב בקינתו "אהה ירד עלי ספרד":

בְּכוֹת עֵינַי / בְּמַעְיָנַי / עַל עִיר אַלְיוֹסְנָהּ
בְּאֵין אָשָׁם / לְבָדָד שָׁם / הַגּוֹלָה שָׁכְנָה
בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים שָׁנָה
וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה
בְּאֵין תּוֹרָה / וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה
וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה

ארמון אלחפריה, סרקוסטה

בסרקוסטה (סרגוסה), בירת הטאיפה של סרקוסטה, הייתה קהילה יהודית משגשגת שהתפרנסה ממסחר וממלאכות. התגוררו בה מאות יהודים, יהודים שימשו כיועצים בחצר המלכות של הטאיפה, מהם נודע לתהילה יקותיאל בן יצחק אבן חסאן, פטרונו של רבי שלמה אבן גבירול.

במהלך המאה ה-11 התגוררו בסרקוסטה הדיין והפילוסוף איש-המוסר רבנו בחיי אבן פקודה, המדקדק רבי יונה אבן ג'נאח, המשורר המדקדק מפרש המקרא רבי משה הכהן אבן ג'קטילה הקורדובי, המשוררים יוסף אבן חסדאי[כ] ומשה אבן אלתקאנה[כ"א], המשורר והפילוסוף רבי שלמה אבן גבירול, והפייטן והמדקדק לוי אבן אלתבאן.

בתחילת המאה העשירית היגרו לטודלה יהודים, בנו בה בית כנסת, התגוררו בשכונת ווטולה הנרחבת (מה שנקרא ברבות הימים הרובע היהודי של ווטולה), והיו לקהילה היהודית הגדולה ביותר באזור נווארה. בטודלה נולדו רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן עזרא.

סביליה מוזכרת במאה העשירית בין הקהילות היהודיות החשובות שבדרום ספרד. במאה ה-11 הקהילה היהודית התעשרה ורבים היגרו אליה. בשנת 1069 אלמתעמד, האמיר של הטאיפה של סביליה, מינה את רבי יצחק בן ברוך (אלבאליה), חכם תלמודי גדול בתורה ובחכמה, לשר ולחוזה בכוכבים וליועצו, ולנשיא היהודים ולראש הרבנים שבמלכותו. סביליה הייתה למרכז תורה, ורבי יצחק בן ברוך העמיד תלמידים הרבה, והיטיב לבני עמו. עם תלמידיו נמנה רבי יוסף אבן מיגאש[כ"ב].

בעיר דניה, שבדרום-מזרח ספרד, הייתה קהילה גדולה וקדושה ועשירה[7]. ישב בה רבי יצחק ברבי משה, ולאחריו שימש בה כדיין רבי יצחק בן ראובן הברצלוני.

אורחות חיים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ליהדות ספרד בתקופת תור הזהב היו מאפיינים יוצאי-דופן ביחס לקהילות ישראל בגולה במקומות אחרים או בתקופות אחרות:

  • ספרד, אולי כי ראשוני היהודים התיישבו בה לאחר חורבן בית ראשון או כי מזה דורות ישבו בה משפחות מיוחסות מירושלים שהגיעו אליה עוד קודם חורבן בית שני, הייתה קהילה של יהודים (דתיים), ולא קהילה יהודית דתית במובן המסורתי הגלותי. היא הייתה היחידה מקהילות ישראל בימי הביניים אשר בחייה הרוחניים וביצירתה הפרישה וביצרה פינה לעולמו של הפרט, פינה שבה הוכרה מרכזיותו של האדם, על עולמו, חוויותיו, רגשותיו, שמחותיו, כאביו, חרדותיו, תענוגיו וייסוריו; ואשר בה הוענקו לו זכויות אוטונומיות מקיפות[8].
  • בספרד התקיים לימוד מעמיק של המקרא על סמך ידיעת צחות לשון הקודש, תוך עזר בבלשנות ובחקר דקדוק. במשך מספר דורות חוברו עשרות ספרי דקדוק, התעוררו ויכוחים חריפים על סוגיות דקדוקיות של הלשון העברית, וחוברו פירושים רבים לפסוקי המקרא. פרשנות המקרא של חכמי ספרד הייתה כה מפותחת, עד שבמאמר המיוחס לרבי משה דאנון נאמר על מפרשי צרפת ביחס אליהם: "כל פירושי צרפתה השלך לאשפתא, חוץ מפרשנדתא[כ"ג] ובן פורתא[כ"ד]".
  • הלשון העברית, בנוסף לחיבורים תורניים[כ"ה], שימשה לחיבור שירי קודש ושירי חול, מכתבים, ספרות מקאמית, ולעיתים גם ספרי חכמה ו/או מוסר.
  • באופן כללי היה רווחה כלכלית ועושר רוחני. הרבה חכמים עסקו הן בתורה והן בפילוסופיה ו/או בחכמות חיצוניות. רבי חסדאי אבן שפרוט, רבי יונה אבן ג'נאח, רבי יהודה הלוי והרמב"ם היו רופאים. רבי שמואל הנגיד היה סופר מהיר. רבי אברהם אבן עזרא עסק גם במתמטיקה ובאסטרונומיה ובאסטרולוגיה. רבי יצחק אבן גיאת צירף לפיוטיו מושגים מתחומי הפילוסופיה, האסטרונומיה, ידיעת הטבע, ותורת הנפש והרפואה, שהיו קרובים לליבם של בני דורו. חכמים היו נפגשים במשתים בהם דנו בדברי חכמה ושירה.
  • יהודים שימשו בתפקידים רבי מעלה במלכות השלטת. למשל: רבי חסדאי אבן שפרוט, רבי שמואל הנגיד, רבי יעקב אבן עזרא, שלושת אחיו של רבי משה אבן עזרא, רבי יצחק אלבאליה.
  • רוב החכמים היו בקיאים במלאכת השיר ורבים מהם חיברו בנערותם שירי חול. משוררים צעירים ישבו בגנים מפוארים וחיברו שירים לצד עינות-מים ולקול ציפורים המזמרות מבעד לאמירי עצים. נערכו תחרויות שירה פומביות. חכמים היו מתכתבים זה עם זה בשירי ידידות. השירים, בין שירי קודש בין שירי חול, חוברו בלשון עברית.
  • חכמים נדדו לערים ולארצות אחרות, אם כדי להתגורר במקומות חכמה או כדי להחכים מתורתם של חכמים היושבים בארצות אחרות (לדוגמה המסע של רבי יהודה הלוי ורבי אברהם אבן-עזרא לצפון אפריקה), אם לצורכי מסחר (לדוגמה מסעותיו של רבי שמואל הנגיד בים), אם מפני רדיפות (לדוגמה נדודי רבי משה אבן עזרא), אם כי היו כגרים שלא מצאו את מקומם בעולם הזה (למשל רבי אברהם אבן עזרא). רוב החכמים הנודדים היו עניים, ונתמכו על ידי נדיבים או שנאלצו להתפרנס בצמצום רב. עם הנדיבים אנשי המעלה שתמכו בהרבה חכמים ובעניים נמנים רבי חסדאי אבן שפרוט, רבי יעקב אבן גו, יקותיאל בן יצחק אבן חסאן, ורבי שמואל הנגיד. כתולדה מנדודי חכמים בין ארצות, חכמי ספרד היו בקיאים בלשונות ובתרבויות אחרות. רוב המשוררים היהודים היו בקיאים בספרות הערבית.

להלן דוגמאות לאורחות חיים ודרכי מוסר בתור הזהב של יהדות ספרד, מלוקטות מספר בן משלי מאת רבי שמואל הנגיד ומספר מבחר הפנינים המיוחס לרבי שלמה אבן גבירול:

