מייקל אלפרדס
מייקל "מייק" גאי אלכסנדר אלפרדס (באנגלית: Michael "Mike" Guy Alexander Alfreds, נולד ב-5 ביוני 1934) הוא במאי תיאטרון אנגלי, יהודי במוצאו. נודע בשיטת בימוי חדשנית.
לידה |
5 ביוני 1934 (בן 90) לונדון, הממלכה המאוחדת |
---|---|
מדינה | הממלכה המאוחדת |
מקום לימודים | אוניברסיטת קרנגי מלון |
פרופיל ב-IMDb | |
רקע משפחתי, לימודיו והתחלת הקריירה הבינלאומית
עריכהנולד למשפחה יהודית בלונדון. בילדותו קרא מחזות והעריץ את אמנותו של נואל קאוורד. בהמשך קרא ספרים על בימוי והחליט לעסוק בכך.[1] אחרי שירות צבאי בסינגפור הפליג משם באונייה לארצות הברית. עבד במחלקת הפרסום של אולפני מטרו גולדווין מאייר ולמד במשך ארבע שנים אמנות התיאטרון במכון הטכנולוגי קרנגי בפיטסבורג.[2] אחר כך שימש במאי בית ה"תיאטרון בפארק" בסינסינטי. בחזרתו למולדתו לימד בבית הספר "למדה" לתיאטרון בלונדון. ביים על במות תיאטראות רבים בבריטניה, והיה למנהל אמנותי של אחת מלהקות התיאטרון הלאומי. ביים במשך השנים ברחבי העולם, בין השאר בקנדה, בגרמניה, בנורווגיה, סין, בלארוס, אוסטרליה ובישראל.
עבודתו בישראל
עריכהבשנת 1970 עלה לישראל לפי הזמנתו של עודד קוטלר שהכיר אותו דרך אשתו דאז, לאורה ריבלין, תלמידה לשעבר של אלפרדס בלונדון. אלפרדס לקח חלק פעיל בחיי התרבות בארץ באותן השנים. היה למרצה למשחק ובימוי בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובשנים 1972–1975 היה המנהל האמנותי של תיאטרון החאן הירושלמי ותרם רבות להתפתחותו. בין השחקנים בלהקתו אז נמנו ששון גבאי, ספי ריבלין, אורי אברהמי, שפרה מילשטיין, אבי פניני, נטע פלוצקי, משה אסם, רחל רונן (הפלר), רחל שור, שבתאי קונורטי, אהרון אלמוג, עליזה רוזן, ועוד. אלפרדס הסתובב בארץ וחיפש כישרונות צעירים. הוא ערך סדנאות לבמאים, ואת המוכשרים ביותר מינה לעוזרי במאי וכו'. הוא התרשם מהצגת הביכורים של אילן רונן בבית צבי ובצוותא, והזמין אותו להיות במאי בתיאטרון, וכך החל רונן את הקריירה שלו. כך נהג גם עם רבים אחרים. אלפרדס ביים גם על במות תיאטראות ישראליים אחרים: תיאטרון חיפה, התיאטרון הקאמרי, תיאטרון באר שבע ותיאטרון בימות.
לדברי השחקן ששון גבאי, בשנת 1972 הוא היה בין הראשונים שאלפרדס גייס לחאן. הוא פגש אותו כשלמד תיאטרון ופסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. עד אז לא הייתה להקת שחקנים בארץ. לדעתו, אלפרדס "עשה זעזוע בתיאטרון הישראלי ונחשב לבמאי מאוד מעניין ומאוד סוער. כולם רצו לעבוד איתו, כי השיטה שלו הייתה מאוד חדשנית והוא מהר מאוד הפך להיות גורו של אנשי התיאטרון. לנו, כשחקנים צעירים, זו הייתה מציאה פרועה. מתנה. ואז הלהקה התרחבה והגיעו עוד אנשים והתחלנו לעשות הצגות, וכל עולם התיאטרון נשא את עיניו לראות מה קורה בחאן. מייקל דרש התמסרות טוטלית. אלה היו כל חייו. הוא לא היה בעל משפחה ולא היו לו התחייבויות".[3]
חזרתו לאנגליה
עריכהבשנת 1975 החליט לחזור לאנגליה בעקבות תחושה קשה שלו, שלא הצליח להחדיר את שיטתו אצל שחקניו בישראל. הוא ניהל שם להקה משלו - התיאטרון Shared Experience בין השנים 1988-1975. כמו כן המשיך לביים בלהקה השייקספירית המלכותית, בתיאטרון הגלוב וכו'. החל משנת 1991 ניהל את "התיאטרון האמנותי של קיימבריג'" (Cambridge Arts Theatre) ששינה ב-1995 את השם תחת ניהולו ל-Method and Madness ("שיטה ושיגעון") ופעלה בסיורי מופעים. הוא עסק גם בכתיבת מחזות מקוריים ועיבוד ספרים לתיאטרון.
