ג'יטה מונטה

שחקנית תיאטרון וקולנוע ישראלית

ג'יטָה מוּנטֶה (נולדה ב-11 ביוני 1946) היא שחקנית ובמאית תיאטרון ישראלית.

ג'יטה מונטה
ג'יטה מונטה
ג'יטה מונטה
לידה 11 ביוני 1946 (בת 78)
בוקרשט, רומניה רומניהרומניה
שם לידה Geta Clara Moise
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום לימודים האוניברסיטה הלאומית לתיאטרון ולקולנוע "יון לוקה קאראג'אלה" עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג
פרסים והוקרה פרס התיאטרון הישראלי עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

ג'יטה מונטה נולדה בשם קלרה ג'ֶטה מויסה (משה) בבוקרשט בירת רומניה, בת למשפחה יהודית חילונית. אביה, ברל מויסה (משה), היה רואה חשבון, ואמה, מרגרטה מויסה (משה), אורגת בדים בבית חרושת. יש לה אח צעיר ממנה, שמעון. סבה שטפן התגורר בכפר והיא נהגה לבקר אותו בחופשות. למדה בבית-ספר יוליה חשדאו ביסודי ובתיכון. למדה משחק במכון (אקדמיה) לאמנות המשחק והתיאטרון יון לוקה קאראג'אלה (Ion Luca Caragiale), אחרי-כן התקבלה לתיאטרון הלאומי של קלוז'-נאפוקה, בטרנסילבניה, שם הכירה את השחקן אלכס מונטה, לימים בעלה. נבחרה מבין השחקנים לבצע התמחות בתיאטראות הפרובינציאליים, למשך שנתיים.

באוקטובר 1970, בהיותה בת 24, עלתה לישראל עם אלכס, ונשפטה בהיעדרה ברומניה ל-15 שנות מאסר בעוון עריקה ובגידה. הוריה עלו 14 שנים אחריה והתיישבו בנוף הגליל (נצרת עילית דאז).

בשנת 2004 שבה מונטה לרומניה במסגרת סבב הופעות של תיאטרון הקאמרי עם ההצגה "אשכבה" (ההצגה האחרונה של חנוך לוין שהוצגה טרם מותו), כשההופעה הראשונה בסדרה הייתה בתיאטרון הלאומי של רומניה בפני אלף איש ונכח בה יון איליאסקו נשיא רומניה.

קריירת משחק

עריכה

מונטה החלה את קריירת המשחק בקומדיה "הגברת הזו ממקסים" של המחזאי הצרפתי ז'ורז' פדו. ההצגה האחרונה בה שיחקה ברומניה ואיתה יצאה לפסטיבל באיטליה, הייתה "חלום ליל קיץ" מאת ויליאם שייקספיר, בה שיחקה את התפקיד של השדון פַּאק.

לאחר עלייתה לישראל נשלחה ג'יטה מונטה לאולפן באשדוד. מנהל האולפן עזר לה להתקבל לאודישן בתיאטרון העברי ויחד איתו למדה מונולוג בעברית מתוך "חלום ליל קיץ" בתרגומו של ט. כרמי. היא עשתה אודישנים לתיאטראות שונים והיחידי שהתעניין בה היה עודד קוטלר, שהיה מנהל תיאטרון חיפה. במסגרת התיאטרון השתתפה בסדנאות משחק בהנחיית נולה צ'לטון, לצד עזרא כפרי, מוני מושונוב, עמי טראוב, סנדרה שדה, שלמה בר אבא, גדליה בסר ועידית צור.

מונטה שיחקה בתיאטרון חיפה בשנים 1971–1978, בו הופיעה בפעם הראשונה כסטטיסטית ב"אופרה בגרוש" מאת ברטולט ברכט, בבימויו של עודד קוטלר. בכל ההצגות הבאות, בהם רומיאו ויוליה[1], שיחקה בתפקידים ראשיים. ביוזמת מנכ"ל התיאטרון הקאמרי דאז, אורי עופר עברה מונטה לקאמרי, בו שיחקה בקביעות. מדי פעם שיחקה גם בתיאטראות הבימה, חיפה והחאן. בהמשך, הכירה את חנוך לוין ומאז שיתפה עמו פעולה פעמים רבות, בינן במחזה "כריתת ראש" (1996 – בתיאטרון הבימה), בו גילמה את התפקיד הראשי, מלך קשיש הנוטה למות.

בשנים 1978–1979 העלתה באופן עצמאי, יחד עם יוסי בנאי שגם ביים, את המחזה "יומן פגישות" של ז'אן-קלוד קרייר, בתרגום של ישראל אובל ובעיבוד של נסים אלוני[2]. ההצגה עלתה מעל ל-100 פעמים, והיא שיחקה בה במקביל לתפקידים בהצגות אחרות[3].