הנושא ספר בן משלי ספר מבחר הפנינים
יראת שמים וביטחון בבורא גּוּרָה מֵאֵל וּבְטַח בּוֹ / כִּי לַעֲשׂוֹת לָךְ טוֹב הַפְלֵא יַפְלִיא, / וּנְאַם תָּמִיד מִיִּרְאַת אֵל / מִי חַיַּי כִּי אֵל יַעַשׂ לִי. אמרו לו לחכם, למה אין אנו רואין עליך סימן דאגה? אמר להם, מפני שלא קניתי דבר ופקדתיו ודאגתי עליו. ואמר, אין לך דבר שאין לו גדר. אמרו לו, ומהו הגדר? אמר להם, הביטחון. אמרו לו, ומה גדר הביטחון? אמר, האמונה. אמרו, ומה גדר האמונה? אמר, שלא יירא דבר. ואמרו לחכם, מה גדר האמונה? אמר, הביטחון באלוקים ורצות בגזרותיו והימסר אליו.
בשבח החכמה חֲכַם-לֵבַב בְּמַתַּת אֵל וְחֵלֶק / אֲשֶׁר חָלַק לֱנַפְשׁוֹ רַב שְׂשׂוֹנוֹ, / וּמִי יִתֵּן אֲשֶׁר הָאֵל מְנָעוֹ, / וּמִי יִמְנַע אֲשֶׁר הָאֵל נְתָנוֹ. וציווה החכם לבנו: בני אל תהיה חכם בדברים, אך היה במעשה; כי החכמה שבמעשה, תועילך לעולם הבא; ושבדברים בכאן תישאר.
בשבח עשיית חסד חֲכָמִים בָּחֲנוּ מַה-טּוֹב לְאָדָם / וְלֹא מָצְאוּ לְאִישׁ טוֹב מִידִידִים, / וְנִסּוּ עוֹד וְלֹא מָצְאוּ בְכֻלָּם / כְּאָח נִמְצָא בְצָרָה כַּמְּצָדִים, / וְשָׁבוּ עוֹד וְנִסּוּ טוֹב פְּעָלִים / וְלֹא מָצְאוּ כְּמוֹ פֹעֵל חֲסָדִים, / טְעָמוּהוּ וְכֻלּוֹ מַמְתַּקִּים / וְרָאוּהוּ וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים. עשה חסד עם מי שראוי לו ועם מי שאינו ראוי לו, כי אם יהיה ראוי לו תשיבהו במקומו, ואם אינו ראוי לו תהיה אתה ראוי לו, כי הבורא ציווה לעשות הטוב והחסד.
מעלת חבורה טובה חֲבֵרִים הַחֲפֵצִים לַעֲמוֹד עַל– / יְדִידוּתָם בְּלִי כַחַשׁ וְכַחַד, / בְּטוֹב וּבְרַע יְחַלּוּ זֶה פְּנֵי זֶה / וּמָנוֹת יִשְׁלְחוּ אֶחָד לְאֶחָד. אמר החכם, אל תתחבר אלא למי שמכיר ערך מעלתו, אז טוב לך בחברתו. ואמר, מי שרוחו יקרה ודעתו נוחה, חבורתו טובה ואהבתו מתמדת. ואמר, החבורה הטובה מצלת מן הרעות.
הליכות עולם דְּעֶה כִּי אֵין גְּדָל הַגּוּף מְכֻבָּד / אֲבָל גָּדוֹל בְּשִׁבְתּוֹ בֵּין חֲבֵרִים, / וְאֵין חָסֵר חֲסַר לֶחֶם וְאוּלָם / אֲשֶׁר שִׂכְלוֹ וְהֶגְיוֹן פִּיו חֲסֵרִים, / וְאֵין עָשִׁיר אֲשֶׁר לוֹ הַנְּכָסִים / אֲבָל שֶׁהֵם עֲלֵי-יָדָיו שְׁמוּרִים, / וְאֵין מֶלֶךְ אֲשֶׁר לוֹ הָעֲבָדִים / אֲבָל מֶלֶךְ אֲשֶׁר עוֹבֵד גְּבָרִים. אדם אחד בא לפני מושל, ואמר לו: באתי אליך לשאול דבר ששאלתיו תחילה מהבורא, אם תעשהו אשבח האלוקים ואודך, ואם לא תעשה אשבח את ה' ואודהו ואדינך לכף זכות. וציווה למלאות שאלתו.
אהבה ושנאה וְשׁוֹאֵל לְמִי אֶקְרַב, עֲנִיתִיו אֱלֵי-יָשָׁר / חֲכַם לֵב אֲשֶׁר יַטִּיף עֲלֵי-לוֹמְדִים צוּפוֹ, / וּמִמִּי אֱהִי רָחוֹק, עֲנִיתִיו רְחַק מִשַּׂר / גְּדָל-אַף בְּעֵת קִצְפּוֹ וְנַחַל בְּעֵת שִׁטְפּוֹ, / וְאֶת-מִי אֱהִי אוֹהֵב, עֲנִיתִיו אֲשֶׁר תַּרְחִיק / מְעוֹנוֹ ויִפְצַר בָּךְ וְיֹאמַר לְךָ בֹּא פֹּה, / וְאֶת-מִי אֱהִי שׂוֹנֵא, עֲנִיתִיו אֲשֶׁר שָׂשׂ אֶל / כְּסִיל בָּא וּמִתְעַצֵּב לְחָכָם בְּהַשְׁקִיפוֹ. אמר החכם, היזהר ממי שאהבתו כפי הצורך, כי עם השלמת הצורך תשלם אהבתו. ואמר, אל תשיאך אהבת מלך כשהשר אויב לך, וכשאתה בטוח מן השר אל תירא מן המלך. ואמר, לא אהבני אדם שלא הייתה לו אהבתי זכה כל ימי; ולא שנאני אדם שלא התפללתי בעדו שיישרהו הבורא.
נחיצות העצה ומאין תמצא שְׁאַל רַבִּים וְיֹאמְרוּ לָךְ עֲצָתָם / וְהַרְאֵה אֶת-עֲצָתָם עַל בְּחִינָה, / שְׁאַל מַשְׂכִּיל וְסָכָל כִּי פְעָמִים / תְּהִי עֵצָה בְּפִי סָכָל נְתוּנָה, / וְתִמָּצֵא לְאִישׁ פֶּתִי בְּעֵת לֹא - / תְּהִי נִמְצֵאת לְיָחִיד בַּתְּבוּנָה. אמר החכם, הטובה שבבהמות צריכה לשבט, והכשרה בנשים צריכה לבעל, והדעתן שבאנשים צריך לשאול עצה.
איזהו עשיר חֲלֹק הוֹנָךְ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ אֵל / עֲלֵי-שָׁלֹש וְיִהְיוּ לַאֲחָדִים: / לְךָ אֶחָד, וְלָאֵל שֶׁחֲנָנוֹ / לְךָ אֶחָד, וְאֶחָד לַידִידִים. אמר החכם, הסתפק במה שחילק לך הבורא, ואל תביט אל מה שיש לזולתך. ואמר, אל תתאווה במה שלא נתן לך, כי מי ששמח בחלקו שבע.
דברים בטלים טֶרֶם תְּהִי מַמְטִיר / טוֹבָה הֱיֵה בוֹרֵק, / וּבְיוֹם תְּחַלֵּל אֶת / כֶּרֶם - נְטַע שׂוֹרֵק, / וּבְרֹב חֲמַס מֶלֶךְ / עֹל אַל-תְּהִי פֹּרֵק,/ לָאִישׁ בְּךָ נוֹעַץ / כָּל-לִבְּךָ הָרֵק,/ וּבְבוֹא לְשׂוֹנֵא אֵיד / שֵׁן אַל-תְּהִי חֹרֵק,/ וּלְאוֹהֲבָךְ מִטִּיט / שָׁוְא נַפְשְׁךָ הָרֵק. אמר החכם, שמונה הם אם יבזו אותם אל יאשימו כי אם עצמם: הבא לסעודה שאינו קרוי לה, והמצווה בבית אדם לבניו, והמבקש כבוד משונאו, והשואל שאלה מכיליי, והנכנס בדברי שני בני אדם מבלי שיכניסו אותו בדבריהם, והמזלזל במלך, והיושב במקום שאינו ראוי לו, והמספר דבריו למי שאינו מאזינם.
דיבור ושתיקה בִּיפוֹת לְדַבֵּר הֱיֵה מְדַבֵּר / וּבְעֵת יְפוֹת מַחֲשֶׁה חֲשֵׁה שָׁם,/ דָּבָר בְּעִתּוֹ עֲצֵי מְגָדִים / יַעְשׂוּ פְרִי מַאֲכָל בְּחָדְשָׁם. אמר החכם, כשאני מדבר דבר הוא מושל בי, וכשאיני מדבר אני מושל בו. ואמר, עדיפות הדיבור על השכל - פיתוי, ועדיפות השכל על הדיבור - גנות, והטוב שייפה זה את זה. ואמר שאדם אחד מארץ ערב נכנס במקום ישיבה והאריך לשתוק. אמרו לו, בדין קראוך מנדיבי ערב? אמר להם: אחי, חלק האדם מאוזנו לנפשו, וחלק האדם מלשונו לזולתו.
אדם ניכר בכוסו יְדִידַי סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת / מְלֵאוֹת פָּז יְסוּדָתוֹ זְמוֹרָה / מְלֵאוֹת פָּז אֲשֶׁר נָמֵס וְהָיָה / לְמַיִם אֻדְּמוּ אַחַר בְּצִירָה / אֲהַבְתִּיו בַּעֲבוּר יֵיטִיב לְבָבִי / וְאוֹסִיף תֵּת בְּיָדִי הָעֲשִׁירָה / וְכִי שַׂמְתִּיו רְפוּאָתִי לְעָצְבִּי / בְּמַר נַפְשִׁי וְרַוְחָתִי בְּצָרָה / וְלֹא אֶשְׁתֶּה כְּמוֹ פֶתִי לְשָׁכְרָה / אֲבָל אֶשְׁתֶּה רְוָיָה בַּמְּשׂוּרָה / וְלֹא אֶשְׁתֶּה שְׁתֹה בִִּטּוּל מְלָאכָה / וְלֹא אֶשְׁתֶּה שְׁתֹה הַנַּח סְחוֹרָה / וְלֹא אוֹבִיד בְּיֵינִי אֶת־נְכָסַי / וְלֹא אַתְעִיב לְנַפְשִׁי הַיְקָרָה / וְלֹא אֶשְׁבֹּר כְּלֵי מִשְׁתֶּה בְּמִשְׁתֶּה / וְלֹא אֶקְצֹף בְּחָבֵר בַּחֲבוּרָה / וְלֹא אֶהְיֶה כְּמוֹ נֹחַ בְּיוֹם חָם / וְלוֹט בִּדְבַר בְּכִירָה אֶת־צְעִירָה / בְּשִׁבְתִּי בִמְסִבָּה אוֹהֲבַי לִי / לְשִׁירָה וַאֲנִי לָהֶם לְשִׁירָה / וְאֵאָכֵל וְאֶשָּׁתֶה בְּמִשְׁתֶּה / כְּאִלּוּ מִדְּבַשׁ נַפְשִׁי יְצוּרָה / וְכָל־מִלָּה עֲלֵי־יֵינִי אֲמוּרָה / בְּלִי־דַעַת וְדַעַת שֶׁבִּי קְבוּרָה / כְּמוֹ זֹאת תַּעֲשֶׂה אָחִי… / וְלֹא יִהְיֶה לְךָ יַיִן לְזָרָא / וְכִי יֵלֵךְ בְּמֵישָׁרִים בְּכוֹסוֹ / תְּהִי לָךְ נַפְשְׁךָ יוֹתֵר יְקָרָה / וּמִי יִשְׁתֶּה וְלֹא נָהַג כְּמוֹ זֹאת / שְׁתִיָּתוֹ כְדָם עָלָיו אֲסוּרָה. שמור ואל תמהר בדברי אמת עם רעך לעג ולצון, ודברי לשון מתעתע בשמעך נבלה תחשבם כי לא לרצון. חדל מרוב שחוק עם החברים, וסורה מדבר לצון והרחק, ותן כבוד בעת תשב ותאכל, ועת תשתה ועת קומך לשחק. ואל תאמר כמתלהלה ומורה, לדוד חיצים אני אוהב משחק, באנשי שלומי דוד דברים אם רבו, מסוכים במי שלום, והם שורפים באש, בעיניו אני מכיר היותו כמתנקם, ולכן לבבי מאהבתך מתייאש, יש דוד חשבתיהו כאח נאמן עדי, לבו עלי כסו בפיו קראני, חרף כמשתכר ויאמר לי, הלוא היין עכרני והשיאני, היה יורה חץ בלב אחיו, אשר דימה לי משחק אני.
מצוות החכם לבנו בְּנִי, אִם סֻגְּרוּ דַלְתֵי תְבוּנָה / בְּדוֹר גָּבְרוּ עֲלֵי בִינָה הֲתֻלִּים, / פְּתַח אַתָּה בְחָכְמָתָךְ שְׁעָרִים / אֲשֶׁר הֵם עַל-בְּנֵי דוֹרָךְ נְעוּלִים.

בְּנִי אִם תֶּאֱהַב לִמְשׁוֹל בְּנַפְשָׁךְ / תְּנָה אוֹתָהּ בְּמַתָּנָה לְשִׂכְלָהּ, / וְחֶבֶל תַּאֲוָתָהּ אַל תְּשַׁוֶּה / בְּיָדָהּ, פֶּן תְּהִי נִלְכָּד בְּחֶבְלָהּ.

אמר החכם, בני אל תקבל שררה על בני עירך, ואל תבזה לדבר הקטן, כי יבוא לדבר הגדול. ואל תחלוק עם אדם כעסן, כי אתה מצער אותו; ואל יקבצו במושבך שני אנשים שחולקים לניצוח, ואל תשמח בנפול אויבך, כי לא תדע מה יבואך. ואל תראה היכולת בעת הגבורה כי אינך יודע איך יחזור הזמן עליך. ואל תלעג לטעות זולתך, כי אינך מושל בדיבור פיך. וקבל טעות בני האדם בדמות הנכונה כפי יכולתך. ואל תתן אהבתך לאוהבך בפעם אחת, ושים האמת תמיד לעומתך, תינצל כל ימיך ותהיה לעולם מבני חורין.

ואמר החכם לבנו: דע כי ראש האמונה יראת האלוקים ושמור מצוותיו.

חכמי תור הזהב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בכלל חכמי תור הזהב אנשי אשכולות, רבנים, מדינאים, ראשי ישיבה, פוסקי הלכה, מדקדקי עברית, פרשני מקרא, פרשני תלמוד, משוררים, פילוסופים, רופאים, היסטוריונים, מתמטיקאים, אסטרונומים, ועוד.

כתב קלמן שולמן: "במדינת אנדלוסיה היהודייה, התכנסה (אחרי כבות אור הגאונים) התורה עם החכמה הישראלית ותשבנה שבת אחיות גם יחד, ובחצי המאה הראשונה בתקופה הזאת, התנוססו בה אנשי מופת, אדירי התורה, אבירי החכמה, רבי פעלים ורבי עלילייה בכל תושיה, עד כי כל אחד ואחד מהמונם הרב היה לו כוח לפאר את דורו בכבוד ולהנחיל לו שם עולם לא ייכרת... תורת שפה עברית עלתה אז עד מרום קצה, המליצה והשיר עשו להם כנפיים כבימי קדם בנוח הרוח על בחירי י-ה בהר הקודש בירושלים, חכמת התלמוד הופיעה בעצם תומה, וכל הידיעות הדרושות לחפצה, אוספו אז לאספה לפקוח עיני השוקדים על דלתותיה. הפילוסופיה התרוממה אז על כנפי כרוב הגיונים נשגבים ותיאר אור חדש על הליכות עולם. כל הידיעות והמדעים אשר תפארת הם לבני אדם הנבראים בצלם אלוקים, כתומם נקבצו באו בנפשות היהודים הרבנים אשר באנדלוסיה"[9].