שיטתו
עריכהאלפרדס פיתח שיטה ייחודית של עבודה עם השחקנים, בהשראת עקרונותיהם של סטניסלבסקי, לבאן ואחרים. הוא שם דגש על הפעולות הפיזיות הרחבות והגדולות עד כדי הגזמה, לפעמים, על ספונטניות ועל יצירת קשר אל הזולת תוך כדי המשחק, לפעמים בהפקות מינימליסטיות. רוב ההצגות שביים בירושלים היו רבות משתתפים על הבימה. הוא שם דגש על ידע שעל השחקן לרכוש באשר לאופייה ולתכונותיה של הדמות שגילם. לאחרונה החל שיטה חדשנית ובה כל שחקן לומד את כל התפקידים במחזה, וכל ערב, כל שחקן משחק תפקיד אחר מהערב הקודם. השינוי הזה גורם לערנות מרבית בזמן המופע.
הוא ניהל סדנאות עם שיטתו ברחבי העולם.
מחזות שביים בישראל
עריכה- מנדרגולה מאת קרלו גולדוני
- הפרוטוקולים הפרסיים
- עיר אחת
- ערב מערכוני צ'כוב
- וויצק מאת גאורג ביכנר
- שידוכים מאת ניקולאי גוגול - בכורה - בתיאטרון הקאמרי 1969
- גן הדובדבנים מאת אנטון צ'כוב
- אידיליה משפחתית
- רוחות מאת הנריק איבסן
- אורזי מזוודות מאת חנוך לוין - בכורה - בתיאטרון הקאמרי בשנת 1983
- לכל השדים והרוחות - עיבוד שלו, לפי סיפורים של יצחק בשביס-זינגר בתיאטרון הקאמרי בשנת 2001.
- משרתם של שני אדונים מאת קרלו גולדוני 1974 בתיאטרון החאן
- העלבת הקהל מאת פטר הנדקה 1974 בתיאטרון החאן
מחזות שביים בבריטניה
עריכה- 1977 - Bleak House (בית קדרות) - עיבוד של מייק אלפרדס לפי ספרו של דיקנס - לשבעה שחקנים - זכה להדים רבים
- The Arabian Nights
- The Black Dahlia by J Elroy 1998 Nat Th London
- The Cherry Orchard by Chekhov ,Nat Th London 1985 - "גן הדובדבנים" מאת אנטון צ'כוב
- A Handful of Dust by E Waugh, Shared Experience 1982
- Jude the Obscure after Th Hardy ,Taunton 1996 - "ג'וד האלמוני" לפי תומאס הרדי
- The Love in the Country - by Mike Alfreds and Anthony Bowles ,Almeida Th, 1993
- The Wandering Jew - by Mike Alfreds and Margareth Wanda ,after E Sue 1987 Nat Th London "היהודי הנודד" לפי אז'ן סי
- The Marriage - by N Gogol, Shared Experience 1984 "שידוכין" מאת ניקולאי גוגול
- 2001 Cymbeline, Globe Theatre
- 2004 - The great Pretender תרגום מאת פיליפ וסמנט מפדרו קלדרון דה לה ברקה
מייק אלפרדס הזמין מחזות מהסופר פיליפ אוסמנט - טרילוגיית דבון
- 1993 The Dearly Beloved
- What I Did in the Holidays (מה עשיתי בחגים)
- Flesh and Blood (בשר ודם)
שהוצגו על ידי להקתו מקיימברידג' "Method and Madness "
- Buried Alive 1999 (קבור בחיים)
- 2004 Collateral Damage - הוצג על ידי הסטודנטים של בית הספר למבדה
ספרים
עריכה- Different Every Night: Freeing the Actor 2007
- 2012 - ?Then What Happens
פרסים ואותות כבוד
עריכה- זכה בפרסים יחד עם השחקנית שילה הנקוק - על ההפקה "גן הדובדבנים"
מקורות
עריכהשמעון לב-ארי - מדריך מאה שנה לתיאטרון העברי 1989 - 1889 יוני 2004
- דייוויד בנדיקט, דרכו של אלפרדס, בעיתון "אינדפנדנט", 29 במאי 1996
D.Benedict in The Independent 29 במאי 1996 - Alfreds' way: more method, less madness Mike Alfreds is a revolutionary director. He believes in actors, not sets
קישורים חיצוניים
עריכה- The Playwrights Database
- פרטים ביוגרפיים ועל פעילותו באתר דברט'ס
- מפגש עם מייק אלפרדס באתר the factory , 16 ביולי 2008
- ביקורת על ספרו
- יעקב הכהן, אלפרדס ולוין: חוויה משותפת, מעריב, 2 בדצמבר 1982
- אביבה לורי, בשנות ה-70 הם היו קבוצת תיאטרון מהפכנית מירושלים. היום הם פותחים את הפצעים בסרט תיעודי, באתר הארץ, 4 בפברואר 2010
- מייקל אלפרדס, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
הערות שוליים
עריכה- ^ The Independent, 1996
- ^ שם
- ^ אביבה לורי,, בשנות ה-70 הם היו קבוצת תיאטרון מהפכנית מירושלים. היום הם פותחים את הפצעים בסרט תיעודי, באתר הארץ, 4 בפברואר 2010