בשנת 2004 בתיאטרון חיפה, שיחקה בקומדיה השחורה "האישה שבישלה את בעלה" מאת המחזאית הבריטית דבי איסיט, בעיבוד עברי ובבימויו של אלדד זיו, לצד בן זוגה דאז דב גליקמן[4]. בקולנוע השתתפה מונטה בסרטו של ג'אד נאמן משנת 1977, "מסע אלונקות". שיחקה בקומדיה "אהבה וכדורגל" (סרט סטודנטים, עבודת גמר) בבימויו של סרג' אנקרי משנת 1979 לצידם של גליקמן, אבי הרצוולף ודליה מאירוביץ' שהוקרן בסינמטק בפריז. הצטלמה לסרט הקולנוע "חיותה וברל" בבימויו של עמיר מנור, שיצא לבתי הקולנוע בישראל בספטמבר 2012.

ב-2015 שיחקה בסרט אינרציה בבימויו של עידן חגואל.

בשנת 2018 שיחקה מונטה בסדרה הפסיכולוגית (סדרת טלוויזיה) ששודרה בתאגיד השידור כאן 11.

בימוי והוראה

עריכה

ג'יטה מונטה התחילה לביים ב-2009 בתיאטרון החאן, ביוזמת מנהל התיאטרון מיכאל גורביץ'. עבודת הבימוי הראשונה שלה הייתה מקבץ של שלושה מחזות פוליטיים של הרולד פינטר ("אחת לדרך", "הסדר העולמי החדש" ו-"סיבה למסיבה"). המקבץ נערך והוענק לו השם "סדר עולמי חדש", על-פי משפטו של ג'ורג' בוש שהבטיח לכונן סדר עולמי חדש. המחזה מספר על חבורת אנשים השייכים למועדון של נהנתנים בעת שבחוץ מתחוללת מלחמה; בחדר אחר, מענים שבוי שבנו נרצח ואשתו נאנסה[5].

ב-21 במאי 2011 עלתה בחאן ההצגה "מולי סוויני" שביימה מונטה, המבוססת על המחזה של האירי בריאן פריל בתרגומה של מרים יחיל-וקס. המחזה מבוסס על מאמרו של אוליבר סאקס "לראות ולא לראות"[6]. ב-31 במרץ 2012 העלה תיאטרון החאן את "משחק של אהבה ומזל" מאת פייר דה מאריבו בבימויה של מונטה[7]. במאי 2013 ביימה את ההצגה "2 קצרים וחתול" מאת אנטון צ'כוב. ביוני 2019 ביימה את ההצגה "האיש שחשב שאשתו היא כובע" מאת פיטר ברוק ומארי-הלן אסטיין, לפי ספרו של אוליבר סאקס[8].

בשנת 2012 הצטרפה ג'יטה מונטה לסגל המורים של האקדמיה לאמנויות המופע בתל אביב, שם היא מלמדת משחק.

חיים אישיים

עריכה

ג'יטה נישאה ב-1970 לאלכס מונטה, שחקן בתיאטרון חיפה, הם התגרשו כעבור מספר שנים.

החל משנת 1976, הייתה בת זוגו של השחקן דב גליקמן למשך למעלה משלושה עשורים. השניים הכירו במהלך החזרות להצגה "קריזה". הזוג נפרד בשנת 2009.

מונטה בחרה שלא להביא ילדים לעולם.

פרסים

עריכה
  • 1978 - פרס "ורד הכסף" של מעריב לשחקנית התיאטרון המצטיינת של השנה.
  • 1996 - פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית השנה על תפקידה ב"אנה גלקתיה" בתיאטרון החאן.
  • 1997 - פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית השנה על תפקידה בהצגה "הזונה מאוהיו" בתיאטרון הקאמרי.
  • 1997 - פרס ע"ש אברהם בן-יוסף לשחקנית המצטיינת מטעם עיריית תל אביב-יפו. על תפקידה בהצגה "הזונה מאוהיו".
  • 1998 - פרס ע"ש אברהם בן-יוסף לשחקנית המצטיינת מטעם עיריית תל אביב-יפו. על תפקידה בהצגה "עולמה של איימי".
  • 2000 - פרס המשחק של קרן התרבות אמריקה-ישראל ע"ש הדסה קלצ'קין.
  • 2002 - פרס ע"ש אברהם בן-יוסף לשחקנית המצטיינת מטעם עיריית תל אביב-יפו על תפקידה בהצגה "אקורדיונים".
  • 2007 - פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית המשנה של השנה על תפקידה בהצגה "הרטיטי את לבי" בתיאטרון הקאמרי[9].