פסל הרמב"ם בקורדובה

להלן חכמי ספרד בולטים בתור הזהב:

כתב חיים נחמן ביאליק: "הנה בספרד נגלתה פתאום דרך אחרת ורוח חדשה. המסורת הקיבוצית עוברת לתחום המדע האישי ונהפכה ע“י גאוני ספרד לדקדוק, לחוכמת המדע והלשון העברי. הפייטנות, שבה היו הלכה ואגדה כאחת, נהפכה לשירה מבודלת ומפוצלת עם סוגים ומקצועות, והיער הפראי נהפך לגן-עדן של ערוגות, שכל אחת מסודרת במקומה. הקבלה, שחציה פילוסופיה, נהפכה אצל הספרדים לפילוסופיה מדעית, לדיסציפלינה חמורה. הדרש והאגדה נהפכו אצלם לפרשנות מדעית, וכן ההלכה המבולבלת נהפכה בייחוד ע”י אלפסי ראשונה ואחר-כך על-ידי הרמב"ם לקודקסים מסוגננים"[10].

מבחר ספרי חכמי ספרד

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרי חכמי ספרד חוברו בעברית או בערבית יהודית. ספרי הלכה חוברו בעברית. פירושים למשנה או לגמרא, ספרי דקדוק, פירושים למקרא וספרי מוסר חוברו בעברית או בערבית. ספרי שירה חוברו בעברית. רוב ספרי ההגות חוברו בערבית. מבחר ספרי ספרד שחוברו בערבית תורגמו לעברית על ידי מתרגמים ממשפחת אבן תיבון.

באופן כללי רק חלק מספרי התורה והחכמה שחוברו בתור הזהב נשתמרו וזכו להוצאות לאור ראויות. ספרים שחוברו בלשון ערבית ולא תורגמו ללשון עברית בתקופת הראשונים, או שלא נלמדו במהלך הדורות, לא נשתיירו או נותרו בכתבי-יד. להלן רשימת נבחרת מספרי חכמי ספרד:

ספר בן משלי הוא ספר משלי חכמה ומוסר שחיבר, אסף ותיקן רבי שמואל הנגיד, שהיה שר האוצר, שר הצבא, ומשנה למלך גרנדה. הספר נערך על ידי אליסף, בנו הצעיר של הנגיד, ומסודר בסידור אלפביתי לפי התחלות המשלים ובקבוצות לפי משקלי שירה. הספר כולל כאלף ומאתיים משלים, העוסקים במגוון רחב של נושאים: הון ועושר, חברות וידידות, חינוך, חכמה וסכלות, טוב ורע, יראת שמים, מלכות, נדיבות וכילות, מעשה ודיבור, דיבור ושתיקה, נדידה ומנוחה, יגיעה ועשייה, אשה ובנים, מחשבות הלב, סודות, ספר ושיר, בקשות, עצה, צדק ומשפט, תוכחה, מעלת האמת, הכרת טובה, ועוד. רוב המשלים בני ארבע שורות. רבי יהודה אבן תבון ציטט עשרים ואחד משלים בצוואתו המפורסמת, וזירז את בנו לעיין שעה אחת מדי יום בבן משלי.

ספר הכוזרי עם הפירושים קול יהודה ואוצר נחמד (1880)

ספר הכוזרי הוא ספר הגות יהודית שחיבר רבי יהודה הלוי. הספר כתוב כשיחה בין מלך הכוזרים לבין חכם יהודי על יסודות האמונה היהודית. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. במהלך הדורות חוברו לו מספר פירושים, ביניהם הפירוש "קול יהודה" מאת רבי יהודה מוסקאטו, ובדורות האחרונים חוברו עליו ספרים רבים. גדולי ישראל, כגון הגר"א והראי"ה קוק, העריכו מאוד את ספר הכוזרי, והורו ללומדו. מפורסמים דברי רבי ברכיאל שכתב במאה ה-14: ”דברי הרמב"ם (במורה נבוכים) קרובים אל האמת יותר מן השקר, דברי הרלב"ג קרובים אל השקר יותר מן האמת, ודברי ה"ר יהודה הלוי כולם אמת". בעקבות ספר הכוזרי, הרב דוד ניטו חיבר את הספר "מטה דן" להוכחת אמיתות התורה שבעל-פה.

ספר התרשיש, או ספר הענק, הוא ספר שירה שחיבר רבי משה אבן עזרא. הספר כולל אמרי-בינה בעשרה שערים: בשבח מעלליו וזכר מהלליו של נשיא השירה, בחילוף עיתים וזמנים ונועם גנים ונוגנים, בעינות מים ונהרים וזמיר העוף באמירים, בחושקים אשר יתאבו ומעונים אשר חרבו, בסוד נוער ועדנה וסוד שיבה וזקנה, בבגד אחים נאמנים בהתהפך הזמנים, בזכר פירוד אלוף ודוד ואורך הלילות בהרחיקו נדוד, במיאוס עולם והדריו וזכר המוות ומה אחריו, להתרומם על פני תבל ולהתכבד מלהתנבל, בתפארת אמרים וחרוזי השירים. כל שער חרוזים כמניין אבן מאבני החושן, סה"כ תרשיש (1210) חרוזים. בכל בית חרוזים הבנויים ממילים השוות בכתב ושונות בהוראתן (תגניס). בדורות האחרונים חוברו לספר הביאורים "משבצות התרשיש" על ידי שאול עבדאללה יוסף, ו"עין התרשיש" על ידי חיים בראדי.

שערי ספר "חובת הלבבות" (ונציה, 1548)

חובת הלבבות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר חובת הלבבות הוא ספר מוסר שחיבר רבנו בחיי אבן פקודה. הספר כולל עשרה שערים: הייחוד, הבחינה, עבודת הא-להים, הביטחון, ייחוד המעשה, הכניעה, התשובה, חשבון הנפש, הפרישות, אהבת הא-להים. הוא חובר בלשון ערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. הספר, המושפע מהפילוסופיה הנאו-אפלטונית, נחשב לאחד מספרי המוסר היסודיים שחוברו בישראל.

יסוד מורא וסוד תורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר יסוד מורא וסוד תורה הוא ספרו האחרון של רבי אברהם אבן עזרא, מעין משנה סדורה של אמונות ודעות המסכמת את דעותיו. הספר עוסק בהיאך להיות אדם שלם, בהשכלה כללית הנדרשת לעבודת השם, במיון מצוות בשיטה חדשה, בטעמי מצוות, בסוד השם, בחופש הבחירה, ובהשגחה פרטית.

מבחר הפנינים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר מבחר הפנינים הוא ספר אמרי מוסר קצרים בשישים וארבעה שערים, שככל הנראה חיברו רבי שלמה אבן גבירול. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. הספר היה מבין ספרי המוסר שנלמדו בספרד ובפרובאנס בתקופת הראשונים. בעקבותיו חובר ספר "שקל הקודש "על ידי רבי יוסף קמחי. במהלך הדורות חוברו לספר מבחר הפנינים מספר פירושים.

הרמב"ם מלמד על גודל הקוסמוס לעומת גודל האדם (מורה נבוכים, חלק שלישי, פרק יד). איור בכתב יד משנת 1347

מורה נבוכים

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר מורה נבוכים הוא ספר פילוסופיה יהודית שחיבר הרמב"ם בזיקה לפילוסופיה האריסטוטלית. יש אומרים שחובר לבני עלייה מעטים משום עת לעשות לה' הפרו תורתך. ויש אומרים שחובר לנבוכי זמנו של הרמב"ם, שעסקו בפילוסופיה ובחכמות חיצוניות, על מנת לקרבם לתורה. הספר היה שנוי במחלוקת במהלך הדורות, עד שבעת החדשה הוא נחשב לנדבך מנכסי צאן ברזל של מחשבת ישראל. מורה הנבוכים חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי שמואל אבן תיבון. חוברו עליו פירושים רבים, בהם מאת רבי שם טוב בן יוסף אבן פלקירה, רבי אשר קרקש, רבי שם טוב בן יוסף אבן שם טוב, ודון יצחק אברבנאל.

מחברת מנחם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחברת מנחם הוא ספר שורשים שחיבר מנחם בן סרוק, שמטרתו צחות לשון יהודית על תוכן יסודתו ועיקר שורשיו. המילים שבמקרא מחולקות להוראותיהן השונות בהתאם לשורשים מהן נגזרו, תוך מתן דוגמאות לכל הוראה, ופירושה אם איננה ברורה. זה המילון העברי השלם הראשון ללשון הקודש. באופן כללי הספר כתוב בקיצור נמרץ ובדייקנות, אם כי פה ושם מנחם מאריך בהסברים דקדוקיים או בפירושים לפסוקים סתומים מהמקרא. הספר שימש את רש"י בפירושו למקרא.דונש בן לברט חיבר ספר השגות (תשובות) חריף כנגד מחברת מנחם, לרוב חולק עליו בצורתן הדקדוקית או בהוראתן (משמעות) של מילים בפסוקים מהמקרא תוך לימוד ממילים דומות בלשון הערבית, מה שעורר ויכוח דקדוקי במשך שני דורות, במהלכם תלמידי מנחם - רבי יצחק אבן קפרון, רבי יצחק אבן ג'יקיטילה, ורבי יהודה בן דוד, חיברו תשובות להגנת רבם; עליהם השיב רבי יהודי בן ששת, תלמידו של דונש; עד שבא רבנו תם, השיב על השגות דונש והכריע שמנחם צדק בדבריו. בעקבות המחלוקת והכרעותיו של רבנו תם, רבי יוסף קמחי חיבר את "ספר הגלוי".

מחברת הדקדוק

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחברת הדקדוק הוא ספר לשון שחיבר רבי יונה אבן ג'נאח, הכולל שני חלקים: ספר הרקמה - ספר דקדוק הלשון העברית, וספר שורשים בני שלוש אותיות. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. ראב"ע נעזר בחיבוריו בספריו, והוא מכנה את רבי יונה "רבי מרינוס" (יונה). רבי שלמה אבן פרחון חיבר על בסיס ספר השורשים את ספר השורשים "מחברת הערוך".

כתב-יד ספרדי מאוייר של "משנה תורה" מהמאה ה-14, סוף ספר המדע ותחילת ספר אהבה

ספר משנה תורה הוא ספר הלכה כולל שחיבר הרמב"ם. הספר מיוסד על ספרות חז"למשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה, התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי), ומסכם ומסביר את הלכות התורה שבעל-פה. הוא נחלק לארבעה עשר ספרים (המדע, אהבה, זמנים, נשים, קדושה, הפלאה, זרעים, עבודה, הקרבנות, טהרה, נזקים, קניין, משפטים, שופטים), ולפיכך מכונה הי"ד החזקה. הספר נחשב לעמוד ההלכה, ולאחד משלושת עמודי ההוראה עליהם הסתמך רבי יוסף קארו בחיבור ה"שולחן ערוך". במהלך הדורות חוברו פירושים רבים על משנה תורה. הראב"ד חיבר עליו ספר השגות, ובמהלך הדורות חוברו ספרים להגנת הרמב"ם מפני השגות הראב"ד. לפי הגר"א, התורה ניתנה לישראל ארבע פעמים: פעם ראשונה קיבלה משה בסיני ומסרה לישראל, פעם שנייה היא ניתנה על ידי עזרא הסופר, פעם שלישית על ידי רבי יהודה הנשיא בחיבור המשנה, ופעם רביעית - משנה תורה שחיבר הרמב"ם.

ספר המצוות לרמב"ם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר המצוות לרמב"ם הוא ספר המונה את תרי"ג המצוות ובו מבוא הכולל ארבעה-עשר שורשים (כללים) למניינן. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי משה אבן תיבון.

ספר עולם הקטן הוא ספר פילוסופיה שחיבר רבי יוסף אבן צדיק, על סמך רעיון המיקרוקוסמוס. הספר מחולק לארבעה מאמרים. המאמר הראשון עוסק בפיזיקה: בעולם הזה הגשמי ובמיניו, ושכל מה שבו מן הנולדים השלשה מורכב מן היסודות ארבעה, וביאור הוויה והפסד ואיך יתחברו היסודות להיות מהם ההווים, ושהעולם הזה חולף אין לו עמידה. המאמר השני בתורת הנפש (פסיכולוגיה): בידיעת האדם עצמו ושהוא עולם קטן בבחינת גוף ונפש, ובחיוב האדם לחקור ולדרוש ביסודות המציאות ולעלות ממדרגה למדרגה, עד שבידיעתו נפש החכמה יגיע לידיעת בוראה. המאמר השלישי בתאולוגיה: היאך יקרב האדם לידיעת בוראו, בחידוש העולם, שהבורא אינו דומה לאחד מברואיו, וגבול השגת האדם מידות הבורא לזולתו בהביטו בפעולותיו (שלילת התארים). המאמר הרביעי במוסר: בעבודה ובעבירה, בתשובה, ובשכר ובעונש האמיתיים. הספר נחשב לסיכום התמציתי הראשון של מדע, פילוסופיה ותאולוגיה בספרות היהודית. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי משה אבן תיבון או על ידי נחום המערבי. קטעים מהספר מצוטטים בפירוש רד"ק לספר בראשית, בספר "שער השמים" מאת רבי יצחק אבן לטיף, בספר "שבילי אמונה" לרבי מאיר אלדבי, ובספר "מאמר השכל".

פירוש ראב"ע על התורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש רבי אברהם אבן עזרא על התורה (פירוש קצר, ופירוש ארוך על ספרי בראשית ושמות) הוא מהפירושים היסודיים לתורה. פירושו הוא על דרך הפשט, לפי הכלל אין מקרא יוצא מידי פשוטו, תוך שמסתמך על מחשבתו המקורית ועל ספרי הדקדוק של חכמי ספרד שקדמו לו. פירושו כתוב בלשון קצרה, כולל סודות סתומים, והוא נוהג להתעמת עם פרשנים קודמים. על פירושו לתורה חוברו עשרות רבות של פירושים במהלך הדורות.

דף מפירוש המשנה בכתב ידו של הרמב"ם, מסכת סוכה פרק שלישי

פירוש המשנה לרמב"ם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירוש המשנה לרמב"ם הוא פירוש מקיף ומעמיק של הרמב"ם על המשנה, מעין "תלמוד קטן". הוא כולל הקדמה כללית על המשנה וחכמיה, הקדמה למסכת אבות העוסקת בתיקון מידות (ונקראת גם שמונה פרקים), הקדמה לפרק חלק במסכת סנהדרין העוסקת בי"ג עיקרי האמונה של הרמב"ם, והקדמה לסדר טהרות הכוללת כללי יסוד של הלכות טומאה וטהרה. פירוש הרמב"ם חובר בערבית וסדריו תורגמו על ידי מתרגמים שונים במהלך הדורות, חלקם לא מוכשרים למלאכה. בדורות האחרונים הרב יוסף קאפח תרגמו לעברית במהדורה נאמנה.

תיקון מידות הנפש

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספר תיקון מידות הנפש הוא ספר תיקון מידות שחיבר רבי שלמה אבן גבירול, על סמך היחס בין חמשת החושים לארבעת היסודות. הספר חובר בערבית ותורגם לעברית על ידי רבי יהודה אבן תיבון. בהשפעתו חובר ספר אורחות צדיקים.

תלמוד תורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרד, להבדיל מארצות אשכנז, התלמוד הבבלי לא היה נחלת כל שדרות העם. לפיכך, רבי שמואל הנגיד חיבר את ספר "מבוא התלמוד"[כ"ו], לפלס דרך וסדר בלימוד לכל דורשי חכמת התלמוד, ובזכותו התפשטה והשתבחה חכמת התלמוד בספרד. רבי שמואל הנגיד חיבר את הספר הגדול "הלכתא גבראתא", עליו אמר המאירי: "הוא חיבר ספר בכל התלמוד, והוא ראוי לסמוך עליו ברוב דבריו". בהשפעת המטבעות שטבע רבי שמואל הנגיד, חוברו הספרים של גדולי הפוסקים בדור הסמוך - רבי יצחק אבן גיאת והרי"ף, ושל רבי יהודה בן ברזילי הברצלוני.

הלכות רב אלפס, פרסבורג, תקצ"ו (1836)

בהלכות רב אלפס, שנקראו "תלמוד קטן", הרי"ף עשה את התלמוד ללימוד שיטתי. הוא קיצר את המשא ומתן התלמודי, השמיט האגדות ורוב דברי המוסר וחידודים מיותרים ושיטות שאין הלכה כמותם וקטעי גמרא שאינם נוהגים בזמן הזה, ופסק הלכה. הרמב"ם כתב כי "אין תפיסה עליו אלא בהלכות מועטות, שלא יגיעו בשום פנים עד עשר". ורבי מנחם בן זרח כתב: "ילאה אדם לחבר חבור כמהו זולתי הייתה השכינה שורה עליו". הרי"ף עשה את התלמוד לספר מדעי עבור חכמים ותלמידי חכמים הוגים וחושבים. הלכות רב אלפס הקלו על תפוצת התלמוד ולימודו, ובתקופת הראשונים הוא נלמד באופן שיטתי, וחוברו עליו ספרות פולמוסית (ספרי השגות וסילוקי השגות), ספרות פרשנית (פירושים ותוספות), וספרות פסקנית (ספרי השלמה וקיצור)[11].

כתב חיים אריה זוטא: 'אז קיבל לימוד התלמוד צורה חדשה, צורה של שיטה וסדר – סימן מובהק של הלימודים המדעיים. שיטה – זאת אומרת למצא בתלמוד דרך, שעל פיה נדע את המשא ומתן התלמודי: איך התפתחו ההלכות האלה, מה גרם לקבע את ההלכות דווקא באפן זה ולא אחר, – והסדר הם הדרכים החיצוניים, הכלליים, מה שקוראים כעת “מֶטוֹד” הלמוד. ונחוצים השיטה והסדר בייחוד בלימוד התלמוד, – ספר הכתוב בשפה בלולה, שפה שחדלו לדבר בה אחרי תקופת התלמוד, ושכל הלכותיו הן מסֻבכות זו בזו ו“ספר כזה בלי הקדמה הוא באמת כגוף בלי נשמה" - כמו שהמליצו הקדמונים'[12].

הרמב"ם, בעקבות הלכות רב אלפס, חיבר הלכות לכמה ממסכתות התלמוד הירושלמי. בסיוע פירושי רבי יוסף אבן מיגאש למשנה שהיו בידו, הוא ביאר את המשנה מהכלל אל הפרט. במהלך פירושו הרמב"ם מקנה ללומד כללים בהירים להסקת ההלכה. גולת הכותרת של שיטת סידור התורה הספרדית הוא ספרו של הרמב"ם "משנה תורה"[כ"ז], בו קיבץ את התורה שבעל-פה בהלכות פסוקות בסידור הגיוני זך ובלשון קצרה ובסגנונה ושפתה הברורה של המשנה.

כתב הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל: "הרמב"ם השכיל מאוד לתת צורה חדשה לכל ההלכות העתיקות בסגנונו המדויק, הרצאתו הבהירה ושפתו הנעימה והנפלאה. ולבד זה הוסיף משלו חידושים מקוריים בהקדמותיו למשניות, בשורשיו לספר המצוות, ובספרו הראשון לספר הי"ד החזקה שקראו ספר המדע, שמתחיל בהלכות יסודי התורה והלכות דעות ומסיים בהלכות תשובה. יצירות אלה שחידש הרמב"ם וצרפם למשנה התורה שלו הם יצירות חדשות לגמרי שלא קדמו לו בצורתם ובסידורם הנפלא ולא באו כמותן גם אחריו - יצירות מקוריות אלו הן מעיינות חכמה והן פותחות לפני קוראיהם אופנים חדשים להפרות המחשבה, ולהעלות את קוראיהם לעולמות עליונים, להשגת השלמות העליונה בדעת אלוקים צרופה ודעת דרכי השגחתו הנפלאים"[13].

דקדוק ופרשנות המקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מימי רבי חסדאי אבן שפרוט ואילך, או אפילו דור קודם לכן, חכמי ספרד עסקו בלימוד בעיון של הלשון העברית. לאחר שבגלות נשתכחה רוב לשון הקודש, הם ראו שהמוסלמים מקפידים בלשונם ובנימוסם, ומצאו שכתוב בתלמוד שבני יהודה שהקפידו על לשונם נתקיימה תורתם בידם[14], ולפיכך נתנו אל לבם לפתוח מסגר הלשון אשר נשתכחה מהם, וחיברו ספרי לשון[15]. למפעל המחקרי העצום הזה היו שתי תכליות נוספות. האחת, להבין את עומק פשוטו של מקרא. השנייה, לחבר פיוטים ושירים בלשון עברי צח.

תחילת ספר "אותיות הנוח" מאת רבי יהודה חיוג' בתרגום רבי אברהם אבן עזרא

מדקדקי ספרד הבחינו שהעשרים ושתיים אותיות שבלשון העברית מחציתן אותיות שורש (בלבד) ומחציתן אותיות שימוש, ועשו להן סימנים להקל על הזיכרון. את אותיות השימוש המשרתות, מנחם בן סרוק כינה "שמלאכתו בינה", רבי יונה אבן ג'נאח "שלומי אך תבנה", רבי שלמה אבן גבירול "אתכנה משלי בו", רבי יצחק לוי אבן מר שאול "נבואת המשכיל", ורבי אברהם אבן עזרא "כשתיל אב המון". ואת אותיות השורש, מנחם בן סרוק כינה "טח ספר גזע צדק", רבי שלמה אבן גבירול - "קט צח גזע ספרד", ורבי יוסף קמחי "צד עט קח גזר סף"[16].

כתב חיים אריה זוטא: 'על היסוד של “שלש אותיות השורש” העמיד את הלשון העברית ר' יהודה בן חיוג'. “ראש המדקדקים”. הוא שהסביר את ה“נחים” ה“נפילים”, ה“חסרים”, הוא שהבין את הנטיות לכל דוגמתן, בארן וסדרן, – ועמו קבלה הלשון העברית את חנה וערכה, את גמישותה בשירה ובמליצה... והתפתחות דקדוק לשוננו בספרד עלתה למרום גבהה ולשכלולה עם גאון השפה העברית המלומד הגדול ר' יונה מרינוס בן ג'נאח (“בעל כנפים”), שעבודתו בלשון העברית הייתה לו עבודת הקודש. הוא שקבע את נוסח הדקדוק, שיש להוסיף עליו או לגרוע ממנו, לשכלל ולשפר – אבל אין לשנותו, והוא נשאר לעולם'[12].

הדקדוק העברי, המקובל בימינו ובדורות עברו, מבוסס, פחות או יותר, על חכמת הדקדוק של חכמי ספרד: סוגי האותיות, תנועות גדולות וקטנות, חלוקת המילים לשמות ופעלים ומילות יחס (הדבק), השורשים ואיזה מילים נגזרות מכל שורש, הבניינים ופעולותיהם, המשקלים והפעלים ונטיותיהם, חילוף אותיות, ועוד.