הצגות

עריכה

תיאטרון החאן

עריכה
הצגה מחזאי תפקיד במאי הצגת בכורה
אנה גלקתיה הווארד בארקר אנה אופירה הניג 1996
הצוענים של יפו[10] נסים אלוני מאדאם זארא יוסי פולק 4 בינואר 2014

התיאטרון הקאמרי

עריכה
הצגה מחזאי תפקיד במאי הצגת בכורה
צייד יצא לצוד בצד ז'ורז' פדו לאונטין נסים אלוני 1978
הדוד וניה אנטון צ'כוב סוניה לאופולד לינדטברג 1978
פרק ב' ניל סיימון ג'ני היי קיילוס 1979
בגידה הרולד פינטר אשה ביל אלכסנדר 1980
הסוחר מוונציה ויליאם שייקספיר פורציה ברי קייל 1980
ינטל יצחק בשביס-זינגר ינטל חנן שניר 1980
אנה כריסטי יוג'ין או'ניל אנה ביל אלכסנדר 1981
גדול וקטן[11] בותו שטראוס לוטה אילן רונן 1982
היער אלכסנדר ניקולאייביץ' אוסטרובסקי אקסיניה דנילובנה (אקסיושה) יונתן מרזר 12 ביוני 1982
מעגל הגיר הקווקזי[12] ברטולט ברכט גרושה יוהאן טאוב 1983
רולטה צרפתית[13] ז'ורז' פדו פרנסיס אילן רונן 1984
הסערה[14] ויליאם שייקספיר אריאל יוהאן טאוב 1984
הנשים האבודות מטרויה[15] חנוך לוין אנדרומכה חנוך לוין 1984
כולם רוצים לחיות חנוך לוין פוזנבוכה חנוך לוין 1985
נכנע ומנוצח[16] חנוך לוין בברה חנוך לוין 1985
יאקיש ופופצ'ה[17] חנוך לוין פופצ'ה חנוך לוין 1986
מקבת' ויליאם שייקספיר ליידי מקבת מיכאל גורביץ' 1989
יחסים מסוכנים דה לאקלו וכריסטופר המפטון המרקיזה דה מרטיי סיימון סטוקס 1989
השחף אנטון צ'כוב ארקדינה בוריס מורוזוב 1991
הזונה מאוהיו חנוך לוין הזונה ברונצקי חנוך לוין 1997
עולמה של איימי דייוויד הר אזמי עידו ריקלין 1998
שידוכים גוגול מאדאם פיוקלה, שדכנית מיכאל גורביץ' 1998
רוז מרטין שרמן רוז דנה פיינרו 2000
אקורדיונים שמואל הספרי מירה שמואל הספרי 2002
אמא קוראז' ברטולט ברכט קוראז' עמרי ניצן 2002
ביבר הזכוכית טנסי ויליאמס אמנדה מיכה לבינסון 2005
הרטיטי את לבי חנוך לוין ככה-ככה אודי בן-משה 2007

תיאטרון הבימה

עריכה
הצגה מחזאי תפקיד במאי הצגת בכורה
הילד חולם חנוך לוין האם חנוך לוין 8 במאי 1993
כריתת ראש חנוך לוין המלך חנוך לוין 13 בינואר 1996

תיאטרון חיפה

עריכה
הצגה מחזאי תפקיד במאי הצגת בכורה
אופרה בגרוש ברטולט ברכט וקורט וייל עודד קוטלר 6 באפריל 1971
המתאבד ניקולאי ארדמן קלאופטרה יוסף מילוא 12 באוגוסט 1971
המושבה שלנו יהושע סובול על פי תורנטון ויילדר נולה צ'לטון 1 במרץ 1972
סטטוס קוו וואדיס[18] יהושע סובול על פי "ההסדר" לשולמית אלוני עדנה שביט 31 בינואר 1973
שכול וכישלון דניאל הורוביץ על פי "שכול וכישלון" מאת י. ח. ברנר מרים - בתו של יוסף חפץ עודד קוטלר 11 באפריל 1973
מבקר המדינה ניקולאי גוגול עדנה שביט 12 בינואר 1974
נמר חברבורות יעקב שבתאי אלזה ניידורף עודד קוטלר 7 ביולי 1974
משפחת טוט אישטבן אורקן גזה פרטוש 21 באוגוסט 1974
גן הדובדבנים אנטון צ'כוב אניה מייקל אלפרדס 1 בפברואר 1975
שרגא הקטן הלל מיטלפונקט הלל מיטלפונקט 19 בפברואר 1975
רומיאו ויוליה ויליאם שייקספיר יוליה גזה פרטוש 18 באוקטובר 1975
עצבים נולה צ'לטון
ליל העשרים יהושע סובול שפרה נולה צ'לטון 20 בינואר 1976
קריזה (אנשים במצוקה) ליקט וערך איציק ויינגרטן; שירים יהושע סובול תפקידים שונים נולה צ'לטון 23 באוקטובר 1976
רק אתמול נולדה ג. קאנין בילי נולה צ'לטון 9 בפברואר 1977
המשוגעת משאיו ז'אן ז'ירודו קונסטנס סם בֶּסֶקוב 16 ביולי 1977
קייטנים מקסים גורקי יוליה נולה צ'לטון 29 באוקטובר 1977
המליונרית מנאפולי אדוארדו דה פיליפו אהרון אלמוג 1985
האשה שבישלה את בעלה דבי איסיט רעיה אלדד זיו 2004