מדקדקי ספרד חיברו ספרי דקדוק רבים שצורתם מדעית, רובם חוברו בלשון ערבית, ורק מיעוטם השתמר[כ"ח]. להלן טבלה של מדקדקי ספרד הראשונים וספריהם (הקיימים):

דור ספרי דקדוק פירושים למקרא
ראשון מחברת מנחם, תשובות דונש בן לברט
שני רבי יהודה חיוג': ספר אותיות הנוח, ספר עלי הכפל, ספר הנקוד[כ"ט];

יצחק בן קפרון: תשובות תלמידי מנחם; תשובות יהודה בן ששת

רבי יהודה חיוג': ספר הליקוטים[ל]
שלישי רבי יונה אבן ג'נאח: ספר ההשגה, תשובה לספר השלמה, ספר הקרוב והישור[ל"א], ספר ההשוואה, מחברת הדקדוק (ספר הרקמה וספר השורשים)
רביעי רבי משה הכהן אבן ג'יקטילה: ספר זכרים ונקבות;

רבי יהודה אבן בלעם: ספר הצימוד, ספר אותיות העניינים, ספר הפעלים הנגזרים מן השמות, שער טעמי ג' ספרים אמ"ת

רבי משה הכהן אבן ג'יקטילה: פירושים על התורה, ועל ספרי ישעיהו ותהילים;

רבי יהודה אבן בלעם: פירושים על ספרי במדבר, דברים, יהושע, שופטים, ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל

ספר תהילים עם פירוש ראב"ע ופירוש רש"י (ונציה 1523)

על ריבוי ספרי הדקדוק באותה תקופה מעידים דברי רבי אברהם אבן עזרא (ראב"ע): 'האמת כי טוב הוא למשכיל שילמוד מזאת החכמה, רק לא יתעסק בה כל ימיו לקרוא ספרי ר' יהודה המדקדק הראשון, וי' ספרי ר' מרינוס וכ"ב ספרי ר' שמואל הנגיד[ל"ב], ועל כאלה אמר שלמה עשות ספרים הרבה אין קץ'[17]. ראב"ע עצמו חיבר ספרי דקדוק רבים, אם מתוך עיסוקו בפרשנות המקרא, ואם כדי ללמד את חכמת הלשון את תלמידיו ואת קהילות ישראל שמחוץ לספרד בהיותו נודד בארצותיהן. מספרי הדקדוק שחיבר: ספר צחות, ספר מאזני לשון הקודש, ספר יסוד דקדוק, ספר שפת יתר, וספר שפה ברורה. ראב"ע חיבר פירושים על התורה, חמש מגילות, ישעיהו, תרי עשר, תהלים, איוב ודניאל; ופירושים לנביאים ראשונים ולספר משלי שלא נשתמרו. על דרכו בפירוש המקרא הוא כתב:

קדמונינו מעתיקי המצוות פירשו פרשיות גם פסוקים לבדם גם מילות גם אותיות על דרך הדרש, ואין ספק שהם ידעו דרך הישרה כאשר היא, על-כן אמרו כלל: אין מקרא יוצא מידי פשוטו, והדרש הוא תוספת טעם. והדורות הבאים שמו כל דרש עיקר ושורש, כרב שלמה ז"ל (רש"י) שפירש התנ"ך על דרך הדרש, והוא חושב שהוא על דרך הפשט, ואין בספריו פשט רק אחד מני אלף. וחכמי דורנו יתהללו באלה הספרים.

הדרך החמישית, מוסד פירושי עליה אשית, והיא הישרה בעיני נוכח פני ה' אשר ממנו לבדו אירא, ולא אשא פנים בתורה, ואחפש היטב דקדוק כל מילה בכל מאודי, ואחר כך אפרשנה כפי אשר תשיב ידי, וכל מילה שתבקשנה, בפירוש המילה הראשונה תמצאנה, כפירוש שמים תמצאנו בפסוק הראשון, ועל זה משפט כל הלשון.

רבי אברהם אבן עזרא: ספר שפה ברורה, הקדמה לפירושו על התורה

רבי יוסף קמחי (ריק"ם) חיבר את ספרי הדקדוק ספר זיכרון וספר הגלוי, וחיבר פירושים לספרי המקרא, מהם נשתמרו פירושיו על ספרי משלי ואיוב. ׁׁ בנו, רבי משה קמחי, חיבר את ספרי הדקדוק "מהלך שבילי הדעת" ו"שכל טוב", וחיבר פרושים לספרי משלי, איוב, עזרא ונחמיה. רבי דוד קמחי (רד"ק), בנו של ריק"ם, חיבר את ספר המכלול (ספר דקדוק וספר שורשים), שהוא מעין סיכום של חכמת הדקדוק ופרשנות המקרא של חכמי ספרד. רד"ק פירש את המקרא (בדרך הפשט), ופירושו היה כה פופולרי, עד שהיו אומרים עליו במהלך הדורות: אם אין קמחי, אין תורה[ל"ג].

על נסיבות התעוררות רוח השיר העברי בספרד כתב רבי יהודה אלחריזי[ל"ד]:

דְּעוּ כִּי הַשִּׁיר הַנִּפְלָא. אֲשֶׁר בִּפְנִינִים מְמֻלָּא. הָיָה בַתְּחִלָּה לִבְנֵי עֲרָב לְנַחֲלָה. וְהֵם חִזְּקוּ בוֹ כָל בֶּדֶק. וּשְׁקָלוּהוּ בְּמֹאזְנֵי צֶדֶק. וְהִצִּיבוּהוּ עַל מְכוֹנוֹ. וְהֵקִימוּ מִשְכָנוֹ. וְעָרְכוּ שֻׁלְחָנוֹ. וְהֶאֱכִילוּ מָנוֹ. וּבָנוּ עֲלִיּוֹתָיו. וּפִסְּגוּ אַרְמְנוֹתָיו. הֵם קֵרוּהוּ וַיַּעֲמִידוּ דַלְתוֹתָיו. וְלָהֶם עַל מְשׁוֹרְרֵי תֵבֵל הַמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה.

וַיְהִי בִשְׁנַת אַרְבַּעַת אֲלָפִים וּשְׁבַע מֵאוֹת לַיְצִירָה. צָלְחָה עַל בְּנֵי סְפָרַד בַּמֵּאָה הַשְּׁבִיעִית רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה. וְשָׂפָה בְּרוּרָה. וְאָז הִתְחִילוּ הָעִבְרִים. לְהַרְגִּיל לְשׁוֹנָם בְּדַרְכֵי הַשִּׁירִים. וְהִתְחִילוּ יְקוֹדֵי הַמְּלִיצוֹת אֶת לִבָּם לְהַבְעִיר. וְהַמַּשְׂאֵת הֵחֵלָה לַעֲלוֹת מִן הָעִיר. אַךְ מְלִיצָתָם בָּעֵת הַהִיא הָיְתָה גְרוּעָה. וּלְשׁוֹנָם בִּנְתִיב הַשִּׁיר צְלוּעָה. עַד בּוֹא הַמֵּאָה הַשְּׁמִינִית. וְאָז הִתְעוֹרְרוּ לְנַגֵּן עַל הַשְּׁמִינִית. וְהֵכִינוּ בֵית הַשִּׁיר כַּמִּשְׁפָּט וְכַתַּבְנִית. וּמָדְדוּ אֶת תָּכְנִית.

רבי יהודה אלחריזי, ספר תחכמוני, שער שמונה עשר
"שפל רוח" מאת רבי שלמה אבן גבירול

שירת תור הזהב נחשבת על ידי רבים למבע השירי המקורי והיפה והעשיר ביותר בלשון עברית מאז ימי המקרא הקדמונים. כתב דוד ילין: "רק מקצוע אחד נשאר קודש ומקודש במשך כל התקופה הזאת ללשון העברית הוא מקצוע השירה. כל מה שנובע מהרגש ויוצא מהלב הובּע רק בלשון הלאומית. משוררינו הגדולים, שידעו כולם את הערבית הספרותית על בוריה, כאשר הננו רואים בספרי הפרוזה שלהם שנכתבו ערבית צחה, ובהקדמותיהם לדיואניהם שנכתבו בערבית של פרוזה חרוזה – לא ראו לנכון לחבר שירים בשפה זו. ובאותה שעה שנכתבו בערבית ספרים קדושים, כגון: פירושים לתורה ושאלות ותשובות בהלכה וכיוצא בהם, חוברו שירים בעלי נושאים חילוניים לגמרי: שירי אהבה, שירי יין ותענוגות החיים – רק בעברית."[18]

לשירה העברית בספרד המאפיינים הבאים:

  • צחות לשון תוך דיוק בחוקי הלשון ודקות בהוראותיהן של מילים
  • הברה ספרדית (מלרע)
  • שימוש במשקל היתדות ובמקצבים ובקישוטים ובדימויים ובחריזה חוזרת בהשפעת הספרות הערבית היפה
  • מנעד רחב של סוגות פיוטים
  • ביסוס פיוטים על שיבוץ פסוקים מהמקרא[ל"ה]
  • חיבור שירי חול, כגון שירי ידידות, שירי תהילה, שירי אהבה, שירי יין, חידות, שנינה, מהתלות, ועוד
  • חיבור שירים ארוכים המביעים השקפה פילוסופית

על דרכם של משוררי ספרד במלאכת השיר אפשר ללמוד מדברי רבי משה אבן עזרא:

צלול בים המחשבה ודלה פנינים יקרות. סור מדברים מסובכים, וברח ממאמרים ריקים. נוס מלזות שפתיים והתרחק מניבים מוזרים. מי שילך בדרך סלולה ימלט ממכשולים. וכבר נאמר: "הטוב שבשירים הוא מה שדעת בני עליה נוחה הימנו וההמון מבין אותו". דבריך יהיו פשוטים, שלא יצטרכו לפירוש, וכוונתם מובנה, שלא תהיה זקוקה להוראה. מנה את הדברים שבהם תדע את הדרך לבחון בעצמך את כל שערי השיר ולהבדיל בין שיר שיש בו פגימות לבין שיר הנקי מפגימות. בעל שכל ילמוד קודם שיעשה איזה דבר. פעם אחת נשאלה השאלה: "מיהו המשורר היותר גדול", והשיבו "המצטיין בדבריו הרכים והמעולה במקוריותו". ונאמר: "הטוב שבמאמרים הוא מה שהוא מועט המחזיק את המרובה, מורה ואינו נופל למשא על הקורא". ונאמר: "המעולה שבמאמרים הוא מה שיכנס לאוזן בלי רשות". ונאמר: "אין שום מאמר ראוי להיקרא בשם מליצה עד שמילותיו תרוצנה לאוזן השומע במהירות יתירה מאשר לרעיון מחברו".

רבי משה אבן עזרא, ספר שירת ישראל, תשובה על השאלה השמינית

במהלך תור הזהב השירה העברית הלכה והשתפרה מדור לדור. תור הזהב כולל עשרות רבות של משוררים, מהם נודעו לתהילה בעבור טיב שירתם והיקף יצירתם רבי שמואל הנגיד, רבי שלמה אבן גבירול, רבי יצחק אבן גיאת, רבי משה אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי. להלן דברי הערכה על שיריהם מלוקטים מדברי רבי משה אבן עזרא (בספר "שירת ישראל", תשובה על השאלה החמישית) ומדברי רבי יהודה אלחריזי (בספר תחכמוני, שער שלישי):

המשורר תכונות שיריו לפי רבי משה אבן עזרא, רבי יהודה אלחריזי
רבי שמואל הנגיד שיריו הם כמעיין הנובע, מיוסדים במילים נעימות, מרובים גוונים, חזקים בתוכנם, יפים בבנייתם, מקורים ברעיונותיהם, ובהירים במליצותיהם.
רבי שלמה אבן גבירול הוא היה אמן נפלא, ומליץ נשגב. הוא הגדיל לעשות ברוחו הפיוטי, וקלע אל המטרה היותר גבוהה, והשיג את המחשבה היותר עליונה. דרכו בשיר עדינה, ודומה הוא למשוררים האחרונים של המוסלמים. הוא נקרא פרש המליצה ואמן השיר. יש עדינות ורוך לדבריו, ונעימות לכוונותיהם. הוא שם בשיריו את הרעיונות המיוסדים על פי חוקי התורה והמתאימים אל הקבלה. הצעיר הזה כתב שירי תהילה וקינות, והשיג את תכלית השלמות ברעיונותיו. הוא חיבר גם שירי התפארות ואהבים נעימים ושירי מוסר שהצטיין בהם, גם כתב שירי התנצלות עדינים, ושירי מהתלות שנונים. אף על פי שהוא נמנה בין הפילוסופים בטבעו ובהשכלתו, בכל זאת שלטה נפשו הרגזנית על שכלו, לא יכול לכבוש את כעסו. נקל היה בעיניו להתקלס באנשים גדולים ולכתוב עליהם דברי לעג ובוז[ל"ו].
רבי יצחק אבן גיאת הוא היה מעיין השירה ומקור הצחות, מושל במכמני השפה העברית ומולך על הלשון הסורסית. הוא כתב מאמרי מליצה וחיבר שירים בהירים. בחיבה רבה הילל את חכמי זמנו וקונן את מנהיגי בני דורו. הוא הירבה לחבר יותר מאלה שקדמוהו דברי מוסר ותפילות, שירי תהילה וקינות, אבל לא כתב הרבה שירים שקולים מפני שידיעותיו בחכמת בני ערב היו מעטות. הוא השתמש במילים נעימות שכוונתן פשוטה.
רבי משה אבן עזרא וְרַ' מֹשֶה בֶּן עֶזְרָא מוֹשֶה הַפְּנִינִים. מִמְצוּלוֹת הָרַעְיוֹנִים. וְשִׁירוֹ אֲשֶׁר חִבֵּר לְלֵילוֹת הַתַּחֲנוּנִים. דּוֹבֵב שִׂפְתֵי יְשֵׁנִים. גַם הוּא עָשָׂה סֵדֶר לְיוֹם הַכִּפּוּרִים. מִלָּיו מִכְּלֵי פָּז יְקָרִים.
רבי יהודה הלוי וְשִׁירֵי הַלֵּוִי רַבִּי יְהוּדָה. לִוְיַת חֵן לְרֹאש הַתְּעוּדָה. וְעַל צַוָּארָה טוּר אֹדֶם פִּטְדָה. הוּא לְבֵית הַשִׁיר הָעַמּוּד הַיְמָנִי. יוֹשֵׁב בְּשֶׁבֶת תַּחְכְּמוֹנִי. הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי והוּא עוֹרֵר אֶת חֲנִיתוֹ עַל הַנְּפִילִים. וְעָזַב גִּבּוֹרֵי הַשִׁיר חֲלָלִים. וְכָל שִׁירָיו לֵב הַחֲכָמִים יְחִתּוּן. וְכִמְעַט לְפָנָיו סָף אָסָף וְאָזְלַת יַד יְדּותוּן. וַיְהִי שִׁיר בְּנֵי קֹרַח. לָטֹרַח. הוּא בָא בְאוֹצַר הַשִׁיר וְשָׁלַל בֵּית נְכֹתֹה. וְלָקַח כָּל כְּלֵי חֶמְדָּתוֹ. וְיָצָא וְסָגַר הַשַּׁעַר אַחֲרֵי צֵאתוֹ. וְכָֹל הַיוֹצְאֶים בְּעִקְבוֹתָיו. לִלְמוֹד מְלֶאכֶת שִׁירוֹתָיו. לֹא הִשִׁיגוֹ אֲבַק מַרְכְּבוֹתָיו. וְכָל הַמְשׁוֹרְרִים יִשְׂאוּ מִדַבְּרוֹתָיו. וְיִשְּׁקוּ מַרְגְּלוֹתָיו. כִּי בִמְלֶאכֶת הַפִּיוּט. לְשוֹנוֹ חֵץ בָּרוּר וְשָׁחוּט. וּבְשִׁירֵי תְהִילּוֹתָיו אֵין מִי יוֹעִידֶנּוּ. וּבְשִׁירֵי תְפִילוֹתָיו יִמְשֹׁךְ כָּל לֵב וְיִכְבְּשֶׁנוּ. וּבְשִׁירֵי חֵשֶׁק נִיבוֹ כְּשִׁכְבַת הַטַּל וְגֶחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ. וּבְקִינוֹתָיו יַזִּיל עֲנַן הַבְּכִי וְיִבְקָעֶנּוּ. וְאִם יְחַבֵּר אִגֶּרֶת אוֹ מְגִילָּה. תִּמְצָא כָּל מְלִיָצה יָפָה בָּה כְּלוּלָה. כְּאִלוּ מִכּוֹכְבֵי רוֹם גְּלוּלָה. אוֹ מֵרוּם הַקֹּדֶשׁ אֲצוּלָה. וּבְאֹהֶל הַשִּׁיר נִפְתְּחוּ לוֹ שַׁעֲרֵי גְבוֹהִים. כִּי שָׁם נִגְלוּ אֵלָיו הָאֱלֹהִים. וּבְרוּח פִּיו גַּלֵּי חָכְמוֹת יַשְׁבִּיחַ. וְכָאֲרִי יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ. וְכָל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יַצְלִיחַ.

לאחר תור הזהב השירה העברית הלכה וירדה במעלתה. וכעבור דורות ספורים כתב רבי יהודה אלחריזי על המשוררים בדור שלאחר רבי יהודה הלוי: "וְאַחֲרֵי הַדּוֹר הַהוּא נִסְתְּמוּ מְקוֹרֵי הַשִּׁירִים. בִּלְשׁוֹן הָעִבְרִים. וּמְלִיצַת הַשִּׁיר שֻׁלַּח בְּמִשְׁמַנֶּיהָ רָזוֹן. גַּם נְבִיאֶיהָ לֹא מָצְאוּ חָזוֹן. וְכָל הַבָּאִים אַחֲרֵי הַדּוֹר הַהוּא יָגְעוּ לַחֲקֹר מְקוֹר הַשִּׁירִים. וְחָצְבוּ בוֹרוֹת נִשְׁבָּרִים"[19].

ארכיטקטורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתור הזהב של יהדות ספרד, בין המאה העשירית למאה השתים עשרה, היה שינוי מהותי בארכיטקטורה היהודית ובארכיטקטורה המוסלמית. בתקופה שקדמה לעליית המוסלמים בספרד לא התאפשר ליהודים לעסוק באופן גלוי ביהדותם ולכן לא היו להם בתי כנסת. חרף זאת, ניתן להבחין כי בתחילת תקופת תור הזהב הבנייה של בתי הכנסת הושפעה מהאדריכלות של הכנסיות. מבחינה חיצונית בתי הכנסת היו בנויים לגובה באבן לבנה ומפוארים מאוד אך עם השנים הם הושפעו מהאדריכלות המוסלמית[20]. כלומר מבנה בעל עמודים עגולים עם קשתות מעוטרות ורחבה גדולה לתפילה[21], כמו למשל, בית הכנסת שלאחר מכן הפך לכנסייה, בשם סנטה מריה דה לה בלנקה בטולדו. ראוי לציין, כי הבנייה המוסלמית לא השתנתה ולא הושפעה כלל[22], כפי שניתן לראות בדוגמה של המסגד של קורדובה שהחל להיבנות ב-788 לספירה על ידי עבד אל רחמן הראשון והושלם כמה מאות שנים לאחר מכן. לאחר שיהודי ספרד החלו לעסוק בפומבי ביהדותם הם החלו להיות מושפעים מצורת הבנייה שהייתה נהוגה בסביבתם המוסלמית.

סופו של תור הזהב

[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיוט מאת רבי יהודה הלוי

החל מהמאה ה-9 ועד אמצע המאה ה-12 חכמים יהודים רבים פעלו בספרד, והיהודים זכו בדרך כלל לביטחון. מצד שני זו הייתה תקופה רוויית זעזועים, ולעיתים הביטחון שהיהודים זכו לו נקטע. מסיבה זו ישנה מחלוקת בין החוקרים לאיזה אירוע ניתן לייחס את סיום תור הזהב של יהדות ספרד. ההיסטוריונים המקדימים ביותר טוענים שתור הזהב הסתיים בשנת 1031 עם התפרקות ח'ליפות קורדובה לממלכות קטנות (טאיפות) ותחילתה של אי יציבות בספרד. היסטוריונים אחרים טוענים כי אפשר להתייחס לפוגרום גרנדה בשנת 1066 כסוף תור הזהב שכן זו הייתה הרדיפה האלימה המשמעותית הראשונה כנגד יהודים, שהטילה חורבן זמני על אחת הקהילות המשגשגות ביותר בספרד. קבוצה שלישית של היסטוריונים טוענת שסוף תור הזהב הגיע בעקבות כיבוש ספרד על ידי אל-מוראביטון בשנת 1090 – אף על פי שלא היו רדיפות רחבות היקף כנגד יהודים בתקופתם, מעמד היהודים היה נמוך יותר מבעבר. קבוצה רביעית ואחרונה של חוקרים מגדירה את סוף תור הזהב בשנת 1148, עם חורבן קהילות דרום ספרד עקב פלישת אל-מוואחידון ותחילתן של רדיפות קשות כנגד היהודים. היהודים, שהצליחו להימלט, ברחו לספרד הנוצרית, לפרובאנס, לאיטליה ולצפון אפריקה. על חורבן קהילות ספרד רבי אברהם אבן-עזרא חיבר את הקינה "אהה ירד עלי ספרד".

כתב חיים אריה זוטא: 'עוד במאה השלש-עשרה התחיל תור הכמישה המהיר של התרבות העברית הספרדית, לאחר תקופת פריחה מזהירה, שארכה יותר ממאתיים שנה. הנצרות, שחדרה לאט לאט לספרד, שהתחזקה והתאזרחה שם בימים ההם, – היא שֶׁקִפְּדָה את תרבות הערבים המפוארה, והיא גם אשר שמה קץ לתרבות היהודים, שהייתה קשורה אז בזו. הירידה הרוחנית של יהודי ספרד קדמה, איפוא, להתנוונותם החמרית והמדינית, להכנעתם, לשפלותם ולגרושם הכללי בסוף המאה הט"ו'[12].

במאה השתים-עשרה, בנוסף לרדיפות אל-מוואחידון המוסלמים, סבלו היהודים מתהליך הכיבוש מחדש (רקונקיסטה) של ספרד בידי הנוצרים. לתקופת מה הצליחו היהודים לשבת בשלווה יחסית תחת שלטון הנוצרים, אך במאה השלוש-עשרה התחילו לטפול על היהודים עלילות דם ונגזרו גזרות על הדת היהודית. עם סיום הרקונקיסטה בשנת 1492 הוצא צו מלכותי מידי פרננדו השני ואיזבלה, מלך ומלכת ספרד, כי כל יהודי בספרד חייב לעזוב את הממלכה או להתנצר, מאורע זה נקרא בשם גירוש ספרד[ל"ז].

היסטוריוגרפיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה וחמישים השנים האחרונות היסטוריונים אירופאים ואמריקאים החוקרים את ספרד של ימי הביניים, מתייחסים ליחסים בין מוסלמים, יהודים, ונוצרים באותה תקופה, באמצעות המונחים "סובלנות" ו"חוסר סובלנות"[23]. בד בבד היסטוריונים יהודים טבעו את המונח "תור הזהב" כמתאר את התקופה.

בספר היסטוריה אודות אל-אנדלוס, שחובר על ידי המזרחן ההולנדי ריינהרט דוזי, ויצא לאור בשנת 1861, מופיע המונח "סובלנות" כדי לתאר את יחסם של השליטים המוסלמים, המוצגים כעריצים נאורים, כלפי נוצרים ויהודים. ההקשר בין "סובלנות" לבין אל-אנדלוס הופיע כבר קודם לכן אצל פילוסופים צרפתים במאה ה-18 כדי להשמיץ את המונרכיה הקתולית הספרדית.