תיאטרון גשר

עריכה
הצגה מחזאי במאי הצגת בכורה
רוח התיאטרון[19] רועי חן אמיר וול 2020

הפקה עצמאית

עריכה
הצגה מחזאי במאי הצגת בכורה
יומן פגישות ז'אן-קלוד קרייר יוסי בנאי 1978

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא ג'יטה מונטה בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ יהודית ליבנה, הו הו יוליה, דבר, 29 באוקטובר 1975
  2. ^ יוג'ין קראפט, יוסי בנאי מקיים יומן פגישות - עם גייטה מונטה, דבר, 1 בנובמבר 1978
  3. ^ סמדר שיר, הגשר המוזיקלי של איסטומין, מעריב, 10 במאי 1979
  4. ^ ציפי שוחט, האשה שבישלה את בעלה, באתר הארץ, 1 ביולי 2004
  5. ^ ביקורות:
    לארה וולמן, עכבר העיר, "סדר עולמי חדש": אז בעצם היה שם?, באתר הארץ, 25 במאי 2010
    מיכאל הנדלזלץ, "סדר עולמי חדש": מחול המוות של הרולד פינטר, באתר הארץ, 25 במאי 2010
    איתן בר-יוסף, עכבר העיר, סדר עולמי חדש: חותרת תחת היצירה של פינטר, באתר הארץ, 5 ביוני 2010
  6. ^ ביקורות:
    מיכאל הנדלזלץ, לטעום מעץ הדעת, באתר הארץ, 27 ביולי 2011
    סיון שדמון, עכבר העיר, "מולי סוויני": מאתגרת מדי עבור הקהל הישראלי, באתר הארץ, 4 באוגוסט 2011
  7. ^ ביקורות:
    מיכאל הנדלזלץ, "משחק של אהבה ומזל" בתיאטרון החאן, באתר הארץ, 19 ביוני 2012
    יובל בן עמי, עכבר העיר, משחק של אהבה ומזל: ג'יטה מונטה מנצחת את השיטה, באתר הארץ, 4 ביולי 2012
  8. ^   ננו שבתאי, "האיש שחשב שאשתו היא כובע": הצגה מרגשת ושונה בנוף התיאטרוני המקומי, באתר הארץ, 22 בספטמבר 2019
  9. ^ זוכי פרס התיאטרון הישראלי, באתר הארץ, 13 באפריל 2008
  10. ^ דורה אריאל, עכבר העיר, נלחמת בגלי החושך: ג'יטה מונטה טורפת את הקלפים ב"הצוענים של יפו", באתר הארץ, 4 בינואר 2014
  11. ^ שוש אביגל, שנינו יחד מאותה ביצה, כותרת ראשית, 12 בינואר 1983
    דיאנה לם, תיאטרון - יותר ברכט מברכט ־'גדול וקטן" — תמונות מאת בותו שטראוס, כל העיר, 25 במרץ 1983
  12. ^ שוש אביגל, מעגל חנוט בתכריכים יפהפיים, כותרת ראשית, 15 ביוני 1983
  13. ^ מנחם פרי, לשון נופל על לשון נופל על לשון, חדשות, 15 בינואר 1985
  14. ^ שוש אביגל, עדלידע עם תירוץ קלאסי, כותרת ראשית, 18 ביולי 1984
  15. ^ שוש אביגל, ביקורת - אכזבה אבל...., כותרת ראשית, 22 בפברואר 1984
  16. ^ שוש אביגל, יהלום מלוטש מדי, חדשות, 1 בפברואר 1988
  17. ^ תום שגב, את ואני והזונה הבאה, כותרת ראשית, 12 במרץ 1986
  18. ^ מיכל סנונית, בין קהל של טוהרים, על המשמר, 23 בפברואר 1973
  19. ^   ננו שבתאי, "רוח התיאטרון": זה לא מסובך כמו שזה נשמע, באתר הארץ, 21 במרץ 2020