באותה עת, יצא לאור ספרו של ההיסטוריון צבי גרץ "תולדות היהודים", בו הוצגה החברה האנדלוסית כדוגמה להשתלבותם של היהודים, שהצליחו לשמור על תרבותם ודתם תוך אימוץ יסודות מסוימים של החברה המארחת. גרץ כתב: "בימים ההם, הח'ליפים של ספרד אכן היו חופשיים מדעות קדומות, והגנו על כל בני האדם הכישרונות מבלי לשאול על דתם... בעקבות המופת של המוסלמים, התלהבו היהודים משירה וממדעים. גם עבורם ספרד הפכה לגן עדן שבו פרחה שירה יפה ושמחה, ארץ הלימוד והמחקר".

כך נטבע במאה ה-19 המונח "תור הזהב" על ידי היסטוריונים יהודים אנשי "חכמת ישראל" בגרמניה, כחלק מהניסיון לאמץ את יהדות ספרד שלפני הגירוש כדוגמה ומופת להשתלבות בסביבה. האינטלקטואלים היהודים–גרמנים מימי תנועת ההשכלה, חוכמת ישראל והמאבק לאמנציפציה הנגידו בין הספרדים, שיצרו בלשון ארצם והיו מעורים בתרבותה ולכן נועדו לשמש מודל ליהודי גרמניה, לבין המסורת האשכנזית המסתגרת שבימיהם זיהו אותה עם יהודי פולין האדוקים והנחשלים. יחס זה היה בגדר התנערות מהגישה השלילית המקובלת של יהודי אשכנז[דרוש מקור] כלפי ספרד שטרם הגירוש, שצמחה בהשפעת החסיד יעבץ וכותבים אחרים ותפשה אותה כתקופה של שקיעה והתפוררות האמונה בשל עיסוק מוגזם בפילוסופיה וחוכמות חיצוניות. במסגרת יצירת ההיסטוריוגרפיה שלהם, האדירו יצחק מרדכי יוסט וכותבים אחרים דמויות שנויות-במחלוקת שכמעט נעלמו מהמורשת היהודית והשתדלו להעלים אספקטים שהתנגדו להם, כמו העיסוק במיסטיקה בקרב יהודי איבריה[24].

ההיסטוריון יצחק בער, סבר שיהדות מיסטית במהותה, ולפיכך הסיק שהתאווה הפוליטית, החשקנות הארוטית והתשוקה להכרה שכלתנית באל-אנדלוס חדרו אל שכונת היהודים וגרמו התפוררות וכפירה. לדבריו, תרבות ישראל בספרד רחוקה הייתה מהלך רוחם של חכמי המשנה ושונה ממהלך חייהם של חסידי אשכנז; ותיאר את גדולת היהודים בתור הזהב כגדולתם של גולים ועבדים[25].

קרב סן אסטבן דה גורמז בין אמירות קורדובה לממלכת לאון (917), מקרבות הרקונקיסטה שנמשכו במשך כשבע-מאות שנה (ציור מהמאה ה-13).

בשנת 1948 פרסם ההיסטוריון הספרדי אמריקו קסטרו את ספרו "תולדות ספרד: נוצרים, מורים, ויהודים", בו טען שהמוסלמים הביאו לספרד "אופק של סובלנות", כך שסובלנות הייתה למרכז ההתנסות הדתית הסופית, על יסוד אהבת האלוהים והתלהבות נפש; סובלנות שיצרה את ההוויה הספרדית (בת שלוש התרבויות). בשנת 2002 המלומדת הקובנית-אמריקאית מריה רוזה מנוקל, על סמך יצירות ספרות מימי הביניים, חיברה את הספר "קישוט העולם: איך מוסלמים, נוצרים, ויהודים, יצרו תרבות של סובלנות בימי הביניים", ובעקבות ספרה פורסמו ספרים דומים על ידי סופרים אחרים. מנגד, ההיסטוריון המזרחן הספרדי סראפין פנג'ול הוציא לאור בשנת 2004 את הספר "הכימרה של אל-אנדלוס", שם טען שהחזון של ספרד סובלנית הוא הזיה מ'הרומנטיקה הצרפתית של המאה התשע עשרה', יורשת הנאורות.

כיום השאלה האם הייתה סובלנות באל-אנדלוס נחשבת לאנכרוניזם, כי אל-אנדלוס הייתה חברה של ימי-הביניים, וסובלנות הוא מושג מודרני. עמנואל טיקסייה דו מסניל ציין: "אם תחפשו בימי הביניים שמץ של סובלנות, כפי שהיא נתפסה מאז המאה השמונה-עשרה, לא תמצאו אותה. אין זה אומר, עם זאת, שלא התקיים דו-קיום, לרוב בדרכי שלום". ההיסטוריון ז'וזף פרז כתב בספרו על היהודים בספרד (2005): "דו הקיום הדתי באל-אנדלוס עבר הרבה אידיאליזציה ועיוות. המציאות רחוקה מאותו חזון אידילי. כיום, הרוב המכריע של ההיסטוריונים ספקנים מאוד לגבי מיתוסים אלה. אל-אנדלוס הייתה ארץ מוסלמית והמוסלמים היו בעיותיה, גישותיה ואורחות חייה. התיעוד חושף את המוזערבים והיהודים כנתינים סוג ב', כמו כן מדגיש את הרדיפות המזדמנות נגד קבוצות מחוץ לאסלאם. המוסלמים מעולם לא ניסו להבין את היהדות או את הנצרות, אפילו לא בחוגים הנאורים של אבן רושד". הוא הוסיף וציין, שבימי הביניים, נוצרים, מורים ויהודים היו משוכנעים כשדתם היא הדת האמיתית היחידה, עד כדי הדרת האחרים, שנחשבו לפיכך שקריים; ואם אנשי דתות מונותואיסטיות אחרות לא נרדפו או גורשו, הרי זה משום שחשבו שנוכחותם עשויה להועיל[1].

ההיסטוריון הספרדי חוזה אמדור דה לוס ריוס כתב, שהאהבה המתמדת של יהודים את היגיעה והתלהבותם ממדע, היקנו להם במשך תקופה ארוכה סובלנות, ואולי אף כבוד, משליטיהם הערבים; אולם לאחר הכיבוש הנוצרי הם נרדפו בעידן של שנאה וחוסר סובלנות[26]. ומרק ר. כהן סיכם: "האוטופיה הבין-דתית היא במידה מסוימת מיתוס, המתעלם מהנחיתות המשפטית של יהודים (תחת השלטון המוסלמי) ומהתפרצויות של אלימות תקופתית. למרות זאת, בהשוואה להיסטוריה הקודרת יותר של היהודים בעולם האשכנזי של ימי הביניים ובספרד בימי הביניים המאוחרים, וברדיפות החמורות יותר והנפוצות יותר שם, הרי שברעיון של "תור הזהב" יש גרעין גדול של אמת"[27].

מורשת תור הזהב

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכל מקום, בין אם הייתה סובלנות או לא הייתה, בין אם המושג "תור זהב" קולע או שגוי, אין עוררין על כך שזו הייתה תקופת מיוחדת בתולדות ישראל. הראייה, ההבדל בין יצירת תור הזהב לבין יצירת הדורות הבאים של יהדות ספרד. והראייה היותר מובהקת - היצירה עצמה, מקוריותה, השפעתה ומורשתה לדורי דורות.

תלמוד תורה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

ספרים למדניים חשובים, כגון ספרי רבי שמואל הנגיד[ל"ח], ספר הנר לרבי יצחק אבן גיאת, פירושי רבי יוסף אבן מיגאש למשנה ולגמרא, וספר "קופת הרוכלים" מאת רבי יצחק אלבאליה, לא נשתיירו. אולם גולת הכותרת של למדנות התורה של תור הזהב, "משנה תורה" מאת הרמב"ם ופירושו למשנה, התקדשו והיו לאבני בניין של לימוד התורה. במהלך הדורות חוברו פירושים רבים ל"משנה תורה", מהם התפרסמו בדורות האחרונים פירושיהם הלמדניים של רבי חיים מבריסק (חידושי רבנו חיים הלוי), של רבי מאיר שמחה הכהן (אור שמח), של רבי איסר זלמן מלצר (אבן האזל), ושל הרוגוצ'ובר (צפנת פענח).

פרשנות המקרא

[עריכת קוד מקור | עריכה]

פירושי המקרא של חכמי ספרד הראשונים אבדו או די נשתכחו. לעומת זאת, פירושו של רבי אברהם אבן עזרא על התורה התקבל כאחד מהפירושים היסודיים על התורה, וחוברו עליו במהלך הדורות ביאורים רבים. פירושיו למקרא צורפו ומצורפים למהדורות של מקראות גדולות. בפירושיו מצוטטים פירושים של חכמי ספרד הראשונים. כן נשתקעו פירושים של חכמי ספרד בספר השורשים של רד"ק. אפשר לעיין בפירושים למקרא של רבי משה הכהן אבן ג'יקטילה, רבי יהודה אבן בלעם, ראב"ע, ורבי יוסף קמחי, באתר ספריית על התורה. וכמובן רד"ק, פרשן המקרא הנודע, תלמידם של רבי יוסף קמחי ורבי משה קמחי, אף על פי שנולד בפרובאנס, הוא תוצר של תור הזהב, ממש כמו הרמב"ם[28].

לשון ושירה

[עריכת קוד מקור | עריכה]
מודעה להרצאה של ביאליק על שירת רבי שמואל הנגיד

עם תחיית הלשון העברית מתקופת ההשכלה ואילך, התעורר עניין עצום בספרי הדקדוק של חכמי ספרד, ורבים מהם הוצאו לאור מחדש, ומשמשים חומר למחקר עבור מדקדקי הלשון העברית החדשים. תפארת מורשת מדקדקי ספרד, שחוקי הדקדוק הנלמדים בבתי ספר ומשמשים את דוברי הלשון העברית בימינו, הם הם, פחות או יותר, החוקים שגזרו מתוך אהבתם לצחות הלשון ומסקנות מחקריהם.

בד בבד שירת ספרד שימשה בדורות האחרונים מקור השראה למשוררים עבריים, כגון מיכ"ל, חיים נחמן ביאליק, זלמן שניאור, אריה לודוויג שטראוס ויהודה עמיחי; ומזה דורות שירי תור הזהב של יהדות ספרד נלמדים בבתי ספר בישראל. מפרשים וחוקרים עמלו על הוצאות לאור וביאורים של שיריהם, ביניהם שד"ל, שניאור זק"ש, אברהם אליהו הרכבי, שאול עבדאללה יוסף, חיים ברודי, דוד ילין, חיים נחמן ביאליק ויהושע חנא רבניצקי, ישראל דוידזון, שמעון ברנשטיין, חיים שירמן, נחמיה אלוני, דב ירדן, ישראל לוין, עזרא פליישר, שרה כ"ץ, ורבים אחרים.

כתב חיים נחמן ביאליק[ל"ט]: "אחרי כתבי-הקדש ואגדת התלמודים והמדרשים, אין ספק, כי אין לך מקצוע גדול ביצירת הדורות כולם מן השירה הספרדית, זו שעמלו בשכלולה ידי יוצריה הגדולים, אדירי רוח ואנשי מעלה כולם, דור אחר דור, עד היותה כארמון פלאים שגיא ונהדר, עומד בתפארתו לנס ולמופת לדור אחרון"[29].

מחשבת ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]

בדורות האחרונים ספרי המוסר/אמונה הנלמדים ביותר הם "ספר הכוזרי" מאת רבי יהודה הלוי וספר "חובת הלבבות" מאת רבנו בחיי אבן פקודה, ולצדם ספר "מסילת ישרים" מאת הרמח"ל שמחשבתו שואבת ממחשבת הרמב"ם[מ]. הראי"ה קוק כתב על הרמב"ם: "כמו שהיה גאון התורה והחכמה כן היה גאון התמימות והאמונה ודבריו כולם וגם דברי הספר הגדול מורה נבוכים יישארו לאור עולם בחכמת ישראל ותורתו כשמש צדקה ומרפא בכנפיה!"[מ"א].

כתב חיים אריה זוטא: "עושר רב, לדורות ולדורי-דורות, הנחילתנו התקופה ההיא; ולמראה העושר הזה יש אשר נאמין, כי כתולדות אישיות גדולה ככה גם תולדות תקופה גדולה עשירות הן בגוזמאות ואגדות. לתקופה גדולה מיחסים רק טובות והרעות תשכחנה. התקופה הספרדית גם היא מלאה ביותר אגדות וגוזמאות כאלה. אבל היא הנותנת, שזו הייתה תקופה נכבדה מאד בחיי עמנו, עשירה בכמות “גיבוריה – גאוניה” ונשגבה באיכותה הרוחנית, – כי כל תקופה שערכה חשוב לעם מתקשטת היא באגדות ובקסמי פלאותיה, שמהם אנו לְמֵדים איך הבינו את התקופה ההיא בדורות שלאחריה"[12].

לקריאה נוספת

[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריה כללית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחשבת ישראל

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  • שמעון ברנפלד, דעת אלהים: תולדות הפילוסופיא הדתית בישראל, חלק ראשון, ע' 331-113, וורשה: אחיאסף תרנ"ז.
  • ישראל אפרת, הפילוסופיה היהודית בימי הבינים: שיטות וסוגיות, תל אביב: דביר, תשכ"ה.
  • שמחה בונם אורבאך, עמודי המחשבה הישראלית: חמש דמויות בפילוסופיה, אנתולוגיה להגות ישראל, כרכים א' ב', ירושלים: ההסתדרות הציונית העולמית – המחלקה לחנוך ותרבות תורניים בגולה, תשט"ו.
  • דוד בן שלמה נימרק, תולדות הפילוסופיה בישראל, כרך שני: חומר וצורה, ע' 418-206, פילדלפיה תרפ"ט.
  • משה וינטורה, מבוא למחשבת ישראל, תל אביב: מחברות לספרות, 1959.
  • אליעזר שביד, תולדות הפילוסופיה היהודית מרס"ג עד רמב"ם, אקדמון, 1967.
  • קולט סיראט, הגות-פילוסופית בימי-הביניים, ירושלים: כתר 1975.
  • רפאל ישפה, פילוסופיה יהודית בימי הביניים: מרב סעדיה גאון עד הרמב"ם, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב, 2006.

רפואה ומדע

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ מרדכי מרגליות, מבוא ל"ספר הלכות הנגיד", ירושלים תשכ"ב, עמ' 6–8. הוא מסביר כי אף שכבר נמצאו אז בספרד רבנים חשובים, הרי שאלו הסתמכו על גאוני בבל ותשובותיהם והיו תלויים בהם, ואילו רבי משה - כדרך חכמי איטליה, שקשריהם עם הישיבות הבבליות לא היו חזקים ולכן היו מכריעים את ההלכה על דעת עצמם - היה מורה הלכה למעשה בכוחות עצמו, וכך לא היו עוד בני ספרד תלויים במרכזי התורה שבבבל והחלו להפוך למרכז תורה עצמאי.
  2. ^ כגון רבי משה הכהן אבן ג'יקטילה, מפרש המקרא, פייטן ומדקדק.
  3. ^ חומה
  4. ^ מצרים
  5. ^ חסד
  6. ^ לשון שמחה
  7. ^ מגד הארץ
  8. ^ יושב
  9. ^ בדולח בלשון ערבית
  10. ^ כלי דייג
  11. ^ כלי נגינה
  12. ^ יצור, בריה
  13. ^ לשון לחץ וקיצור
  14. ^ יצר מחשבות, מחשבה
  15. ^ לשון מליצה ולשון לימודים
  16. ^ יתלוצץ וינצח לצים
  17. ^ רבי יצחק אבן מר שאול היה רבו בשירה של המדקדק רבי יונה אבן ג'נאח.
  18. ^ רבי יצחק אבן ג'יקטילה היה רבו בלשון ובמקרא של רבי יונה אבן ג'נאח.
  19. ^ חכם ונבון
  20. ^ בנו של רבי חסדאי אבן שפרוט
  21. ^ מחבר השיר "הדונש קם"
  22. ^ יוסף, סבו של רבי יוסף אבן מיגאש, היה מנכבדי הטאיפה של גרנדה, ושימש שר אצל עבאד הראשון, האמיר של סביליה.
  23. ^ רש"י
  24. ^ רבי יוסף קרא או או רבי יוסף בכור שור.
  25. ^ שחוברו גם בלשון ערבית
  26. ^ שאינו "מבוא התלמוד" המיוחס בטעות אליו
  27. ^ הרמב"ם קרא לספרו "משנה תורה", לפי שאדם קורא תורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה, ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם.
  28. ^ מתרגמים למשפחת אבן תיבון תרגמו את מיטב ספריהם לעברית, וחלקם תורגמו לעברית בדורות האחרונים.
  29. ^ תורגמו לעברית הן על ידי רבי משה הכהן אבן ג'יקטילה והן על ידי רבי אברהם אבן עזרא
  30. ^ פירוש דקדוקי לספרי הנביאים
  31. ^ פירוש לספרי רבי יהודה חיוג'
  32. ^ שלא נשתמרו
  33. ^ פרפרזה על המאמר ממסכת אבות "אם אין קמח אין תורה"
  34. ^ והראב"ד כתב בספר הקבלה: "בימי חסדאי הנשיא התחילו לצפצף, ובימי שמואל הנגיד נתנו קול".
  35. ^ כתב דוד ילין: 'הייתה גדולה ההשפעה התנכית, ובייחוד בשירי הקודש שלהם: צירופי מלים, קטעי פסוקים בייחוד בסוף כל מחרוזת של טורים אחדים, אלה הם ה“שיבּוצים”; בייחוד ממלאים קטעי הפסוקים את הפרוזה החרוזה, ואין שיר שלא תהיינה בו השפעות תנכיות שונות'.
  36. ^ וכתב רבי משה אבן עזרא: "הפילוסופיה האמיתית היא להכניע את החלק הנמוך מפני העליון, כלומר השכל צריך למשול על הנטיות הטבעיות. אולם השלמות היא לאלוקים לבדו, יתעלה ויתקדש. המבקרים בחנו את דבריו (של רבי שלמה אבן גבירול) ומצאו בהם שגיאות. אולם המבין ימצא לו התנצלות בצעירותו ובעיוורון נערותו".
  37. ^ לדעת יוסף פאור, גדולתה של יהדות אנדלוסיה (בתור הזהב) קשורה בערכי כבוד ומוסר וברציונליות; ובדורות הבאים השפעות מצפון צרפת ומאשכנז הביאו להתמוטטות אושיות המוסר של החצרנים והקהילות בספרד, לעליית הפלפול, להלוואה בריבית כמשלוח יד בצפון ספרד, לשנאת ישראל, ולהמרת דת. למרות דבריו, ראוי לציין, שיהדות ספרד המשיכה להעמיד גדולי תורה, כגון הרמב"ן והרשב"א, ושרבי יוסף קארו החשיב את חכמי הדור האחרון של ספרד.
  38. ^ שרידי ספרו הלכתא גבראתא ושאר ספריו ההלכתיים יצאו לאור על ידי מרדכי מרגליות.
  39. ^ ביאליק ורבניצקי חיברו והוציאו לאור מהדורות מפורשות של שירי רבי שלמה אבן גבירול ושל שירי רבי משה אבן עזרא
  40. ^ עיין למשל ספר "דעת תבונות" מאת הרמח"ל.
  41. ^ וכתב: "כיצד יכול המוח הרגיל לחשוב, שאותו הגאון התלמודי, אשר יצר את פירוש המשנה הנפלא, את ספר המצוות ואת היד החזקה, עם כל מלוא מרחבו ורוב פרטיו ודקדוקיו, הוא הוא אותו הפילוסוף הנשגב, המתרומם לאותה ההכללה וההפשטה העליונה המתגלה לנו במורה הנבוכים, והוא הוא אותו גדול הרפואה, שרישומו היה כל כך ניכר בזמנו בין אבירי הרופאים, ושאותות גדולתו ושקידתו גם במקצוע זה נשארו לדורות? כי תמונה כזאת, המופיעה לפנינו לא בפרקים שונים, מורכבים ומחוברים, אלא בשלמות אחדותית, היכן נפגשנה גם בין רום השדרות של גדולי הדורות?"

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ 1 2 Joseph Pérez, Los judíos en España, Madrid: Marcial Pons, 2005
  2. ^ 1 2 ש. דובנוב, קורות העברים, חלק שלישי, ורשה: אביב, תר"ע
  3. ^ 1 2 3 רבי משה אבן עזרא, "שירת ישראל'
  4. ^ ראב"ד הראשון, ספר הקבלה
  5. ^ אריה מור, שלמה אבן גבירול האיש ושירתו, תל-אביב: יהושע צ'צ'יק, 1950, עמ' 15
  6. ^ מרדכי מרגליות, ספר הלכות הנגיד, ירושלים: בהוצאת קרן יהודה ליב ומיני אפשטיין שעל יד האקדמיה למדעי היהדות בארצות הברית, תשכ"ב, עמ' 6-4
  7. ^ ספר יוחסין, מאמר רביעי
  8. ^ עזרא פליישר, למהותה של שירת החול העברית בספרד, פעמים 59, אביב תשנ"ד, עמ' 13-4
  9. ^ קלמן שולמאן, תולדות חכמי ישראל, חלק ראשון, וילנה: האלמנה והאחים ראם, תרל"ט, עמ' 2
  10. ^ חיים נחמן ביאליק, "תחיית הספרדים"
  11. ^ בנימין זאב בנדיקט, שרידים מפירושים וספרי תשלום על הלכות הרי"ף, תרביץ כא, חוברת ג-ד, ניסן-תמוז תש"י, עמ' 184-165
  12. ^ 1 2 3 4 חיים אריה זוטא, תרבות ישראל בימי הביניים, ירושלים: ראובן מס, תר"ץ
  13. ^ יהודה ליב הכהן פישמן, רבנו משה בן מימון, חלק שני, ירושלים: המרכז העולמי של המזרחי, תרצ"ה, עמ' פד
  14. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נ"א, עמוד א'.
  15. ^ יוסף קמחי, ספר הגלוי, ברלין: הינרי יוחנן מתיאוס, תרמ"ז, עמ' 3
  16. ^ יוסף קמחי, ספר זיכרון
  17. ^ רבי אברהם אבן עזרא, ספר יסוד מורא
  18. ^ דוד ילין, ראשית השירה הספרדית
  19. ^ רבי יהודה אלחריזי, ספר תחכמוני, שער שמונה עשר
  20. ^ Ben-Dov, M., The Golden Age: Synagogues of Spain in History and Architecture., . Urim Pubns, 2009
  21. ^ Davies, R. T, The golden age of Spain, London : Macmillan, 1954
  22. ^ Bevan, B., History of Spanish architecture, Batsford, 1938
  23. ^ Alex Novikoff, Between Tolerance and Intolerance in Medieval Spain: An Historiographic Enigma, Medieval Encounters 11, 2005, עמ' 7-36
  24. ^ להרחבה: Carsten Schapkow, Role Model and Countermodel: The Golden Age of Iberian Jewry and German Jewish Culture during the Era of Emancipation, Lexington Books, 2015.
  25. ^ פנחס רוזנבליט, "גישתו של יצחק בער לחברה ולהיסטוריה".
  26. ^ José Amador de los Rios, Historia social, política y religiosa de los Judíos de España y Portugal, Madrid: Imprenta de T. Fortanet, 1875-6
  27. ^ מרק ר' כהן, בצל הסהר והצלב : היהודים בימי הביניים, חיפה: הוצאת אוניברסיטת חיפה, תשס"א
  28. ^ ש. ז. כהנא, רבנו משה בן מימון, וורשה: הסתדרות "יבנה" בפולוניה, תרצ"ה, עמ' 6
  29. ^ חיים נחמן ביאליק, "לכנוסה של שירת ספרד"